מצורפים שלושה פרקים ראשונים.
פרק ראשון: קלנדיה, א-ראם, 27.11.2003
פרק שני: א-ראם, קלנדיה, 4.12.2003
פרק שלישי: א-ראם, קלנדיה, 11.12.2003

שמות הפלוגות וגם שמות החיילים שמשרתים במחסום שונו כולם, אבל אריאל שרון הוא שמו האמיתי של ראש-הממשלה שמחזיק אותם שם.

קלנדיה, א-ראם, 27.11.2003

"אני אקרע לך את התחת!"
כבר חושך בחוץ, התנועה בצידו הדרומי של המחסום דלילה, אנשים בבגדי חג, עם סירים ומתנות בידיים, ממהרים לסעודת עיד אל-פיטר ברמאללה.

זה מתלקח תוך שנייה. "אל תדבר איתו ככה!" אנחנו צועקות על החייל, "אתה לא תדבר איתו ככה!" שתי נשים צועקות בעברית, חייל צעיר עם לחיים סמוקות ומשקפיים, גם הוא צועק בעברית, ומסביב, במעבר הצר והמתפתל בין קוביות הבטון, קבוצה של נשים פלסטיניות וגבר זועם במרכזה, וילדים, ועוד כמה אנשים שלא שייכים לעניין באופן ספציפי, אבל הם נדחסים שם, והם שומעים. אף אחד מהם לא צועק ככה על החיילים.

"דיברתי עם האישה שלו יפה, ביקשתי ממנה תעודות," צועק החייל. "בערבית דיברתי איתה," הוא מוסיף, כאילו להוכיח משהו.

"אז הוא לא רוצה שתדבר עם האישה שלו. הוא רוצה שתדבר איתו. זכותו. זה הכבוד שלו." "מה זכותו, מה זכותו?!" צועק החייל, ואז הוא מתחיל לצרוח ממש: "נשבר לי הזין! נשבר לי הזין מהכבוד העצמי שלהם! מי הם בכלל?"

החייל מוריד הילוך. חשוב לו להסביר משהו. "דיברתי אליה יפה. בערבית. פתאום הוא מתחיל לצעוק." הגבר הפלסטיני, ששתק עד עכשיו, שוב צועק עליו. אי-אפשר לשמוע מה הוא אומר, אין זמן לקלוט, כי החייל יוצא פתאום מגומחת הבטון הקטנה שמאחוריה הוא עומד, מין דלפק צ'ק-אין הזוי ליד צומת קלנדיה, הוא מזנק על אחת מקוביות הבטון שבעזרתן מסדירים כאן תנועת אנשים, הוא עומד על הקובייה הזאת, הנשק אחוז בשתי ידיים, צמוד לרוחב גופו. "זה המחסום שלי! זה המחסום שלי!" הוא צורח שוב ושוב.

הנשים הפלסטיניות תופסות את הגבר, מרחיקות אותו, והקבוצה ממשיכה בדרכה לרמאללה. אנחנו ממשיכות לצעוק על החייל, שחזר בינתיים למקומו. וילד חייכן אחד, בן שתים-עשרה אולי, טופח על שכמו ואומר לנו: "הוא בסדר, הוא בסדר."

הצעקות בעברית נמשכות. ריב פנימי, משפחתי במובן מסוים, שיכול היה להתפתח בכל כיכר, בכל בית בישראל, אבל עכשיו הוא מתנהל כאן, במחסום. v "אתה יודע מה זה מזכיר לי?" אומרת תמי, בשקט, "כשסבא שלי היה בגרמניה..."
חושך בחוץ, קר מאוד, ובמחסום קלנדיה חייל אחד יוצא עכשיו מדעתו, ראשו מיטלטל מצד לצד, לחייו בוערות, הרוק שניתז מפיו מטשטש את העיצורים: "את משווה אותי לחייל גרמני? את משווה אותי, שכל המשפחה שלי נספתה בשואה, לחייל גרמני? אני חייל טוב! אני חייל טוב!"

די, צריך להפסיק את זה, החייל נראה על סף שבץ. אבל אי-אפשר ללכת ולהשאיר אותו שם במצב הזה, מי יודע מה הוא עלול לעשות, צריך לעזור לו להירגע. אנחנו מנסות להיכנס שוב לשיחה, עדיין בצעקות משני הצדדים, אבל עכשיו כבר הגיע השלב של "אתה רוצה שאני אסביר לך למה התכוונתי, אתה רוצה להקשיב רגע," וכן, הוא מקשיב רגע. בינתיים הגיע הקצין שלו, והוא עומד בשקט מאחוריו. אנחנו חוזרות קצת על עיקרי הדברים, שהקצין ישמע, וממשיכות בדרכנו הביתה, מפלסות דרך בין המכוניות והמשאיות, מחפשות טרנזיט לא-ראם.

עוד לא הספקנו להתרחק מהמחסום יותר מעשרים מטר, והילד החייכן ניגש אלינו ואומר, "זה חייל לא טוב. עושה הרבה בעיות."

את המשמרת התחלנו כמה שעות לפני כן במחסום א-ראם. כאן לא קורה בדרך-כלל שום דבר מיוחד, לרוב אין אפילו תור, מי שמנסה לעבור הוא כמעט תמיד בעל תעודה כחולה שגר באחת השכונות מצפון למחסום. אבל הפעם עומדת שם משפחה שלמה שעוכבה - אב, אם ושני פעוטות. שוטרי מג"ב מסבירים שהאב נמצא ברשימות השב"כ והעניין שלו בבירור, ומדגישים שלאישה מותר לעבור. הם לא אשמים שהיא בוחרת להישאר שם עם בעלה.

"בחייך," אנחנו שואלות את המג"בניק, "אתה היית עוזב כאן את אשתך והולך?" הוא מושך בכתפיים. מבחינתו אין טעם להיכנס לשיחות כאלה, בטח לא איתנו.
אנחנו נשים מפלנטה אחרת.

אבל בפנים יושב שוטר רגיל, שוטר כחול, מה שנקרא, והוא דווקא מגיב, וצועק בשמחה, "בטח שהייתי עוזב! אני את אשתי הייתי עוזב פה בכיף!" גם אנחנו, שבאנו חמורות ורציניות כל-כך, צוחקות. איך אפשר לא לצחוק. כן, לרגע הגיח הבן-אדם מתוך השוטר, אבל מה שיצא הוא לא מה שציפינו, כנראה יש דברים אחרים שדחוף לו לשחרר.

הצחוק נפסק מייד. לא באנו לכאן להתבדח עם חיילים ושוטרים.
אנחנו יוצרות קשר בין הגבר הפלסטיני למוקד להגנת הפרט, ועולות על הטרנזיט לקלנדיה. יורדות בצומת, כמה מטרים דרומית למחסום, בתוך ערבוביה מדהימה של משאיות, טרנזיטים, מכוניות פרטיות והולכי-רגל. התנועה מזדחלת על כבישי אספלט שחוקים, דרומה לא-ראם וירושלים, צפונה לרמאללה, מזרחה בדרך העוקפת לחברון ובית-לחם. קלנדיה עצמה נמצאת כמאתיים מטר מצפון לצומת. ובאמצע, ביניהן, לכל רוחבו של מה שהיה פעם הכביש, עומד המחסום.

אפשר לחשוב על המחסום בתור מלבן של עשרה מטר על שמונים, צידו הדרומי קרוב לצומת, צידו הצפוני קרוב יותר למחנה הפליטים, ממזרח מעבר להולכי-רגל, ממערב מסלול המכוניות. הרחבה באמצע מגודרת. רק הג'יפים של הצבא נכנסים אליה.

בעמדה הדרומית יושב היום חייל אחד, ממושקף. מדי פעם הוא מציץ בחטף בתעודות. אף אחד לא מוטרד במיוחד מהאנשים שעושים את דרכם אל תוך השטחים. החייל עצבני, הוא אומר שאסור לנו להיכנס לשם. אנחנו מסבירות לו שמותר. אוקיי, אז מותר.
זה החייל שנפגוש כמה שעות מאוחר יותר.
עד אז הוא יהיה הרבה יותר עצבני.

אנחנו מתקדמות עוד חמישים מטר, מגיעות לעמדה הצפונית. כאן עיקר הלחץ. לכאן מגיעים אנשים מרמאללה וקלנדיה שרוצים לעבור לא-ראם או לבית-חנינה, כמו מי שעובר בין רמת-גן לגבעתיים; תושבי חִזְמֶה או מִכְמָס הסמוכות, שחזרו מביקור אצל רופא בעיר הגדולה; אבל גם אנשים שרוצים להגיע רק עד הצומת, כדי לעלות על הטרנזיט שיוביל אותם מזרחה, אל תוך הגדה.

כאן, בעמדה הצפונית, עומדים החיילים, הקצינים, המתנדבים, וכולם עסוקים במיון קפדני של בני-אדם: ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה, צפונה, דרומה - אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, אבל תמיד יש רק שתי אפשרויות: לך לאן שאתה רוצה, או תחזור למקום שממנו באת.

אנחנו נעמדות במקום הקבוע שלנו, בפתח היציאה מהמחסום, בודקות מי עומד כאן היום. מה המצב. כי אפשר להגיד כל מיני דברים על המחסום, אבל דבר אחד ברור - הוא משתנה כל הזמן. אי-אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים.

