חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר
הם פרי דמיונה של המחברת,
וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד.

1

אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו. אני מנסה לטבול בו את הראש לשניה אחת. אני מנסה להציף את עצמי כל כולי ברגע הזה. שיקיף אותי ויסובב אותי וימלא אותי עד הסוף כמו שמתמלאת מבחנה צרה או קנקן דק גיזרה או אגרטל צר מותניים. עד השפה וקצת יותר. שיישפך מעט אפילו. כאילו הוא המון המון מים. יותר מדי. אבל אני לא בטוחה שאני יכולה. אני רוצה שיתרומם ויגאה. והוא לא בא. אני חושבת שעשיתי לרגע הזה ממש באותו הרגע אמבוש והחשכתי אותו וכיסיתי אותו בשמיכה וכפתתי בחבלים והידקתי טוב טוב וגלגלתי הצידה בבעיטה. ממש כמו שעושים עם התעללות בילדות המוקדמת, מסיטים הצידה ופנימה עמוק עמוק וחותרים קדימה כאילו כלום. אני כן זוכרת את השיחה הראשונה. הגלויה. המחלחלת. זאת ששאלתי בה ואפילו לא הבנתי מה אני שואלת, תגיד אתה לא אוהב אותי יותר, והוא מיאן לענות. רק הדם נשתה לו מהפנים והוא נהיה אפור כמו מלט שהתייבש ומתחיל להתבקע. ישבנו בחדר העבודה שהיה של שנינו והיום הוא רק שלי. בעמדות הקבועות. הוא ליד שולחן הכתיבה על הכיסא המסתובב ואני על הפוטון מולו. שנינו מזועזעים. לא ממה שקורה אלא ממה שעומד לקרות. אני מנסה לזכור מה היה לפני זה. ואני לא זוכרת כלום. והכי אני לא זוכרת מה היה לפני לפני זה. ממש לפני לפני. כשעוד היינו בעל ואשה אמיתיים. זה כל כך קשה לי לזכור עכשיו איך היינו ממש לפני לפני, שאני מנסה את מזלי עם אלבום התמונות. אני מדפדפת. דפדף ודפדף ועצור. דפדף ודפדף ועצור. ואני נעצרת על ריבוע אחד. לא ריבוע. מלבן. ואני רואה שם איש ואשה. רגילים. הם מטים ראשיהם זה לעומת זו. האשה נראית לי מתוקה. וצייתנית. ובטוחה בעצמה. אבל עם שוליים מרופפים. פרנזים פרנזים פרומים של חוסר שקט. אני מנסה לראות אם היא מוכרת לי. אם הוא מוכר. היא לא מוכרת לי בכלל. הוא דווקא כן. אני נזכרת במוכר הזה פתאום. עם המסטיק בפה ומשקפי השמש. הוא נראה לי יפה תואר. מצודד ממש. אני מריחה ממנו את המנטה של המסטיק.

אני חושבת שאני יודעת מיהו. אין לי מושג מי היא. חצי שנה שהוא לא בבית. שנה מאז שבא ואמר שהוא הולך. האלבום נעצר לפני שנתיים בערך. ממות נישואינו אין שום עדויות. מתישהו הוא הפסיק לצלם. מתישהו אני הפסקתי להורות לו שלא ישכח לקחת איתנו את המצלמה. התמונה הזאת ממש ישנה. שנתיים וחצי. שלוש אולי. יומולדת שלי, אולי יום נישואים. משהו מתאריכי הסתיו הגדולים של משפחתנו. אני לא זוכרת מי צילם אותנו ואיפה היתה הילדה בינתיים. אני לא זוכרת מזה כלום. אנחנו לא נראים חגיגיים במיוחד. סתם. אור יום. אני מלופפת בגופיה שחורה והוא חבוש בטי שרט לבנה. לשנינו שאריות שיזוף חיוורות מהצוואר ולמטה. כנראה שזה באמת סתיו. אנחנו לא מחייכים. אף פעם בתמונות אנחנו לא מחייכים. לא הוא לא אני. אבל אנחנו נראים חמודים בכל זאת. חמודים אבל לא מתחנפים למי שמצלם אותנו. וגם לא אחד לשני. ובא לי לטבוע לרגע בחמודיות ובחנפנות שדווקא כן היתה בינינו אבל לא רואים בתמונה. בא לי להתמוסס בה כקוביית סוכר חום בתה. בא לי לשנות מצב צבירה. להתפוגג במתיקות. איטית איטית. להפוך לשובל סוכר. להתגרגר גרגרים גרגרים. של נוסטלגיה. לצבוט לעצמי את הלב להחסיר פעימונת. אבל אני לא מצליחה. אז אני סוגרת את האלבום על שני הפרצופים, איש ואשה רגילים לא מחייכים, חושבת איך עכשיו אני כולאת אותם ככה אחד בתוך השני לדראון עולם ומשיבה את האלבום למקומו במעלה הארון במסדרון. גבוה למעלה עמוק בפנים.

