חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורף הפרולוג.

פרולוג


1.

העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.
זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי-שווים בעליל: המדינה - אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד - קטן, אנונימי ובלתי-מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך-כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי, ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר - אם גם מגושמים במקצת.

באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל - שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה. האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק, ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי-משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף-על-פי-כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או - אם תרצו - נאלץ להעביר אותו למישור אחר.

המדינה היא הרייך הגרמני, האדם הפרטי הוא אני. אולי תמצאו עניין במשחק הזה (אני מקווה שהוא אכן יהיה מעניין!). אך אינני עוסק בו רק כדי לבדר. יש לי מטרה אחרת, הקרובה יותר לליבי. הדו-קרב הפרטי שלי עם הרייך השלישי איננו מהלך בודד. אלפים ומאות אלפים של דו-קרבות כאלה, שבהם מבקש אדם פרטי אחד לגונן על האני הפרטי שלו ועל כבודו הפרטי נגד מדינה צוררת ורבת-עוצמה, מתנהלים זה שש שנים בגרמניה, כל אחד בבידוד מוחלט, וכולם הרחק מעין הציבור. אחדים מן המתמודדים, אמיצים יותר או נכונים יותר להקרבה, הלכו יותר רחוק ממני: עד למחנות-הריכוז, למשל, לעיתים אפילו עד לגרדום - מועמדים ראויים לאנדרטת-זיכרון עתידית. אחרים הובסו כבר בשלב מוקדם יותר, והיום הם אנשי מילואים של הס"א, רוגנים בסתר או אחראים על אחד מבנייני המגורים שמנהלת מערכת הסעד הנאצית. אפשר שהמקרה שלי הוא מקרה ביניים. ניתן לבדוק באמצעותו מהם סיכוייו של אדם החי בגרמניה של ימינו.

בינתיים נראה שזה עניין חסר-תקווה למדי. זה לא היה בהכרח כה חסר-תקווה אילו רצה בכך העולם שמחוץ לגרמניה. ואני סבור שיש לָעולם החיצון עניין לרצות שהחיים האלה יהיו קצת פחות חסרי תקווה. כך אפשר היה אולי לא למנוע את המלחמה, זה כבר מאוחר מדי - אבל לפחות לקצר אותה בשנתיים-שלוש. שהרי הגרמנים בעלי הרצון הטוב, אלה שאינם מבקשים אלא להגן על השלום הפרטי ועל החירות הפרטית שלהם, מגינים בו-בזמן, בלי שידעו זאת, גם על משהו אחר: על שלומו וחירותו של העולם כולו. לכן נראה לי שעדיין כדאי להפנות את תשומת-ליבו של העולם למתרחש באותה גרמניה עלומה.

בספר הזה אני מבקש רק לספֵּר, לא להטיף מוסר. אך לסֵפֶר עצמו יש בכל זאת מוסר-השכל, מוסר-השכל אילם, כמו אותו "נושא אחר וגדול יותר" בווריאציות 'אניגמה' של אלגר, נושא "שעובר בכל ומעל לכל". לא איכפת לי שהקורא ישכח לאחר הקריאה את כל ההרפתקאות והתהפוכות שבסיפורי. אך אהיה מרוצה מאוד אם לא ישכח את מוסר-ההשכל, שעליו איני אומר דבר.


2.

עוד לפני שהמדינה הטוטלית הזו החליטה לדרוס אותי בתביעות ובאיומים, ולפני שלימדה אותי מה פירושו של דבר לחוש את ההיסטוריה על בשרך, כבר היה לי אוסף נאה של חוויות שאפשר לכנותן "חוויות היסטוריות". כל האירופאים בני הדור הנוכחי יכולים לומר זאת על עצמם, והגרמנים בלי ספק יותר מכולם.

חוויות אלה הותירו בי כמובן את חותמן: בי, כמו בכל בני ארצי; אי-אפשר להבין מה שהתרחש אחר-כך בלי להבין זאת.

ואף-על-פי-כן יש הבדל ניכר בין מה שקרה לפני 1933 ומה שבא לאחריה: כל מה שקרה לפני כן עבר על ידנו ומעלינו, העסיק והסעיר אותנו, ואפילו המית או רושש כמה מאיתנו; אך שום דבר בעבר לא הציב בפנינו הכרעות מוסריות בסיסיות. בתוך-תוכנו נשאר עדיין תחום פנימי שלא נפגע. חווינו התנסויות, גיבשנו השקפות עולם, אך נשארנו מה שהיינו. שום אדם שנתקל - מרצון או בסלידה - במכונת הרייך השלישי לא יכול לומר זאת בכנות על עצמו.

להתרחשויות היסטוריות יש כמובן דרגות שונות של אינטנסיביות. אפשר ש"מאורע היסטורי" לא יותיר כמעט שום סימן ב"מציאות האמיתית" של חיי הפרט, כלומר בחייו האישיים, הפרטיים ביותר - ואפשר שהוא יגרום לחורבן גמור ולא ישאיר עוד אבן על אבן. בהצגת הדברים ההיסטורית הרגילה ממילא אין מבחינים בהשפעות מסוג זה. "1890: וילהלם השני מפטר את ביסמארק." אכן תאריך חשוב, תאריך שהטביע את חותמו בהיסטוריה של גרמניה, אך רק בקושי תאריך בביוגרפיה האישית של גרמני כלשהו, מחוץ לאותו חוג מצומצם שלקח אז חלק בעניינים. החיים המשיכו במסלולם כמקודם. שום משפחה לא נהרסה בגלל זה, שום ידידות לא נקטעה, איש לא נטש את מכורתו, שום דבר מסוג זה לא קרה. לא ביטלו אפילו פגישה אחת או הצגת אופרה אחת. מי שהיה אומלל באהבתו נשאר אומלל, מי שהיה מאושר באהבתו נשאר מאושר, העניים נשארו עניים, העשירים - עשירים... וכעת נשווה זאת עם תאריך אחר: "1933: הינדנבורג שם את מבטחו בהיטלר" - רעידת אדמה מתחילה בחייהם של 66 מיליון איש! כאמור, הצגה מדעית-פרגמטית של ההיסטוריה לא אומרת דבר באשר להבדלי האינטנסיביות האלה בין האירועים השונים. מי שרוצה ללמוד על זה משהו חייב לקרוא ביוגרפיות, ומוטב לא ביוגרפיות של פוליטיקאים, אלא את הביוגרפיות הנדירות מדי של אנשים פרטיים ואלמונים. שם אפשר לגלות איך אירוע אחד חולף מעל חייהם הפרטיים - כלומר הממשיים - כמו ענן מעל האגם; דבר לא זע, רק תמונה חולפת משתקפת במים. אירוע אחר מצליף באגם כסערה וסופת רעמים; קשה להכיר אותו אחר-כך. אירוע שלישי גורם אולי לכך שכל האגמים יתייבשו.

