חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים עשרה ניסויים


1. לקרוא לעצמך
משך: 20 דקות
חומרים: מקום שקט
השפעה: כפולה

שב על הרצפה באמצע חדר שקט, רצוי חדר שיש בו מעט רהיטים. שמור תחילה על דממה רגעים אחדים, בידיעה שאתה עומד לדבר ולשמוע. הקשב בתשומת-לב לרעשים הקלים מאוד סביבך, וחשוֹב שבעוד רגע השלווה הזאת תישבר. התכונן להתפרצות של דיבור.

בקול רם הגה אז את שמך הפרטי. בטא בבהירות, וחזור עליו, בעקשנות. כאילו היה עליך לקרוא, די מרחוק, למישהו שנשאר חירש לקריאותיך. דמיין שאתה פונה אל מישהו שמכיר אותך אבל אינו מבחין בך. מהקצה השני של שדה. או מהגדה אל סירה בנהר. או מבית לבית.

בהתחלה, בחמש-עשרה או עשרים הפעמים הראשונות, יש לך רושם שאתה מדבר בחלל ריק. אתה קורא למישהו שאיננו, שאינו ניתן להשגה, בצורה טיפשית ומגוחכת. אתה יכול להאריך בתנועות, לבטא את ההברות בנימות שונות, אבל לא תצליח להאמין בזה. המשך. הדלת נעולה היטב.

לאט לאט יתעורר בך רושם שקוראים לך. תחילה באופן מבולבל, כמעט לא מורגש. מהוסס, לא בטוח. זה הרגע המתאים להתייצב, תוך הקשבה לשיווי-המשקל הרופף בין הפנים והחוץ. אל תוותר, חזור על זה, קרא לעצמך עוד כמה עשרות פעמים, באופן מכאני, אוטומטי. אין ספק שזה קולך. וזהו גם קולו של מישהו אחר, מרחוק. זה עתה הצלחת לקלוט אותו. קולך אינו מוכפל. ואין ספק שגם אתה לא. אבל אתה מרגיש בכל זאת שאתה כפול, חצוי איכשהו מבפנים. אתה הוא הקורא, אבל אתה לא יודע מאיפה. או ליתר דיוק, ברור, אתה יודע יפה שזה אתה בשני המקרים, ו"אתה" מניח שיש כאן רק אחד. חוץ מזה אתה יודע את זה, ובעניין זה כולם מסכימים. אלא שזה לא מה שאתה חווה כרגע. אתה יודע היטב ש"אתה" ו"אתה" אינכם אלא אחד, אבל אתה לא מרגיש את זה באורח מלא, בבירור. זה שקורא הוא אותו איש, ואינו אותו איש, כמו זה שקוראים לו.

הניסוי הוא לנסות ולהמשיך את המשחק הזה של פנים וחוץ, קריאה והקשבה. צריך לחוות, מרחוק ככל האפשר, כמה מוזר הוא השם הפרטי המוכר, ושלעולם לא תוכל לפנות בו אל עצמך בלי שאכן תחוש שאתה אחר. ברור שרק האחרים קוראים לך כך, ואתה עצמך, בזמן רגיל, אף פעם לא קורא לעצמך. המשך לקרוא לעצמך, במרווחים קצובים, לפעמים כמעט בצעקה. המטרה היא לחולל את אי-הנוחות הקלה, שאינה בהכרח בלתי-נעימה, המתלווה אל הקילוף הקל הזה של העצמי מן העצמי. להישאר רגע במצב של סחרחורת קלה.

איך יוצאים מזה? באיזו דרך סוגרים את הפער, מדביקים מחדש את הקצוות?
תגיד פשוט, בקול רם וחזק, באופן הכי טבעי שאפשר: "כן! אני בא!"