באיזו נקודה בזמן בדיוק באיזה חריר קטן ברשת הרצף הוא החליט לעזוב אותי. מתי זה היכה בו. האם באיבחת חרב בא לו לחתוך ממני. האם זה הבשיל אט אט הרעיון לברוח מהבית ואז הלך והתקמט והרקיב כפסיפלורה סגלגלת. מתי זה קרה. מתי הוא אמר אני חייב לעוף מפה לכל הרוחות ולשכור לי דירה חדשה דנדשה עם מרצפות חלקות חלקות עשויות למשעי, מבהיקות, בלי אף פירור של פיתה או נתז קלמנטינה או כלום, רק ריבועים ריבועים חלקים כטבלה הרמונית של שוקולד לבן. מתי הוא החליט לזרוק אותי לכל רוח. רצף. זה מה שיעיר אותי וייתן בי חיים. אם אעמוד על פשר הרצף. אם אבין מה בדיוק קרה. ומתי. מתי החליט ללכת.

לא טוב לי, זה מה שהוא אמר. ככה פתאום שלוש המילים הללו. לא טוב לי. ואפשר גם במילה אחת. לוטובלי. כל הברה לבדה נפלאה ומתנגנת, והביחד שלהן נשמע כמו ביצה שנשמטת ממגשית הפלסטיק במקרר ומתפרקת על הרצפה. לא ברעש, לא בזעם, אבל בהתפרקות מוחלטת לגורמים. לא טוב לי. ואחר כך גם לא טוב לי איתך, לא טוב לי בבית, אני רוצה ללכת, אני צריך ללכת, אני מוכרח ללכת, זה לא היה מתוכנן אבל זה לא מהיום, אני צריך לחשוב על דברים, אני מבולבל, אני מבוהל, אני צריך זמן, ושוב הלא טוב לי, וגם כבר הרבה זמן לא טוב לי, וזה לא שאני לא אוהב אותך וזה לא שאני לא אמשיך להיות עם הילדה אבל אני חייב את זה לעצמי, אני מוכרח לנסות לחשוב על דברים בשקט ולבד. ומהלא טוב לי הזה האחד הבודד שזלג כלבן של ביצה על רצפה ושל צהוב שנפצע והתמזג בלבן והתקשקש כחביתה רטובה על הבלטות, זה כבר היה רק עניין טכני. מי ילך לפה מתי ומי לשם אחר כך, מי יסע ומי יבוא ומי יביא ומי יקח ומי יתן. וככה זה מאז שאמר את הלא טוב לי הראשון הזה שלו בקול מוחלש ובזרם אוויר דליל מהפה, אני מסיעה את הבת אליו הוא לוקח, הוא מביא אני לוקחת, הוא מחזיר אני מביאה.