לדעתי, אין להבין את ההיסטוריה בלי המימד הזה שלה (הגם שכמעט תמיד שוכחים אותו). הרשו לי אם כן לספר פעם אחת, סתם להנאתי, עשרים שנה של היסטוריה גרמנית מנקודת-המבט הפרטית שלי, לפני שאני מגיע לנושא האמיתי: תולדות גרמניה כחלק מתולדות חיי. זה ילך די מהר, וגם יקל עלינו להבין את כל מה שבא אחר-כך. חוץ מזה נוכל כך להכיר זה את זה קצת יותר מקרוב.


3.

פרוץ מלחמת-העולם הקודמת, שעימה החלו באחת חיי כאדם המודע למתרחש סביבו, מצא אותי כפי שמצא את מרבית האירופאים: בחופשת הקיץ. וכדאי להקדים ולומר: העובדה שחופשה זו התקלקלה היתה הדבר המרגיז ביותר שקרה לי אישית במהלך המלחמה כולה.

באיזו פתאומיות אלגנטית פרצה המלחמה הקודמת, אם נשווה אותה להזדחלות האיטית והמעצבנת של זו שבאה אחריה! ב-1 באוגוסט 1914 עוד החלטנו שלא לקחת את כל העניין ברצינות ולהישאר באתר חופשת הקיץ שלנו. היינו אז באחוזה כפרית בפּוֹמֶרניה התחתית, מקום מרוחק מעין כל, מוקף ביערות, מקום שאני, ילד בגיל בית-הספר, הכרתי ואהבתי יותר מכל מקום אחר בעולם. החזרה מן היערות האלה לעיר, שהתרחשה כל שנה באמצע אוגוסט, היתה עבורי האירוע העצוב והבלתי-נסבל ביותר של השנה. אפשר היה להשוות אותו רק עם הסרת הקישוטים מעץ האשוח של חג המולד ושריפת העץ כולו לאחר חגיגות ראש השנה. אך ב-1 באוגוסט נותרו עוד שבועיים שלמים - זה היה זמן אינסופי.

אומנם, בימים האחרונים כבר קרו כמה דברים מדאיגים. בעיתונים הופיע משהו שלא היה בהם קודם: כותרות ענק. אבי שקע בקריאה זמן ממושך, הרבה יותר מאשר בדרך-כלל, ופניו היו מודאגות. משגמר - חירף את האוסטרים. פעם התנוססה בכותרת המילה: "מלחמה!" מילים חדשות הדהדו כעת מסביבי כל הזמן, מילים שלא הכרתי ונאלצתי לבקש שיסבירו לי אותן: "אולטימטום", "גיוס", "ברית", "הסכמה". קצין אחד שגר איתנו באותה אחוזה, ושעם שתי בנותיו ניהלתי יחסים שהיו מבוססים בעיקר על התגרות ומריבות, קיבל לפתע "צו" - גם זו מילה חדשה - ויצא מייד לדרך ברוב בהילות. גם אחד הבנים של בעל-הבית שלנו גויס. הכל ליוו אותו כברת דרך כשנסע בעגלת הציד לתחנת הרכבת, וקראו לעברו: "חזק ואמץ!" "שמור על עצמך!" "חזור במהרה!" ואחד אף קרא: "חסל את הסרבים!" ואני, בזוכרי את מה שנהג אבא לומר אחרי קריאת העיתונים, מיהרתי להוסיף: "וגם את האוסטרים!" נדהמתי כמובן כשכולם פרצו לפתע בצחוק.

יותר מכל נרעשתי כששמעתי שגם הסוסים הנאים ביותר של האחוזה, האנְס והעורבן, נשלחים מכאן, שכן - וכמה הסברים נדרשו במקרה זה! - הם היו שייכים ל"מילואים של חיל הפרשים". אהבתי אותם בכל ישותי. ליבי נחמץ כשהתברר לי ששני הסוסים האבירים נלקחים מאיתנו.

אבל הגרוע מכל היה שבין עניין לעניין שבו והדהדו המילים "לנסוע הביתה", או "אולי נצטרך לנסוע הביתה כבר מחר." זה היה עבורי כאילו אמר מישהו: "אולי נצטרך למות כבר מחר." מחר - במקום הנצח של שבועיים תמימים!

כידוע, רדיו עוד לא היה אז, והעיתון הגיע לאזור היערות שלנו באיחור של 24 שעות. חוץ מזה, מה שהיה נהוג לכתוב אז בעיתון היה בדרך-כלל הרבה פחות ממה שנכתב היום. הדיפלומטים היו אז הרבה יותר דיסקרטים מאשר היום... וכך יכול היה לקרות, שדווקא ב-1 באוגוסט החלטנו שהמלחמה כלל לא תפרוץ ושאנחנו נשארים במקומנו.

לעולם לא אשכח את אותו 1 באוגוסט, ותמיד יביא עימו זכר היום הזה תחושה של שלווה, התרגעות שלאחר מתח, מעין הרגשה ש"הכל יהיה בסדר". אכן, באורח כה בלתי-צפוי יכולה להתרחש "חוויה היסטורית".

זה היה יום ראשון, טבול באותה רגיעה נפלאה שיום ראשון כפרי יכול להביא עימו. העבודה הסתיימה, צלילים של עדר שב הביתה הדהדו באוויר, שקט ושלווה באחוזה כולה. הפועלים והמשרתות מתקשטים בחדריהם לקראת ריקוד-ערב כפרי, ורק למטה, באולם שנהגו לתלות בו את שלל קרני האייל על הקירות, והציגו את כלי האבץ והקרמיקה על המדפים, ישבו אבי ובעל האחוזה, בעל-הבית שלנו, שקועים עמוק בכורסאותיהם ודנים במצב בכובד-ראש. מובן מאליו שלא הבנתי הרבה ממה שהם דיברו, ובינתיים גם שכחתי את מה ששמעתי. אך לא שכחתי כמה רגועים ומרגיעים היו קולותיהם, הקול הגבוה של אבי והבס העמוק של בעל האחוזה, וכמה משרה ביטחון היה עשן הסיגרים שלהם. הם עישנו לאיטם, והעשן הריחני היתמר מעליהם במגדלים מעוגלים קטנים. לא שכחתי כיצד, משהמשיכו לדבר, נעשה הכל מובן יותר, טוב ומרגיע יותר. ולבסוף התברר ללא כל שמץ של ספק שמלחמה לא יכולה כלל לפרוץ, וכי אנחנו, כמובן, לא ניתן לאיש להפחיד אותנו ונישאר כאן עד סוף החופש, כמו תמיד.