2. לרוקן מילה ממשמעותה
משך: 2 עד 3 דקות בערך
חומרים: מה שנמצא תחת היד
השפעה: ביטול סמליות

זה יכול להיות בכל מקום, ובכל שעה. גם הפעם די בכך שתהיה בטוח שלא שומעים אותך. מוטב שהחשש מלעג לא יטריד אותך במהלך הניסוי. לדבר אל עצמך זה לא בעיה. אבל אם יראו אותך וילגלגו עליך זה עלול לשבש את התוצאה המבוקשת.

כלומר, סתם איזה מקום שבו איש לא ישמע אותך. קח מה שנמצא תחת ידך, העצם הכי רגיל, עיפרון, שעון, כוס, או אפילו חתיכת בגד, כפתור או חגורה, כיס או שרוך. לא משנה. די במשהו נדוש. אתה רגיל לציין אותו בשמו, אתה רגיל לנוכחותו. זהו חפץ שבעיניך קשורה בו, מאז ומתמיד, אותה מילה. זהה, טבעית, נורמלית.

קח איפוא בידך אותו סתם דבר, חף מזדון, חף מזרות, חף מסכנה. הסתכל בו וחזור על שמו, בקול נמוך. נעץ מבט בעיפרון שבין אצבעותיך, למשל, ואמור שוב ושוב: "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון", "עיפרון". אתה יכול להמשיך עוד. זה לא צריך לקחת הרבה זמן. תוך רגעים אחדים המילה המוכרת תתפצל ותתכווץ. אתה תחזור ותלעס סידרה של צלילים מוזרים. רעשים מגוחכים בזה אחר זה, חסרי משמעות, שאינם מסמנים שום דבר, אינם מציינים כלום, אוויליים, זורמים או צורמים.

ללא ספק כבר שיחקת כך, כילד. כולנו או כמעט כולנו חווינו כך את השבריריות העצומה של הקשר בין המילים והדברים. מרגע שמושכים בקשר או מפתלים אותו, מרגע שמותחים אותו, הוא חדל מלהיות פשוט. הוא מסתרבל או ניתק. המונח מתייבש, מתפורר. קונכייה מפוזרת של הבל צלילי. מה שקורה לעצם מפתיע לא פחות. דומה שהחומר שלו נעשה יותר עבה, יותר צפוף, יותר גולמי. הוא ישנו עוד יותר ואחרת, במוזרותו חסרת-השם, מרגע שהוא נופל אל מחוץ לרשת הצפופה של המילים הרגילות.

משחק עתיק זה של הפרדה, חייבים לחזור עליו. נסה להשגיח במנוסת המשמעות, בגיחתה המחוספסת של הממשות אל מחוץ למילים. לחדור אל השריון שמתחת לפרוזה. לחזור פעמים רבות על אותה מילה, בשביל אותו דבר, זה מפוגג כל משמעות. האם זה לא נפלא? מחריד? מגוחך? די בכמה רגעים לבקע את הקרום הדק שבתוכו אנחנו נשמרים במקומנו, מרוצים מכוחנו לקרוא לדברים בשמם.


3. לחפש "אני" לשווא
משך: לא מוגדר
חומרים: שום דבר
השפעה: ממוססת

זו אחת המילים שאתה מרבה ביותר להשתמש בהן. במשך היום המילה "אני" מופיעה כמעט בכל אחד מהמשפטים שלך. מאז שנותיך המוקדמות ביותר חדלת לציין את עצמך בשמך הפרטי. "אני" נהייתה המילה שבה אתה מבטא את רצונותיך, אכזבותיך, תוכניותיך, תקוותיך, פעולותיך המגוונות ביותר, תחושותיך הגופניות, מחלותיך, הנאותיך, את מורת-רוחך, את רגישותך, את חיבתך לטעם וניל או רתיעתך משוּמָר. זה מכבר קישרת את המילה הקצרה הזאת למצבי הנפש המרובים שלך. היא משובצת ברגשותיך, בזכרונותיך. למראית עין, בלעדיה שום דבר לא ייתכן. היא נמצאת בכל הסיפורים שלך, בכל השיפוטים שלך. ההכרעה הזעירה ביותר, ההרהור הזעיר ביותר, לא יתחמקו ממנה.