הלילה לפני שבעלי ארז את הלוטובלי בתיק האדידס שלו והלך מן הבית היה שקט. אפילו אזעקת הנפח של הווילה ממול, זאת שמסתחררת במעגלי הבהוב ויריות ברקים ורעמים ומכות חשמל שלוש ארבע פעמים בלילה, שתקה כמו ילדה טובה ומסורקת. האיש עם הכלבים שנובחים כמו משוגעים לא נגרר אחר רצועותיהם הנלפפות זו בזו על ריבוע הדשא מתחת לבית. הטלוויזיות לא הדהדו ולא פמפמו. התינוק של השכנים לא ייבב ולא השתעל שיעולים אסתמתיים עבים ורטובים. הבת ישנה הרוגה אף לא נחירה אף לא ציוץ. פעמיים נשקתי לה מתוך שינה והיא אפילו לא הרימה יד מהבילה בתנועת גירוש יתוש כמו שהיא עושה בדרך כלל. כלום. איזה שקט. מחר בבוקר הוא יקום כמו כל יום, את הלילה נבלה כל אחד עטוף בתכריכי סדיני הקיץ שלו חושך ושקט על פני תהום. למה הלילה הזה לא מיוחד מכל לילה. איך זה שהוא הולך מפה והשמים לא מטפטפים דם או מגירים מוגלה או חרא של ציפורים על תריסי דירתנו. למה כדורי אש אימתניים לא מתגוללים בפאתי השמים היכן שצלליות שני הבניינים הענקיים ההולכים ונבנים קומה קומה ניצבים כשני סרגלי שירטוט זקופים לעומת הרקיע. מה זה הלא כלום האדיש והנבזי הזה.

הנה אני עומדת בגופיה ותחתונים ישרת גו, המסדר יעבור לדום מסדר דום מול מיטתנו בשעת צהריים. היום זה היום. אני פוזלת אל קמטוטי הסדין בצד שלו מבעד למשקפיים. פה הוא ישן הלילה את שנתו האחרונה לצידי. פה פה ופה. הנה תלתל ערווה קטן. שלו או שלי אולי. בטח שלי. והכרית הקטנה שהוא מחבק ברגליו כשהוא ישן. הכרית מונחת. אולי אחזיר אותה אל הארון. והשמיכה, פשתן מצרי, מקושקשת ומעורבבת כאילו נסחטה בסחיטה ידנית או גופנית בדיוק בקו האמצע של המיטה, קו פרשת המים. הקו שחצה את שנינו וניסר אותי כמו אשה בארגז של קוסם. בדיוק לשניים. חצי חצי. הנה אניח גבי לרגע על הצד שלי. עכשיו שני הצדדים שלי. עכשיו זה לא הרגע לנסות את שלו. הנה השלולית הקטנה שבה נקוותה בתנו כשבאה לשכב בינינו. יש שם בור קטן. זה לא בדיוק באמצע זה יותר בצד שלי. את המקום של הצד שלי אהבה לתפוס. אל שלו רק שלחה רגליים ארוכות כשל גור ג'ירפה. לה כמו לו רגלי ג'ירפה חמדמדות צדודית. אני חושבת להמיר את המצעים באחרים. לשנות. לרענן. לאוורר. אולי את אלה האחרונים שאחזו בגופו כבנייר מתנה צחור אשמור למזכרת כמו חולצת קמע מסריחה של כדורגלן. אולי דווקא לא אקלף את המצעים מן המיטה ואשאיר את בושתי וקללתי והשפלתי פרושים ככה לתפארת על מסגרת העץ עד אחרון ימי. הנה שלוש הכריות שלי. על שתיים אני נשענת בשנתי הקצרה, אחת אני שמה על הראש שיהיה לי שקט. שתי פיסות צמר גפן שדחפתי בבוקר לאוזניים כדי לא לשמוע אותו קם.