היום נמצא כאן אלון. צריך אולי לומר, רב"ט אלון. גם כי הוא חייל, וגם משום שהוא בכיר יחסית. ככה זה במחסום. עד שיגיע לדרגת סמל כבר יוכל לפקד על המחסום כולו, כולל מסלולי רכב, כולל מקרים הומניטריים, כולל דיני נפשות מבוקר עד ערב. אלון עדיין רב"ט, אבל הסמכות שלו כבר ניכרת. עם אלון אפשר לדבר. הוא מתעכב שוב ושוב להעיף עוד מבט בתעודה, להקשיב לעוד הסבר, עוד תחינה, עוד סיפור. כל מי שעובר כאן צריך היתר מיוחד, אלא אם כן הוא ילד קטן, או זקן ממש, או אישה מעל גיל חמישים. לא תמיד אנשים מספיקים לסדר לעצמם את ההיתר הזה, לא תמיד הם טורחים, בכל מקרה תוקפם של האישורים פג אחרי חודש, ותמיד יש מישהו שנתקע בלי. אבל אלון שומע את האנשים שעומדים מולו, ולעיתים קרובות נותן להם לעבור גם בלי האישור הנדרש.

חג היום. ילדות קטנות בבגדים יפים עם שביל מתוח בשיער וסיכות צבעוניות עוברות במחסום, לא נראה שהן מסתכלות סביבן, הן הולכות קדימה, נותנות יד לאמא.

סימה הביאה סוכריות, היא הביאה גם סלסלת קש גדולה, עכשיו היא שופכת את הסוכריות לסלסלה ומחלקת אותן לילדים ולמבוגרים, מנסה לחלק גם לחיילים.
"לחיילים את לא צריכה לחלק," אני אומרת לה.
"למה לא, כולם בני-אדם," אומרת סימה. אבל החיילים לא רוצים את הסוכריות שלה. הילדים לעומת זאת לוקחים, רובם רק סוכריה אחת, הקטנים לוקחים חופן שלם. סוכריה היא סוכריה היא סוכריה. חייל אחד, קטן וצנום, מתחיל לצעוק על הילדים שיאספו את העטיפות. הכל כאן מפורר ומפורק, אספלט שכבר כמעט ואינו קיים, טרשים, עוד מעט בוץ של חורף. אבל החייל רוצה מחסום נקי.

סימה מברכת כל מי שלוקח ממנה סוכריה ב"עיד מובארכ". נעים לה לחלק סוכריות וברכות. אבל אחר-כך נגמרים הממתקים, ועוד אישה בוכה, ועוד חייל צועק, ועוד מישהו מסביר שאבא שלו זקן, ועוד פעם קוראים לקצין הבכיר בשטח, סגן-משנה בן תשע-עשרה שחורץ כאן גורלות, ולסימה נהיה רע מכל זה. היא אישה בת חמישים בערך, עם עיניים מאוד תמימות וגדולות, והיא לא אוהבת מה שהיא רואה. "תראי אותם, תראי איך הם מדברים. זה לא הצבא שלי. אלה לא החיילים שלי."
לפני חצי שעה היא לא דיברה ככה.
"תראי כמה הם מכוערים עם הרובים האלה," היא אומרת, "תראי, תראי."
אני רואה.
ולא שקורה משהו שלא קורה כל הזמן, אבל אחרי הרגעים המתוקים של ברכות החג והסוכריות כנראה קשה עוד יותר לעמוד כאן בידיים ריקות.

"אל תשגע אותי! אל תשגע אותי!" אומר החייל הצנום לגבר כחוש בז'קט כחול מרופט. "אמרתי לך שאתה לא יכול לעבור, תחזור לניו-ג'רזי." הניו-ג'רזי הוא מחסום מפלסטיק, חלקי גדר אדומים ולבנים מהסוג שמשמש לסימון עבודות בכביש. מאחוריו עומדים המסורבים, אלה שכבר חיכו בתור שעה ולא הצליחו לעבור את המיון המחמיר שמנהל ביד רמה אחד ממתנדבי קו התפר. הוא איש מבוגר, שקיבל מהצבא אפוד ומדים, והוא מסמן לחיילים שעומדים בפתח היציאה מהמחסום אם האדם צריך לחזור כלעומת שבא, או שהוא יכול להמשיך דרומה, לצומת, למקום שאליו הוא מנסה להגיע.

החיילים עומדים על רצועת אספלט מאובקת ושחוקה שהרוחב שלה ארבעה מטרים ואורכה כעשרים, מי שזכה ממשיך ימינה לצומת קלנדיה, מי שסורב חוזר שמאלה, אל מחסום הניו-ג'רזי, ובתוך כל זה מתערבבת התנועה הערה והרציפה של האנשים שעוברים בכיוון ההפוך, מהצומת לכיוון רמאללה. אלה אנשים שמצליחים כרגע ללכת לכיוון שאליו הם רוצים ללכת, זו פריווילגיה רגעית, שצריך להתענג עליה, והם צועדים בצעד מאושש וענייני. החיילים צריכים להסתכל כל הזמן לכל הכיוונים, כל הזמן אנשים בורחים להם - גם גברים, אבל בעיקר נשים, הן מתחילות ללכת שמאלה לניו-ג'רזי, בראש מושפל, אבל באמצע הדרך הן נעמדות, מסתובבות, ואחרי כמה דקות חוזרות לאט-לאט בכיוון ההפוך, צעד אחר צעד. ואז, ברגע שהחיילים עסוקים בעניין אחר, הן חומקות ומתערבבות בתנועת הבאים מדרום, שגם הם נעמדים לפעמים בדיוק מול פתח המחסום, סתם ככה, מתוך סקרנות, ואולי בכוונה, להקשות על החיילים.

"זוז אחורה," אומר סגן-המשנה לגבר צעיר, גבוה מאוד, עם שפם חום בהיר וחליפת צמר ועניבה. הקצין צעיר עוד יותר, יש לו עיניים ירקרקות שמנצנצות מתוך עור כהה, פנים עדינות שהיו נהנות לחייך, גוף דק כמו גבעול. דק כמו נער. יש איזה מעטה של שקט שהוא מצליח להתעטף בו, הוא מצמצם במילים, לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול פקודיו, שאינם שונים ממנו בהרבה מלבד השקט העדין הזה, וגם מול הנשים היהודיות שעומדות כאן במחסום. את שמו, למשל, הוא שומר לעצמו.

"זוז אחורה," הוא דוחק שוב בגבר הפלסטיני.
"אני מחכה לאישה שלי," עונה לו הגבר, בעברית נינוחה.
"תחכה לה שם," אומר הקצין, דוחק בו לזוז שני מטרים לאחור, לעמוד בחליפתו על תלולית קטנה.
"היא לא תראה אותי."
"היא תראה אותך."
"איך היא תראה אותי בכל הבלגן פה."
"יש פלאפונים."
"אין לה פלאפון."
אבל האיש בחליפה נסוג לתלולית שסומנה לו, הוא עומד כך בשיפוע שעתיים, אשתו עוד לא הופיעה, היא לא מתמצאת, היא לא מדברת עברית, הוא דואג לה, אבל אין לאן לטלפן. הוא עומד ומחכה.

"איך היא נראית," אני שואלת. "אני אחפש אותה בתור."
הוא לא יודע לענות.
"שמנה, רזה, עם מטפחת, בלי מטפחת?"
"שמנה," הוא מחייך. שנינו מחייכים. "עם מטפחת."
יש בתור המון נשים עם מטפחות, אף אחת מהצעירות לא יכולה להיחשב שמנה.
"אין," אני חוזרת אליו.

אישה אחת עומדת מאחורי מחסום הניו-ג'רזי עם שישה ילדים קטנים. הילדים לא חייבים לעמוד בתור, והחיילים, בצורה בהחלט מסודרת ועל-פי כל הנהלים, מבהירים לה שאין בעיה, שתעביר את הילדים. היא, לעומת זאת, צריכה לעמוד בתור. איך יעברו הילדים, איפה יחכו כאן בתוך המהומה, מי הילד הקטן שירצה לעזוב את ידה של אמו במקום כזה. "רוּח, רוּח," צועק עליה אחד החיילים. הם למדו את המילה, מצליחים להשקיע בה תיעוב אינסופי. אבל הם עוד לא יודעים להטות את הפועל.

אנחנו מזעיקות את אלון. עכשיו הוא צריך להתמודד לא רק עם האישה שמפצירה בו, אלא גם איתנו. אבל ההתמודדות האמיתית היא עם החייל האחר, זה שכבר סירב לה. הוא אומנם טוראי, ואלון בהחלט יכול להפוך את ההחלטה שלו על פיה, אבל איתו הוא צריך לחזור אחר-כך לבסיס ואיתו הוא צריך להעביר את הימים והשבועות והחודשים הקרובים. אלון מנסה לפייס קודם כל את החייל, הוא מהנהן אליו באהדה, ובתוך כך גם בוחן את התעודה הכתומה של האישה. הוא מניח יד אחת על הכתף של הטוראי, וביד האחרת מסמן לה לעבור. אבל הוא עושה את זה בקוצר-רוח, מנסה לשמור על תמימות דעים עם הטוראי לפחות ברמה הזאת.