מצב מוזר: כל העולם משתמש באותה מילה. האינטימיות שאין גדולה ממנה, הקיום שאין יחיד ומיוחד ממנו, קשורים אצל כל אחד מאיתנו למילה שלא הוא בחר ולא הוא המציא, ושכל האחרים משתמשים בה בדיוק כמוהו. כינוי-גוף לשוני. אין שום דבר פחות אישי מכינוי-הגוף ה"אישי" הזה. מנקודת-המבט הלשונית, הקיום שאליו הוא מתייחס הוא לחלוטין בר-המרה. זה יכול להיות מי שלא יהיה האומר "אני מרוצה" או "אני עצוב". כל אחד שונה מכל האחרים, וכל אחד מציין את עצמו במילה שמשתמשים בה כל האחרים. מצב פרדוקסלי ביותר. אבל אתה לא חושב על זה, וגם לא כל אחד אחר. יש מספיק מה לעשות בלי להסתבך בשאלות מסוג זה.

הפש בכל זאת איפה נמצא ה"אני" הזה. האם הוא קיים? איך לאתר אותו? איך לזהות אותו? אם תנסה בהתמדה להעלות את השאלות האלה ולפתור אותן, תיווכח לדעת שלא פשוט למקם או לאמת את ה"אני" הזה.

זה איננו ניסוי קצר שקל לקבוע את גבולותיו. נהפוך הוא, זה יכול להיות דומה למצוד ארוך. צריך בשבילו זמן, הזדמנויות שונות, התמדה מסוימת ועקשנות. היכן היא אותה ודאות המכונה "אני"? תחפש אותה זמן רב, במקומות שונים, מזוויות נבדלות. יש סיכויים גדולים שבסופו של חשבון תצא מן החיפוש בלי להעלות דבר. או-אז מתחילים הדברים להיות מעניינים באמת.

בין המסלולים שאולי תבחר ללכת בהם, מן הראוי להיזכר בקיומו של הגוף. ה"אני" הזה, היחיד במינו ועם זאת דומה לאחרים, כלום איננו פשוט אותו הגוף, הרגליו וחולשותיו, שבריריותו וסגולותיו המיוחדות? ואף-על-פי כן לעולם לא תגלה את ה"אני" בתוך גופך. אף תא מהתאים שלך לא שרד עשר שנים. אף יסוד מיסודות גופך לא נשאר כשהיה. לְמה תקרא "אני"? לצורה? למבנה הכללי? לאירגון? נותרה רק המחשבה, תשובה קלאסית. הכל משתנה, אבל לא הזכרונות שלך, התודעה שאתה נשאר אתה, זהה לעצמך חרף השינויים. אבל גם כאן לא תשים אצבע על ה"אני". לעולם לא תמצא אלא מחשבות, זכרונות, צירופי מושגים, רצונות שמושפעים על-ידי מה שאתה מכנה "אני".

בין כל התחושות האלה, בין כל האירועים המנטאליים האלה, דומה ש"אני" הוא המכנה המשותף. אבל הוא לא בסיס ולא מניע. אלא רק מין דמיון משפחתי. תכונה משותפת למחשבות ותחושות שונות לגמרי, כמעט כמו צבע או ניחוח. מין אופן של היראוּת. אולי סגנון. ותו לא. "אני" איננו משהו או מישהו. ועם זאת אין זו רק מילה. זה ללא ספק איזו נעימה חוזרת, מין קפל, תכונה משנית ויחסית.

אם תצליח להרגיש כך, תצטרך אחר-כך לדעת מה עושים עם זה. איזו השפעה על קיומך תהיה לגילוי הבלתי-אפשרי הזה? איך תחלץ את עצמך מהעריקה הזאת של "אני"? זה כבר סיפור אחר.


4. לעשות שהעולם יתקיים במשך עשרים דקות
משך: 21 דקות
חומרים: עולם ומטוטלת
השפעה: מפחידה או מרגיעה

העבר משתרש. הוא נמצא במחוות הכי קטנות. הוא מתכרבל במחשבות, אפילו במחשבות שדומה כי אין להם דבר איתו. גם העתיד תומך ללא הרף בתוכנית הזעומה ביותר. הוא מלווה את הציפיות הזערוריות ביותר שלנו.