השעון שמאיר בחושך עדיין בצד שלו. בטח יגרוף אותו עם שאר חפציו בערב. אני כזאת בכיינית מצטיינת, מסוגלת להזרים החוצה סילונים קילוחים אימתניים כמו מצינורות מכבי אש בעת שריפה מכל שטות וסוף עצוב של סרט בדי.וי.די, ולא בכיתי דמעה מלוחה או חצי מלוחה או מלוחה מעודנת שלושה אחוז כבר חודש. מאז שניתז הלוטובלי הראשון הזה מבין שפתיו. פתאום מתחשק לי לפנק את עצמי בשתי אצבעות. בדרך כלל מספיקה רק אחת אבל בא לי דאבל טריט, אז אני נשכבת וגולשת באצבעות בטוחות וציפורניים מעוגלות קצה אל תוך התחתונים רופפי הגומי שלי ומלטפת בלי שום אהבה עצמית את הצ'ופצ'יקון הגדול שלי. כשהבעל פגש אותי, זה יהיה בדיוק לפני עשרים שנה בסתיו הקרוב, למה לא יכול היה להתאפק עוד קצת אני כל כך אוהבת תאריכים עגולים הרמוניים, הוא הסביר לי שזה הצ'ופצ'יק הכי ענק שהוא ראה בחיים. אם אלה שהוא ראה לפני היו ענבים, הוא פרש את תורת היחסות שלו בפרטנות, שלך משהו כמו אגס נניח. זה טוב זה רע שאלתי שוקקת ומוטרדת, בחיים לא לטשתי עיניים לתוך האגסים או הדובדבנים או פירות היער הגרגריים של בחורות אחרות ונסמכתי באין ברירה על עדותו. זה מיוחד, הוא ענה שבע והחלטי. אז אני עכשיו סביב האגס המיוחד שלי מעגלים מעגלים, אבל כמו הדמעות שמלמעלה שמתאפקות לא לזרום גם דמעות הלמטה מחזיקות פאסון ושום דבר.

אני מרגישה כאילו אני משפשפת כלים בסקוטש ברייט, אז אני שולפת בתנועת החלקה איטית ונמרחת את אצבעותי המבואסות מתוך תלתלי הלמטה, חולפת על פני הגומי חסר החיים ומניחה את כף ידי הנעלבת תחת הכרית, נשכבת על הצד ומרחרחת את הסדין השמנוני באזור קרקפותינו, ומעופש באזורי פיותינו הנושמים קצובות לילה לילה עשרים שנה, ומלא פירורים קטנים שחורים באזורי ארבע רגלינו, וכל מיני נמתחים וקרושים זעירים בצבע שקוף אפרפר כשל דבק מגע באזורי הפרשותינו. אלה שיחד ואלה של כל אחד לחוד. עכשיו זה יהיה רק הלחוד. שלו מי יודע איפה ושלי משמאל לקו ההפרדה ומימין למנורת הפטריה המפיצה אור כחלחל, היא נרכשה בתאווה עיצובית משותפת בסוף שנות השמונים, פיליפ סטארק מקורית, ומאז היא נשרכת אחרינו כחתול קצוץ זנב מדירה לדירה, נדפקת בבומבות של עוזרות בית מגושמות ונפצעת ממרפקי אורחים מזדמנים וחסרי התחשבות, ולמרות נכונותה התמידית לדלוק ולהפיץ אור עמום היא כמעט לא נדלקת לעולם.

סופסוף אוכל לקרוא לאורה לפני שארדם. הבעל אסר עלי להדליק אור במיטה ולהכניס עיתונים אל בין הסדינים. האור כי זה מפריע לו להירדם, העיתונים כי ארומת הנפט החריפה שלהם מחרידה את נחיריו ואת קצות אצבעותיו. הוא שונא שעיתונים גולשים לו לתוך המיטה, מחליקים בנחשיותם הערמומית פנימה וחובקים את גופו בתנועות לופתניות מעגליות. הוא קורא אותם רק בשירותים כשהוא בשליטה מלאה ובישיבה ושוטף טוב טוב ידיים אחרי. עם מים חמים וסבון נוזלי.