החיילים מתוחים, נרגזים, הם כועסים עליו. הם כועסים עוד יותר על הקצין. הפלסטינים כבר יודעים שאפשר לפנות אליו, אז מה הטעם בכלל, כל הזמן הוא שובר להם את המילה. הקצין מקשיב להם, בשקט, ואז נעלם. כעבור שעה קלה הוא מופיע שוב בעמדת התצפית על הגבעה, משם משקיפים אל המחצבה, לתפוס את מי שניסה לעקוף את המחסום בדרכים אחרות. הקצין עומד בתצפית, מתנתק, נח, מתקן את החורים שנפערו במעטפת השקט שלו.

עכשיו החיילים שולטים בזירה, ויש להם חשבונות ליישב. יש כאן מישהי שניסתה לברוח להם, היא לא תעבור, זה ברור, אבל היא גם לא תקבל חזרה את התעודה שלה, שתחכה קצת, היא בעונש עכשיו. יש קופסה מיוחדת לתעודות מוחרמות, זה המקום לתעודות שנמסרות לבירור בשב"כ, תעודות של חשודים שצריך לבדוק את דינם. אבל יש גם מקום נוסף להחזיק בו תעודות, והמקום הזה הוא כיס במכנסי הדגמ"ח. לכל חייל יש מכנס ובכל מכנס יש כיס, ולפעמים החייל מחליט להחזיק תעודה בכיס הזה, בלי להגיד לאף אחד. וקורה לפעמים שהחייל מסיים משמרת, וכשהג'יפ מגיע ואפשר ללכת מכאן סוף-סוף הוא באמת שוכח את הכיס ושוכח את התעודה, ורק כעבור שעתיים, כשמגיע איזה בכיר, והפלסטיני האומלל מנסה לברר מה עלה בגורל התעודה שלו, מתחילה לעלות השאלה שמא היא חזרה לבסיס, ספונה בתוך הכיס, ואולי היא כבר זרוקה על הרצפה, עדיין בתוך הכיס, והחייל כבר ישן, ולך תמצא לך זהות בתנאים כאלה.

הקצין עטוף בשתיקתו בעמדת התצפית. החיילים עייפים. "אל תשגע אותי, אל תשגע אותי," הם אומרים שוב ושוב לפלסטינים המתחננים, ונראה שהם באמת מצפים להבנה, להתחשבות - די, תפסיקו לשגע אותנו. אבל הפלסטינים מצידם כבר יודעים שאם משגעים את החיילים מספיק, לפעמים אפשר לעבור. לפעמים מגיע פתאום איזה חייל חדש שאומר כן, רוח, יאללה, רק תעוף לי כבר מהעיניים. "סוּרדא, סוּרדא," צועק אחד החיילים שוב ושוב על שלושה גברים עייפים מחברון, מסביר להם שמסורדא יוכלו להמשיך הביתה. עוד כמה שקלים לטרנזיט שיוביל אותם עד לשם, עוד שעה-שעתיים בדרכים, אבל מסורדא אפשר לנסוע, בסורדא פתוח, שם לא בודקים תעודות. הסכנה הבטחונית נשלחת לכתת רגליים, עד שתגיע לסורדא היא כבר לא תהיה סכנה בטחונית כנראה, כי שם מותר לעבור. "מה הרעיון? למה בסורדא מותר להם וכאן לא?" אנחנו שואלות את החיילים. הם לא מבינים, מה זה השאלות האלה, מה אנחנו נתקעות להם שם עם כל השאלות האלה. אבל החיילים ברובם לא מצליחים להתאפק, הם לא מצליחים להתעלם מהשאלות, מרגישים צורך למצוא תשובה. יש כמה ניסוחים - "אלה ההוראות שלנו," "כאן הם לא יעברו," "התפקיד שלי זה לדאוג שלא יעברו בקלנדיה." ואחרי שאלה נוספת מגיעה שורת המחץ, השורה שאף אחד לא יכול להתווכח איתה - "הוא בקלנדיה לא יעבור היום. נקודה."

נקודה.

בינם לבין עצמם, החיילים מדברים אחרת. לרגעים אפשר לשמוע מישהו אומר שאין שום טעם בטחוני לכל המקום הזה, מי שבאמת רוצה לעבור לא יתקשה לעשות את זה בדרכים אחרות. אבל כשהם רואים את הדודות מהשמאל מקשיבות להם, הם מסמנים זה לזה בתנועות ראש שצריך לשתוק עכשיו. היה איזה רגע, היה איזה דיבור, הם נקטעו.

"תראה את זאתי, לא מבינה מה שאני מדבר איתה, כבר שעות היא תקועה לי פה," אומר חייל ג'ינג'י אחד. האישה בת שלושים וחמש בערך, היא עומדת זקוף מאוד, לא זזה, לא ממש מתַקשרת, כי היום אין כאן אף אחד שמדבר ערבית. היא מצביעה לכיוון א-ראם, שם הבית שלה. היא ביקרה ברמאללה רק לשעה ועכשיו היא רוצה לחזור, חג הערב, היא ממהרת, אין לה טַסְריח.

טסריח זה אישור, אבל אני שומעת כל הזמן תשׂריך, וחושבת איך הם משרכים כאן רגליים. האישה מתחננת, החיילים מתרגזים, משהו בעמידה המכווצת שלה מעצבן אותם במיוחד. בסוף הקצין מעביר אותה.
ככה זה, אפשר להחליט כך וגם אחרת, והכל בידי החיילים.
החיילים הם המפתח.
החיילים עומדים כאן שעות, ימים, שבועות.
לא פלא שהם מרגישים שהמחסום שלהם.

א-ראם, קלנדיה, 4.12.2003

קר וגשום היום במיוחד. במחסום א-ראם התנועה דלילה מאוד, אף אחד לא יוצא מהבית ביום כזה אם הוא לא מוכרח. אישה ושני גברים עומדים שם, אנחנו מחכות קצת, לא ממהרות להתערב, אחרי עשר דקות ניגשות, חוטפות צעקות משוטר מג"ב, מוטי, הוא אומר שאסור לנו לדבר איתם, אסור לנו להתקרב אליהם, עוד רגע יצעק לנו "רוח".

יש שם יותר חיילים ושוטרים מהרגיל, האווירה מתוחה. סגן-אלוף שמן וסמוק בשם יעקובי ניגש אלינו, הוא מסביר לנו ברמזים עבים שמדובר באנשים שלא מעכבים אותם סתם, "אם אתן מבינות למה אני מתכוון."
"גם האישה?"
"בעיקר האישה."

כדי למנוע התקהלות במחסום נלקחים שלושת המעוכבים לתוך קומנדקאר של מג"ב עם חלונות אטומים, שם הם יחכו עד שיתברר מה צריך לעשות איתם. בינתיים מעכבים לבירור עוד שני גברים, אחד מהם בסרבל של מחלקת שפ"ע של עיריית ירושלים.
סרבל לחוד ואישור לחוד.

ניידת משטרה מגיעה למקום, ושוטרת נמרצת יוצאת ממנה. השוטרים והחיילים מתחילים לדבר ביניהם בהתרגשות, בלחש. אנחנו שומעות אותם אומרים שתפסו "דג שמן", הם מתווכחים מי יהיה חתום על ההישג בטופס התפיסה.

עוד חצי שעה עוברת, הקומנדקאר של מג"ב יוצא למחנה עופר עם שלושת העצורים. בשלב הזה, לאחר היסוסים - "אני לא יודע אם מותר לי לספר לכם, אני לא יודע אם מותר לי לספר לכם," ואנחנו עונות, "מותר, מותר" - מוטי מגלה לנו שהעצירה היא מחבלת מחברון שעמדה לבצע פיגוע-התאבדות בירושלים. אין לנו מה להגיד. אף אחד לא רוצה שיתפוצצו מחבלים בקניונים ובמסעדות.

מצד שני, אין למחרת שום ידיעה על פיגוע שסוכל. בדרך-כלל מתגאים בדברים האלה.
מי יודע.

אנחנו ממשיכות, הפעם לא בטרנזיט המקומי אלא ברכב פרטי. עם כל הכבוד למאבק, לא חייבים להירטב יותר ממה שנחוץ. אנחנו מתקרבות לצומת קלנדיה, בתוך הפקק הנורא שנוצר שם דרך קבע, בין מסלולים שמסומנים במחסומי בטון שעליהם חותמת של אקרשטיין. מי שריצף את כל המדינה גוזר עכשיו קופון גם מהכיבוש המחודש של הגדה. קשה להסדיר את התנועה הכבדה, שבכל מקום אחר היתה מווסתת ברמזורים, אבל מחסומי הבטון האלה הופכים את הפניות לבלתי-אפשריות. הכל צר כל-כך. איך תעבור כאן משאית.

כמה מטרים לפני הצומת, מצד שמאל, יש מגרש חנייה קטן ובודקה עם שומר, שגובה מאיתנו עשרה שקלים. ממש אי של שפיות. אנחנו יורדות מהרכב, הולכות בין המכוניות. בין הצומת והמחסום הדרומי, תחת סככה רעועה, עומדים רוכלים שמציעים לעוברים גרביים, חלות, תירס חם.