מה יקרה אם ננסה -- אפילו כאשליה, בקושי, סתם משחק -- לפורר את האילוצים הנוראים האלה? הבה נדמיין איפוא, במידת האפשר, שהעבר לא היה מעולם ושהעתיד לא קיים. ננסה להאמין שהעולם, כפי שהוא, אינו מתקיים אלא עשרים דקות. הוא נברא בבת-אחת, זה עתה, כפי שהוא, יחד איתנו. רגע לפני כן הוא לא היה קיים. כל מה שהעולם כולל עכשיו, כשרידים, חורבות עתיקות, ספריות, מונומנטים, ארכיונים, זכרונות קרובים או רחוקים, כל אלה הופיעו יחד זה עתה. הארכיונים אומנם ישנם, וגם העקבות, אבל העבר שעליו הם מדברים לא היה קיים אלא ברגע זה.

העולם הזה -- אינסופי, מגוון, מרובה -- משך החיים שלו מוגבל לעשרים דקות בדיוק. לאחריהן הוא ייעלם כולו, ולתמיד. לא התלקחות אדירה, לא מפץ קוסמי. לא שריפה מטורפת ולא כבשן עצום. שום דבר פרט לחידלון חטוף. כפי שמתפוגגת בועת סבון, כפי שאור מפסיק פתאום להאיר. שים את עצמך בתוך עולם עשרים הדקות הזה. ציין לעצמך עד כמה הוא זהה, במובן מסוים, לעולמנו: אותם מימדים, אותם שמים. שום עצם בו אינו שונה. אבל שים לב: אין זה אותו יקום כלל. עולם זה -- שחסרים בו העומק של עבר ממשי והפרספקטיבה של עתיד שאפשר לתארו - אף-על-פי שהוא נראה זהה לגמרי לעולם שלנו, שונה ממנו לחלוטין, בגלל אותו תיחום בזמן. לפני שעולם בן-חלוף זה ייעלם לגמרי, התאמץ להבין -- אתה, שמשלה את עצמך כי ממשות אחרת התקיימה ותתקיים -- במה שונה מחשבתך מאותו קיום של רגעים. ככל שתחוש יותר את הפער הזה ואת המרחק הזה, כך תוכל לתפוס יותר טוב את החשיבות, בעבורנו, של ה"מימים ימימה" ו"העתיד לבוא".

בהתקרב קיצן הגורלי של עשרים הדקות, אתה חייב להרגיש לרגע אימה אילמת שהכל אומנם ייעלם. קרוב לוודאי שכלום לא יקרה. תוכל איפוא לצאת, בדקה העשרים ואחת, מהחרדה הזאת שאין לה מפני מה. תשתדל איפוא להתנחם מעט בעובדה שהעולם ממשיך להתקיים.
ואולי תגלה אחר-כך, כמין טעם לוואי, את האכזבה הנסתרת ששום דבר לא נכחד.
שחקן גרוע...


5. לראות את הכוכבים למטה
משך: 30 עד 60 דקות
חומרים: שמים זרועי כוכבים
השפעה: קוסמית

עדיף ליל קיץ. הוא חייב להיות נקי מעננים. טוב עוד יותר אם יש לך גן שבו אתה יכול להשתרע חופשי, ולרשותך בערך שעה.

אתה שרוע אם כך על הגב. אתה מביט בכוכבים, מספרם קבוע, מוזרותם רבה. אתה מוכרח להגיע לתחושה שאתה באותו זמן גם מאוים וגם נינוח, שבוי בנוכחות המרגיעה והמסתורית של הלילה. כאן, לכל הקלישאות יש ערך: הרכות החלבית, האדישות של השחור, ההתנצנצות שמקנה לך תחושה של קטנותך. כל התבניות השגורות במקומן. מעל לכל אל תהסס ללכת שבי אחריהן, לשקוע בהן עד צוואר. חכה כמה זמן שנחוץ, עד לרגע שנולדת בך התחושה שאתה ממוסמר לקרקע, כמעט נמחץ מתחת למרחבים העצומים האלה, נקודה זערורית ומעליה האינסוף.