הנה מצאתי את הקשת בענן, הנה היא מזדהרת בשבעת פסיה מעל מיטתי. הלילה אקרא במיטה עיתון, מעיר מלכלך מרשרש מרעיש מכתים מטנף. את הדפים הגדולים של הארץ אארח במיטתי, אתפלש בהם בחמדה אתמכר לניחוחם הרעיל. ובינתיים הבוקר העכרורי הזה ואני ואצבעותי שוכבים דום שתיקה משמאל לקו ההפרדה, המזגן נוהם ומגרגר רושף ונושף מתקשה בעליות ומעלה הילוך כשווסת הטמפרטורה הנוקשה מאפשר לו אבל לא מקרר כלל, והשמש מתפלחת מהצדדים דרך התריס המוגף חורצת דרכה פנימה ושוזרת זהרורים קטנטנים זהביים, רוקמת מכפלת דקיקה ישרה על מותני השמאלית, ולחיי מצוירת הדפסי פרחים פרחים שטבעה בה כרית הכותנה הלבנה ללא גיהוץ שרכשתי לפני חמש שנים, כשהבת היתה בעגלה ואני הייתי מסיירת עימה במתחמי קניות מחוממים ואחר כך ממוזגים כדי להרדימה, כיתן סנטר גן העיר קניון רמת אביב, מה זו הדוגמא הזו הקלאסית ההולנדית המרהיבה על לחיי הבוערת, כלניות צבעונים גלדיולות סחלבים או מרגניות, ערוגות ערוגות הדפסים הדפסים עליזים עליזים.

שלוש וחצי שעות ארך הלילה הזה. הלילה שלי לבד. אני וההדפסים התבליטיים על הכריות, והשמיכה הטובה המרוככת במרכך כביסה בניחוח נרקיסים סגולים רק לעצמי, ואצבעות פריכיות האורז היבשות שלי, והספר הפתוח אקראית כי לא קראתי בו זה חודש ימים באמצע בבור של הבת. אל הצד שלו לא התקרבתי אפילו מתוך שינה, משאירה אותו מצבת שיש חלקה ודוממת. משטח החלקה על הקרח. לשם אני לא מתקרבת מתוך אינסטינקט. והצד שלי רוחש חיים, כל אצבעות רגלי תולעי ייסורי מתפתלות בו בוטשות במזרון, פי הפתוח סטרילי מחוטא בוודקה סטרייט, גופי גלים גלים של חוסר מנוחה עולה ויורד עולה ויורד, קודם מותניים אחר כך אגן אחר כך בית חזה ושוב מותניים, זז במקום עומד וזז, רוקד כמו עפיפון זוהר ונחוש באמצע השמים.

הנה בא המפתח. מסתובב בדלת. מעולם לא נתתי דעתי על מה שקורה בין הדלת למפתח. איזה דיאלוג מנהלים שני אלה. הוא נכנס וסובב על צירו. היא מתרצה ומחייכת. או מתנרגנת וחורקת. תלוי במצב הרוח. נעים לו נעים לה נעים לשניהם מי יודע. עכשיו הדלת נאנחת. עכשיו המפתח חסר סבלנות. איך הם מתארגנים להם בכזו מופתיות זוגית משותפת. עשרים שנה אני והבעל מתערבבים אחד בשני בחוסר סדר ובאין שיטה, נלפתים זה בזה מתבחבשים אחד בתוך השני, ואלה מתאימים להם כאילו כלום, דלת ומפתח, זה מסתובב בתוכה וזו נעתרת, לפעמים בטוב לפעמים בפחות אבל נעתרת. אני מזנקת מהמיטה לדום. הבת יושבת כזקיף אילם, מכרסמת אצבע מול הטלוויזיה עם הקוקו המהודק שהתקנתי כבר לפני שעה וחצי בטרם חזרתי לשמאל קו ההפרדה. אני מעדיפה להיראות עמלנית בפני האורח שהיה עד אתמול בערב בעלי ועכשיו הוא לבוש מכף רגל עד ראש, האם עוד אראה צלליתו בתחתונים ובלי כלום אי פעם, אז אני כורכת כמצה שמורה תחת בית שחיי את קליפת העיתון שקראתי כבר בשש וחצי ופוסעת נמרצות לכיוון הסלון, לברך בבוקר טוב חמוץ כחלב בן חודשיים את אדוני המפתח שהסתובב בדלת. הנה תיכף הם עוזבים והכל יהיה בדיוק כמו לפני שהלך. השקט החושך המזגן. הם מתפזרים בהסעה היוצאת מביתנו למוסדות שלהם, גן ומשרד, ואני למשך כמה שעות עם האצבע שלי והצ'ופצ'יקון המיוסר והמשתוקק שלי ננצל את החצי שלנו במיטה כמו זהבה ושלושת הדובים.