מאחר שהקשבתי רק עד לנקודה זו, יצאתי החוצה, ליבי עולה על גדותיו מתוך הקלה, סיפוק והכרת תודה, ובתחושת התעלות ממש צפיתי בשקיעת השמש מעבר ליערות העבותים, שכעת היו שוב שלי. היום החולף היה מעונן, אך הלך והתבהר לקראת ערב. שמש זוהרת ומאדימה נראתה כאילו היא שטה לה בתוך הכחול הטהור, מבטיחה יום חדש ללא ענן. וכך, ללא ענן - כפי שהייתי סמוך ובטוח - יחלפו להם 14 ימי החופשה הנצחיים, שהתפרשו עתה שוב לפני!

כשהתעוררתי למחרת היום, היו כבר הכל עסוקים באריזה. תחילה לא הבנתי כלל מה קרה; המילה "גיוס" היתה שוב חסרת כל פשר עבורי, למרות שכבר לפני ימים אחדים ניסו להסביר לי אותה. עכשיו כמובן לא היה לאיש זמן להסביר משהו. בצהריים היה עלינו לנסוע על כל מיטלטלינו - אי-אפשר היה לסמוך על כך שגם אחר-כך תהיינה לנו רכבות. "היום זה הולך אפס נקודה חמש," אמרה המשרתת החרוצה שלנו; משפט שמובנו סתום בעיני גם היום, אך שמשמעותו היתה, כפי הנראה, שהמהומה גדולה ושכל אחד צריך לדאוג לעצמו. וכך אכן הסתלקתי משם, עוד פעם אחת אחרונה, בלי שאיש יבחין בי, ורצתי ליער. לבסוף מצאו אותי, ממש ברגע האחרון לפני הנסיעה, יושב על גזע עץ, ראשי בידי, ומתייפח. הייתי נדהם ומבולבל מדברי הנחמה שהרעיפו עלי הכל. הם הסבירו שעכשיו, בזמן מלחמה, חייב כל אחד לתרום את חלקו. איכשהו העלו אותי על העגלה, וכך הובלנו לתחנה על-ידי שני סוסים דוהרים - לא עוד האנס והעורבן, כמובן, שהרי הם כבר לא היו שם - ענני אבק מכסים הכל מאחורינו. מעולם לא ראיתי שוב את היערות של ילדותי.

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה חוויתי את המלחמה כמציאות, ומתוך אותו כאב טבעי של אדם שלקחו ממנו משהו והרסו לו אותו. אך כבר בדרך הכל השתנה. העולם נעשה מרגש יותר, הרפתקני יותר - חגיגי יותר. הנסיעה ברכבת נמשכה שתים-עשרה שעות במקום השבע הרגילות. שוב ושוב נאלצנו לעצור. חלפו על פנינו רכבות מלאות חיילים, ובכל פעם נדחקו כולם לעבר החלונות, מנפנפים בידיהם וקוראים קריאות קולניות. לא היה לנו הפעם קרון לעצמנו, כמו תמיד. עמדנו במעברים או ישבנו על המזוודות שלנו, מחוצים בין כל האנשים שפטפטו ושוחחו בלי הרף, כאילו הכירו זה את זה מתמיד. נושא השיחה העיקרי היה מרגלים. במסע הזה למדתי הכל על העניין ההרפתקני הזה - ריגול - שעליו לא שמעתי קודם מעולם. בכל מעברי הגשרים נסענו לאט במיוחד, ובכל פעם חשתי מין צמרמורת נעימה; הרי יכול להיות שאיזה מרגל הניח פצצה מתחת לגשר! כשהגענו לברלין היתה שעת חצות. מעולם לא נשארתי ער מאוחר כל-כך. ובנוסף לכך, הדירה שלנו לא היתה מוכנה לקבל אותנו. הרהיטים היו מכוסים והמיטות לא היו מוצעות. סידרו לי מיטה על הספה בחדר-העבודה של אבא, ספוג עשן סיגרים. אין ספק: מלחמה מביאה עימה גם הרבה דברים נעימים!

בימים שלאחר מכן למדתי כמות מדהימה של דברים חדשים בזמן הקצר ביותר. אני, ילד בן שבע, שרק לפני זמן קצר בקושי ידע מה זאת מלחמה, שלא לדבר על "אולטימטום", "גיוס" ו"מילואים של חיל הפרשים", ידעתי פתאום, כאילו ידעתי תמיד, לא רק את המה, האיך והאיפה של המלחמה, אלא אפילו את הלמה: ידעתי שבמלחמה אשמות שאיפות הנקם של צרפת, הקנאה המסחרית של אנגליה והברבריות של רוסיה. ידעתי גם לבטא את כל המילים האלה בלי קושי. יום אחד התחלתי פשוט לקרוא עיתון, והתפלאתי באיזה קלות הבנתי מה שקראתי. ביקשתי שיראו לי את המפה של אירופה, ותפסתי במבט אחד שעם צרפת ואנגליה כבר נסתדר, ואילו באשר לגודלה של רוסיה חשתי אומנם בהלה עמומה, אך התנחמתי בכך שעל המספר המפחיד של הרוסים מפצה טיפשותם הידועה, נחיתותם, והעובדה שהם שותים כל הזמן וודקה. למדתי - וכאמור במהירות שיא, כאילו תמיד בעצם ידעתי - את שמות מפקדי הצבא, את כוחם של הגייסות וחימושם, את תפוסת האוניות, מצב הביצורים העיקריים ומהלך העניינים בחזית. מהר מאוד תפסתי שכאן מתנהל בעצם משחק שמסוגל להפוך את החיים למעניינים ומרגשים כפי ששום דבר לפני כן לא יכול היה לעשות. ההתלהבות והעניין שלי במשחק הזה לא שככו עד לסוף המר.