הניסוי הוא פשוט להפוך את היקום על ראשו. אט-אט תשתכנע שהכוכבים שאתה רואה נמצאים מתחתיך. אתה מזדקר מתוכם. כוח אדיר מרתק אותך לאדמה, אבל השמים הענקיים האלה נמצאים מתחתיך. אתה מרחף מעל לתהום הכוכבים, ועלול ליפול לתוכה בלי סוף.

זה לא עובד ברגע הראשון. צריך לשם כך הסתגלות, תשומת-לב צפה, יותר מאשר מאמץ טהור. זה תהליך דומה למה שקורה עם תמונות תלת-מימדיות. מסתכלים הרבה זמן בדף שטוח מכוסה סימנים שנראים לא רק חלקים אלא גם חסרי מובן. צריך לחכות בסבלנות. ואז, פתאום, הכל מתהפך. אתה אכן מרגיש שהכל למטה.

לא צריך כמעט כלום, משב קל, רגע חטוף של ביטול כוח הכבידה, אולי רגע של הסחת הדעת; די באלה להתחיל להיסחף לאט לאט בין שמים וארץ, במורד השמים.
כשאתה קם, לאט, תעשה את זה בזהירות.


6. לראות נוף כמו בד מתוח
משך: 20 עד 30 דקות
חומרים: נוף רוגע
השפעה: מפתיעה

מוטב ים או אחו, ולא עיר. נוף פשוט יחסית, לא מחורץ או מפותל מדי, אחיד כמעט. מעט קונטרסטים של צבע, מעט ניגודי צורה.

אתה מתיישב ובוהה. אתה לא מסתכל. אתה לא סורק שום דבר. אין למבטך מה לחשוף, הוא לא צריך להתעכב על שום דבר. להיפך, עליו לגלוש על המכלול, לשמור על ריחוק, להיות קצת מטושטש. כאילו שום דבר לא תופס או מושך אותו. שום חיספוס, כמעט בלי צורה. הכל צריך לבסוף להיראות בעיניך על אותו מישור, בלי בליטות ושקעים, שטוח -- כמו ציור. זה עלול לקחת זמן, מעט או הרבה. לפעמים זה קורה מהר מאוד. הכל תלוי בך, ובמצב-הרוח, ובנוף.

כשאתה תופס את המכלול כמשטח אחד חלק ובלי מתיחות פנימית, אז מתחיל הניסוי ממש. דמיין שכל מה שאתה רואה, מהשמים ועד לאדמה, דומם או בתנועה, אינו מופיע אלא על בד רחב-ידיים ומתוח. מסך ענק, מסך "טוטאלי", בגרעיניות מושלמת, בחדות ללא פגם.

אם תגיע לנקודה זו שבה ייראה בעיניך כעובדה שכל מה שנמצא מולך אינו אלא בד צבוע, תוכל אז לדמיין שהבד עומד להתקפל. המסך הגדול הזה, שבו נמצא הנוף כולו, תראה אותו מתקפל אט-אט ומפנה מקום למשהו אחר .

באיזה כיוון? מלמעלה? מלמטה? מזווית כלשהי? או מהצד, במאונך? זה תלוי במצב-הרוח שלך. עליך להגיע למצב שבו תחוש בקיומו האפשרי של עולם מתקפל. צריך להתעורר בך חשש קל מפני הגילוי של מה שנמצא מאחורי המסך. אתה לא מוכרח לדמיין דווקא לילה תהומי, אש לוהטת, בור שחת. בכלל לא. החשוב הוא להרגיש שהעולם בסופו של דבר חשוף תמיד לאפשרות של גלישה, התחמקות, היעדר ודאות. החשוב הוא שתחוש את הטירדה הקלה הזאת בנוכחותו של הנוף.