בתוך יממותיים הפך הבית מהר געש פעיל לערימת אפר שחורה ענקית שחיינו הקודמים קפואים בה, חרוטים על פניה בגיר שחור. הנה המטבח שהיה פעם אש ולהבות ומיצי חיים, ונהרות קפה וגלוני מיץ תפוזים ופלגי מייפל סירופ זהביים ושבילי עסיס אבטיחים ורדרדים ורוטבי עגבניות טריות וריבת תות שדה ניקודים ניקודים נמזגו ונמהלו ושצפו וקצפו בו כמפל ניאגרה אדיר, וכעת הוא חרב ודומם. הנה חדר האמבטיה ששטיחונו התכלכל הלחלוחי תמיד מהביל מאדי מקלחות רבות, רכבות רכבות של טושים רעננים, וכעת הוא מוטל לו בחוֹרבה. הסלון שלעולם נטועים בו בחדווה מגדלי צעצועים ושלטי טלוויזיות ודי.וי.די ווידאו זה על גבי זה, זה מועך את זה וזה משכיב את זה, וספרים פתוחים מתגוללים בו וניירות ציור מרוחי גואשים מלטפים את פינותיו ופירורי לחמניות ושקדי מרק זרועים כנצנצים חגיגיים בשוליו, ניצב כעת ריק ושומם וגאה כמגדל שמירה, צופה בלא חמדה אל המרפסת שהיא היא ליבת החיים של ביתנו עד אתמול וחצי, עם מגבות הבריכה הלחות וכפכפי הים המשובצים בחול וערימות הבובות גדולות וקטנות, חתיכות חטובות ועגלגלות רכרוכיות חסרות עין אחת ורגל אחת פעורות פה בציפיה, ועכשיו היא מחסן גרוטאות עם מאפרה אחת ריקה ומגלשה שהאבק מצפה אותה מכל צד כאבקת סוכר על עוגה. עיר רפאים. אני חודרת פנימה. לבד. שמטתי את הבת אצל אמא שלי. יותר נכון קראתי לזקנה באכזריות שתרד מדירתה לאלתר ותגרוף את הבת מן האוטו וציוויתי עליה את ציווי החביתה והסלט, ונתתי את הוראת הקבע של הבלי ממתקים לא בפלות לא עוגיות לא כלום פחמימות וסוכרים, ונתתי בה את מבט האוי ואבוי לך ודיר באלאק אם תשאלי אֵי שאלה או תדחפי את האף, וטרקתי את דלת המכונית הכבדה מבפנים והמשכתי הלאה. לבד. רציתי לגמרי לבד. שאסע שאחנה שאעלה לדירה שאביט בה במבט צלול ויבש וקצר. שלא אתרכך בגלל הילדה.

אז אני נכנסת ודבר ראשון אני מדליקה את האור, האור הלבנוּני המדכדך שהוא כמעט חושך מוחלט שליד דלת שירותי האורחים, ומיד אחריו את הטלוויזיה שלא אשאר לבד. ואני סוללת את דרכי הבטוחה למכונת הכביסה. אבל קודם חדר השינה. אני לא מדליקה את האור בחדר השינה. אני מקלפת את המיטה בחושך. קודם סדין אחר כך ציפה בסוף ציפיות. רק את אלה שלי. של השמיכה שלי של הכריות שלי אלה של הצד שלי. במהירות. בשיא המהירות. בלי לחשוב פעמיים. שלא אתחרט. שלא אשכב. שלא אגנב. שלא אתפלש. שלא כלום. מבט זריז אל הסלון. לונדון וקירשנבאום מרפדים את הכיסאות שלהם בישבניהם השמנמנים, עינם הפקוחה מביטה בריכוז ובמְיוּט על שרידי ביתי וחיי. הירושימה מוֹן אמוּר. אני מנסה להעיר חיים בדירה להחדיר בה מוטיבציה. אני לוחצת על הכפתורונצ'יק של מכונת הכביסה. הוא נענה לאצבע המורה שלי בשמחה. הנורה הכתמתמת נדלקת לקראתי ואני מכדררת פנימה. את הסדין ציפה ציפיות. וגם את כיסוי הפוטון. שיהיה. הם מסתובבים שם עכשיו. כולם ביחד. והיא נותנת להם טוב טוב בראש עם הסבון המקציף ומרביצה בהם טוב טוב עם הסיבובים שלה ורוקדת איתם ריקוד מלחמה חזק ומרהיב ומנחילה להם את כדוריות הניקיון הפרסיליות שלה ומערסלת אותם במרכך הלוונדרי הסגלגל שלה. רק הם והיא וסביב חושך ושקט על פני תהום. אני מיישרת גב על הספה. רק לרגע. לשניה אחת קצרה. עם שמלת הטניס הוורדרדה המקומטת כפכפי האצבע המטונפים עדשות המגע הצורבות מדמעות יבשות והכל. וכשאני מזנקת עם רוק על הלחי, ראשי טובל בקציפת זיעה אוורירית, אני מבינה לפי מיקי ויעקב השזופים מטוגנים כצ'יפס ששהה דקותיים ארוכות מדי בשמן, או שמא הצבעים בטלוויזיה שלי יצאו גם הם מאיזון, שעכשיו כבר לפחות שמונה שמונה וחצי.