עלי להגן כאן על משפחתי. לא הקרובים שלי הם שסובבו כך את ראשי. אבי סבל מן המלחמה מן הרגע הראשון והתבונן בהתלהבות של השבועות הראשונים מתוך חשדנות, ובפסיכוזת השנאה שבאה אחריה - בגועל נפש מוחלט. בהיותו פטריוט נאמן ייחל אף הוא, כמובן, לנצחונה של גרמניה, אך הוא השתייך לאותם מוחות ליברליים של דורו, שהיו משוכנעים בסתר ליבם שמלחמה בין אירופאים היא עניין אבסורדי, השייך לעבר. הוא לא היה מסוגל להבין את המלחמה הזו, וסירב בתוקף, כמו רבים אחרים, להשלות את עצמו בכל הנוגע לה. פעמים אחדות שמעתי אותו מעיר הערות מרירות וספקניות - לא עוד על האוסטרים דווקא - ואלה נראו לי מוזרות למדי במצב החדש שבו הייתי שרוי, מצב של התלהבות נסערת מן המלחמה. לא, אבי - ובאותה מידה גם שאר קרובי - לא היו אשמים בכך שהפכתי בתוך ימים אחדים לשוביניסט ו"מחרחר מלחמה".

האשמה היתה - באוויר, באווירה הכללית, ששבה ושיחזרה את עצמה אלפי פעמים מסביב; במהומה ובכוח-המשיכה של ההמון המלוכד, שסיפקו בחינם לכל מי שנסחף אל תוכם (וגם אם היה זה רק ילד בן שבע) רגשות עזים לא מוכרים, ואילו את מי שנשאר מבחוץ חנקו כמעט לגמרי בתוך ריק של שממה ובדידות. באותם הימים חשתי בפעם הראשונה, מתוך תשוקה נאיבית וללא רמז של ספק או היסוס, את ההשפעה של אותו כישרון המיוחד לעם הגרמני: הכישרון לפתח פסיכוזת המונים, במקביל אולי לאי-היכולת שלו להשיג אושר פרטי. לא יכולתי לתאר לעצמי שאפשר בכלל להישאר מחוץ לטירוף הכללי והחגיגי הזה. לא עלה אפילו בדעתי שיכול להיות משהו רע או מסוכן באותו עניין שגרם לי בעליל כל-כך הרבה אושר וסיפק תחושה של שכרון חושים נדיר ונשגב.

אכן, לגבי דידו של ילד בגיל בית-הספר בברלין של אותם הימים היתה המלחמה דבר לא-מציאותי: לא-מציאותי ממש כמו משחק. לא היו אז התקפות אוויר ולא היו הפצצות. פצועים דווקא היו לעיתים, אבל ראינו אותם רק מרחוק והיו להם תחבושות ציוריות כל-כך. נכון, היו לנו קרובים בחזית, ומדי פעם הגיעה בשורה רעה. אבל אני הרי הייתי ילד, והתרגלתי מהר לחסרונם. העובדה שחיסרון זה יהפוך יום אחד לסופי ומוחלט, אף היא לא שינתה דבר. מה שהיה קשה ומטריד באמת, לא נחשב הרבה: אוכל גרוע - מילא. אחר-כך היה גם מעט מדי אוכל, סוליות עץ מרעישות בנעליים, חליפות מוטלאות, אוספים של עצמות וחרצני דובדבנים בבית-הספר, ובאופן מוזר אפילו העובדה שהייתי חולה לעיתים תכופות. עלי להודות שכל אלה לא עשו עלי רושם גדול. לא מפני ש"סבלתי את הכל כמו גיבור קטן". אלא שזה לא היה סבל כל-כך גדול. על אוכל חשבתי כמו אוהד כדורגל בתחרות גמר-גביע. הדיווח הצבאי היומי עניין אותי הרבה יותר מאשר התפריט היומי.

ההשוואה עם אוהדי כדורגל אכן הולמת מאוד. בעצם הייתי נלהב מן המלחמה כמו שאדם יכול להיות נלהב מכדורגל. יהיה זה מוגזם לטעון שהייתי קורבן של תעמולת השנאה, שבין השנים 1915 ל-1918 היתה מכוונת להצית מחדש את ההתלהבות שהלכה ודעכה מאז החודשים הראשונים של המלחמה. שנאתי את הצרפתים והאנגלים כמו שאוהד של פוֹרטסמוּת "שונא" את תומכי ווּלבֶרהמפּטוֹן. מובן מאליו שאיחלתי להם תבוסה והשפלה, אבל רק משום שאלה היו ההיפך מן הניצחון והתהילה של הצד שלי. מה שהיה חשוב באמת היה הקסם שהשרה עלי משחק המלחמה: משחק שבו, על-פי כללים סודיים, מילאו מספרי השבויים, השטחים הכבושים, הביצורים שהוכנעו והאוניות שטובעו, בערך אותו תפקיד שממלאים שערים בכדורגל או "נקודות" באיגרוף. אף פעם לא נמאס לי לערוך בדמיוני את טבלת הנקודות הזו. הייתי קורא נלהב של דיווחי הצבא, שאותם "חישבנתי", שוב לפי חוקים נסתרים לגמרי ולא רציונליים, כך שלמשל עשרה שבויים רוסים היו שווים לשבוי צרפתי או אנגלי אחד, 50 מטוסים לסיירת שריון אחת. אילו היו נתונים סטטיסטיים על הנופלים, בוודאי הייתי "מתרגם" כך גם אותם, בלי שום ייסורי מצפון, ומבלי לתאר לעצמי כלל איך מתרחש במציאות מה שאני מחשב לי כאן. היה זה משחק אפל ומסתורי, עם כוח-משיכה בלתי-נדלה, נבזי, וחזק מכל דבר אחר. הוא הפך את החיים האמיתיים לחסרי כל ערך, והיה ממכר כמו משחק רולטה או עישון אופיום. אני וחברי שיחקנו במשחק הזה כל זמן המלחמה, ארבע שנים רצופות, בלי להיענש ובלי שאיש יפריע לנו. המשחק הזה הוא שהשאיר בכולנו חותם עמוק ומסוכן, ולא "משחקי המלחמה" הבלתי-מזיקים ששיחקנו כרגיל ברחובות ובמגרשי המשחקים.


4.

