מצורפים שני הסיפורים הראשונים.
פּארטאפּ שארמה / יום שתייה
אוּפּאמניוּ צ'אטֶרג'י / רצח אינדירה גנדהי

פּארטאפּ שארמה / יום שתייה

זה נשמע כמו מין דיאטה, אבל זה מה שווילפרד בנינגטון פ. קריימר רצה - יום שתייה. אלה היו שלושה שבועות קשים, שנעשו קשים עוד יותר כשנזכר שבעצם התכוון להישאר רק שלושה ימים. אבל דיונים פשוטים התמשכו איכשהו והפכו להיות מפותלים, תובעניים וקדחתניים. כמעט שלא היה לו זמן להתרגל למה שנראה כחוסר הממשות של הודו.

ברגע שהגיע הבהילו אותו דרך ים של פרצופים כהים וידיים נדבקות שהציעו ותבעו גינוני נימוסין אל מחוץ לשדה-התעופה 'סאהר' בבומביי, ודחסו אותו פנימה לתוך מכונית קטנה שלא נבדלה במאום מיתר המכוניות הצבועות צהוב ושחור. היא אפילו זמזמה כמו צירעה נרגזת.

האידיוט עם השלט חייך אליו בניסיון לשכך את זעמו, מציג לראווה שתי שיני זהב, ואמר, "מכונית החברה התקלקלה בדרך ונאלצנו לקחת מונית. לא היתה כל ברירה, אדוני."

ההתנצלות היתה מובלעת. במשרד כולם ידעו שמר קריימר שונא את החום; כולם ידעו שהוא חייב רכב ממוזג, עדיף מרצדס או רוֹבֶר, ובכל מקרה משהו שיוכל להתאים לממדי עוג-מלך-הבשן שלו. גובהו היה כמעט שני מטרים.

בביתו שבמילווקי, ארה"ב, כללו הסידורים שלו תחליפים שהיו זמינים תמיד. הוא לא התקשה למצוא מיטות שהתאימו למידותיו, חולצות אקסטרה-לארג' ומכנסיים שיכלו - בעזרת כמה תיקונים קלים - לעלות על רגליו.

אבל כאן הוא היה גוליבר בליליפוט. גרוע מכך, הוא תיפקד במימד אחר של הממשות. כבר עכשיו התחיל לחוש שהרחיקו אותו מעצמו. בתור נוסע במחלקה הראשונה, הוא עבר את הביקורת דרכונים והמכס במהירות. זה היה שיפור מהפעם הקודמת, כשעצרו אותו במסלול הירוק ובדקו את חפציו. מחאותיו הנזעמות לא הביאו אלא לכך שרשמו את המחשב הנייד שלו בדרכון.

רווחתו נמשכה לא יותר מהזמן שלקח לו לצאת. "קראמר", הכריז השלט את שמו באותיות ילדותיות רועדות ובטעות כתיב.

עיקצוץ הרוגז הראשון הופיע מאחורי החיוך הקבוע שלו. רק עיניו הסגירו זיק של כעס. לא היו יכולים לשלוח מישהו יותר יעיל לקבל את פניו?

והאיש דיבר ג'יבריש במעין מבטא בריטי, שהשפיל את קריימר בו במקום.
"הסְטֶפְּנִי בדיקי, ואין לנו תמנון בשביל המינשא, אפילו לא חתיכת חבל. נצטרך פשוט לתקוע את זה אצלך."
מה לתקוע? איפה? זה נשמע מאיים, מה שזה לא אומר.
אבל אז לקח מר פְּראקאל - כך הוא קרא לעצמו, "מר פראקאל" ("מר קריימר הנכבד, אני מר פראקאל") - את המזוודה ואיפסן אותה במושב האחורי, וקריימר הצטופף לידה, מתכופף על-מנת להרחיק את ראשו מהגג, מרוב פחד שישבור את המפרקת בקפיצה הראשונה של המכונית.

כשטיפת הזיעה המטונפת הראשונה התגלגלה אל חיוכו, שאל קריימר, "למכונית הזאת אין בגאז'?" מר פראקאל הסתובב במושב הקדמי. גם הנהג. הם ראו אותו מחייך וצחקו בנימוס. הוא מתבדח האמריקאי הזה!

מר פראקאל המשיך לצחוק בעצבנות-מה, מטלטל את ראשו מצד לצד. "בגאז', בגאז'" שב ואמר כמו הד. ואז התעלה על עצמו. "בעגלה יש ארגז, לאוטו יש בגאז'!"
קריימר נקש על המזוודה והצביע לאחור. "למה שלא נשים אותה שם?"
מר פראקאל הסביר שוב, בסבלנות. "למכונית של המשרד יש פנצ'ר. לא יכולנו להחליף גלגל, כי בסטֶפְּני אין אוויר. הוא בדיקי. אנחנו נעצור במוסך."
"לא," אמר קריימר, "אנחנו לא עוצרים בשום מקום. תעשו את זה אחר-כך. קודם תיקחו אותי למלון." "במונית?" שאל מר פראקאל, מזועזע.
היה כאן היגיון מסוג חדש, שקריימר לא הבין. "בטח שלא בעגלת-שוורים," מלמל בעוקצנות מרירה. מר פראקאל נתקף רעמים של צחוק. "משעשע מאוד! משעשע מאוד!" ונהיה נחוש עוד יותר בהחלטתו למלא כלשונן את ההוראות שקיבל בתחילת המשימה - יש להסיע את מר קריימר למלון במכונית המשרד.

פער התקשורת פעל לטובתו של מר פראקאל. גם נהג המונית. הם עצרו במוסך, דאגו לריפוי הצמיג והאבוב הפגועים, ואז חילצו את המכונית של המשרד ואת הנהג שלה.

ואז, כשהיו סוף-סוף במכונית המשרד, החל הגשם לרדת כמו מסך של פורענות. מיזוג האוויר, שקודם עשה את הטמפרטורה בתוך הרכב לנעימה, פלט עכשיו קור חודר של הקפאה עמוקה. החלונות התערפלו. למרות המגבים, השמשה הקדמית ריצדה בגלי מים משיים. בחוץ התגבשו במעורפל דמויות שהתפרקו לגופים חסרי צורה מתנועעים בהילוך איטי לאורך הדרכים שהוצפו במהירות. פקקים נוצרו. כמה מכוניות נתקעו. חבורות של ילדי רחוב הופיעו משום מקום כדי לדחוף אותן הצידה. השמים קדרו ונהמו ברעמים מתגלגלים, מפוסקים בהבזקי ברקים. מימין הים שאג, התנחשל והתנפץ אל קיר-המגן, שולח קצף שהתרסק על המכוניות.

"מה לכל הרוחות?" קריימר היה חייב להודות שצעק את הביטוי אל תוך המהומה כמו שאלה, ואמנם כן, הוא הביט במר פראקאל כמי שמצביע על האשם.

מר פראקאל, שהיה מרוכז כולו במתן עצות ואזהרות מבעוד מועד לנהג, פנה אחורנית בתדהמה. "אתה לא מכיר את זה?" בראותו את מבטו הזועף של קריימר, חייך והוסיף, כאילו הציג חבר ותיק, "זה המונסון." קריימר גנח ונשען לאחור. למה הוא מרגיש שמתייחסים אליו כאל ילד מפגר? מר פראקאל פתח בינתיים בסידרת אנקדוטות על המונסון - שנה אחת הים מוטרף-המונסון עלה דרך צינורות הביוב, בהופכו את כיוון הפעולה של מיתקנים מעשה אדם, ומכוניות צפו אנה ואנה כמו סירות בגיאות; לעיתים קרובות יותר, אנשים שהלכו בדרכים מוצפות מים נפלו מבלי משים לבורות ביוב פתוחים וטבעו; והיה גם הציקלון שהעיף יותר ממאתיים מכוניות אל מחוץ למגרש החנייה של מלון טאג' מאהאל.

השבוע הראשון נבלע באובך של בירבורי עסקים. התוכנה שביקש לייבא מSEEPZ- - אזור היצוא המיוחד שהוקם על-ידי ממשלת הודו - שימשה מטרה להצעות, הצעות-נגד, דיונים, משאים ומתנים, ולהפתעתו, גם להאשמות מצד קבוצת ביורוקרטים בעלי מניעים פוליטיים, שהתייחסו בחשדנות לנכונותו להשקיע כמה מיליוני דולרים בפרויקט. נשמעו רמיזות שיש בכך משום סיכון לעצמאותה של הודו. שהכסף שלו מזוהם על-ידי המאפיה או הסי.איי.אי. שהוא גירסה אמריקאית מודרנית של 'חברת הודו המזרחית'. שלכל הפחות הוא בן-דמותו האמריקאי של האוסטרלי רוּפֶּרט מֶרדוֹק.

נציג הקבוצה לגם מהקפה שלו, יישר את העניבה על כרסו המרשימה ואמר בנימה של איש יחסי-ציבור: "גורמים מסוימים, מר קריימר, נוטים לחשוב שאתה חמדן."

קריימר הגיב במבט הפלדה של קאובוי קשוח ושתקן, במצמוץ המחוספס אל שמש "צהרי יום", שאותו תירגל בתור ילד שעה שיצא מהקולנוע, מדמיין אקדח תופי כבד בנרתיק על מותנו. כאיש מבוגר גילה שהמבט מביא לו תועלת. שעיניו הירוקות-אפורות הנהפכות לסדקים גורמות אי-נחת, בלבול ואפילו בושה אצל יריבו. הוא אהב לחשוב שהטקטיקה הזאת הופכת את הצייד לניצוד. מכל מקום, זה מה שזה עשה לאשתו. בכמעט שלושים שנות נישואים, לא היה ויכוח שלא נקטע במחאת נעירה צורמנית מצד רוזמרי. "אל תסתכל בי במבט הקאובוי שלך, וילפרד בנינגטון! אתה לא תפחיד אותי עם זה!"
אבל האיש הזה לא ידע כלום על המערב הפרוע ועל שפת המבט החודר. הוא לא היה צייד ולא ניצוד; הוא היה בסך הכל מין צַפָּר אקדמאי.

"העולם מלא חמדנים, מר קריימר," אמר האיש, והרחיב בנושא אחרי עוד לגימת קפה. "המשרד שלך כאן בוודאי דיווח לך שאנחנו דואגים לשמור על היושרה של כלכלתנו. אחרי שתיכנס פנימה, אם מבומביי ואם מבּאנגלוֹר, אתה תהיה בדרכך לדלהי. כן, מר קריימר, אנחנו מודעים לתחרות המתנהלת בין סוכנויות היצוא בבנגלור על החוזה. אנחנו יודעים שכוח האדם המיומן שלנו יכול לספק לך לא רק תוכנה אלא גם חומרה. ובמחיר הנמוך ביותר בעולם. תמורת שלושה נקודה עשרים וחמישה מיליון דולר אתה מקבל את מה שלא תקבל עבור סכום כפול אפילו בטייוואן או בקוריאה. כמובן שסין זו גם אפשרות. אבל, אתה יודע, אנחנו דמוקרטיה. כאן אתה יכול לעבוד מולי. שם אתה מוכרח לעבוד מול הצמרת. וכשהצמרת מתמוטטת, הלך הכל."