במחסום הדרומי יש שלולית ענקית, אבל מישהו הניח כאן אבן גדולה, ואם מדלגים בזריזות מעליה ומעבר לחתיכת פח שהונחה בהמשך, אפשר להגן על הנעליים ממים ומבוץ ולהמשיך למחסום הצפוני תחת גגון מפלסטיק.

יום קשה כאן היום, אין פנים טובות, אלון איננו, גם הקצין היפה עם העיניים הירוקות לא פה. כרגע אנחנו רואות רק את ואדים ודרור, שני טוראים שכבר נתקלנו בהם בפעם שעברה. לוואדים פנים חדות וחיוך דק, מאוד לא נעים, הוא צועק ומקלל על ימין ועל שמאל במבטא רוסי קל, אין לו סבלנות לכל זה, הוא גם לא נראה מוטרד מכל זה. מעצבנים אותו, מגעילים אותו, די, שיעופו כבר.

אבל היום ואדים ודרור נהנים. בכל פעם שהם מסלקים מהשטח איזה פלסטיני הם פונים זה לזה ומצייצים, "תסביר לו, תסביר לו." ברור לי שהם לועגים לפלסטינים, ליבבנים האלה. אבל כשאני שואלת, הם בכל זאת מרגישים צורך להכחיש: "לא, מה פתאום, זה איזה קטע מהיחידה, מאיזה סיור שעשינו." אבל בהמשך אנחנו שומעות את הציוץ הזה שוב ושוב, גם מחיילים אחרים במחסום. וכאשר הם אומרים בפעם המי-יודע-כמה, "תסביר לו, תסביר לו," אבל מוסיפים באותו ציוץ גם את המילים "הכלב אכל לי את הטסריח, תסביר לו, תראה לו... יש גשם... הקושאן הלך לאיבוד," ברור שאכן התפתח כאן הווי. היום שינו את תנועת האנשים פה, אירגנו מין מעקף סביב התלולית שנמצאת כמה מטרים מפתח היציאה מהמחסום, תלולית שעליה מתנוססת אנדרטת זיכרון, קשה לומר לזכרו של מי. האותיות כבר מטושטשות. המעקף מרחיק מפתח המחסום את תנועת ההולכים צפונה, ומאפשר לחיילים בקרה טובה יותר על נסיונות בריחה לכיוון דרום. החיילים מרוצים, עכשיו השטח סטרילי יותר. אבל הפלסטינים צריכים ללכת בבוץ, מחוץ למעבר המקורה.

סוף-סוף פסק הגשם. אני מניחה את המטרייה שלי על מחסום הפלסטיק שמתווה את המסלול החדש. "הם יגנבו לך אותה," אומר לי ואדים באחווה פתאומית. רכוש זה רכוש.

מרגע שוואדים אמר מה שאמר, אני לא יכולה לקחת משם את המטרייה. ואדים ואני לא יכולים להיות שותפים.

כעבור דקות אחדות עוברת במחסום ילדה בת שמונה או תשע. היא רואה את המטרייה. מטרייה אדומה, מתקפלת. אני רואה אותה רואה את המטרייה, אני רואה את החיוך המשתאה שלה, היא מראה לאחיה הקטן את הפלא האדום והמבריק שנחת כאן במחסום, היא מסתכלת במהירות סביבה ולוקחת את המטרייה שהונחה שם ממש בשבילה, כביכול, מתנה משמים. אני רואה אותה פותחת את המטרייה כשהיא הולכת במעקף הבוצי, שמחה בשמחתה.

משפחה של כמה גברים ונשים שחזרו מחתונה, בבגדים חגיגיים, עומדת עכשיו בבוץ. רק שניים מורשים לעבור, לשאר אין אישורים מתאימים. אין למי לפנות. ואדים ודרור מצייצים את ציוציהם, אין להם שום קושי לעמוד מול המשפחה הזאת, על זקניה וזקנותיה, ולהגיד שוב בפעם המי-יודע-כמה, "רוח. רוח!" חצי שעה אחר-כך מגיע למקום רפיק. רפיק הוא רב-סרן, בכיר עד אין-קץ במציאות הנוכחית. הוא דרוזי, הוא מדבר עם האנשים בערבית, אלינו הוא פונה בחיוך שאנן להפליא, "שלום לכן, נשות מחסום-ווֹץ', מה אני יכול לעשות בשבילכן היום?" יש מי שמתפתה לנועם שלו, יש מי שמזהה את הזלזול. העניין הוא שלפעמים רפיק מחליט לעזור. וכמו הפלסטינים, גם אנחנו צריכות להתחנף לפעמים, בפרט כשאנשים עומדים כאן בגשם. "שלום, רפיק, הכל בסדר, אבל אולי אתה מוכן לראות מה קורה עם המשפחה הזאת, בבקשה." הנה, הוא מתחקר את המשפחה, שואל מי המוכתר בכפר שהם גרים בו, שואל כל אחד שאלות על האחר ועל שמות ילדיו, הם עונים כמו שצריך על הכל, רפיק מסמן להם בידו - תעברו.

עכשיו מגיע בחור בן ארבע-עשרה, בלי שום תעודה. לילדים מתחת לגיל שש-עשרה מותר לעבור בלי אישור, אבל הם צריכים להציג קושאן, תעודת לידה שתעיד על גילם. שואלים אותו מאין הוא, לאן הוא רוצה להגיע, והוא עונה שוב ושוב "ראם, ראם." יש משהו ריק בעיניים שלו, יש איזו צרידות אטומה בקולו. החיילים מציעים שיקרא להורים, שיביאו קושאן, שיוכיחו שהוא בנם, שהוא אכן קטין במושגי המחסום. אנחנו מציעות לו פלאפון. הוא לא מגיב, הוא עומד שם, רפה, מחכה. אין עם מי לדבר. חצי שעה אחר-כך מגיע בחור סמוק לחיים, בן עשרים אולי, שמנמן, זה סגן-מפקד הפלוגה, הסמ"פ, הסמך-מם-פא. הוא יכול לאשר ולהתיר. אנחנו פונות אליו - "תראה את הבחור הזה, הוא נראה קצת מפגר, לא נראה שהוא מבין מה אנחנו אומרות לו."

פלסטיני שהגיע כעת מכיוון דרום מתעכב לידנו. הוא מנסה לדבר עם הנער, איתנו הוא מדבר אנגלית אמריקאית.

"I think he is disabled," הוא אומר, במיטב הפי-סי המערבי. הוא גם חובש לראשו כובע מהסוג שמוכרים באמריקה ולא כאן, עם מגיני אוזניים מפרווה סינתטית.

הסמך-מם-פא משתכנע בסופו של דבר, הנער נשלח לדרכו, הפלסטיני האמריקאי עומד לידנו עוד שעה ארוכה ומציג את השקפותיו על הסכסוך. "You are making a bad history," הוא מסביר, ונותן עוד כמה דוגמאות להיסטוריה רעה שנרקמה בין עמים, דוגמאות מהסוג שלא אוהבים לשמוע אצלנו, דוגמאות מהסוג שמוציאות חיילים טובים מדעתם.

נער חייכן אחד, בן שבע-עשרה בערך, אומר לחיילים שהוא בן ארבע-עשרה. הוא צוחק כל הזמן, הוא צוחק גם כשהוא אומר את המספר הגורלי, הוא לא חושב שהם יאמינו לו, אבל למה לא לנסות. החיילים מכירים אותו, הם אומרים שהוא תמיד עושה להם בעיות, אבל למרות הנסיונות החוזרים ונשנים להדוף אותו אל מעבר למחסום הניו-ג'רזי הוא לא זז מכאן. שעה עוברת, שעתיים, הנער מסתובב לו בין החיילים, מדבר עם אחד, מדבר עם אחר, חיוך הליצן לא נמחק מפניו. פתאום אני רואה אותו מושיט לדרור שתי ידיים, צוחק. "תקשור, תקשור." דרור צוחק גם הוא, שניהם נהנים, אבל דרור גם מוציא מכיס הדגמ"ח אזיקון מפלסטיק.

שניהם נהנים, אבל עוד רגע הידיים של הפלסטיני יהיו כבולות.
"די, מספיק עם זה," אני אומרת, מתערבת בשעשוע בין שני נערים, שאחד מהם, במקרה, חייל. הנער ממשיך להסתובב באזור, ואז, פתאום, החיילים עסוקים, והנער מכסה את ראשו בקפוצ'ון הצבעוני של המעיל שלו, מחייך חיוך גדול עוד יותר ועובר בזריזות דרומה. אחר-כך נראה אותו עומד במרחק חמישים מטר מהמחסום, צוחק עם הרוכלים. על זה כל המהומה. ואז יחייך אלינו שוב, יניף ידיים בתנועת ניצחון: הוא הגיע לאן שרצה להגיע, עקף את מי שרצה לעקוף.