נרדמתי. שכחתי. את הבת אצל הסבתא. את הבעל שהתנייק הוא והלוטובלו שלו החוצה מפה. ככה שעה. לפחות. אולי שעתיים. לא פלאפון לא טלפון לא כלום. רק אני ומכונת הכביסה שעכשיו היא כבר רגועה לגמרי, מכשכשת בזנבה גאה מרוצה לקראתי, ממתינה שאשלוף מקרביה את הסדין ציפה ציפיות. וכיסוי הפוטון. הכל כמו חדש. ממש. ריחני ניחוחי פריך וטרי. אף זכר לבושה ולכלימה. אני לוגמת סודה שטוחה ונטולת קפצונים מתחתית הבקבוק בגמיעות גסות ענקיות, נועצת את הסדין הציפה ציפיות וכיסוי הפוטון במייבש המגובה באלפי דפדפי בישום בניחוח בדין עדין, טורקת מאחורי את הדלת לא בבום גדול במיוחד לא במפץ אדיר אלא בבומבומון קטן ומתחשב, ונמלטת החוצה בריצה. הלילה אשן על מיטה ערומה. בלי סדין בלי ציפה ציפיות.

אחד הדברים המגעילים שאני עושה כעת במצח נחושה ובלי חשבון זה ללכת עם אותם תחתונים כמה ימים. ככה שאם אני לבד לפחות אתקמצן בתחתונים. יש כמובן את אלה שבמיוחד נוחים לי ובא לי להתבצר בהם כמה שיותר בלי שום תירוצים. ויש את העובדה המרה שבא לי להתבוסס במיץ של עצמי ובגועל נפש שלי ובאיכסה שמיכסה הנוראה של החיים שלי עד בלי די. לפעמים אני הופכת אותם לצד שני ולפעמים רק מרחרחת ולובשת באוטומטיות חזרה. העניין עם התחתונים הוא עדין ומסובך. יש את אלה שאני הולכת איתם מהבית החוצה מתחת לבגדים היפים שלי והם שחורים בדרך כלל והדוקים ומחזיקים לי טוב טוב את הבטן, ויש את החלשלושים הנעימימים, רובם לבנים או בז'יים אפורים מכביסות, שאותם אני עונדת על מנת לפייס את האגן המיוסר שלי כשאני חוזרת הביתה. אלה גם אלה זרוקים תמיד על הפוטון שעל יד המיטה בצד שלי, עכשיו שני הצדדים שלי אבל טרם הפנמתי. בדרך כלל בלילה אני זורקת ובבוקר מסיילת לסל הכביסה. את הלילה מבלים השחורים והאפורים ברביצה על הפוטון ואת הבוקר בסל, את הבוקר המאוחר במכונת כביסה ואת אחר הצהריים במייבש, את הערב בסלסלת הכביסה ואת הלילה בתור לארון. וככה מתנהל לו מחזור חיי התחתונים שלי במקביל לחיי. ומרגע ששלי נעצרו גם שלהם. בום נעצרו. ועכשיו אני סתם מחליפה מרימה אחד מהפוטון וזורקת אחר מפשילה משליכה עונדת, כולם משומשים כולם מבושמים בבושם גופי התחתון, כולם עלובים נעלבים ועם כל התפרים בחוץ. לפחות כשהם שוכבים להם על הפוטון הם לא לבד. הם ביחד. הם אחד עם השני. זוג לצד זוג. מלוכלכים אך מרוצים, מתפלשים זה במכפלתו של זה, מתערבבים זה בטינופת של זה, מתנחמים זה במראה האומלל והזנוח והמושפל של זה. ומה אני בינתיים.