"אתה מנסח את זה יפה," אמר קריימר, וחשב, מה שהאיש הזה אומר זה שהם שונאים את הדולר האמריקאי, אלא אם חלק מהדולר הזה ילך לכיס שלו ולכיס של הקבוצה שהוא מייצג! והוא החליט, "בסדר, אני אלך בדרך הקצרה." והוסיף בקול רם, "אני אעבוד מולך."

אחוז קטן שהוזרם לצינורות הנכונים הבטיח שכל האישורים ניתנו ובירבורי העסקים נפסקו. קריימר שלט במצב.

ואז בא השבוע השני, של פרטים טכניים. קביעה של היררכיית המומחים וימים מלאים בתיאורי הֶתקנים כגון CAM/CAD, ROM/CD, 'שידרוג רובוטי', שום דבר כבר לא היה אנושי.
אילו היה קריימר צעיר יותר, אולי היה יוצא לרחוב ושוכב עם זונה. אבל הוא לא ידע מנוח. הוא היה עסוק במירדף אחרי כסף. מצא חן בעיניו שהשיטה ההודית מצאה לזה מקום בסדר הדברים. את הסיפוק שלו שאב מלזיין את ההצלחה בהצלחה עוד יותר גדולה. האם ייתכן, תמה בינו לבינו, משהו כמו עודף הצלחה? הוא לא שמע על כך. איש עוד לא מת מהצלחה.

הילדים והנכדים שלו אולי אוהבים אותו ואולי לא, אבל הם לעולם לא יצליחו יותר ממנו. הוא נמצא בתחרות עם העולם. זה גרם לו סיפוק אבל גם עייף אותו. הוא היה זקוק למנוחה.

וכך, אחרי השבוע השלישי, בערך בזמן שהידיעות על המגיפה בבּיד ובסוּראט השכנות החלו להופיע בעיתונים, הוא החליט - בין לעזוב את הודו ולסגת מכל התחייבויותיו, או - האו הגדול - להישאר במירוץ, להתגבר על הבעיה - הלא צפויה, הבלתי מתקבלת על הדעת במאה הלא-ימי-ביניימית הזאת, המגיפה! - אלוהים אדירים! ממש מגיפה, אולי אפילו מגיפה כלל-ארצית - איזו פאניקה - הבורסה המתמוטטת, והכסף הזר הזורם החוצה - שמה שהוא צריך, מה שהוא מוכרח לקבל מיד, זה יום שתייה. וזה המקום שבו הכל קרה, שם הודו חדרה אליו סוף-סוף, כממשות שנוגעת בו אישית. לא בגוֹאה, שאליה היה רוצה לנסוע לשכב על החוף. אלא בְּאליבּאג, מקום שקודם לכן לא שמע עליו מעולם. שלישיית היועצים שלו, שטסה מניו-יורק לסייע לו בקשירת הקצוות מטעם 'מפעלי קריימר בע"מ', ושטרחה לפנות למחלקת המדינה בוושינגטון בנוגע לכמה עניינים - בכללם נסיעות ברחבי הודו בזמן המגיפה - הזהירה אותו שלא לבקר במקומות סואנים ולא לנסוע בתחבורה הציבורית. האפשרות לטוס לגוֹאה או לנסוע ברכבת ליעדים אחרים ירדה איפוא מעל הפרק.

"קח מכונית של המשרד," אמר רוג'ר פֶּנסי. וגברת פינקלשטיין, אפידמיולוגית מוסמכת שנמצאה כאן כדי לפקח על רכישת תוכנות היי-טק בנושאים רפואיים, אמרה, "כל מה שאתה צריך זה כדורי טֶטראציקלין שיספיקו לשבעה ימים. אם תיתקל בקורבן של המגיפה, תתחיל לקחת את האנטיביוטיקה שלך. אתה תהיה בסדר."

"ועוד איך," הנהן פֶּמבֶּרטוֹן, המומחה לתוכנת הנדסה גנטית מתקדמת, "בארצות-הברית כל שנה יש יותר מקרים של מגיפה ממה שדוּוחו בהודו בשבעים השנים האחרונות."
"אוקיי, חברים, שיכנעתם אותי. אנחנו עוד לא מתקפלים. אנחנו מחכים ומשקיפים. האם המטומטמים האלה מסוגלים להשתלט על ההתפשטות? העיתונים מלאים בתמונות של אנשים שמסתובבים בסוראט כמו שודדים רעולי-פנים. חצי מיליון כבר נמלטו מהעיר מוכת העכברושים הזאת. רופאים ואחיות פרטיים סגרו ועזבו. המרפאות שלהם מועלות באש על-ידי כנופיות נזעמות. חולים נגועים בורחים מבתי-החולים, שם הם רואים מסביבם רק מוות ועוד חולי. אפילו דלהי דיווחה על כמה מקרים. בתי-הספר והאוניברסיטאות סגורים. מדינות המפרץ הפסיקו לקבל טיסות מהודו. מדינות אחרות ממיינות נוסעים שמגיעים מהודו, ולפעמים שמות אותם בהסגר לשישה ימים. אלוהים, אנחנו עוד נצטרך לחטא את התוכנות לפני שנסתלק מכאן."

הצוות צחק מהבדיחה הצפויה, ופנסי, יֶס-מֶן מהרווארד, הוסיף שלא לצורך, "וילפרד, אנחנו נקבל את החומר דרך הלוויין, בזה אין סיכון." "בטח," הסכים קריימר, "אבל אחרי שקלטתי את הארץ הזו, הבנתי שיש שני גורמים שאנחנו צריכים להביא בחשבון, תמיד."

הוא הרביץ את מבט הקאובוי מהחווה-בערבה שלו. הם הציצו זה בזה והמתינו. פנסי שלף את הפנקס שבראשו, מוכן לרשום נקודות לשימוש עתידי.

קריימר חייך והשמיע את דברו המפוכח, "הודו היא ביב שופכין וההודים רבי-תושייה." פנסי נותר פעור פה לרגע קט ב'אה' החרישי הרגיל שלו, מהנהן בראשו להפגין הומור והבנה גם יחד, ואז שאל, "אתה מתכוון שהם יודעים איך לשרוד בתנאים הגרועים ביותר?"
"כמו וירוסים?" הוסיף פמברטון וצחק.
"לא," אמר קריימר, "אני מתכוון שאם תיתן להם מגיפה מקומית, הם ימצאו דרך לגרום לה להתפשט. אם תיתן להם פטנט, הם ישכפלו אותו. אם תפנה אליהם בגילוי לב, הם ישחיתו אותו."
גברת פינקלשטיין הרגישה שמרירתה עולה בתוכה. היא ניסתה שלא לשחק בעצבנות בפצעון שעל לחיה, וחשה שקולה נהפך לחרחור המחוספס והלגלגני, שעד כמה שיכלה לזכור תמיד הרס את הפופולריות שלה אצל גברים.

"אתם נשמעים כמו חבורת גזענים."
"גזלנים?" קריימר העמיד פנים שלא שמע אותה נכון. הוא אהב להציק לגברת פינקלשטיין. היא היתה שמנה, מכוערת, וחסרת חיי אהבה מכל סוג, עד כמה שידע, אבל היא היתה אפידמיולוגית מצוינת, שלרוע המזל נהגה להביא איתה את הדייקנות המדעית גם לשיחות לא רשמיות. היא היתה מהסוג המסור, כזה שבחן בדיחה על-פי הדעות הקדומות שעלו ממנה.

כמו תמיד היא בלעה את הפיתיון, אבל בגלל סערת הרגשות שלה הצליחה הפעם לבלוע אותו יחד עם הקרס. "נכון," רטנה. "גם גזלנים. איזו עוד סיבה יש לכם להיות כאן? בתוך ביב שופכין! הגיע הזמן שתבין, קריימר, שאתה לא אמא תרזה. אה כן, אני יודעת מה אתה הולך להגיד. אתה תסבסד בית-חולים, תתרום קצת חומרה ותוכנה. נהדר! אבל תכיר בעובדות, קריימר. אתה מת על איך שמתייחסים אליך כאן - כבוד ושירות כמעט בחינם. כאן לא תמצא את הפינג-פונג של התחכמויות והעלבות כמו באמריקה. הם לא נוהגים על-פי כללי הטקס של גסות הרוח. זוהי דמוקרטיה פיאודלית."

רוג'ר פנסי מיהר להתייצב לעזרת הבוס שלו. "נכון, פינקי," הוא אמר - איש עדיין לא אזר די אומץ או די אינטימיות לקרוא לפינקלשטיין דבי או אפילו דבורה - "הם מתחנפים ומלקקים ופושטים לך את העור בחיוך."

הגברים צחקו בקול רם, אבל פינקי ידעה מה להשיב.
"לך יש הרבה עורות, רוג'ר פנסי. אתה משיל אותם כרצונך וזה לא גורם לך שום נזק."
רוג'ר, שנפגע, הפנה את מבטו לקריימר בתחינה.
קריימר אירגן מחדש את גופו הגמלוני על הספה, תחב את ידיו לכיסיו ואמר בכובד ראש, "אוקיי, אנחנו כאן בשביל הכסף. אנחנו מקדמים את האפשרות הזאת. כמו... כמו האבות המייסדים. זוהי אותה הודו שחמקה מאיתנו אז. עכשיו אנחנו כאן. אנחנו חלוצים." זה נשמע טוב, טוב מאוד. ברקע אפשר היה לשמוע את חצוצרות חיל-הפרשים האגדי. המוראל הכללי זינק אל-על כמו לחץ דם בשעת משבר. האדרנלין זרם להפליא. בבת-אחת הצוות היה לאיש אחד. נופים רחבי ידיים נפרשו, ובקדמתם עגלות-משא. אפילו פינקלשטיין נזקקה לכמה דקות כדי להתאושש.
ואז היא אמרה, "אבל זה לא אותו דבר, קריימר. להם יש שני דברים שלך אין." ואחרי הפסקה קצרה הוסיפה, "תרבות והיסטוריה."

קריימר נראה מופתע, כאילו כייס פשוט הסיר ממנו את אקדח התופי שלו בשיאו של הדו-קרב בצהרי היום. ידו התרוממה במהירות, אבל היא היתה ריקה.

בנסיבות האלה היה עדיף לצחוק. הוא צחק. "את מתכוונת לתרבות של הזבל והעכברושים והאנשים שמחרבנים בצד הדרך? ובהיסטוריה את מתכוונת לטעויות שחוזרות על עצמן במשך אלפי שנים? האנשים האלה לא למדו כלום חוץ מאיך לשרוד על-ידי התרפסות ומתן שירות. הם זקוקים למישהו שיוכלו לשרת."

פמברטון דיבר במבטא הדרומי המפוהק שלו, "מי צריך היסטוריה כשאפשר להסתפק בניסיון? היסטוריה זה בשביל הזוחלים והמפגרים של הציוויליזציה. אנחנו עוברים מוטציה כדי להשיג שליטה בנסיבות המשתנות. כרגע זהו עולם של מעצמה אחת, ואנחנו חייבים לתפוס פיקוד."