כבר יותר משעה מסתובב כאן בחור, בן עשרים בערך. החרימו לו את הדרכון, דרכון ירדני. זה קרה במחסום הדרומי, עכשיו אף אחד לא יודע איפה המסמך היקר. אין עם מי לדבר, המחסום כמעט נטוש, כל-כך קר כאן היום, כל-כך מר כאן היום, ואדים ודרור הם היום אדוני המחסום, והם לא יודעים איפה הדרכון. אחר-כך, בחושך, אנחנו שומעות במקרה חייל אחד אומר לאחר - "מישהו חיפש דרכון ירדני? יש איזה דרכון בתא הכפפות בג'יפ." החייל שפנו אליו לא יודע בכלל במה מדובר, הוא עומד בתוך המחסום, הוא לא יודע כלום על הבחור שמחכה כאן כבר שעתיים. אבל אנחנו יודעות, ומסבירות, והדרכון חוזר לבעליו. לא היתה שום סיבה לעיכוב, סתם איזה בלבול. מה יש.

השעה חמש, חושך. קבוצה של שלושה-עשר איש מגיעה למחסום מכיוון דרום, הם נעמדים מתחת לגגון, בחלק שנחסם לתנועת אנשים, ומספרים את סיפורם למי שמוכן לשמוע. מעשה בנהג טרנזיט שהיה בדרכו לחברון עם שנים-עשר נוסעיו, ונתפס כשניסה לעקוף את הפקקים האיומים בדרך לצומת קלנדיה ונסע במסלול המיועד לרכב ביטחון. מי לא נסע פעם במסלול חירום, בדרך איילון למשל. אבל בדרך קלנדיה הקנסות והעונשים שונים. ג'יפ מג"ב תפס את הנהג בשעה ארבע ורבע, השוטרים לקחו את התעודות שלו, וגם את אלה של הנוסעים. אמרו להם לחכות בצומת. הם עמדו ועמדו, בגשם הכבד. כעבור זמן-מה הלכו למחנה הצבאי הסמוך לברר מה קרה לתעודות שלהם. פחד אלוהים להסתובב ככה בלי תעודות, פלסטיני בלי תעודה דינו כדין פצצה מתקתקת.

מהמחנה שלחו אותם לכאן, למחסום הצפוני. שלושה-עשר איש, בהם זקן בן שבעים עם חמישה מעקפים ואישה מבוגרת, עייפה נורא. הם עומדים ומחכים לתעודות שלהם. שוב ושוב הנהג אומר, "אני אומר בפירוש, נסעתי שם. אני חמור, אני אומר בפירוש. אני הייתי לא בסדר. שייתנו לי דו"ח, אבל למה לא נותנים לנוסעים שלי את התעודות." אפילו החיילים מסכימים שלא היתה סיבה לעצור את הנוסעים, הנהג הוא בפירוש החמור כאן. אבל תסמונת הכיס שוב פועלת, אף אחד לא יודע איפה התעודות. רפיק שוב צונח עלינו כמו כוכב שביט, מפזר חיוכים, מרגיע את המעוכבים בערבית, מרגיע את הנשים החסודות מהשמאל בעברית, תיכף ג'יפ הסיור ישלים את הסיבוב שלו ויגיע עם התעודות. הוא נעלם, ממשיך בדרכו החשובה למקומות אחרים, ולמרות שיש לנו את מספר הפלאפון שלו, אנחנו לא מצליחות לאתר אותו בהמשך.

המחסום כבר ריק כמעט, הקור גובר מרגע לרגע, רק נוסעי הטרנזיט ועוד כמה מסורבים עומדים שם, מחכים שיגיע למקום איזה קצין, מישהו שאולי ישחרר אותם לדרכם.

החיילים מצביעים על בחור עם מכשיר-קשר שמסתובב עכשיו במסלול כלי-הרכב, הוא הקצין החדש בשטח, אליו נוכל לפנות. קוראים לו כמאל, גם הוא דרוזי, אבל הוא מדבר עם הפלסטינים רק בעברית צה"לית. כמאל מתקשה לעמוד בגודש האינפורמציה, החיילים מעדכנים אותו במה שמעדכנים, וכבר אנחנו עטות עליו עם סיפור הטרנזיט, וכבר ניגשים אליו גם הפלסטינים המסורבים שמקווים לפתרון המצוקות שלהם. הוא מסתכל באיזה תעודה, מייד דעתו מוסחת לעניין אחר, הוא ממצמץ בעצבנות, קשה לו לקלוט הכל. הוא מדבר כאן, בודק שם, ובסופו של דבר לא משנה שום החלטה של החיילים, מחזיר את כל המסורבים לאחור. ועכשיו, סוף-סוף, כמאל מתפנה לנוסעי הטרנזיט.

הנהג שוב מסביר שהוא בפירוש טעה, הוא בפירוש חמור, זה לא עוזר, כמאל לא יודע איפה התעודות שלהם. הנוסעים עומדים בקור כבר שעתיים, הטלפונים שלנו למת"ק - המנהלה המהוללת לתיאום וקישור - אכן נענים. אבל התשובה היא שצריך לטלפן עוד חצי שעה, הנושא בבירור.

מתברר שנוסעי הטרנזיט רשמו את מספר הג'יפ שהחרים להם את התעודות. הנה, צריך רק ליצור קשר עם הג'יפ וכבר יגיעו המסמכים החיוניים, הרי אפילו החיילים מסכימים שנפלה כאן טעות. אבל הקשר משובש בגלל הגשם, ורק כמאל, שסוחב מכשיר על הגב, יכול לנסות לאתר את רכב הסיור. כמאל כאמור איטי להפליא, יש נושאים נוספים שמעסיקים אותו. הנוסעים ממשיכים לעמוד, אני משיגה בינתיים כיסא לחולה-הלב.

ואז, בשש וחצי בערך, מגיעות סוף-סוף התעודות. הג'יפ עומד ברחבה מאחורי המחסום, בעיקרון אין לנו גישה לג'יפ הזה, אפשר להגיע אליו רק דרך עמדות הבידוק, ולשם אנחנו לא נכנסות אף פעם. זה השטח של החיילים. אבל באווירה המשונה של הגשם והחושך והקצין המוגבל שמנהל כאן את העניינים היום, פתאום מתאפשר לנו לעבור בנפתוליו הפנימיים של המחסום. אני מלווה את כמאל לג'יפ. מתברר שהוחלט לבדוק את כל התעודות. אומנם לא היתה סיבה בטחונית להחרים אותן, אבל אם כבר הגיעו לידי החיילים, איך אפשר להימנע מלהריץ את כל השמות במחשב. רק מה, חשוך בג'יפ, קשה לראות מה עושים, חייל אחד מחזיק את התעודה מתחת לאור הקלוש שמעל המראה האחורית, מפענח בקושי את האותיות, החייל האחר בודק, הכל איטי, באמצע מדברים גם על עניינים אחרים, אף אחד לא ממהר. אני דוחקת בכמאל שיעביר קודם את התעודות של הזקנה ושל חולה-הלב. הוא לא מבין מה הלחץ, על מה כל החיפזון, אבל הוא נעתר, והם משוחררים לדרכם.

עוד חצי שעה עוברת עד שנגמרת בדיקת שאר השמות. אני צמודה לכמאל כמו כלבלב, מזרזת ומזרזת, הנה הוא בא סוף-סוף, עם התעודות, עכשיו צריך לבדוק שהאנשים והתעודות אכן שייכים זה לזה. הוא מקריא את השם הראשון, בעל התעודה מתייצב. "יאללה, תמחאו כפיים," אומר כמאל לנוסעים. שניים נענים לפקודה. אנחנו צועקות עליו שיפסיק, עכשיו הוא מקריא את השמות בזה אחר זה, מחלק את התעודות, אומר לכל אחד "מברוּכ." כולם מחייכים אליו חיוכים גדולים, קורעי לב. הנהג נשאר אחרון, יש לו תעודה כחולה, שזה כמעט כמו דם כחול כאן, אבל הוא הרי עבר עבירה, כמאל רוצה לבדוק מה צריך לעשות איתו. הנוסעים עוד מחכים, אולי ישחררו להם גם את הנהג והם יוכלו להמשיך בנסיעתם המסויטת, אבל כעבור עשר דקות מתפרקת הסולידריות הרגעית והם מתפזרים איש-איש לדרכו. עוד עשר דקות עוברות, כמאל מתייעץ עם השוטר שהגיע למקום, מבין סוף-סוף שההחלטה רק שלו, ומחליט לשחרר את הנהג. "אני מקווה שלמדת," הוא אומר לו, והנהג עונה, "אני מצטער מאוד, באמת למדתי, אני יותר בפירוש לא אנסע משם."

אנחנו עוזבות את המחסום יחד עם הנהג, שחוזר לקחת את הטרנזיט שלו מהצומת.
גם לנו הוא מבטיח שיותר לא ייסע לעולם במסלול האסור.

א-ראם, קלנדיה, 11.12.2003

בא-ראם עומדות היום שתי נשים, אחת צעירה, אחת מבוגרת. שוב אנחנו מחכות לראות מה קורה, שוב ניגשות רק כעבור זמן-מה. הפעם אף אחד לא צועק עלינו, אין כאן מחבלת, יש כאן מישהי שפשוט היתה לא בסדר, זה מה שמסביר לנו השוטר הכחול שנמצא לבדו בבודקה.
אנחנו שואלות אותו בנימוס, "מה זאת אומרת לא בסדר?"