לפני שהמסך מתרומם, תוכל לצאת מהניסוי הזה בהכרזה על הפסקה לכמה דקות. מכל מקום, לא תוכל עוד לחלץ את עצמך בתרגילים ממין זה. אתה יודע שהמסך לא יחכה לך. בנוכחותה של הממשות חל פיחות, ודאותו של העולם התכרסמה. הכל יכול לקרות, בכל מקום, כל הזמן, באקראי.


7. לאבד משהו ולשכוח מהו
משך: אין לדעת מראש
חומרים: לא משנה
השפעה: מעיקה

אפשר לתכנן כל מיני דברים, אבל אף פעם לא אובדן או שיכחה. זהו איפוא ניסוי שאי אפשר לערוך. שני התנאים ההכרחיים צריכים להימצא יחד במקרה.

צריך היית לאבד משהו, סתם דבר או משהו חשוב, ולדעת שאכן אתה לא מוצא אותו, אבל לא להצליח להיזכר במה מדובר. צריך איפוא -- זה נדיר אבל לא בלתי אפשרי -- להיות קורבן לאובדן כפול: אובדן של חפץ, ושל זכרו.

אתה יודע שאינך מוצא משהו מהחפצים הרגילים שלך, או אולי משהו שהפקידו בידך, ואפילו מסמך שאתה אחראי לו, זה לא משנה... אבל אתה עוד לא יודע, למרות הכל, במה מדובר.

לעת-עתה אתה חש רק במעורפל שיש איזה חור ברצף של הדברים, בלי אפשרות לזהותו בעזרת קווי מיתאר מדויקים יותר. היסחפות בלי אפשרות להיאחז במשהו, חרדה כפולה שאיבדת משהו ושאינך יודע אפילו מהו אותו עצם חסר זהות, מול זה אתה צריך לעמוד.

אפשר לחזור ולומר שזה מקרה נדיר, שאי אפשר לגרום לו מרצון. אין לנו אלא לחכות שההזדמנות הדי-לא-סבירה תצוץ מעצמה. ולהתכונן למקרה אפשרי. אחרי ככלות הכל, אולי זה יותר מצוי משנדמה לנו. בדרך-כלל, אלה רגעים שאנשים נוטים להסתיר מעצמם. קוברים אותם, מטשטשים את העקבות. הם מתמוססים מתחת לאבק המנצנץ של הבלי היומיום, כמו גרגרי האבק המרחפים שלא רואים אלא בקרני השמש.

ואילו כאן להיפך, העניין הוא לחכות לרגעים כאלה ולשים אליהם לב. אם במקרה תחווה תופעה נדירה כזאת, הניסוי יהיה להתמקם בתוך המוזרות של מה שתחווה. זה לא צער, משום שאין שום תוכן שיספק לו חומר. זו גם לא בושה, מין מבוכה לא ממוקדת או לא מובנת היטב. זה בבת-אחת יותר מטושטש ויותר נורא. לשכוח מה שכחת ולדעת "במעורפל" שהיתה כאן שיכחה. אבל מה זה לדעת במעורפל? האם זה קיים? איך לקרוא לזה? באיזה אופן קיים אותו תעתוע שעוקף את הזמן? כאילו ראית את עצמך מבחוץ, אבל מהצד, בצורה לא שלמה, בזווית מעוותת, כשהראות קלושה.

אז אולי תאחז בך אותה חרדה אילמת של חֶסֶר ללא-תקנה שנגלה פתאום בלי שתדע בדיוק מהו תוכנו. כדי לדעת על זה יותר תוכל לקרוא, לפי בחירתך, חיבורים על פסיכוזה או על מיסטיקה.


8. לדעת איפה היית הבוקר
משך: משתנה
חומרים: שום דבר
השפעה: משעה

זהו ניסוי לאנשים באפיסת כוחות. היא מתאימה לנוסעים תשושים, לסוכני מכירות לחוצים, למקבלי החלטות במתח, לכל אלה שעושים יותר מדי.