פינקלשטיין סחטה סוף-סוף את הפצעון, מרגישה את המוגלה הנוראית שלו, יודעת שהוא יהרוס את המראה שלה עוד יותר. היא לא אהבה כל-כך את עצמה; היא לא אהבה במיוחד את שמה (מדוע בחרו בו ציירי קריקטורות כדי לצחוק עליו?). היא אמרה, "אולי צריך מאות שנים של חירבון מתחת לכיפת השמים והסתגלות לסירחון של ביבים פתוחים כדי לפתח תרבות אמיתית."

"תגדירי את המושגים שלך, פינקי," אמר קריימר והזדקף. "אין טעם לשבור את הראש על חידות. מה זה הדבר שנקרא תרבות, הדבר הזה שאין לנו?"

עיניו התכווצו והתרחבו כעת באופן מסוכן באמת. גברת פינקלשטיין לא תאבד את מישרתה בקלות, אבל אפשר להסיט אותה לאנונימיות חסרת שיניים באירגון.
היא החזיקה את הרסן בין שיניה ופתחה בדהרה, הקאובוי רכוב על גבה.
"תרבות," היא אמרה, "זו היכולת להוציא את העוקץ מעלבון וללמוד לחיות איתו. זה לא דבר סביל ולא סתם השתתפות בטקסים המקובלים של הציוויליזציה. אין לזה שום קשר לשימוש הנכון בכלי אוכל או ללבישת חליפה ועניבה, ולא לידיעת בלט או קטאקאלי. תרבות היא היכולת לקבל את פניהם של זרים בנדיבות ובכנות, הביטחון העצמי שמאפשר לך לחלוק את נסיבות חייך בפתיחות וללא טינה. ארץ היא מקום של תרבות אם היא לא עוסקת בטיהור אתני, אינה מבססת את עליונותה על מחנות השמדה או על שמורות לקבוצות גזע מדוכאות. תרבות אינה נמצאת במה שנקרא תוכניות תרבותיות או חילופי תרבות שמדינות מעודדות. הן עוזרות. כן, הן עוזרות להבנה בינלאומית. אבל תרבות אמיתית היא הפעולה היומ- יומית של יחידים, שעוצבה על-ידי מסורת של נדיבות הבאה מעומק הלב."

"תודה לאל שאנחנו בצד שלך, פינקי. למרות שאני לא תמיד בטוח בזה, כשהטינה הישראלית החבויה שלך מתגלית לעין."

כולם צחקו. פינקלשטיין הצליחה תמיד לשלוף את אמת-המידה של מה שעשה היטלר. זה היה הצלב שנשאה. והיא כתשה איתו כל צורה של יהירות גזענית.

לפמברטון ולפנסי היה הרבה מה לומר על אי-השוויוניות של הודו, השינאה בין מוסלמים והינדואים, הפער בין הארים והדראווידים, הבדלנות, ה- אבל פינקי הדהימה את כולם באותו רגע, ודידתה החוצה על ענן של שביעות-רצון צדקנית.

"מר קריימר, אני מבקשת שלא תקרא לי פינקי או גברת פינקלשטיין. אני ד"ר פינקלשטיין." "הו אלוהים," גנח קריימר. "היא תמיד עושה את זה. גומרת כל ויכוח באיזו האשמה. היא כמו גולדה מאיר."
"או אינדירה גנדהי," גיחך פנסי.
קריימר גנח שוב. "לא פלא שאומרים שניקסון נזקק אחר-כך למילים גסות. אני מוכרח לבקש מקיסינג'ר כמה ניקסוגרמות מובחרות."

"ניקסון מת, כמו אחרים, אבל מילותיו ממשיכות לחיות," אמר פמברטון בסלסול קטן. "הוא בטח היה אומר, 'ההתפרצות הזאת תלשה לי את הביצים.'"

קריימר נד בראשו. "זה נשמע יותר כמו ג'ונסון." ואז נאנח, "אולי צריך פשוט לחכות ולראות מה ייצא מפרשת ווייטווֹטֶר. קלינטון לא יכול להתעלם מהצורך האמריקאי באוצר מילים דיפלומטי חדש." פנסי ציחקק ואמר, "יש לי משהו חדש שאולי יעבוד עם מבטא סיני - 'האיטי במסעודייה ופתאום המלצל אמל לי בו סנייה, סדאם לי את הפה עם מפית ואמל לי לוס יא טיפש לפני שתקבל קליאה מהקלֶמלין'." קריימר זיכה את פנסי בחיוך רפה. פנסי הבחור המבריק היה אספן של בדיחות, חידודי לשון, משחקי מילים, תשבצים - שר טקס מתוסכל שהפך כל שנייה של רוגע לתרגילי שכל מייגעים. קריימר לא הכיר מישהו שהיה משעמם באופן בוטה כל-כך. כל אימת שפנסי הצית את מקטרתו ואמר, "שמעתם כבר?" רצה קריימר לענות "לא, אבל אל תטרח, רק תגיד לנו את מספר העמוד ונמצא את זה לבד." אבל מעולם לא אזר אומץ לומר את זה. בדיחותיו של פנסי היו ההגנה היחידה שלו מפני העולם. זה יהיה אכזרי להרוס את החזות הזאת. כולם ידעו שאשתו של רוג'ר פנסי עושה את זה עם כל מי שהיא יכולה. והם הבינו אותה. מי רוצה ללכת למיטה לילה אחר לילה עם ספר בדיחות?

"בחורים, אני בוש להודות שאני הרוס," אמר קריימר. ופנסי צחק בחושבו על ג'ורג' בוש ועל האפשרות למשחקי מילים על שמותיהם של נשיאים אחרים. אבל קריימר המשיך, "בואו נגמור להלילה. אני מת שיהיה כבר סופשבוע."

קריימר ישן בשלווה באותו לילה וחלם שהוא לבדו, מבלה בשלווה על החוף. וכל מיני קוקטיילים אקזוטיים מוגשים לו בתוך קליפות ריקות של קוקוס ואננס.

הם עזבו מוקדם בבוקר שלמחרת, בשתי מכוניות, בדרכם לחוף בְּאליבּאג, מרחק שלוש שעות נסיעה. צוות היועצים הסתנן איכשהו לתוך הסופשבוע שלו. אבל חששותיו פגו כששמע שהבית באליבּאג ענקי והחוף נרחב דיו לאפשר לו להיות עצמאי ולבד.

המרצדס הובילה. הנהג לא דיבר אלא כשפנו אליו. "הצוות לעניין" - כפי שפנסי כינה אותם - נסעו מאחור בקונטסה. קריימר היה מרוצה. זאת היתה התחלה מושלמת לסופשבוע. עמיתיו ההודים חשבו על הכל, כולל מים מינרליים מקוררים בתרמוס בתוך המכונית ופתק קצר שהבטיח לו שהבית מצויד ומאויש היטב, ושהוא צריך רק לבקש כל מה שנחוץ לו. נפלא!

הם הגיעו בזמן לארוחת בוקר מצוינת, שהוגשה על-ידי משרתים במדים וכפפות שידעו בדיוק מתי להסיר צלחת ומתי להביא את הקפה.

פינקי ופנסי ופמברטון נעלמו לחדרי השינה שלהם כדי ללבוש בגדי-ים. קריימר לקח ספר מהמבחר שעל המדפים, הלך לחדרו, התפשט ולבש בגד-ים, מרח על עצמו קרם שיזוף, לקח את משקפי השמש שלו וחצה את המדשאה, עובר בדרכו את עצי הקוקוס הנעים ברוח, אל עבר רצועת החוף הנהדרת והשוממת. הבית היה קבוע כיהלום בסהרון של המפרץ. קילומטרים על גבי קילומטרים של פרטיות.

והמים היו בתוליים. בלי אף סירת-מפרש או קטאמארן או דאוֹ עד לאופק. רק שחפים דאוּ באוויר כמו מטפחות ברוח, צוללים וסובבים כדי לנחות בכנפיים מקופלות על הגלים.

הוא הלך קצת. ואז צייר מעגל בחול ושם את ספרו במרכז והניח את משקפי השמש עליו, והלך לשחות. זה היה נפלא. המים היו חזקים... אבל לא כמוהו. הם היו רדודים לאורך יותר ממאה מטר, והוא שחה בתנועות חזקות לעומק. הגיאות החלה. זמן רב אחר-כך שכב על גבו, צף, השמש חמימה על פניו והרוח שורקת מנגינות.

כעבור שעה חזר לחוף, רענן, רוחו מרוממת, תחושת רווחה ממלאת את ליבו. הגלים שטפו את המקום שבו השאיר את ספרו ואת משקפי השמש שלו. הם אבדו, חשב, כך הולכים הדברים - עם הגיאות. במרחק ראה את "הצוות לעניין" משתובב. פנסי ניתר באוויר, מנסה ליירט עצם כלשהו שפינקי ופמברטון זרקו זה לזה. הוא התקרב אליהם די הצורך לראות את פנסי תופס את העצם אבל כורע תחת מתקפתה של פינקי, שניסתה לשחרר אותו מידיו. פמברטון קיפץ מסביבם, מגחך, במעין ריקוד שבטי עליז. קריימר החליט להניח להם לנפשם ופנה לעבר השביל שהוביל לבית. זוג ערסלים נתלה בין העצים, וליד אחד מהם, על שולחן עם משטח שיש, התפלא לראות את הספר ואת משקפי השמש שחשב שאיבד לנצח. דמות לא בלתי מוכרת רפרפה מאחורי עמודי הבית ונעלמה בפנים כמו צללית, מתמזגת עם הצללים. על השולחן ליד הספר היה פעמון אלחוטי. הוא לחץ על הכפתור והשתרע בערסל כדי לקרוא. הוא קרא בקושי שני משפטים לפני שהבחין במשרת לבן שיער ולבן מדים שעמד בצד בנעלי טניס לבנות ללא רבב, מחזיק מגש כסף צמוד לצידו.

"משקה, אדוני?" שאל האיש בקול חרישי, רוטט רק מעט מחמת גילו.
"בהחלט," הנהן קריימר. "אתה יכול להכין לי קוקטייל?"
המשרת היה לכל הדעות ברמן מנוסה. הוא החל לציין שמות של אפשרויות מעניינות, וכאשר נשאל, היה מסוגל לפרט את המרכיבים המדויקים של כל שיקוי.

קריימר התחיל בפלאנטר'ס ספשל, המשיך עם בלאדי מרי, עבר לפונץ' על בסיס רום, בדק את כישוריו של המלצר בהכנת מאי טאי, ואז היה מוכן לעבור למשקאות מפוארים שעליהם לא שמע מעולם - חלב אם, נהר הכסף, מיץ הדרקון, שכרון חולבי הקוקוס, רסיסי ערפל, סאקה חרקירי, מקסיקן אלדורדו, בְּהאנג קמפארי.