מתברר שהשתיים הגיעו למחסום הבוקר, בדרכן לבית-החולים אל-מוּקָסָד. למבוגרת הרשו לעבור בגלל גילה, אבל בגלל גילה היא התקשתה להגיע לבדה לבדיקות בבית-החולים, ולכן ליוותה אותה בתה, ולבת לא היה אישור. "זה אשמתה. החייל שהיה כאן עשה לה טובה, הוא אמר לה להשאיר את התעודה. היא הבטיחה לו לחזור תוך שעה, אבל היא חזרה אחרי שעתיים, והוא כבר גמר את המשמרת." מאז שהנשים חזרו למחסום כבר עברו שלוש שעות. אף אחד לא יודע איפה החייל, שהוא בעצם שוטר מג"ב. לא תמיד אנשים כאן יודעים להבדיל: ירוק זה ירוק זה ירוק.

אף אחד לא יודע איפה המג"בניק. התעודה לא בבודקה, השוטר הכחול מחפש שוב, בנוכחותנו. אין. הוא מציע לשתיים ללכת לדרכן ולבוא שוב מחר, עד אז תחזור התעודה מנדודיה בכיסים ובדרכים. הנשים לא מסכימות, מה פתאום להסתובב בלי תעודה. מגיע שוטר מג"ב אחר, מהטיפוסים החדים, המושחזים והבוטחים, בגדים מסודרים כמו שצריך, פנים מסודרות כמו שצריך, חיוך שאנן. "מה פתאום, שטויות, זה סתם סיפורים שלהם," הוא אומר. הוא כבר דיבר עם המג"בניק שהיה כאן קודם, אין לו שום תעודה. שוב הופכים את הבודקה, באותה הזדמנות מסדרים שם קצת. העליבות היא אותה עליבות של כל בודקה צבאית - קומקום חשמלי, חבילת סוכר ששוליה קרועים ובתוכה כפית פלסטיק מלוכלכת, קופסת קרטון שעוד נותרו בה כמה בורקס, ניירות כאלה ואחרים, שאריות כאלה ואחרות, הכל מוזנח, מרושל, מזולזל. אנחנו עומדות שם, רוצות לעזור, כל אחת מוצאת משהו אחר לעשות. תמי מתקשרת למת"ק, למוקד ההומניטרי, יש לה רשימה עם המון טלפונים, לפעמים יוצא מזה משהו.

נתניה מתרגמת מערבית לעברית ולהיפך, במבטא אנגלו-סקסי כבד.
אני מסדרת לאמא כיסא.
החיילים מחפשים, אני מוצאת את עצמי מותחת צוואר, מנסה לבדוק אם אין עוד איזה מקום לחפש בו, אולי מתחת לשולחן, אולי מאחורי, מריחה את הריח הצבאי המתכתי והמוכר. לא נראה שהחיילים מחפשים כמו שצריך, השמאלנית שבי עומדת שם בזעף, בפנים חמורות, עקרת הבית שבי רוצה להיכנס ולחפש כמו שצריך, להזיז קצת רהיטים. ככה לא מחפשים. אבל לתוך הבודקה אני לא נכנסת, על הגבול הזה צריך לשמור. הם שם, אנחנו פה, אמר מי שאמר.

בתיה מחליטה להיכנס בכל זאת, השוטר הכחול מרשה לה. אבל שוטר מג"ב המצוחצח, שהלך לרגע לבדוק את תנועת המכוניות, חוזר ולא מאמין שהאישה הקטנה הזאת, עם השיער האפור הקצוץ והצעיף האדום, מפשפשת שם בארונות. גם אנחנו מתקשות להאמין, גם בתיה קצת המומה מעצמה. אבל התעודה לא נמצאת.

שוב מבקשים מהמג"בניק להתקשר לבסיס, שייתן לנו לדבר עם השוטר שהיה כאן קודם, שוב הוא מסביר לנו שאין שום תעודה, הכל סיפורים, וחוץ מזה, ההוא ישן עכשיו אחרי משמרת לילה, הוא כבר העיר אותו פעמיים, די, אי-אפשר יותר. כבר עברו ארבעים דקות. אנחנו מחליטות להתפצל, נתניה ואני ממשיכות לקלנדיה בטרנזיט, תמי ובתיה נשארות בא-ראם. ייקח להן עוד חצי שעה בערך להגיע לקלנדיה. ואז יתברר כמובן שהתעודה היתה בכיס ועוד איך, פתאום ההוא נזכר. פתאום הוא באמת חיפש. היה קצת קשה לשכנע אותו להביא את התעודה למחסום, אבל אז הוא בא, וצעק כמובן על הפלסטינית, שלא חזרה בזמן כמו שהבטיחה. תמי שמחה לספר שהפלסטינית צעקה עליו בחזרה. אחרי שרואים שוב ושוב את האנשים מרכינים ראש מפוחד מול החיילים, נחמד לראות מישהי שפותחת את הפה, מסרבת לקבל על עצמה את הזהות העלובה שחילקו לה בסיפור הזה.

בקלנדיה קשה היום. כשהגענו חשבתי שאני מזהה מאחור את אלון, ומייד היתה מין תחושה של הקלה, אה, אלון כאן, יהיה עם מי לדבר. אבל פתאום החייל הסתובב, ולא רק שזה לא היה אלון, זה היה החייל שרבנו איתו לפני שבועיים. זה שצעק שהמחסום שלו. אוי ואבוי. לא הייתי בטוחה אם הוא מזהה אותי, המפגש ההוא קרה בחושך, אבל ידעתי שעוד מעט תמי תגיע, ואותה, ואת סבא שלה, הוא בטח יזכור. החייל הזה מחרים כרגע תעודה של מישהו. אסור להחרים תעודות, למרות שמחרימים כל הזמן, אבל הוא טוען שאת התעודה הזאת מותר, זאת לא תעודת זהות, זאת תעודה של איגוד המחצבות הפלסטיני או משהו כזה, הוא אומר שהפלסטיני ניפק לעצמו את המסמך, ולכן צריך להחרים, או אפשר להחרים, או רוצה להחרים, מה זה משנה, בתכל'ס מחרים.

אבל אז מופיע הקצין הצעיר שפגשנו כאן לפני שבועיים, הנער עם העיניים הירוקות. הוא ניגש לראות מה קורה, מחזיר לפלסטיני את התעודה שלו ושולח אותו לדרכו.
ולחייל הוא אומר, "אל תדבר איתן."
הוא שולח אותו לאיזה מקום אחר, אולי לבידוק המכוניות, אולי למחסום הדרומי, אנחנו לא רואות אותו יותר לאורך כל המשמרת.

כעת הקצין פונה אלינו, מנסה להרחיק אותנו, הוא רוצה לנקות את אזור היציאה מהמחסום. אי-אפשר ככה, תנועה לכל הכיוונים ונוסף על כך נשים דעתניות שמשבשות שוב ושוב את הזרימה. אומרים להן לזוז והן לא זזות, אין מה לעשות איתן, הוא קצין בצה"ל והוא יכול לעכב כאן מאות אנשים ומכוניות ואמבולנסים ומשאיות ענק, אבל את הנשים האלה הוא לא מצליח להזיז.

יש כאן מישהי עם ילד קטן שצריכה להגיע לרופא בא-ראם, היא ממשפילות הראש, העיניים שלה מלאות דמעות. הילד צריך להגיע לרופא. ככה אמרו בבית-החולים. אבל אין לה טסריח, ואין הפניה בכתב מבית-החולים, והחיילים לא מאשרים לה לעבור. אני פונה לקצין, אני בטוחה שהוא יעזור, אבל הוא משלח אותי ב"אני לא מדבר איתכן" החלטי. אין מה להגיד, הבחור מצא פתרון. אומנם החיילים תמיד מתעצבנים עלינו, אבל איכשהו הם נגררים שוב ושוב לדיבור, ולפעמים אפשר לשכנע אותם. אם הם לא ידברו איתנו, באמת לא נוכל לעזור.

כרגע אנחנו מודחות מכל קשר עם החיילים. הקצין הצעיר הזה, העדין הזה, הצליח לסמן קו ברור שגם קשוחים ממנו לא עומדים בו בדרך-כלל. אני רואה שהוא מעביר מדי פעם אנשים שהחיילים לא רצו להעביר, נדמה לי שהוא מקצין את היחס שלו כלפינו רק כדי לחזק את מעמדו מולם, נדמה לי שהוא בחור טוב שמנסה לעשות מה שהוא יכול, נדמה לי גם שהוא גמר קורס קצינים לא מזמן, ומנסה באמת ובתמים לכבד את הדרגות הטריות שלו.

האישה עם הילד נדחקה בינתיים אל מאחורי מחסום הניו-ג'רזי, היא ממשיכה לעמוד שם, מסכנה בעליל, דגל גדול של מסכנות עוטף אותה מכף רגל ועד ראש. הילד שותק. אף אחד לא בירר אפילו במה הוא חולה.

שני חיילים, דרור ואריה, מנהלים את העניינים ביד רמה. הצטרף אליהם גם בחור גבוה, בן שלושים וחמש אולי, לא ברור אם הוא מילואימניק או מתנדב. הוא שזוף, יש לו כתפיים רחבות ולסת מרובעת, הוא יכול היה לשחק גיבור קשוח בסרט פעולה. כרגע הוא הגיבור הקשוח של קלנדיה. ואף אחד מהם לא מוכן להעביר את האמא הבוכייה, שכבר נמאסה עליהם לגמרי.