כדאי שזו תהיה כבר שעה מאוחרת. או שהיום היה מבולבל במיוחד. או שהוא בא אחרי ימים רבים של עומס יתר, של מעברים ממקום למקום ושל התרגשות. בקיצור, כדי לערוך את הניסוי הזה רצוי שתהיה פחות או יותר שיכור מתשישות בגלל הצטברות מאמץ. תבחר את הרגע שבו אתה מתחיל להרגיש שאינך מסוגל כבר לשלוט בכל. החוטים נשמטים מידך. אתה כבר בקצה יכולתך להחזיק יחד כל-כך הרבה שינויים ונתונים.

כשהגעת לשלב כזה של מתיחות, עייפות ועצבנות שאתה מפקפק ביכולתך להמשיך, הניסוי אז פשוט ביותר. תשאל את עצמך: איפה הייתי הבוקר? ייתכנו גירסאות אחרות: מה היה המשפט הראשון ששמעתי? עם מי היתה הפגישה הראשונה שלי? עם מי ביליתי את הלילה? (וכו', תלוי באורח החיים שלך).

המוני בני-אדם עונים על שאלה זו בלי היסוס. הם יודעים בדיוק איפה התעוררו. מה הם אכלו, אמרו, קראו, שמעו, מי האנשים שפגשו. שאלות כאלה אין בהן עניין למי שחי בוודאות ההכרחית של החזרה, מונוטוניות השעות והקפיאה על השמרים של הימים. אלה יודעים הכל ומייד, משום שהיום היה כרגיל וכמו תמיד. המשרד, החנות, החווה, המפעל. שום שינוי.

אצל האחרים, הנוודים, ההיפר-אקטיביים, המוטאנטים, החוט לא תמיד גלוי ומוכן לקשירה מחדש. כשפגישות, הכרעות, תזוזות, באות בזו אחר זו, יכול להיות די קשה לדעת מה עשית לפני כמה שעות. מה שחשוב זה לא האמנזיה או הזיכרון, אלא תחושת ההיסוס. נסה את הרגע הזה. כמה שניות, כמה דקות. תישאר תלוי, מהסס, בלי לדעת עוד מה שקדם אך במעט לרגע הנוכחי בחייך שלך. אתה יודע היטב שגופך היה איפשהו, אתה משוכנע שהוא זוכר את זה, שהתשובה תבוא. אבל זה נמשך, הרציפות לא נוצרת, אתה נשאר מרוחק מעצמך, במרחק מהזמן שלך. אתה יודע שזה היית אתה, שאותו רגע, אותו משפט, אותה התעוררות, אכן קרו. ובכל זאת, לפחות לרגע, הם לא חוזרים, אתה נשאר על סף הרגע, יש חורים בעבר, וזה מטריד אותך. משום שהרציפות שלנו היא בעליל עניין של אמונה, כמובן.


9. לגרום לעצמך כאב קצר
משך: כמה שניות
חומרים: שום דבר
השפעה: מחזירה אל המציאות

אתה משתעמם. המחזה נמשך ונמשך. או שהמירוץ חסר עניין. או שאתה מחכה לטלפון שלא מגיע. או שאתה לא יודע מה לעשות, ואתה מהסס. העולם צף במין ערפל. אתה מרגיש שאתה עצמך מתמסמס, כאילו החומריות שלך התחילה לאבד את תוויה, לנזול קצת לכל צד. ייתכן אפילו שאתה נהיה יותר ויותר קיטורי, חלבלבי, קליל. אתה כבר לא לגמרי בטוח מי אתה ואיפה אתה נמצא. השיעמום התחיל לפורר אותך.