הוא לא היה מסוגל לזכור את כולם. הוא הורה איפוא למשרת לרשום את שמותיהם, והציע שהמתכונים יאוירו ויופיעו כספר כיס בהוצאת אחת החברות שבבעלותו, שהיתה, כך דיווח למשרת בחשאיות, אחד מעשרת בתי ההוצאה לאור הגדולים בעולם. המשרת נראה נבוך.
"אתה לא מאמין לי?" שאל קריימר
. "כמובן, אדוני. אבל האם אתה תאמין מחר למה שאמרת היום?"
"אה!" קריימר נופף באצבעו אל המשרת. "אתה בעל ניסיון. אבל אצלי מילה זה מילה."
המשרת חייך והרשה לעצמו להתכופף עוד קצת. אחרי הכל, בגיל שמונים וארבע ולאחר שירות נאמן שנמשך כל חייו הבוגרים, הוא היה יכול להרשות לעצמו להתפנק מפעם לפעם.
קריימר קם ונכנס לבית כדי להביא את נייר המכתבים שלו.
הוא חש בשינוי בטמפרטורה כשנכנס פנימה. המקום היה ממוזג כולו. מה שגרם לו למהר לשירותים, שם השתין - כמו שאומרים -"כמו סוס".

תודה לאל שרוזמרי לא כאן, הוא חשב. היא היתה דופקת את הכל עם הדרישות שלה. ואז, בעוד הזרם הזהוב ממשיך לקלוח, נתקף מוסר כליות. אבל כמובן שהיא חייבת לבוא. היא תוכל להביא איתה עדת תרנגולות שלמה, והן ייצלו בשמש. זה מושלם. ואולי הילדים - אלוהים יודע שהם כבר לא ילדים, אני סבא - ייהנו מחופשה כאן. נוכל לסדר את זה. אבל לכל הרוחות, להודים יש בעיה עם אסונות הטבע שלהם. הכל כמו בטקסס, פי כמה יותר. החזק ביותר, החלש ביותר, הטוב ביותר, הרע ביותר, סופות, שטפונות, רעידות אדמה. אבל למה לדאוג? ליפן יש את כל אלה. יש להם אפילו סופות טורנדו, ציקלונים, הרי-געש מתפרצים. אבל אין להם את המגיפה. ואולי כן? העיתונים אמרו שההתפרצות האחרונה של המגיפה בהודו, בתחילת המאה, נגרמה על-ידי עכברושים שהיו בבטן אונייה שהגיעה מסין.

כשסגר את החנות הוא מת לחשוב שהשדים מלוכסני העיניים האלה, הם המקור לכל התוהו ובוהו בעולם. אבל הוא ידע שפינקי לא תאהב את זה. והוא גם ידע שרמבו - שאותו רייגן אהב - היה רק תירוץ, תחבולה שבעזרתה הועלתה הממשות של התבוסה האמריקאית במלחמה לא נחוצה, אפילו לא אנוכית, למדרגה של הגשמת משאלה מגוחכת. הוא העדיף שמדיניות חוץ תהיה אנוכית וברורה - סעודיה וכווית נגד סדאם חוסיין; ולפחות קיבלנו את הנפט. למי איכפת מאידיאולוגיות ורעיונות?

אז מה? אז אני מניח שאני ליברל. הייתי יכול בקלות להיות שמרן. אתם בטח מסכימים איתי בזה. זאת אומרת, יכולתי לומר שאני אוהב אוכל סיני אבל אני לא אוהב את הסינים. יכולתי לומר שאני לא אוהב אוכל הודי אבל אני מסתדר עם ההודים. מה זה אומר לגבי? אה, פינקי?

הוא יצא החוצה עם בלוק הניירות שלו, ורשם למשרת התחייבות בת שתי שורות, שבה הבטיח לו מקדמה ותמלוגים בגובה עשרה אחוזים מהמכירות. ישר. טוב-לב. הגון. כנוהג אפילו יותר מאשר כמדיניות. הוא מצא את האוכל ערוך במזנון על שולחן ארוך בדשא. הרבה מאכלי-ים. לובסטרים, סרטנים, חסילונים. וסלטים. וגם פריטים הודיים. בּיריאני, פּאפּאד, פּוּלאוֹ, ירקות מבושלים ובשרים. הוא האביס את עצמו. ראשית במה שהכיר. ואז כיד המלך.

המחשבה הצחיקה אותו. המשרת כסוף השיער ועוד שלושה אנשים הסתכלו עליו. הוא שתק. הוא שמח שהוא לא צריך לדבר עם אף אחד. הנה הוא, מיליונר, בין משרתים דלי הכנסה במדינה ענייה, והוא לא צריך להסביר שהוא בעצם נהנה מאוד בלי תוקפנות. זה העניין. לא היתה בו שום תוקפנות. מה שבמקומות אחרים הרגיש תמיד. תמיד היה מוכיח את צדקתו, מממש את עליונותו, בעדינות או בתקיפות.

בדיוק אז הבחין שוב בדמות המוכרת מתבוננת בו, ואמנם כן, מסמנת לאחד המלצרים מאחורי חלון מכוסה וילון.
"מי זה?" שאל קריימר.
המשרת לבן השיער הציץ בכיוון החלון. הדמות נעלמה, אבל הוא ניחש.
"זה בוודאי המנהל, אדוני."
"תקרא לו."
"אדוני?"
"אמרתי תקרא לו. אני רוצה לדבר איתו."
המשרת נראה נבוך.
"מה העניין?"
המשרת היה אומלל. "ההוראות שהוא קיבל זה להישאר מחוץ לטווח ראייה ולדאוג לך בלי להפריע. הוא נמצא כאן רק על-מנת לפקח. הזהירו אותו לא להפריע לך."
"לעזאזל!" אמר קריימר. "אני רוצה להחליף איתו מילה. אני... אני רוצה לברך אותו על ניהול העניינים." המשרת השתחווה קלות והלך להביא את המנהל. רגע לפני שהוא יצא למרפסת, ידע קריימר מיהו וליבו נפל. "אלוהים אדירים," מלמל. "הייתי צריך לדעת!"
מר פראקאל חצה את הדשא לקראתו, ושתי שיניו נצצו בשמש.

"אחר-צהריים טובים, אדוני," חייך חיוך רחב. "פגשתי אותך בשדה-התעופה. אני מר פראקאל, לשירותך."
בעוד הוא לוחץ את היד שהושיט לו, היכתה בקריימר ההרגשה הנוראה שייתכן כי נדבק במגיפה. מר פראקאל נראה כמו ההתגלמות של אותה עליבות מוגלתית, הלובשת חליפה ועניבה רק להפסקה המשרדית שבין תשע לחמש. בשארית הזמן הוא יכול היה להיות כל אחד מאותם המיליונים המשתופפים לצד בורות הביוב, או מתבטלים בלוֹנגי ואפודה על יד איזושהי ביקתה.
"מר פראקאל, מאחר שאתה האחראי, חשבתי לומר לך שאני מרוצה מאוד."
"אין לך תלונות?"
"אף לא אחת. אבל אתה לא צריך לעקוב אחרי כל הזמן."
"צר לי," מר פראקאל חייך והזעיף פנים לסירוגין. הוא היה עצבני ומודאג ונראה במצוקה אמיתית. "נכשלתי במאמצי שלא להיראות. אני - איך אתם נוהגים לומר? - חדרתי לפרטיותך."
"לא, לא. היית מאוד... חשאי. אפילו לא ידעתי שאתה מסתכל עלי. אבל אני מניח שעשית זאת. אפילו על החוף. די נבהלתי כשמצאתי כאן את הספר ואת משקפי השמש שלי."
"הגיאות החלה. הם היו נבלעים במים."
"בהחלט. בהחלט. תודה," קריימר קיווה שיוכל להפוך את הטובה לסיבה להתלונן.
כאילו בתגובה למחשבה, נתן לו מר פראקאל סיבה כזאת. "רציתי לעצור אותך מלשחות אבל איך אפשר לעשות את זה בלי לדבר איתך?" מר פראקאל צחק.
"מה? אבל נהדר כאן!" עכשיו קריימר התרעם והתכונן להעמיד אותו במקומו. "אני אוהב לשחות. באתי לכאן כדי לשחות. אני שחיין מצוין."
הערצה ברקה בעיניו של מר פראקאל. "שחית רחוק מאוד. הייתי מודאג שאולי רחוק מדי, אבל אתה היית שמח - שוחה, נהנה."
"פשוט תעזוב אותי במנוחה. זה כל מה שאני מבקש," אמר קריימר פתאום והחל לחפש את שפופרת הקרם שיזוף שלו.
מר פראקאל השתרך מאחור, ממלמל חלושות, "המונסון עוד לא נגמר. זו הסיבה שאין במים סירות או אנשים דייגים. השבוע הבא בסדר גמור בשביל לשחות אבל עכשיו..."
"אל תדאג, אני יכול לשמור על עצמי." קריימר טרק את דלתות חדר השינה שלו ומר פראקאל נעלם בחוץ.

כשקריימר צעד במורד החוף, פנסי הזדקף מתחת לשמשייה הצבעונית שננעצה בחול. פינקי פתחה את עיניה אבל נשארה שכובה על בטנה.
"אל תחשבו אפילו להפריע לקריימר הזקן," היא אמרה. "הוא כאן כדי לפרוק את התיסכול שלו. אפילו אם רק תנופפו לו הוא יאכל לכם את היד."
"בחורה לעניין, פינקי," אמר פמברטון שהתעורר והבריש את החול מעליו. "בואו נחזור לבית לארוחת צהריים מאוחרת. אני גווע ברעב."
קריימר התרחק מהם יותר ויותר, צועד בנחישות.
"מאחרוני הקאובויים ללא סוס," אמר פנסי. "אם היתה עכשיו שקיעה, הוא בטח היה צועק 'היי-הו סילבר, קדימה!'"
פמברטון חרחר בצחוק. פינקי הובילה בדרך הביתה.
קריימר פסע בחול רך ורטוב. הגיאות נסוגה.
הוא רצה להתרחק אפילו מהחוף. נדמה היה שעצי הקוקוס מסתירים עין ענקית שהחליקה לצידו. העלים היו ריסים והעננים הכהים גבינים.
עיט אדום עם ציצית לבנה צווח ופנה לכיוון היבשה.
הוא פנה שמאלה אל תוך המים וצעד עד שהיו בגובה חזהו. ואז התחיל לשחות.
במרחק ראה גשם יורד אחרי שענן נפרש כמו שטיח באופק.