הקשוח מצא שיטה חדשה לארגן כאן את העניינים. כשמישהו מנסה להתחנן אצלו, להפריע לו, מה שנקרא, הוא מאיים: "אתה רוצה שאני אעצור בגללך את כל המחסום?" והוא גם מקיים מדי פעם, מורה לחיילים להפסיק לבדוק תעודות, מחזיר את כל התור כמה צעדים לאחור, משליט על המחסום משמעת לא אופיינית. אם נדמה לפעמים שההשוואות האסורות למקומות ולזמנים אחרים מאבדות רלוונטיות מול הברדק המחופף של חיילים ישראלים, הנה בא בחור מסוג אחר. בחור רציני. אחר-כך מתברר שהוא מתנדב, הוא התנדב לבוא ולעשות כאן סדר. עכשיו מחסום קלנדיה מתנהל בלי ויכוחים, בלי ויתורים. בלי עניינים, כמו שאומרים.

אני מנסה שוב לפנות לקצין. "תשמע, אני יודעת שאתה לא רוצה לדבר איתי, ואני באמת לא אטריד אותך יותר, רק תראה אם אתה יכול לעזור לאישה שם." נתניה עומדת בינתיים עם האישה, מנסה לעודד אותה, אני רומזת לה שתתרחק, שתסביר לאישה שהיא צריכה לגשת לקצין, שתסביר לה שלא כדאי לה לדבר איתנו כל-כך הרבה, אחרת הוא לא ידבר גם איתה. אני מבקשת מנתניה שתגיד לה גם שאין טעם להמשיך ולהשתדל אצל החיילים האחרים, שתלך ישר לקצין. אבל האישה לא יכולה להתארגן אל תוך המגבלות האלה, הילד שלה חולה, היא פונה לכל חייל שעובר, היא מתמהמהת, תיכף הקצין ייעלם ולא יהיה עם מי לדבר בכלל, לכי, לכי, דברי איתו כבר. אבל עד שהיא מגיעה אליו התפספסה שעת הכושר: כרגע הוא העביר מישהו אחר, הוא לא יוכל להעביר את כולם, יש לו דרגות שצריך לשמור עליהן, ובאישה הזאת כבר דבק ריחה הדוחה של התבוסה.

הוא בחור טוב, עם עיניים זוהרות כמו כוכבים, והוא אומר לאישה ללכת חזרה. ככה הוא החליט. היא לא תעבור כאן היום.

אנחנו עומדות בצד, אי-אפשר לעשות שום דבר, רק להביט ולזכור.
הקצין שוב נעלם, משהו נגע בו קרוב מדי. עכשיו אריה והמתנדב אחראים על המחסום. את אריה אני מכירה, כבר ראיתי אותו כאן, הוא מסתובב עם כובע-גרב שחור ומשקפי שמש עם עדשות מראָה, אפשר לראות את ההשתקפות של מה שהוא רואה, אבל לא ברור מה הוא רואה באמת, הוא מדבר אל האנשים כאן בתיעוב שרק הזלזול ממתן אותו קצת: "שיזדיינו, די, אין כוח," הוא אומר לדרור, ומדליק עוד סיגריה, עומד עכשיו בתוך המחסום לבדוק תעודות, מעשן לאנשים בפנים, מפזם לעצמו שיר של להקת הדורבנים. אני מכירה את השיר, כבר חודשיים הבת שלי מזמרת, "מה המצב איתך, מה המצב יא גבר." אבל אריה שינה קצת את המילים, הוא שואל, "מה המצב חייל," ועונה, לפי הפיזמון, "תזיזי את התחת, תניעי את האגן, שמח שוב במודה, הקצב בלגן."
הפלסטינים עומדים בלי לזוז.

אריה מוכר לי לא רק מהמחסום, הוא מוזכר שוב ושוב בדו"חות שמפוצצים את תא הדואר שלי, תא דואר חינם ב-yahoo.com, שמשגר לי בלי הרף מסרים שעברתי את מכסת הבייטים שהוקצתה לי. כבר כתבו על אריה שהוא נורא, שהוא מקלל, משפיל, מבזה, כתבו על אריה שהוא מסוכן, שצריך לנסות להרחיק אותו מהמחסום, אריה הפך לדמות מוכרת, מעניין אם הוא מודע לזה. אני מספרת את כל זה לנתניה, בינתיים מצטרפות אלינו תמי ובתיה, שהסיעו את האם הזקנה ובתה ממחסום א-ראם לקלנדיה, שם מצאו טרנזיט שיוביל אותן לכפר שלהן.

אנחנו מספרות לתמי ובתיה מה קורה, תמי שולפת את רשימת הטלפונים שלה, מנסה לראות אם הילד החולה ואמו ייחשבו מקרה הומניטרי מספיק בשביל המוקד ההומניטרי של הצבא.

הזמן עובר, בתיה מתוסכלת. "אנחנו לא עושות כלום היום," היא אומרת. אני אומרת לה שאנחנו עושות משהו בעצם הנוכחות שלנו כאן. בעין שלנו, שרואה.

בעניין הזה יש מחלוקות - לא חיכוכים, לא מריבות, אבל בהחלט יש פערים. יש מי שבאות בעיקר לרכך, לתווך, מנסות להפוך את כל המקום הזה לקצת יותר אנושי, יש מי שמתמקדות בתיעוד, בדיווח, ומתרגזות על הניסיון הזה לרפד את המציאות: כשמגיעים לשלב הריפוד בחיים, נוטים להתקבע. המחסום לא אמור להפוך להומני יותר, הוא אמור להיעלם. הוויכוחים האלה נוגעים כמובן גם לחיילים: מה חושבים עליהם, איך מדברים אליהם, באיזה מידה מנסים לתקשר איתם ועל מה. לפי העמדה הרשמית של מחסום-ווץ', אנחנו לא אמורות להיכנס לדיונים פוליטיים עם החיילים, ובוודאי לא אמורות לריב איתם. אבל מחסום-ווץ' זה לא צבא, נשים מצטרפות בזו אחר זו, כל אחת ממקום אחר, עם מטען פוליטי אחר, אין מבחני קבלה.

בסופו של דבר הוויכוחים שמתפתחים בינינו תיאורטיים ברובם, הם מתנהלים במכונית בדרך למחסום ובעיקר בחזרה - כשעומדים במקום עושים מה שאפשר, כשעומדים במקום פועלים מול תהום שכל הפערים מתגמדים לעומתה.

רגע קל של חוסר ריכוז ופתאום אני רואה את תמי ואריה עומדים זה מול זה, חזה מול חזה, מין קרב תרנגולים בלי ידיים, הוא מנסה לדחוק אותה לאחור, היא מסרבת לזוז. היא אישה קרת-רוח בדרך-כלל, אבל עכשיו קור-הרוח שלה נעלם לגמרי, היא מקללת אותו, צועקת, מתברר שכרגע הוא חטף לילד בן ארבע מקל מהיד. "אתה עוד תרביץ למישהו עם המקל הזה," אמר, וזרק את הצעצוע הדל.

חיילת קטנה, שבשבועות האחרונים זזה בהתמדה מעמדתה הבירוקרטית כבודקת תעודות בתוך המחסום אל השטח הפעיל יותר שמחוצה לו, מעורבת גם היא בקטטה. "את רוצה להרביץ לי - תרביצי," אומרת החיילת. היא קטנה ממש, מטר חמישים וקצת, רזה, פנים מחודדות, עור עכור, שיער חום מתולתל שלא מגיע עד הכתפיים, ועל הגוף הקטן הזה יושב דובון ענק ורובה בהצלב. פייטרית.

הקצין מגיע, בינתיים שמעתי מאחד החיילים שקוראים לו תמיר. הוא מפרק את המריבה, תמי עומדת שם מרוגזת לגמרי, אריה והחיילת מצטרפים למתנדב וממשיכים לעשות את העבודה, ואז, פתאום, אני עדיין לא מבינה בדיוק איך, תמיר מדבר איתי. נדמה לי שפשוט ביקשתי יפה, פשוט ניגשתי וקראתי לילד בשמו, וביקשתי בארשת רצינית, ארשת של "פּוּס רגע", שידבר איתי, כי העניינים כאן יוצאים קצת משליטה. בתוך כל הבלגן והחושך אנחנו עומדים פתאום בצד, והוא אומר לי, "אני לא אגיד שמה שאתן עושות כאן הוא לא מעשה הומניטרי ראוי." משהו נפרץ, נוצר איזה בקע בסדר-הדברים, אני מכניסה רגל בדלת, מהר, לפני שתיסגר. אני ותמיר עומדים ומדברים, השקט שלו עוטף עכשיו את שנינו. הוא מסלק שני חיילים שמתקרבים, אסור שיידעו איזה דברים נאמרים כאן, אולי הם חושבים שהוא נוזף בי, הוא בטח מעדיף שיחשבו שהוא נוזף בי. אבל תמיר רוצה פתאום לשוחח, תמיר שלא רצה לדבר איתנו רוצה פתאום מאוד. "איתך אני מוכן לדבר," הוא אומר לי, ואני לא יודעת במה זכיתי, אני לא יודעת אם עשיתי משהו בסדר או אולי ממש להיפך, עשיתי משהו לא בסדר אם הוא מוכן לדבר דווקא איתי, אבל אני רוצה לשמוע מה הוא אומר. אני רוצה לשמוע מה הוא חושב. רוצה להבין. "איתך אני מוכן לדבר, אבל עם החברה שלך לא. עם מישהי שמסוגלת לקרוא לחייל נאצי, אני לא מוכן לדבר."