אני מנסה לגרד עם קצה הציפורן את שיכבת הטפלון של המחבת הזו שתקועה לי בחזה. מחבת המועקה הנוראה. פלטת המתכת האדישה. עם ציפורן הזרת הקטנטונת אני מנסה ככה לשרוט להשאיר סימן. אבל הציפורן מחליקה והמחבת נותרת שלמה חלקה שמנונית קהה למגע קליפת הציפורן. איך הלוטובלי הזה נהיה פתאום. מתי נחרטו שם הלמד והוו והטית וכל האותיות שבעקבותיהן מתי. לוטובלי.

והנה הדברים עליהם אני שמה זין ענק מאז הסתלק הבעל. מחסנית העדשות שלי מטונפת חוץ ופנים, בדרך כלל אני מתביישת ממנו אז אני מלטפת בליטוף בלפָני את מחסנית הפלסטיק מבחוץ שלא תהיה ממש שחורה אלא רק אפרפרה עכברה. כוסות הקפה שלי השתיים שאני שותה במשך הבוקר מגדלות מרבץ שחור בקרקעיתן, צלחת פֶּטרי לחיידקים פטריות כמהין בצבע ובריח אדמה כהה. אם יתאפרר לו אפר על רצפת המרפסת אתעלם. אופס, זה עוד שניה נופל לך, ככה הוא היה מחריד את שלוות השאכטה החצי יומית שלי בדיוק בשניה שהייתי יונקת את מיץ החיים והמוות שלי. מסיר השערות החשמלי, זה שתופס ומושך בין לבין ביקור אצל המורטת את כל הקטנות והקטנטנות שאוהבות להתפיח סביבן פצעונים, עוטה כסות זיפים דוקרניים. בדרך כלל אני עושה בו פווו ארוך אחד כדי שלא יעביר אצבע בקנה ויעיר לי על השאריות ועל ההיגיינה האישית הקלוקלת שלי. ואותן דוקרניות גם מכסות כגשם נמלים את צידו הריק של בעל המפתח במיטה. התקע של הטרנספורמטור פשוט קרוב לשם והכי נוח לטפל שם בשוקי הדוקרניות כתיל.

לא יפה לפזר שערות על מיטה אז בדרך כלל אני מניחה כיסוי סדין או ציפית ומנערת. עכשיו לא. מ'כפת לי לישון לצד שמיכת זיפים. והעיתונים. בדרך כלל מיונם קיפולם איסופם משני חדרי השירותים נעיצתם בסל העיתונים וגריפתם אל הפח ביום של העוזרת משמש לי מעין קריירה שניה או שלישית. רוב היום אני לוקטת וממיינת. הוא לא נוגע בהם. מגעיל אותו הנפט על הידיים. אז אני הידיים שלו. יום יום. כבר כמעט שבוע לא קוששתי לא איגדתי לדבוקות לא מיינתי לא הפרדתי שבת מראשון משני, והם תקועים בסלסלה או במיטה או בשירותים דפים דפים מעורבבים בחושים זה בזה. הלילה, אני מרגיעה את עצמי, אכנס למיטת העיתונים ההומלסית שלי אפילו בלי לצחצח שיניים.

 

שם הספר: מקופלת
שם המחברת: תמר גלבץ

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, נובמבר 2006
מספר עמודים: 187
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת ענת בנדורי
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪

מסת"ב 965-7120-83-7
דאנאקוד: 497-1091


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.