נדמה אולי שאין טעם לספר בפירוט רב כזה על תגובותיו של ילד למלחמה. ברור שהן לא היו לעניין. ואומנם, כל זה היה אולי מיותר אילו מדובר היה במקרה פרטי אחד. אך זה איננו מקרה פרטי. כך, או בדומה לכך, חווה דור שלם של גרמנים את המלחמה בימי ילדותו או בנעוריו - אותו דור עצמו, ראוי מאוד לציין, שמכין כעת את המלחמה הבאה.

העובדה שילדים או נערים צעירים הם שחוו את החוויות האלה, אין בה כדי להחליש את כוחן ומשמעותן; להיפך! נפש ההמון דומה מאוד בתגובותיה לנפש הילד. קשה להפריז בהערכת הילדותיות האופיינית לאותם מושגים שבהם נוהגים להלעיט את ההמון. בתהליך זה מפשטים תחילה כל רעיון אמיתי עד לרמת התפיסה של ילד. ואכן, רעיון ילדותי ומטורף, אשר מתגבש במוחם של עשרה שנתוני ילדים, ומוטבע בהם במשך ארבע שנים תמימות, יכול בהחלט להדריך את כניסתם לפוליטיקה הגבוהה כעבור עשרים שנה ולעצב עבורם השקפת עולם קודרת ורצחנית.

המלחמה כמשחק גדול, מרגש ומלהיב, משחק בין עמים, שמסוגל לספק הנאה עמוקה ולהפיק רגשות עזים יותר מאשר כל מה שיכול השלום להציע - זו היתה החוויה היומיומית של עשרה שנתונים של ילדי בית-ספר גרמנים, וזה הפך להיות החזון הברור והבסיסי של הנאציזם. מן החזון הזה הוא שואב את כוח-המשיכה שלו, את פשטנותו, את כוחו לגייס את הדמיון ואת רצון הפעולה של אנשים. מכאן נובעים חוסר הסובלנות שלו ואכזריותו כלפי מתנגדיו הפוליטיים מבפנים: שכן מי שאינו מוכן להשתתף במשחק הזה אינו נחשב לסתם "מתנגד", אלא ל"משבית שמחה" אמיתי. ומכאן גם נובעת עמדתו הלוחמנית נגד המדינות השכנות: מדינות אלו שוב אינן נתפסות כ"שכנות" סתם, אלא כאויבות שבהכרח - אחרת לא ניתן יהיה לשחק במשחק הזה כלל.

בהמשך עזרו דברים רבים לנאציזם ואף הביאו לשינוי מהותו, אך כאן טמונים שורשיו: לא רק ב"חוויית החזית", אלא דווקא בחוויית המלחמה של ילדי בית-הספר הגרמנים. דור החזית תרם בסך הכל מעט נאצים מובהקים. גם היום הוא מספק בעיקר את "המתלוננים והמקטרים". ברור שמי שחווה את המלחמה כמציאות, מעריך אותה בדרך-כלל אחרת, למרות שגם כאן יש כמובן יוצאים מן הכלל. (מצד אחד, "הלוחמים הנצחיים", מי שמצאו ומוצאים במלחמה עצמה - למרות הכל, ובכל פעם מחדש - את צורת החיים שלהם; ומן הצד האחר, אותם "כשלונות", אלה שחוו בעבר וחווים עד היום את ההרס והזוועות של המלחמה מתוך תרועות שמחה, כנקמה על חיים שעימם אין הם יכולים להתמודד. לטיפוס הראשון שייך אולי גֶרינג; לשני, בלי ספק, היטלר). אבל הדור האמיתי של הנאצים כולל את אלה שנולדו בין 1900 ל-1910 וחוו את המלחמה בלי לסבול כלל את האימה האמיתית שהביאה עימה, אלה שחוו אותה כמשחק אחד גדול.

בלי לסבול כלל? אפשר לומר שהם בכל זאת רעבו לעיתים ללחם. זה נכון. אבל כבר ציינתי כמה מעט הפריע הרעב למשחק. אולי הוא אפילו תרם לו. אנשים שבעים, הניזונים היטב, אינם נוטים לדמיונות ולחזיונות... בכל מקרה: הרעב לבדו איננו מביא להתפכחות. מתגברים עליו, אפשר לומר. מה שנשאר הוא מין עמידוּת כנגד תת-התזונה - אולי אחת התכונות היותר-סימפטיות של דור זה. מוקדם מאוד התרגלנו להסתדר עם מעט מאוד אוכל. רוב אלה החיים היום בגרמניה עברו לפחות שלוש פעמים בחייהם מצב של תת-תזונה: בפעם הראשונה במלחמה, בפעם השנייה בתקופת שיא-האינפלציה, ובפעם השלישית כעת, תחת הסיסמה "תותחים במקום חמאה". אפשר לומר שהם מורגלים בכך ואינם עוד תובענים במיוחד.

אני כשלעצמי מטיל ספק רב בנכונות הדעה המקובלת, שלפיה הגרמנים הפסיקו להילחם במלחמת-העולם הקודמת בגלל הרעב. ב-1918 היו מאחוריהם כבר שלוש שנים רצופות של רעב, וחוץ מזה, שנת 1917 היתה קשה יותר משנת 1918. לדעתי הפסיקו הגרמנים להילחם לא מפני שרעבו ללחם, אלא מפני שהעריכו נכונה שנוצחו צבאית ושלא נותר להם במלחמה ההיא כבר שום סיכוי. מכל מקום, הגרמנים לא ינטשו את הנאציזם או את מלחמת-העולם השנייה מתוך רעב. כיום נראה להם שלרעוב ללחם זוהי מעין חובה מוסרית, ובכל מקרה זה לא נורא כל-כך. הם נעשו בינתיים עם אדיש לצורכי התזונה שלו, וכך באופן פרדוקסלי, הנאצים אפילו מרוויחים מזה שהם לא נותנים לעם שום דבר לאכול, וללא כל כוונה מצידם גם זה נהפך לתעמולה עקיפה.

כך הם מאשימים בגלוי את כל מי ש"מקלל", שהוא מקלל משום שהוא לא משיג חמאה או קפה. ואכן, יש לא מעט "מקללים" בגרמניה, אבל רובם מקללים מסיבות אחרות - אומנם מכובדות בהרבה - והיו מתביישים לקלל בגלל תזונה גרועה. למעשה, אנשים מקללים את המחסור במצרכי מזון בגרמניה הרבה פחות משאפשר היה להסיק מקריאה בעיתונות הנאצית. אומנם העיתונים הנאציים יודעים היטב מה הם עושים כשהם טוענים ההיפך: הגרמני הלא-מרוצה מעדיף לשתוק לגמרי מאשר להיחשב לא-מרוצה מחמת רעבתנות שפלה.