רגע, אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. הרי הייתי שם. "קודם כל, היא לא אמרה לו שהוא נאצי," אני מדקדקת. ברור לי שהדברים כמעט נאמרו, ברור לי שמה שנאמר כמוהו כאמירה המפורשת, ובכל זאת, אני מנסה להשאיר רגל בדלת. "הייתי שם, וזה לא מה שקרה."

תמיר נקרא למסלול הרכב, הנשים האחרות מסתכלות עלי בתדהמה. "הקסמת אותו לגמרי," אומרת בתיה. אני לא אוהבת לשמוע את זה. אני לא מנסה להקסים פה חיילים וגם לא קצינים. ממש לא. אבל אני רוצה לדבר עם תמיר, אני רוצה להבין מי הוא ומה הוא עושה כאן, יש בו איזה ניצוץ שאין בחיילים האחרים, יש איזה ניקיון שם בפנים, מי יודע, אולי הוא פשוט תינוק שנשבה. כן, יש גם צד מיסיונרי. כמו כל חב"דניק טוב, אני מריחה כאן איזה פוטנציאל, מזהה איזה סיכוי. אני גם רוצה שתמיר ישמע אותי. אולי באמת הקסמתי אותו, אולי הוא הקסים אותי, אבל הנה הוא חוזר אלי, ביוזמתו, מבקש שאמשיך לספר לו מה קרה בדיוק עם תמי והחייל ההוא, החייל הטוב שברגע של טירוף זינק על הבטונאדה בצעקה קורעת הלב, "זה המחסום שלי!"

אני מספרת לו, מספרת לו איך הוא קילל, מספרת לו מה תמי אמרה בדיוק, שנינו יודעים שלא ממש חשוב מה היא אמרה בדיוק, הכוונה היתה ברורה, אבל העובדה החשובה היא שאנחנו עומדים כאן ומדברים. "ומה שהיא עשתה עכשיו זה בסדר?" הוא שואל אותי. "ראית איך היא מדברת עם החיילים, זה בסדר?" אני מזהה בקולו שאלה אמיתית.

"אתה רוצה שאני אענה לך בכנות או שאתן לך תשובה של פוליטיקאית? אתה רוצה שאני אגיד לך מה אני חושבת באמת?"
"כן. אני רוצה לדעת."

אני אומרת לתמיר כמה משפטים פשוטים, אני אומרת לו שבמציאות הזאת כל דבר שתמי תעשה ייראה לי בסדר, אני אומרת לו שאין כיבוש נאור ואין מחסום נאור, אבל אריה באמת עובר כל גבול. אני אומרת לו שאריה לא סתם נבזי, אריה נהנה ממה שהוא עושה. ותוך כדי כל זה הוא שר שירים של הדורבנים. "את מכירה את הדורבנים?" שואל תמיר בתדהמה. אני בת ארבעים ואחת, אני לא יודעת בת כמה אני בעיניו, אבל ברור שאני לא נראית לו כמו אחת שמכירה את הדורבנים. "מה, את בעניינים?"
"הבת שלי שומעת אותם," אני אומרת, נדהמת בעצמי. הילדה בת אחת-עשרה, הוא קרוב יותר אליה, מכל בחינה, מאשר אלי.

"תראי, אני לא אגיד שאת לא צודקת בחלק ממה שאת אומרת." שוב אותו ניסוח זהיר, פתלתל. הסדק הקטן הולך ונפער. "אני לא אגיד שאין פה בעיה."

ובזה נגמרת השיחה, תמיר ממהר להתרחק ממני, אני יודעת שהוא לא ידבר איתי יותר היום, אני יודעת שכדאי לא לפנות אליו. חומה לא פורצים ביום אחד.
"את ממש יקירת המחסום," אומרת לי בתיה. נדמה לי שהיא מקניטה אותי, מעליבה אותי, אבל לא בטוח. היא דווקא מאלה שמנסות להתקרב לחיילים.

אנחנו מעבירות בחושך עוד שעה בערך, אנשים באים והולכים, אנשים מסורבים, אנשים מחפשים תעודות, פתאום אני רואה את אריה מעביר איזה משפחה שהמתנדב לא הסכים להעביר. אנחנו מתחילות לעקוב אחרי אריה בעניין מחודש, רואות שהוא נרגע, לא ברור מה קרה, אולי העימות עם תמי, אולי תמיר אמר לו משהו, אולי בכלל הוא לא כל-כך נורא כמו שהיה נדמה לנו. גם זה חלק ממה שקורה כאן. מתחילים להכיר את החיילים. מתחילים לראות אותם יותר מקרוב. החיילים, מצידם, לומדים גם הם דבר או שניים. תמי אומרת שאולי אריה נרגע, אולי קרה לו ההיפך ממה שקורה לרובם, אולי עכשיו הוא יותר בטוח בעצמו ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להקשיב. להיענות.

הנער המפגר שוב הגיע למחסום. שוב לא נותנים לו לעבור. אני ניגשת למתנדב, בינתיים התברר שקוראים לו שלמה. אין עם מי לדבר כאן עכשיו, אז אני מדברת איתו. שלמה יושב על הקרקע, נשען בגבו על הבטון שמפריד בין אלה שעומדים בתור לבין רצועת האספלט שעליה כולנו מסתובבים כבר שעות. "תראה, יש כאן בחור קצת מפגר, אין לו תעודות, בשבוע שעבר הסמ"פ שלכם העביר אותו." "אני מכיר את הבחור הזה!" אומר שלמה בזעף. "כל יום הוא עובר כאן. כבר איזה עשר פעמים העברתי אותו. די. אם אני אעביר אותו עכשיו הוא ירצה לעבור שוב מחר."

"באמת, איזה חוצפה," אומרת תמי. "את מבינה, הוא יעביר אותו עכשיו, וההוא ירצה לעבוד עוד פעם, לא ייאמן."
שלמה מתחיל לצעוק עליה, לצעוק על הנער המבוהל. ההוא רגיל לצעקות, מתרחק כמה צעדים, הולך לעמוד מאחורי הניו-ג'רזי.

אני רוצה לעזור לילד הזה, לא יכול להיות שהכיבוש ינהל גם את מי שבכלל לא מבין אותו. אין מה לעשות, אני מחליטה לפנות לאריה. גם הוא יושב על הארץ עכשיו, אין כבר אנשים במחסום, עוד מעט שש, אלה הרגעים שבהם יורד איזה שקט גם כאן. חושך, כמה נורות מאירות מקום קטן, שום מקום. אני ניגשת לאריה, מחפשת טון שלא מנסה להתחבב אבל גם אינו עוין במופגן. טון ענייני, מה שנקרא. "תראה, יש פה איזה בחור שמנסה לעבור, הוא בן ארבע-עשרה, אין לו תעודות." שוב אני מסבירה שכבר ראיתי את הסמ"פ מעביר אותו, מקווה שהתקדים יעזור, כאילו הסמ"פ כבר סימן את הבחור בתור אחד שאפשר להעביר. "הוא קצת מפגר," אני מסבירה לאריה.

אריה מגיב בגסות, בזלזול, אבל לא ברשעות. "אם הוא דביל, שיעבור וזהו."
"זה מה שניסיתי להגיד לשלמה, אבל הוא לא רצה לתת לו לעבור."
אריה ניגש לנער, מסמן לי להתרחק. "אני כבר יודע מה לעשות," הוא אומר. הם עומדים שם כמה דקות, ואז, לא להאמין, הוא מעביר אותו. ככה פתאום, נחה עליו הרוח.

די, כבר אין מה לעשות פה. אנחנו מחליטות לזוז, חוזרות למכונית של בתיה, נוסעות לכיוון א-ראם, עוצרות כמה מטרים לפני המחסום ב'ממתקי ג'אפר'. נתניה תכתוב השבוע את הדו"ח, היא רוצה שנעזור לה להיזכר בעיקרי הדברים. היא אישה בת שישים בערך, ג'ינג'ית קטנה, שחיינית מתמידה, היא עלתה מדרום-אפריקה בצעירותה, ושנים אחר-כך עוד חשה אשמה שלא עשתה שם כלום, אז, במשטר ההוא. עכשיו היא עושה. כאן, במשטר הזה.

אנחנו שותות תה עם נענע, קפה, נתניה מחליטה לוותר על הדיאטה ולאכול כנאפה, אני מצטרפת, תמי לא אוהבת כנאפה, בתיה מתלבטת נורא אבל מתאפקת. הבחור מאחורי הדלפק כבר מכיר אותנו, הוא משרת אותנו במאור פנים.
והוא מספר לנו שאתמול הרגו עוד ילד בקלנדיה.