הגלים התגלגלו כמו בולי-עץ קצפיים, מכים בו, הולמים במשקלם ובגובהם ובתנופתם, מרימים אותו גבוה, משליכים אותו מטה אל הקער בצד השני. הוא אהב לרכוב עליהם כך.
הוא שמח בעליונותו, ביכולתו לצוף על איתני הטבע. זה היה עימות מסעיר אבל, היה עליו להודות, מעייף. הוא כבר לא היה יכול סתם לשכב ולנוח. הים היה תובעני עכשיו.
צליפת הרעם המתגלגל גרמה לו להחליט לחזור לחוף. השמים נפערו פתאום לרווחה והחלו לשגר חיצי גשם חדים. ערפל של אדים החל לעלות מהמים. הגשם הצולף בגלים כתת-מקלע פיסק את נהמת האוקיינוס. הוא לא היה יכול לראות את החוף, רק את קווי המיתאר של העצים המתגמדים, אבל למרות מאמציו להתקרב אליהם, הם הלכו והתרחקו. הוא הבין שהוא לכוד בזרם. הוא נמשך אחורה. "תירגע, בחור," אמר לעצמו. "אל תפחד. תמשיך להילחם."
ואז חבט בעורפו כוח מוצק כגזע עץ, אם כי ייתכן שזה לא היה אלא נחשול. הוא כמעט התעלף. והתחיל להתפלל.

הוא הרגיש שהוא נשאב למטה ופנימה, ומעליו מתערבל האוקיינוס. הוא שאף מעלה עכשיו, נאבק לנשום, לא יכול לנשום, רוצה לשאוף אוויר, מוחו מצטנן, קופא, חזהו כואב, גופו נמעך. כשפיו פרץ החוצה לפני השטח הוא גמע אוויר, והגל הבא מילא אותו במי מלח - בחילה צורבת, מחליאה, שורפת נחיריים. הוא לא נלחם יותר וכמעט איבד את הכרתו וידע שללא עזרה הוא ימות.

אולי התחילו כבר לחפש אחריו. אבל איש לא יידע איפה להתחיל לחפש ואיש לא יעיז לצאת לזירת המוות הסוערת הזו. הוא חשב על כך שלא הסדיר את ענייניו. הוא חשב איך רוזמרי תקבל את החדשות על מותו. רוזמרי המסכנה, המתוקה, האהובה.

העולם היטלטל והתנחשל מסביבו. הוא הרגיש שהוא נופל, נופל מקצה העולם, קבור תחת הר של מים. פעם אחת, לרגע, חשב שראה דולפין. אולי זה היה דג טונה או לווייתן תינוק.
משהו שחור ומבריק שהופיע להרף עין ואז נעלם.
הוא חשב, עשיתי שטות שלא הקשבתי לבחור הזה עם שיני הזהב. עשיתי שטות שניסיתי לשחות בים המונסון. האנשים האלה יודעים. הם חיים פה. והם מתים פה.
והוא היה מוכן למוות.
כשהדולפין השחור צף שוב ופגע בפניו, הוא שלח אוטומטית יד וגילה שזרועו נכרכת סביבו. והוא שמע את מר פראקאל צועק, כמו בחלום, מעל לרוח ולנתזי המים, "שים אותו עליך! תיכנס אליו!" איכשהו, במאמץ רב ובמה שהיה כנראה טיפת הכוח האחרונה שנותרה לו, הוא עשה כך. ואז יכול היה לנוח.

מר פראקאל צף גם הוא בתוך אבוב גומי שחור. "אנחנו חוזרים עכשיו," אמר.
לקריימר לא היה כוח לדבר. הוא היה מודע במעורפל לכך שמר פראקאל שוחה בצורה מוזרה ביותר, מושך בחוט ניילון הקשור לאבוב.
כשמר פראקאל ראה שקריימר אינו מגיב, הוא ביצע כמה תנועות מורכבות עם החוט שהיה קשור לאבוב של קריימר. ואז צעק. "מר קריימר, אתה בטוח עכשיו. אני אחזור ואמשוך אותך לחוף. מובן? אתה בטוח. החוטים קשורים לעץ קוקוס."
קריימר פקח את עיניו ונתן להן להיעצם שוב. אחרי זמן-מה, כשהסתכל, מר פראקאל היה נקודה שחורה, צפה במרחק עשרים מטרים.
אחר-כך גררו אותו, חצי מת, מנסה ללכת ונופל בחולות הנודדים של מי האפסיים. קריימר שכב על החוף כאילו נרדם מחמת התשישות.
הגשם החל להיחלש. העננים הכהים הלכו והשמש השוקעת השליכה אור וצבע מהאופק המערבי. שחפים עפו מעל. החוף היה זרוע במנחות הים.
אבל קריימר היה מודע רק למר פראקאל הלוחץ על בטנו בידיו, עד שהקיא עלה ונשפך החוצה וקריימר התגלגל על צידו וגנח והרגיש בחילה בטעם מלח ואלכוהול. מחשבתו האחרונה לפני שהתעלף היתה, "חייב להגיד לו לרשום את הקוקטיילים של מי הים."
מר פראקאל חשב שזה מוזר שקריימר חייך לפני שהתעלף. הוא לא יכול היה להחליט אם קריימר גוסס או מתאושש. הוא הפך את קריימר על גבו ושפשף את חזהו. ואז הקשיב לנשימתו. היא היתה חלושה, כמעט לא קיימת. החזה לא עלה וירד.
הוא סתם את אפו של קריימר ונשף אל תוך פיו, פעם אחר פעם, עד שהחזה החל להתרומם בכוחות עצמו. מר פראקאל היה איש מסודר מטבעו ומאורגן היטב. הוא הניח את חוטי הניילון ואת האבובים בשיחים שליד עץ הקוקוס. הוא טפח על העץ ואמר, "אתה המציל של החוף הזה."
לא היה טעם להוריד את התחתונים הרטובים, מכיוון שכל הבגדים שהשאיר בערימה היו ספוגים במים. הוא לבש את מכנסיו, חולצתו ועניבתו. מאחד הכיסים הוא הוציא חפיסת 'בידיז' ומצית. והלך והתיישב ליד קריימר.

ה'בידיז' היו רטובות אבל זה לא היה חשוב. המצית פעל.
אחרי כמה דקות התרומם מר קריימר באיטיות ומר פראקאל כיבה את ה'בידי' בחול.
הם ישבו שעה ארוכה בלי לדבר. לבסוף אמר מר פראקאל בהכנעה, "נהגתי לשחות הרבה בקֶראלה אבל אין לי את האומץ שלך ללכת ולשחות בים המונסון."
קריימר לא אמר דבר לאיש בבית. גם לא מר פראקאל.

היום שאחרי יום השתייה היה יום שני רגיל. רגע לפני שעזבו, קריימר קרא למר פראקאל ואמר, "אשתי רוזמרי והילדים ואני נבוא הנה ללא ספק לחופשה משותפת. תבטיח לי שתהיה פה כדי לטפל בנו." "בהחלט אדוני," אמר מר פראקאל ושיני הזהב שלו הבהיקו. "אני מקווה שתגיד עלי מילה טובה במשרד." "אתה יודע מה?" שאל קריימר רטורית. "אתה עושה את עבודתך מצוין. אתה באמת יודע איך לדאוג לאנשים. לא הייתי יכול לבקש אדם טוב יותר."

"אוכל אפילו לדאוג לך," אמר מר פראקאל בהיסוס, "בארצות- הברית."
"איך?" שאל קריימר, מופתע מעט.
פיו של מר פראקאל רטט במעבר הרגיל שלו מזעף לחיוך. ואז הוא הסתער. "כל מה שאתה צריך לעשות, אדוני," הוא אמר, "זה להשיג לי גרין קארד."

חיוכו של קריימר קפא. הוא גנח לעצמו וחשב, אלוהים! הייתי צריך לדעת. הוא ממשי מכדי להיות גיבור בבגדי יומיום. הוא שוכן-ביבים פרט לשעות תשע עד חמש. אני מקווה שהוא לא הדביק אותי בזמן שהוא עשה לי הנשמה. אני מקווה שלעולם לא אראה אותו, חוץ מכאן כמובן, איפה שצריך להזכיר לו לא להיראות.

מר פראקאל חיכה לתשובה. קריימר החליט להיות תקיף. הוא הושיט את ידו ומר פראקאל אחז בה. בעוד הם לוחצים ידיים, אמר קריימר, "לא. אני רוצה אותך כאן. אני אוהב שאתה כאן. אתה עומד להיות איש חשוב מאוד כאן. המשכורת שלך תעלה. המגורים וההטבות שלך ישתפרו. אני אהיה איתך בקשר ישיר. אבל אם תבוא לאמריקה, זאת תהיה..."

קריימר ראה שמר פראקאל מחייך חיוך רחב, והזהב שלו נוצץ. אבל הוא לא ידע מה לומר, עד שמר פראקאל המבין אמר את זה במקומו.
מר פראקאל אמר, "זאת תהיה מה שאתם קוראים חדירה לפרטיות."
קריימר הנהן בעודו נכנס למכונית, תוהה מדוע מר פראקאל גורם לו תמיד להרגיש כמו ילד מפגר, ואיך הוא מצליח להבין הכל נכון כל-כך.
שתי המכוניות נסעו לדרכן בעוד מר פראקאל מחייך, חושף את זהבו אל השמש.

אוּפּאמניוּ צ'אטֶרג'י / רצח אינדירה גנדהי

בּאני השליך את כוסו אל הקיר מהורהר. היא הצטלצלה לחתיכות גדולות מכוערות. חתיכה אחת נפלה על ראשו של ראנדיפּ. "כדאי להיזהר," אמר. "הסיקהי הגזוּז נהיה אלים."

באני הוריד את משקפי המגן שלו. עיניו היו אדומות מאוד. "תביא לי כוס." סאשי נתן לו כוס. באני גמר לשתות וזרק אותה לאט למעלה אל מאוורר התיקרה. ראמְנאת תפס אותה. "תפסיק עם זה, סיק גזוז." "תפסיק לקרוא לי סיקהי גזוז."

מירזה הכין לבאני עוד משקה. "ההינדואים המחורבנים האלה, יא סיק." כולם צחקו בשכרות. "אני מרגיש חולה." באני הרכיב את משקפי המגן שלו. "לא בחילה, פשוט חולה."
"תקיא באמבטיה, לא פה." אמר ראמנאת.
"למה לא הבאנו נשים. נמאס לי מגברים כל הזמן. אני רוצה קצת סקס."
שאשי אמר, "רום לפני השקיעה, זאת הבעיה. כל הזמן אמרתי שצריך להביא בירה."
באני קם לאיטו מהריצפה. הוא תחב את הטי-שרט שלו למכנסיים. הוא בעט בראמנאת. "אני יוצא. אני קונה לי כרטיס הביתה." הוא חיטט בכיסיו. "איפה המפתחות? אני משאיר את האופנוע אצלך. אל תהרוג אותו."