וחוץ מזה, כמו שכבר אמרתי, דווקא בכך אני רואה את אחת התכונות היותר-סימפטיות של הגרמנים בימינו.


5.

במהלך ארבע שנות מלחמה איבדתי כל תחושה באשר לשלום, וכל מושג על איך ומה זה להיות. זכרונותי מן הזמן שלפני המלחמה החווירו בהדרגה. לא יכולתי לתאר לעצמי יום אחד בלי דיווח צבאי. יום כזה היה מאבד את כוח-המשיכה העיקרי שלו. מה עוד יכול היה יום שכזה להציע לי? אפשר היה ללכת לבית-הספר, ללמוד כתיבה וחשבון, ואחר-כך ללמוד גם לטינית והיסטוריה, לשחק עם חברים, לטייל עם ההורים, אבל האם לזה ייקרא חיים שיש בהם תוכן? מה שנתן לחיים מתח וצָבע את היום בצבע מיוחד היו האירועים הצבאיים שהתרחשו בו; המתקפה הגדולה שקרתה במהלכו, עם מספרי שבויים בני חמש ספרות, ביצורים שקרסו ו"שלל עצום של ציוד מלחמתי". זה היה זמן לחגיגה, שפע של חומר לפנטזיה. כך זכו החיים להתעלות, בדומה למה שיקרה ברבות השנים בהתאהבות. כשהיו רק קרבות-מגן משעממים, "במערב אין כל חדש", או אפילו איזו "נסיגה אסטרטגית המתבצעת בהתאם לתוכנית", היו החיים נעשים לפתע אפורים, משחקי המלחמה עם החברים איבדו את זוהרם, ושיעורי-הבית היו משעממים כפליים. נהגתי ללכת כל יום לתחנת המשטרה, שהיתה קרובה למדי לדירה שלנו, שם תלו על לוח שחור את הדיווח הצבאי שעות אחדות לפני שפירסמו אותו בעיתונות. זה היה דף לבן וצר, לפעמים ארוך יותר ולפעמים קצר יותר, מכוסה באותיות, שנתקבלו כפי הנראה מתוך איזו מכונת שיכפול משומשת. הייתי צריך לעמוד על קצות האצבעות ולהטות את ראשי אחורנית כדי שאוכל לפענח את הכתוב. עשיתי זאת בסבלנות ובמלוא המסירות, יום אחר יום.

כאמור, לא היה לי כבר שום מושג על השלום, אך היה גם היה לי מושג על "הניצחון הסופי". הניצחון הסופי, הסך-הכל הגדול, שכלל את סך הנצחונות החלקיים הרבים שהופיעו בדיווחי הצבא, ושהיו חייבים להצטבר לבסוף יחד, היה בשבילי משהו כמו יום הדין או יום תחיית המתים בשביל נוצרי אדוק, אולי כמו ביאת המשיח בשביל יהודי אדוק. זה היה חייב להיות השיא הבלתי-נתפס של כל חדשות הניצחון, שיא שבו, לנוכח היקפו המבעית, יתקזזו לבסוף מעצמם כל מספרי השבויים, כל הארצות הכבושות, כל נתוני השלל. את מה שיבוא אחר-כך אי-אפשר היה לשער כלל. אני עצמי ציפיתי לניצחון הסופי הזה מתוך דריכות קודרת וחרדה קלה. מכל מקום, לא יכולתי להעלות על הדעת שהוא בכלל לא יגיע. הספק היחידי היה לגבי מה שהחיים יביאו עימם אחר-כך.

למעשה המשכתי לקוות לניצחון הסופי גם במהלך החודשים יולי עד אוקטובר של שנת 1918, למרות שלא יכולתי שלא להבחין שבינתיים דיווחי הצבא נעשו יותר ויותר עגומים, ושבעצם אני ממשיך כעת לקוות נגד כל הסיכויים. ובכל זאת, האם לא היכינו את רוסיה מכה ניצחת? האם לא "שלטנו" באוקראינה, שסיפקה את כל צורכינו כדי שנוכל לנצח במלחמה? האם לא "ניצבנו" בינתיים עמוק בתוך צרפת?

לא יכולתי כמובן להתעלם מכך שהרבה אנשים, הרבה מאוד אנשים, אולי בעצם רובם, אימצו בינתיים דעה שונה משלי בכל מה שנוגע למלחמה. אומנם מלכתחילה היתה עמדתי עמדתם, שהרי היא הפכה להיות עמדתי רק משום שהיתה העמדה הכללית! - ואילו כעת, כמה מעצבן היה להיווכח שלפתע איבדו כולם את החשק להילחם; בדיוק כעת, כשנדרש רק עוד מאמץ קטן כדי לחלץ את דיווחי הצבא מן הדיכאון העמוק של "נסיונות כושלים לנוע מחדש" ו"התייצבות מחודשת בעמדות בלימה מתוכננות", ולהחזירם לשמים הבהירים והשמש הזוהרת של "פריצה כדי 30 קילומטר", "השמדת מערך הכוחות של האויב", ו"30,000 שבויים בידינו"!

בחנויות, שם עמדתי בתור לדבש מלאכותי או לחלב רזה, שכן אמא והמשרתת לא יכלו עוד לעשות הכל בעצמן וגם אני נאלצתי לעמוד מדי פעם בתור, שמעתי את הנשים מתרעמות ומתבטאות בגסות ובאי-הבנה מוחלטת. לא תמיד הסתפקתי בהקשבה בלבד: לעיתים הרמתי את קולי הצפצפני ונשאתי נאומים על הצורך "להחזיק מעמד". הנשים הגיבו בדרך-כלל קודם בצחוק, ואחר-כך בהתפעלות, ולעיתים איבדו לפתע ביטחון באופן נוגע ללב ואפילו השתתקו. עזבתי את המערכה המילולית כמנצח, מטלטל מבלי משים רבע ליטר של חלב רזה... מכל מקום, דיווחי הצבא סירבו להשתפר.

ובינתיים התקרבה לאיטה המהפכה. היא סללה את דרכה אלינו כמו המלחמה, עם מילים ומושגים שהחלו לרחוש באוויר מסביב, ולבסוף, כמו המלחמה, הגיעה כמעט בהפתעה. אלא שכאן נגמרת ההשוואה. המלחמה, נאמר עליה מה שנאמר, היתה בכל זאת עניין רציני, עניין שהבטיח - לפחות בהתחלה - הצלחה. על המהפכה אי-אפשר היה לומר זאת.