צבוט את עצמך. חזק, בעוז. במקום שזה כואב. בצד הפנימי של הזרוע למשל, בצוואר, במפשעה. הכאב צריך להיות קצר, אבל עז. די להוציא ממך צעקה, שיהיה עליך בסופו של דבר לעצור בעדה. כדי לסכל את ההגנות שלך, פעל מהר. אל תשאיר לך זמן לא לחכות לכאב ולא להתכונן. היה נמהר וגס. תנסה, אם אפשר לומר כך, להפתיע את עצמך. עשה ככל יכולתך להיות שניים, שלא תראה את עצמך מגיע. הכאב צריך לפגוע בך כמו מכת-גורל, תאונה, היתקלות חטופה. הוא צריך לעוט עליך, להופיע כמו ברק בתוך הקהיון.

בתוקפנות מספקת ההשפעה מובטחת: תגלה מחדש את הממשות, גופך ישוב אליך, תדע איפה אתה, הערפל יתפזר, תצא מהשיעמום, תחזור אל העולם.

נותרה רק שאלה אחת, שצריך להרהר בה: למה דווקא הכאב מסוגל להעניק לנו מחדש גישה למציאות? סתם עניין של הזכרה? ניגוד בוטה? או אולי משום שבמרוצת אלפי השנים בנינו לנו אורח חיים כזה שבו הכאב נעשה המסמן הראשון של העולם? אכן שאלה נוקבת.


10. לחוש נצחי
משך: לא מוגבל
חומרים: שום דבר
השפעה: מרגיעה

נצחיותנו איננה עניין של אמונה. זאת עובדה. מכל מקום, אפשר לתאר אותה כממשות נתפסת, אבל לא ניתנת להוכחה בטיעונים הגיוניים. לא נסתפק בסדרה ארוכה של תהליכים מופשטים. לחוש נצחי זה עניין לניסוי. זה אולי נראה מטומטם. כדאי לנסות בכל זאת.

דמיין את המסע לעבר תפיסת הנצחי כמסלול אל תוך גופך. העור נמצא בזמן, הוא השוליים, המעגלים החיצוניים. גם הלב נמצא עדיין בזמן, קוצב וקצוב, כמו הריאות והקיבה, הכפופות כל אחת לקצב שלה. מתחת לאלה, יותר בפנים, רק שם נמצא המרחב ללא זמן. במרחב הטהור הזה, מאחורי מבטך, תוכל להתבונן בהתפרקות קרום הזמן. תראה אותו ניתק ממך ומהדברים כמו קליפה שתתגלגל ותתרחק. כשתהיה שם, תראה את מחשבותיך חולפות בזו אחר זו בלי להיקבע ובלי להותיר עקבות, תראה את כל הדברים מתנועעים בהווה, בהווה מתרחב, משתרע, מתפשט אל כל היקום.

הניסוי הוא לחוות בתוכך את אופיו השטחי של הזמן. עליך להרגיש בתחילה במין קהות נעלמה, ואחר-כך כוודאות יותר ויותר מוכרת, שהגלעין העמוק ביותר שמהווה אותך, אין לו שום קשר לחילופי הדברים בזמן. אתה מתבונן בהם. אתה מלווה אותם. אתה לא חלק מזה. מכל מקום בזה עליך להצליח להשתכנע. השאלה אינה לדעת אם זה באמת כך. העיקר זה שיהיה לך, גם אם בחטף, רושם כן שזאת האמת. לא משנה שלמעשה אנחנו בני-חלוף. אם בעיצומו של השטף הלא-פוסק, בתוך זרימת השעות האינסופית והזמנית, נהיה, לפחות פעם אחת, משוכנעים לגמרי בנצחיותנו, כי אז נצליח לברוח מהזמן. אין מה לומר עוד על הניסוי הזה. הקושי האמיתי הוא להבין אותו. ולהתמיד בו, איפוא, עד לבהירות.

 

שם הספר:
פילוסופיה בחיי היום-יום:
101 ניסויים

שם המחבר:
רוז'ה - פול דרואה

101 Experiences de Philisiphie Quotidienne
by Roger-Pol Droit

תירגם מצרפתית: דן דאור
מהדורה ראשונה, מאי 2003
מספר עמודים: 216
פורמט: 17X19 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב X-965-7120-25
דאנאקוד: 497-1034


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.