בחוץ עבר אופנוע רועש מאוד. באני הסיט את הווילון ופתח את החלון. אור אחר-צהריים מאוחר של אוקטובר מאוחר ניתר פנימה, יחד עם קולות צופרים ומכוניות מאיצות. הוא דיבר אל התנועה. "נשבר לי הזין מדלהי. חרא של עיר. כמעט כמו צ'אנדיגאר." באני הסתכל סביב החדר והסתכל שוב החוצה. "סיק חולה." ברכיו וקרסולו הימני כאבו קלות.
"לא, סיק, זה פשוט טריפ רע. תעשן קצת גאנג'ה ותישן קצת, יהיה בסדר."
"לא, אני פשוט חולה. חרא של עיר." מצא חן בעיניו הביטוי. הוא גירד בזקנו. "ביוני הבא אני מתחיל את הסטאז' שלי בצ'אנדיגאר, חרמן ובודד." שתייה עשתה את באני רהוט. "הסיקהים היפים קוראים לצ'אנדיגאר צ'אנדי. סתם לבנים אדומות ושטחים פתוחים." הוא הסתובב בחדר, נשען על הדלת של האמבטיה והתבונן בשאשי משתין. "השתן שלך צהוב כמו שמן חרדל. אולי יש לך צהבת." בשולחן הוא מזג לעצמו מנה גדולה של רום. "בזמן האחרון אני משפיך מהר מדי. כמו בבית-הספר, בהתחרויות של לעשות ביד."

"תביא לי גם, סיק, תודה."
באני הסיר את משקפי המגן שלו והניח אותם בזהירות על הידית של דלת הארון. "ראנדיפ, תדאג רק לעניין הנוכחות שלי עם קאפילה. אני חוזר עוד איזה חודש. ביי לכולם." הוא הרכיב את משקפי המגן שלו ויצא.

שמש אוקטובר כתומה, אבל באני היה מודע לה רק בדוחק. הוא היה שיכור, אבל לא איבד שליטה. הוא גם היה מדוכא, אבל לא ידע את זה. באני היה בן עשרים ושלוש, מגומגם ושותק כשהיה פיכח. הוא חבש את הקסדה שלו והשאיר את הרצועות פתוחות. הוא יצא לדרך במהירות מפחידה. הוא עצר בפיסגת הכביש העילי כדי להתבונן, באור הרך, בתנועת המכוניות ובבני-העשרה מסביב למוכר הגלידה. הוא אמר לעצמו, אם יש תור בדוכן הכרטיסים, אפילו רק שלושה בני-זונות, אני לא נוסע הביתה. הוא המשיך לנסוע. אבל היה רק אחד. אז הוא קנה כרטיס לאוטובוס הלילה למוּסוּרי. מתחנת האוטובוס הוא הלך להסתפר.

ברמזורים, במקומות אחרים שנאלץ להאט או לעצור, באני הרגיש די רע. הוא ייחס את החולשה שלו לשיעמום, לשתייה, לשינה הלא מספקת, למזג האוויר הלא יציב של דלהי באוקטובר, לסלידה העמומה שלו מהדרך שבה חי את חייו. אבל בחינה עצמית לא היתה מהרגליו. הוא חי בלי לחשוב וטיפח בתוכו דחפים אקראיים.

במספרה, בזמן שחיכה, עלעל בלי משים במגאזין קולנוע. במספרות היה נזכר תמיד בתספורת הראשונה שלו, בדארג'ילינג, לפני שמונה שנים בערך, בחיוכים ובהתלהבות של הספר. הוא כתב על זה להוריו. הוא לא כתב מכתבים אף פעם, שכן כל התבטאות היתה בעיניו מייגעת, אבל הוא היה מוכרח להודיע להוריו לפני שחזר הביתה. הם התנגדו נחרצות. אפילו כיום נהג אביו, כשכעס באמת, לקרוא לו ממזר סיקהי. הוא הרגיש בחילה לפתע. הוא ויתר על התספורת ונסע חזרה לאכסניה עם כאב ראש. הוא העיר את יוּדְהוויר, חבר. "זה לא זמן לישון."

"מה השעה?" עיניים עייפות מסוממות ושיער קיפודי, אבל יודהוויר אף פעם לא התעצבן.
"בערך שש. קניתי כרטיס לאוטובוס לילה הביתה. אתה תשמור על האופנוע?"
"אוקיי."
"ותדבר עם קאפּילה על עניין הנוכחות. גם אני הולך לישון. אני אעיר אותך יותר מאוחר כדי שתקפיץ אותי לאוטובוס."
באני אהב לנסוע באוטובוס בלילה. המושבים היו נוחים למדי, והוא היה מסוגל לישון בכל מקום. הקפיצות אפילו הרדימו אותו, אבל באמצע הנסיעה, כשהתעורר, ברכיו היו נוקשות וכואבות. הוא לא חיבב במיוחד את הוריו. הם שיעממו אותו. הבית לא היה מקום מלהיב, אבל הוא היה יכול להירגע שם, לנמנם בשמש ולאכול ממש טוב. אמו פתחה את הדלת. היא לא היתה מופתעת לראות אותו. הוא תמיד בא הביתה במפתיע. היא אמרה, "אתה נראה נורא. אתה חולה?"
"סתם תשוש. זה בטח הנסיעה."

הוא הלך לחדרו עם התיק. אביו רטן כשעבר על פני החדר של הוריו. באני מלמל תשובה. אמו הביאה לו שתי שמיכות. השעה היתה שש בבוקר. באני ישן שינה טרופה עד תשע, וקם מהמיטה אחרי עשר. אביו היה בגינה, בכיסא קש לבן. "מה, שוב שביתה בפקולטה למשפטים?"

"כן." שקר קל, שכן תמיד היה לו קושי לספר לאביו שסתם התחשק לו לבוא הביתה. הוא התיישב. לגינה הקטנה היתה צורה של מין משולש, גדר העץ לבנה בהירה. מעבר לגדר הגיבעה צנחה אל הדרך הצרה, דוכני התה, הצריפים שבהם מכרו טאג' מאהאלים עשויים עץ ומקלות הליכה, הטיבטים באפודות רקומות צבעוניות. ומשם המשיכה הגיבעה בתעייתה הכושלת במורד הכביש הראשי. מצידה השני השתרע עמק רחב ידיים, ומכל עבריו מתעקלות בזו אחר זו גבעות חשופות. ביום בהיר אפשר היה לראות בעמק את הנקודות והקווים של בתי דֶהְרָה-דוּן. מעל כל זה היו שמים חיוורים עצומים. בעשר בבוקר הם חיכו עדיין לשמש.

אמו של באני הופיעה, בסלוואר-קאמיז וסוודר אפור. "בוא, ארוחת הבוקר מוכנה."
באני לא רצה לא לאכול ולא לזוז. "אחר-כך."
"מה, להביא לך את האוכל לכאן?"
"לא, אני פשוט לא רוצה לאכול עכשיו."
אמו התקרבה. באני הביט אליה במבט מתגונן ושוב שם לב לפנים שלו בפנים שלה. "אתה מרגיש בסדר?" היא הניחה את ידה על כתפו. הוא התכווץ קצת.

"אתה נראה נורא," אמר מר קאירוֹן, נועץ בבאני עיניים נוקבות מעל למשקפי הקריאה שלו. ה'היסטוריה של הסיקהים' נפל על השולחן. בעזרת עיפרון תחב קווצת שיער תועה אל תוך הטורבן שלו. "איבדת משקל וצבע. אתה לא נראה בריא."
"שנקרא לרופא?"
"לא. אני חושב שאני אהיה בסדר עוד יום-יומיים."
"אבל האם אתה מרגיש חולה?" אמו התכופפה חצי כפיפה ובחנה את פניו של באני.
ואז התנגדותו של באני התמוטטה. "כן. אולי כדאי לקרוא למאלווייה." הוא הרגיש קצת יותר טוב. עצם ההכרה שהוא חולה הקלה עליו. איפשרה לו לנשום נשימות עמוקות יותר.
אמו הסתלקה. אביו אמר, "מה לא בסדר? יש איזה סימפטומים?"

"חולשה. חוסר תיאבון. זה הכל." הוא שכח את הכאב החלוש בברכיו, ועכשיו, מדי פעם, בגבו. מר קאירון שירבב את שפתיו למעלה והחוצה עד שהשפה העליונה נגעה באפו ונשם בכבדות אל תוך שפמו. הוא היה קלישאה של גבר, מפקד-גדוד לשעבר, גבוה, עם גב לא גמיש, שכיום, לאחר שפרש, היה פעיל עד כדי זוועה. הוא ניצל את הזמן הפנוי לטיפוח הגינה ולטיולים ארוכים בכבישי ההר, ולספרים חינוכיים. הוא לא היה משכיל ואפילו לא נטה לשרעפים, אבל עם השנים ההכרה בבורותו שבה והתקיפה אותו. בעקבות התקף-לב קל הוא אפילו נעשה דתי, והפולחן היומי שלו כלל כעת את ה'גְראנְת סאהֶבּ'. באני נכנס פנימה וחזר עם מיטת שדה. הגרירה עייפה אותו נורא. הוא נשכב. החולשה עודדה רק מחשבות לא נעימות, התירה רק דימויים של דיכאון, של צ'אנדיגאר ואיזה לישכת עורכי-דין, של כרכי- חוק ובדידות, של אי-התאמה מקצועית וגלות בעיר מתה.

"חום?"
"לא."
"הבטן בסדר?"
"כן."

ואז יצאה השמש וחיממה אותם. אי-שם בתוך הבית שמע באני את אמו מתעללת במשרתת. לאמו היה קול עשיר ונעים. כדי להימנע מהשאלות של אביו, באני העמיד פני ישן.

מר קאירון התגאה במראהו הנאה של בנו, אבל באני איכזב אותו לעיתים קרובות. ראשית, הוא לא הצטרף לצבא. ולמרות שמר קאירון הודה ששיער קצר מתאים לו, חמתו בערה בו על זה שבאני לא שאל אותו לפני התספורת. עכשיו התבונן בו מנמנם בשמש ואמר, "אני מקווה שמחלתך אינה רצינית." הם שמעו את השער וד"ר מאלוויה הופיע, נקי, ורוד ועסוק. באני לא אהב רופאים משום שהם ערערו את בטחונו. ד"ר מאלוויה נעמד מעל באני ומיד הצהיר, "זה צהבת, קאירונג'י. הה, באני בחורי, שתית הרבה?" הוא בדק את עיניו, את הטחול ואת הכבד, חקר אותו על הוויסקי ועל השתן שלו, הורה על בדיקות דם, דיאטה מיוחדת והרבה מנוחה והלך.

צהבת. באני תהה אם זה היה יכול להיות יותר רע ומיד אמר לעצמו שכן. לתכלת השמים נוספו גוונים עשירים יותר. ענני צמר גפן קלים ממש מעליו, רצועות אפור ארוכות ושטוחות באופק, גלי ענן זעירים לבנים, מפוספסים כמו חול מדבר, משמאל, והשמש החמימה. כשאביו הפסיק לטרטר על חיי ההוללות ועל ההזנחה התהומית שלו, באני היה יכול לשמוע ציפורים שונות, על הדשא, ובעצים הרחוקים. הוא לא ידע עליהן דבר, אבל הן נשמעו נחמד.

בחוץ על הדשא הזמן חלף בנעימים. באני אכל קצת ושתה מיץ. מר קאירון, שהתחרט אולי על דבריו הבוטים, שאל אם הוא מרגיש יותר טוב. באני אמר שכן. הטלפון צלצל. גברת קאירון הרימה אותו, ואז צווחה מבעד לחלונות הלבנים הגדולים, "מניו-יורק!"