זו עובדה בעלת חשיבות מכרעת למהלך ההיסטוריה הגרמנית כולה, שהמלחמה, למרות הסבל שהביאה עימה בהמשך, נפתחה כמעט לגבי כולם בימים אחדים בלתי-נשכחים של התעלות ותחושת חיוניות מוגברת, בעוד שהמהפכה של 1918, שהביאה לבסוף דווקא שלום וחירות, הותירה בליבם של רוב הגרמנים זכרונות עגומים בלבד. עצם העובדה שהמלחמה פרצה בימי קיץ נפלאים בעוד שהמהפכה התרחשה בערפל הקר והרטוב של ימי נובמבר, היתה לה למכשול. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בכל זאת נכון. בהמשך הרגישו בזה גם הרפובליקאים עצמם; אפילו הם לא הביטו אחורה בסיפוק על ה-9 בנובמבר, ומעולם לא חגגו אותו. הנאצים העמידו מייד ובלי כל קושי את אוגוסט 1914 מול נובמבר 1918, שכן את נובמבר 1918 לא ליוותה, למרבה הפליאה, שום תחושה של חגיגיות, למרות שזה היה סוף המלחמה, הנשים קיבלו חזרה את הגברים שלהן, והגברים - את חייהם. במקום זה שררה תחושה מעיקה של תבוסה, פחד, בלבול. בחוץ נשמעו יריות חסרות משמעות, וחוץ מזה - מזג-האוויר היה כל-כך רע.

אני אישית כמעט לא חשתי במהפכה. בשבת הודיעו העיתונים שהקייזר ויתר על כתרו. התפלאתי קצת שאיש לא עשה מזה עניין. זאת היתה סתם כותרת בעיתון, ובמהלך המלחמה ראיתי גדולות ממנה. למעשה, כשקראנו על זה בעיתון, הקייזר עצמו עוד לא עשה דבר, ומשפעל סוף-סוף, כל זה כבר לא היה חשוב כל-כך.

עוד יותר מזעזעת מן הכותרת על הסתלקות הקייזר היתה העובדה שביום ראשון הפך פתאום העיתון שלנו 'הסקירה היומית' ל'דגל האדום'. אחד הפועלים המהפכנים של בית-הדפוס הצליח לבצע את שינוי השם הזה. אך בעיתון עצמו לא השתנה הרבה, ואחרי כמה ימים הוא חזר להיקרא 'הסקירה היומית'. צעד קטן, אך סמלי בהקשר הכללי של מהפכת 1918.

באותו יום ראשון גם שמעתי בפעם הראשונה יריות. במשך כל המלחמה לא שמעתי אפילו ירייה אחת. עכשיו, כשהמלחמה נגמרה, התחילו לירות אצלנו בברלין. עמדנו באחד החדרים האחוריים שלנו, פתחנו את החלון, ושמענו - מרחוק אומנם, אך בבירור - צרורות בודדים של מכונת-ירייה. אני הייתי די מודאג. מישהו הסביר לנו איך נשמעות מכונות-ירייה קלות ואיך נשמעות הכבדות, וניסינו לנחש איזה מין קרב מתרחש שם. היריות באו מכיוון הארמון. האם בכל זאת נלחם שם חיל המצב הברלינאי? ואולי לא הכל הלך חלק במה שקשור למהפכה?

אם אומנם תליתי בכך אי-אילו תקוות - שהרי לפי כל מה שסופר עד כה לא תופתעו מכך שהתנגדתי בכל לב למהפכה - הן התבדו למחרת היום. ליריות ששמענו לא היתה כל מטרה, והן נורו בידי קבוצות שונות של מהפכנים שכל אחת מהן טענה לבעלות על אורוות המלך. למתקפת-נגד לא היה כל זכר. ברור היה שהמהפכה ניצחה.

מצד שני, איזו משמעות היתה לזה? אילו לפחות היתה איזו מהומה הגונה, בלבול או מבוכה, הרפתקה או אנרכיה צבעונית? שום דבר. לעומת זאת הסביר לנו באותו יום שני המורה שממנו פחדנו במיוחד, עריץ מהיר-חימה עם עיניים רעות ומתגלגלות, ש"כאן", כלומר בבית-הספר, לא התרחשה שום מהפכה; כאן ממשיך לשלוט סדר מוחלט. לחיזוק העניין הזה הוא טרח לקחת שניים מאיתנו, שהצטיינו במיוחד כששיחקנו "מהפכה" בהפסקה, להשכיב אותם על הספסל ולהלקות אותם כהוגן. אנו, שחזינו כולנו בהצגה הזאת, חשנו במעורפל שזה סימן רע לבאות. משהו לא היה בסדר במהפכה הזו, אם כבר ביום שלאחריה מלקים את מי ששיחק ב"מהפכה". ממהפכה כזו לא יכול לצאת כלום. ואכן, כלום לא יצא ממנה. בינתיים עמדה גם המלחמה להסתיים. העובדה שהמהפכה וסוף המלחמה היו בעצם אותו דבר עצמו היתה נהירה לי כמו לכל אחד. ברור שהיה זה סוף שאין עימו "ניצחון סופי", שכן אותו מאמץ נחוץ אחרון לא נעשה משום-מה. ואילו לי לא היה מושג איך יכול להיראות בכלל סוף מלחמה בלי ניצחון סופי; הייתי צריך לראות זאת לפני שאוכל לתאר לעצמי סוף כזה.

מאחר שהמלחמה עצמה התנהלה במקום כלשהו בצרפת הרחוקה, בעולם לא-מציאותי שממנו הגיעו אלינו דיווחי הצבא כמו מסרים מעולם אחר, גם הסוף שלה היה לא-מציאותי לגבי. שום דבר לא השתנה בסביבה המוחשית הקרובה לי. הכל התרחש אי-שם באותו עולם חלומות, שבו התנהל המשחק הגדול ושבו חייתי זה ארבע שנים... ובינתיים נעשה עבורי עולם זה הרבה יותר משמעותי מאשר העולם האמיתי.