"ראג'וואנט," מלמל מר קאירון. הוא מיהר פנימה והושיט את ידו בהחלטיות אל השפופרת. "תביאי." באני הסתובב על צידו והתבונן בהם. הוא לא חשב שאחותו שווה את המאמץ לקום מהמיטה. אחותו היתה מבוגרת ממנו בתשע שנים וכמו שאר המשפחה, מרוחקת. הוא ראה את הגב של אביו נמתח בהפתעה ושמע "מה!" חזק וחדור ספק. באני הפנה שוב את מבטו אל השמים. אמו מיהרה החוצה כמה דקות לאחר-מכן ופלטה, "אינדירה גנדהי נורתה למוות. על-ידי שניים משומרי ראשה, שניהם סיקהים. בביתה בדלהי." גברת קאירון הסתכלה סביב בחוסר ביטחון.
החדשות היו מפחידות. "מה ראג'וּ אמרה?"

"היא רצתה פרטים מאיתנו, תאר לעצמך. אנחנו לא ידענו כלום, היא אמרה שזה בכל החדשות באמריקה, אפילו בבי.בי.סי. וברדיו אוסטרליה. היא נלקחה לבית-החולים אבל נפטרה תוך זמן קצר. זה קרה בבוקר בערך בתשע וחצי." גברת קאירון בלעה את רוקה וישבה.

איזה מזל מחורבן, חשב באני, לעזוב את העיר בדיוק כשמשהו מלהיב קורה. אביו חזר לכיסאו, עיניו בורקות, וסובב בריכוז את כפתורי הרדיו.
"ראג'ו תתקשר שוב?" שאלה גברת קאירון.
"כן. מיד כשתשמע עוד חדשות."
כל תחנות הרדיו ניגנו אותו שיר אבל. "לא יכול להיות שהיא מתה. אילו מתה, לא היו קולות ולא תופים ודהוֹלאקים."
"אבל משהו כן קרה, כל התחנות משמיעות אותה מוסיקה."
"אבל זה נורא," אמר מר קאירון, מתבונן בעמק.

איש לא דיבר, באני הסתובב, לחמם את ידו וכתפו הימנית. מר קאירון אמר, "בניו-יורק סיקהים יצאו לרחובות, חוגגים ומחלקים מיתאי. ראג'ו לא אמרה, אבל נראה שאפילו מאנג'יט חוגג." מאנג'יט היה חתנו. על פניהם של מר וגברת קאירון אפשר היה לראות סימנים של עירפול חושים, של הלם ראשוני, ושל תחושת אשמה אתנית היולית.

באני הביט באדמה הירוקה והחומה-דהויה, עשבים פה ושם בין עלי הדשא. החדשות הלהיבו אותו, הסיחו לרגע את תשומת הלב שלו מעצמו. על רקע הגדר הלבנה ופסי הסרגל של השמים, באני צייר לעצמו את הדם צובע את הסארי ואת הדמות הנשית המתמוטטת, קורסת. אולי הספיקה אפילו להגיד משהו לרוצחיה או למישהו שעמד על ידה. מר קאירון קם על רגליו, אמר "אני מתקשר לדוּגאל," ונכנס פנימה. הטרנזיסטור המשיך עם השירים.

מר קאירון חזר, רגוע יותר. "דוגאל אומר שב'קול הודו' ממשיכים להגיד שהיא נורתה, אבל הבי.בי.סי. כבר דיווחו מזמן על מותה. הרוצחים סיקהים, אין בזה ספק." גברת קאירון אמרה, "איזה בושה."

ארוחת הצהריים היתה משמימה ודוממת. דוגאל הגיע מיד אחר-כך. באני לא עשה סימן שהוא רואה אותו. "האלו באלווינדֶר," אמר דוגאל, "מתי באת?" באני תיעב את דוגאל משום שדוגאל קרא לו באלווינדר ומשום שדוגאל תיעב אותו בגלל מראהו הנאה, התספורת שלו, הג'ינס והטי-שרטים שלו. דוגאל לא התעניין במחלתו של באני. הוא לגם את התה שלו ברעש ואמר, "יהיו מזה הרבה בעיות."
"מוות מחפיר. בן-אדם משכמו ומעלה כמוה לא צריך לגמור ככה," אמרה גברת קאירון.
"אבל זאת לא הפתעה. היה מגיע לה."

באני נתן בדוגאל מבט של בוז משועשע. איזו נקודת ראות מטומטמת, חשב. בשחור ולבן של מוחו של דוגאל, כאב והשמדה, וגם צהבת קרוב לוודאי, לא היו אלא גמול. קוצרים מה שזורעים אפילו אם הקציר הוא צרור כדורים לא צפויים, או מחלה מתישה. באני חשב על עברו שלו אבל לא הצליח להעלות תמונה גואלת שתפריך את הטיעון של דוגאל. שיהיה. הוריו ודוגאל המשיכו לדבר. באני התנמנם על רקע של מתיחות באוויר וחילוקי דעות מנומסים ותקיפים.

לפנות ערב הלכו מר קאירון ודוגאל להביא את תוצאות בדיקות הדם של באני. הם הבחינו, או דימו שהבחינו, בשינוי ברחובות הצרים של מוסורי. הזוגות בירח דבש נראו להם עגומים, היו פחות קבוצות משוטטות של תיירים, מספר גדול להפתיע של חנויות היה סגור, היו פחות אורות. בדיקות הדם אישרו צהבת חריפה. אחרי שליווה את דוגאל למרפאת השיניים שלו, עצר מר קאירון לקנות לחם וסבון. בעל המכולת אמר, ברצינות רבה, "קאירון סאאב, לא הייתם צריכים לעשות את זה," וגבה ממנו יותר כסף, רק קצת. מר קאירון לא הצליח לחשוב על תשובה.

כשבאני התעורר, הכאבים בברכיו ובקרסוליו היו חזקים יותר. זה בטח החולשה, חשב. הוא גילה שקצת קשה לו לנוע חזרה לבית. אפילו הסוליות כאבו בכל צעד. פתאום לא היה בטוח שהוא יכול לסמוך על גופו בפעולות הפשוטות ביותר. "מחר בבוקר אני אתקשר לפּאמי," הודיע אביו בשעת התה. "לברר מה קרה בדלהי." בסימטאות מר קאירון חש במתח, בעוינות. האב והבן איבדו איפוא יחד כל אחד את בטחונו הוא. בשש הטלוויזיה הודיעה לבסוף שגנדהי מתה. מר קאירון זעם על העיכוב בהודעה. "שמענו את החדשות לראשונה," אמר בבוז, "בשיחה מניו-יורק, איזה טמטום." באני ניגש לטלפון בזהירות, מתוך רצון לא להראות שכואב לו. "הלו, אפשר לדבר עם ד"ר מאלווייה?... הלו, זה באני... עכשיו הברכיים והגב שלי כואבים למדי... אני לא יודע, בערך שבוע אני חושב." ד"ר מאלווייה ביקש מבאני לא לדאוג, ולא לקחת שום כדור נגד כאבים. הוא ייחס את הכאב לתשישות ולחולשה. "בטח ישנת בתנוחה משונה כל היום. ואולי אתה לא רגיל לקרירות של מוסורי, אחרי שבאת מדלהי." "שם העניינים מתחממים," אמר באני. צחוקו של ד"ר מאלווייה היה מאולץ ונבוך.
"מה זה הכאב הזה?" שאל מר קאירון בחשדנות, מסב את ראשו לרגע מהטלוויזיה.
"אה, כלום."

אמו הסתכלה בבאני הולך לאט לחדרו. היא קיוותה שהוא יהיה יותר קומוניקטיבי. היא שמה תנור חימום בחדרו. מבעד לחלון השמש הנמוגה דיכאה אותו. החדר היה קטן, עם מיטה לאיש אחד. כיסוי המיטה היה מתנה מראג'וואנט בביקורה האחרון. על רקע צהוב השתולל דרקון אדום וגדול. באני הסתכל החוצה אל השמש ואמר לעצמו, לא, אני לא חלש. הוא סגר את הדלת וירד לאיטו ארצה להתעמל. בשכיבת הסמיכה השלישית שלו הריצפה התרוממה ופגעה בו. הוא איבד את ההכרה לרגע או שניים. כשהתעורר, הבטון הקר מתחת ללחיו השמאלית היה נוח למדי. נמלה מיהרה לדרכה חמישה סנטימטרים מעינו הימנית. הוא נכנס לאט למיטה, משך את השמיכה עד למעלה וחיכה לחום. הוא חש מובס, ריק, ועכשיו הדמדומים נראו לו מרגיעים, כמו זוהר גווע. רגעים חלפו והוא נשם עמוק. הוא ניסה להסיח את דעתו במחשבה על אינדירה גנדהי אבל, כמו שאר העולם, היא היתה מרוחקת וקרה. רק הקהיון היה משותף לשניהם. באני מישש את ברכיו מתחת לשמיכה וניסה לסובב את קרסוליו. הכאב הזה היה הדבר היחיד שהשכיח לרגע את הריקנות. בחוץ שמע את הוריו, את הטלוויזיה ואת התחנות הזרות ברדיו. שלושתם דיברו ודיברו על אינדירה גנדהי.

אחרי זמן מה אמו פתחה את הדלת. "ישן?"
"לא."
"מה מאלווייה אמר על הכאב?"

באני ענה, אבל תהה מדוע אמו רוצה לדעת. כאבו של אדם הוא שלו בלבד, סודי, אי אפשר לשתף בו או אפילו לספר עליו. כאבו של מישהו אחר הוא בהכרח עניין מעייף, סיבה לשיעמום ולרוגז. החולים תמיד לבד, מחבקים את מחלתם.
"כדאי שתיקח בקבוק חם."
"טוב."

אביו של באני נעל את הבית מוקדם, בסביבות שבע. ואז הוא בדק את אקדח השירות שלו. מן המדשאה, הגבעות והעמק היו מסה מאיימת שחורה, אפופת ערפל ומעליה שמי לילה מעוננים. השקט של מוסורי שימח אותו בדרך כלל, אבל עכשיו הוא עשה אותו קצר רוח ועצבני. לא צחוקים קטועים מדוכני התה שמתחתיהם, לא קריצה של אור מהגיבעה הסמוכה. רק צינת הערב, הערפל האטום, מאחוריו החושך, ודממה תת-מימית. מר קאירון היה מתוח, מהומות החלוקה ומלחמות 65' ו71-' עלו משום-מה בזכרונו. בתוך הבית, רק הדיכאון שהשרתה מחלתו של באני הקל על המתיחות. ארוחת הערב היתה קצרה. באני כירסם משהו במיטה. אמו ביקשה ממנו להשאיר את הדלת פתוחה ולקרוא לה בעת הצורך. באותו לילה באני נכנס לתוך עולם פרטי, מסויט. קרסוליו וברכיו האדימו והכפילו את גודלם. עורו בער מחום. לאט לאט נאבק להזדקף במיטתו. הוא נגע בברכו הימנית והכאב שיתק אותו. הסתכל על רגליו ולא היה יכול להאמין לזוועה. ואז שמע את הטלפון מצלצל ומצלצל, קולני ומפחיד. לבסוף אביו ענה. "אה פאמי, שלום... מה, אני מקווה... הו לא... אלוהים... לא..." מאביו, באני שמע רק קריאות שבר. גברת קאירון הצטרפה אליו. "מה, מה קרה?"

באני הניח בזהירות שתי כריות מתחת לברכיו. הוא לא יכול היה לצעוק שכן לא היה רגיל להביע כאב או לבקש עזרה. מרוב פחד ואין-אונים עלו דמעות בעיניו. פניו קרסו. אבל הוא בכה ללא קול. מזיז את ראשו במהירות מצד לצד, אגרופיו מוחצים את השמיכה הכנועה, הוא החליט ללחום את מלחמותיו לבדו ובשתיקה.

"מהומות בדלהי." מר קאירון התהלך בבית חסר אונים. "סיקהים נגררו מאוטובוסים ונרצחו. אחדים נשרפו. מדורות של טורבנים. בתים הותקפו ונבזזו. מספר ההרוגים כבר מגיע למאות." רק רשרוש נעלי הבית של מר קאירון הפריע את הדממה.
"ופאמי?" שאלה גברת קאירון.
"באזור שלו אין בינתיים בעיות."
עיניה של גברת קאירון עקבו אחרי מר קאירון. "ובפנג'אב?"
"אין חדשות. יש שם איסור על חדשות."

לבאני המדמדם היה נדמה שהתוהו-ובוהו של העולם רק משקף את זה שלו. הוא ניסה שוב לזוז. הכאב עלה אל המותן והגב. הוא ישב ללא ניע במשך מה שנראה כעידנים. לבסוף התחיל באני להבין, בפעם הראשונה, את מה שמאוחר יותר יתרגל אליו, שכאב אינו יכול להישאר חד לעולמים. כעבור זמן-מה הוא נעשה חדגוני, אפילו משעמם. כשישב במיטה, איפוא, הוא נמנם קצת, עד שתנועה מקרית כלשהי קרעה אותו משנתו. בזמן שהיה ער היה סובל, משתעמם ומתנמנם שוב עד הפעם הבאה. ואז, מבעד לחלון שמאחוריו, שמע לבסוף את צפצוף הציפורים וחש את השחר עולה.

כך סיפק באני להוריו משהו לחשוב עליו פרט לאינדירה גנדהי. ד"ר מאלווייה בדק את ליבו של באני ואמר, מתחמק מעיניו של מר קאירון, שחוץ מצהבת באני סובל ככל הנראה גם מדלקת פרקים. הוא הזמין עוד בדיקות דם ואפילו א.ק.ג. דלקת הפרקים הרתיעה את מר קאירון ואחר-כך הפחידה והגעילה אותו. זאת לא מחלה בשביל סיקהי צעיר, חזק, יפה תואר. כשהשמש עלתה הוא גרר את בנו אל הדשא. בקוטג' שטוף השמש שקנה בפרוטות, מר קאירון הרגיש כעת חסר אונים ומבודד. הוא היה מנותק, עזוב לנפשו בנוף האידילי בעוד אירועים הרי גורל מתרחשים במקום אחר. פזור נפש ומבולבל התבונן בבאני השוכב בידיים שלובות ועיניים עצומות.

בחוץ מתחת לשמש היה באני מבוהל פחות. הוא חש את הביטחון שיש בבית, המרוחק ועומד לעצמו. הוא חי עם אנשים שרצו בטובתו, שלעולם לא יפגעו בו. 'בית'. למרות שבית זה לא תמיד בית, לא לכל אחד אני מתכוון, ציחקק לעצמו, בראותו את הכתום של השמש מתחת לעפעפיו, תסתכלו על אינדירה גנדהי. גברת קאירון הוציאה את טלוויזיית השחור-לבן הקטנה, גם היא מתנה מראג'וואנט. הם צפו בגברת גנדהי מונחת בארונה לכבוד אחרון. בהתחלה כולם הרגישו את רוממות הרגע. באני אמר, "היא עדיין נראית מכובדת." מאוחר יותר הביט על פלג גופו העליון ואחר-כך אל אפה הנשרי בתוך הפנים האפורות המוקפות פרחים, וחשב, סתם אשה זקנה. גברת קאירון מלמלה ביטויים גסים של צער כל פעם שהראו את גברת גנדהי. אבל באני התעייף מזה עד מהרה וחזר אל הרבגוניות האינסופית של השמים. הגלולות של מאלוויה היו טובות. כששכב ללא תנועה היה יכול אפילו לשכוח את הכאב לזמן-מה. הנשים המייבבות בטלוויזיה הסיחו את דעתו ועוררו בו גועל. הוא התבונן בהן מכות על שדיהן ומקוננות על כתפיים. אבל לדמעות יש בוודאי ערך רב מזה, חשב באני, שזכר רק את דמעותיו שלו. הטלוויזיה המשיכה לפלוט מילים של אבל ובו ברגע לרוקן אותן מכל תוכן.

דוגאל בא שוב באותו אחר-צהריים והיה די שמח לשמוע על מחלתו החדשה של באני. הוא דיבר עם הוריו של באני בלי סוף, על הרוצחים, המהומות, פּנג'אב, הכרזת אנאנדפּוּר, קהאליסטאן, טרילוֹקפּוּרי. "טבח קהילתי," אמר מר קאירון, בעגה של עיתוני דלהי שהגיעו זה עתה. "המהומות מכוונות גם כנגד שליטתם הכלכלית של הסיקהים בדלהי." "עוד מעט יכריזו על הבחירות וההרג הזה יביא את הניצחון." "יש סיקהים צעירים שגוזזים את שיערם, ונראים כמו באני."

באני אהב את השיחה בתור רקע ואת המשפטים הבודדים שנקלטו בראשו. הוא תהה בעצלתיים איך תיראה קהאליסטאן. הוא הופתע קצת מהקנאות של המבוגרים. בעיניו הדת היתה גוף זר. אבל הוא אהב את המדינה שלו, בלי שורשים ובלי היסטוריה. עם עברו המכוער ועתידו המכוער, שום דבר לא היה יכול לתבוע את נאמנותו.

ד"ר מאלווייה הגיע שוב. "החום יחזור. הנפיחות תרד עוד שלושה שבועות בערך. אחר-כך תזדקק לפיזיותראפיסט." במהלך הימים הבאים הוא בא לראות אותו באופן סדיר. "עלינו להיות זהירים, באני. אסור לנו להתיר לכאב לעבור אל פרקי הידיים והאצבעות, או אל עמוד השידרה. שום מאמץ, מנוחה מוחלטת." "תצטרך לשכוח מאלכוהול לתמיד, או כמעט לתמיד. הצהבת תעבור, אבל הדלקת תישאר." לעיתים היה נכנס למצב-רוח פילוסופי. "תיאלץ ללמוד לחיות עם הכאב, עם המגבלות. ללמוד לחיות, זה יכול להיות מספק מאוד, באני." "אל תחשוב על זה יותר מדי, ואל תדבר על זה עם אחרים. לכל אחד יש תיאוריות טיפשיות. אין לך תחביבים, או משהו כזה שיעסיק אותך?" באני אמר שלא. הוא אף פעם לא קרא, לא היה לו עניין במוזיקה, הוא לא אסף שום דבר. הוא אפילו לא נהג לחשוב.

כפי שד"ר מאלווייה ניבא, החום חזר, מדי פעם. ואז כשאמו שאלה כל שעה אם הוא מרגיש יותר טוב, לא הצליח אפילו לעקוץ אותה בקהיונו. לפעמים היה לוחץ את ידו אל ליבו, בחוזקה, ואומר, אתה חזק. לפעמים היה מגחך כשנזכר איך קודם לכן, בדלהי, חשב שיש לו בעיות, ועכשיו. לפעמים היה מזגג את עיניו ולא מזהה את אמו שגהרה עליו, מכיוון שדאגתה עיצבנה אותו. לפעמים שיחק משחק של הגזמת הכאב, מכיוון שהכאב היה משעמם ונזקק לקישוטים.

בשניים ובשלושה בנובמבר 1984, אינדירה גנדהי שכבה מתה, ודלהי, כפי שדיווחו העיתונים, עלתה בלהבות. בארבעה בחודש שרפו את גופתה. באחד-עשר פיזרו את אפרה מעל גאנגוֹטְרי, מקום מת וקר. התשעה-עשר היה יום-הולדתה. כך חלפו הימים עבור באני, וכל יום הוא ראה אותן תמונות שלה בטלוויזיה.

למרבה הפלא, ראנדיפ כתב לו מכתב. "באני היקר, איפה להתחיל? אני לא יכול להאמין שבאמת ראיתי את מה שאני הולך לתאר..." אני לא יכול לקרוא את השטויות האלו, אמר באני לעצמו, וקימט וזרק את המכתב. שעות של בחינה עצמית גרמו לו לאהוב ולהשתוקק רק לעצמו. אמו חשה בכך כשהתבוננה בו מעביר את השעות בהסתכלות בשמים. "הלוואי שהיו פה יותר אנשים בגילך, באני." מכתבו של ראנדיפ ניפץ את קליפת הגולם של באני והעולם שטף פנימה. הוא חשב בסלידה על חבריו ועל חייו בדלהי. הוא לא יכול לחזור לשם. באני שנא את עברו, הוא נתן לו את מחלתו, והוא לא בטח בעתידו, הוא לא ייתן לו מנוח.

באני התרחץ אחרי כמה ימים, נעזר בכיסא אלומיניום. העור על כפות רגליו היה דק ומקומט. אצבעות רגליו נראו כמו חתיכות ג'ינג'ר. הוא חשב, הייתי תמים פעם, כשהנחתי שאוכל לרוץ מאה מטר בקלות. ואז מר קאירון שאל, בבוקר בהיר, גם הפעם על כוס תה על הדשא, "באני, אתה מוכן לגדל את שערך? ולחבוש טורבן? למעני?" מר קאירון לא ידע איזה תפקיד למלא, של ליבראל סיקהי, או של לאומן סיקהי, או של מה שדוגאל כינה סיקהי אמיתי. "ובשביל צ'אנדיגאר, כשתהיה עורך-דין." באני אמר מיד כן. הוא היה אומר כן לכל בקשה, זה לא היה חשוב. היו עוד חודשים עד צ'אנדיגאר, והמחלה והרצח הבהירו שהעולם הוא מקום לא יציב להפליא, שבו הכל יכול לקרות. שני האירועים אישררו את אי-הפעולה של באני. היה צריך רק לחכות לאירוע המטורף, זה הכל. איפה הוודאויות? בשמים ובשמש? לשאלות לא היו פתרונות; יש רק את החיים, ורק חיים אחד. זה מגוחך להיות שאפתן; כל-כך הרבה לעשות וכל-כך מעט זמן לעשות את זה, איזו תפיסת עולם חסרת טעם, תראו את אינדירה גנדהי, נהג באני לחשוב, ולעיתים קרובות חייך כשנזכר.