ב-9 וב-10 בנובמבר עוד הופיעו הדיווחים הצבאיים בסגנון הרגיל: "נסיונות ההבקעה של האויב נבלמו", "...לאחר התגוננות נמרצת נעו כוחותינו לעמדות המתוכננות..." אך ב-11 בנובמבר, משהתייצבתי בשעה היעודה, לא היה עוד על הלוח השחור בתחנת המשטרה שלי שום דיווח צבאי. שחור וריק נפער למולי הלוח, ולפתע אחזה בי בהלה: מה יהיה כאשר שם, במקום שבו מצאתי במשך שנים, יום אחרי יום, את מזוני הרוחני ואת תוכן חלומותי, לא יהיה כלום, רק לוח שחור וריק. בינתיים המשכתי בשלי. הרי דיווחים כלשהם מזירת המלחמה היו חייבים להגיע. אם אומנם נגמרה המלחמה - ועם זה היה כנראה צריך להשלים - הרי שהסוף עצמו עוד צריך להתרחש, משהו כמו שריקת סיום של משחק, מכל מקום משהו הראוי לדיווח. רחובות אחדים מן התחנה שלידנו היתה עוד תחנת משטרה. אולי שם תלוי בכל זאת איזה דיווח צבאי?

גם שם לא היה תלוי דבר. המשטרה עצמה נדבקה בינתיים אף היא בחיידק המהפכני, והסדר הישן חרב כליל. אלא שאני לא יכולתי להשלים עם זה. באותו יום נובמבר נאה ולח הסתובבתי ברחובות, מחפש לשווא איזו פיסת מידע. הגעתי לאזורים שהיו לי זרים לגמרי.

לבסוף נקלעתי לחבורה קטנה של אנשים שהצטופפו ליד חנות לממכר עיתונים. התקרבתי ונדחקתי ביניהם בזהירות עד שיכולתי גם אני לקרוא, מה שכולם קראו שם בשתיקה ובזעם. היתה זו הוצאה מוקדמת של העיתון, שהיתה תלויה על הקיר וכותרתה הכריזה: "נחתמה שביתת נשק". מתחתיה היו רשומים התנאים, רשימה ארוכה. קראתי אותה. ובעודני קורא קפאתי על עומדי.

למה אוכל להשוות את רגשותי - רגשותיו של ילד בן אחת-עשרה, שעולם שלם של פנטזיות חרב עליו? למרות מאמצי, אני מתקשה למצוא לכך מקבילה בחיים האמיתיים, הנורמליים. סוג מסוים של קטסטרופות נוראות אפשרי רק בעולם החלומות. מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים במשך שנים, מבקש יום אחד לברר את מצב החשבון שלו ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד, אולי הוא חש משהו דומה. אבל משהו כזה בדיוק קורה רק בחלום.

התנאים האלה לא דיברו עוד בשפת הדיווחים הצבאיים האחרונים. הם דיברו ללא רחמים בשפת התבוסה; כך - ללא רחמים - הצבא דיבר תמיד רק על תבוסת האויב. לא יכולתי לתפוס שמשהו כזה יכול לקרות גם לנו - ולא רק כשלב-ביניים אלא כתוצאה סופית של כל נצחונותינו.

שבתי וקראתי את התנאים, ראשי מוטה לאחור, כפי שקראתי במשך ארבע שנים את דיווחי הצבא. לבסוף נחלצתי מתוך הקהל והסתלקתי מבלי לדעת לאן אני הולך. השכונה שאליה הגעתי בחיפוש אחרי מידע היתה זרה לי כמעט לגמרי, ובתוך כך הרחקתי לשכונה נוספת, מוכרת לי עוד פחות. שוטטתי ברחובות שלא ראיתי מעולם. גשם נובמבר דק המשיך לרדת.

כמו הרחובות הזרים האלה - העולם כולו נהיה לי זר ומוזר. פרט לחוקים שהכרתי, היו למשחק הגדול כנראה חוקים נסתרים אחרים. היתה כאן בלי ספק איזו תרמית או מזימה. ואם כך, איפה אפשר למצוא איזושהי תמיכה, ביטחון, אמונה או משען, אם אפילו ההיסטוריה העולמית מלאה תככים, כשנצחונות על גבי נצחונות מובילים לתבוסה מוחלטת, וכשכללי ההתרחשויות עמומים ולא מתגלים אלא לאחר מעשה בתוצאה אחת מוחצת? הצצתי אל התהום, והחיים הטילו עלי אימה.

נדמה לי שתבוסת גרמניה לא יכלה לגרום לאיש הלם קשה יותר מאשר לאותו ילד בן אחת-עשרה, שתעה כך ברחובות הזרים והרטובים של נובמבר בלי להבחין כלל לאן הוא הולך, ובלי לשים לב איך הוא נרטב בגשם הדק. נראה לי שאפילו הכאב שחש היטלר, שהשתחרר בערך אז מן הצבא, לא יכול היה להיות נורא יותר. הוא לא עמד בסבל שהסבה לו ההודעה על התבוסה ששמע אז בבית-החולים הצבאי, והגיב עליה באופן דרמטי יותר ממני: "לא יכולתי עוד להישאר שם," כתב. "בעוד הכל משחיר מול עיני, מיששתי וגיששתי את דרכי חזרה לאולם השינה, זרקתי את עצמי על יצועי וקברתי את ראשי בשמיכות ובכרים." כך החליט היטלר להיות לפוליטיקאי.

למרבה הפליאה, היתה זו מחווה דווקאית וילדותית לא פחות משלי. ולא רק כלפי חוץ. כשאני משווה בין המסקנות הפנימיות שהסקנו היטלר ואנוכי מן הכאב המשותף שחווינו, איני יכול אלא לראות בתגובתו של הילד בן האחת-עשרה תגובה בוגרת יותר מזו של הגבר בן העשרים ותשע. האחד חש זעם והתרסה והחליט להיות לפוליטיקאי, השני חש ייאוש מחוסר תקפותם של חוקי המשחק ותפס באורח עמום את הקושי לתמרן ולשלוט בחיים. מכל מקום, כבר אז נקבע בכוכבים שאני והרייך של היטלר נהיה צהובים זה לזה.


6.

אבל קודם היה עלי להתמודד לא עם היטלר אלא עם המהפכה ועם הרפובליקה הגרמנית. המהפכה השפיעה עלי ועל בני גילי בדיוק להיפך מן המלחמה: המלחמה הותירה את חיי היומיום המציאותיים שלנו קבועים עד לשיעמום, ואילו את עולם הפנטזיה שלנו העשירה וסיפקה לו חומר-גלם בלתי-נדלה. המהפכה, לעומת זאת, הביאה עימה חידושים רבים בחיי היומיום, חידושים צבעוניים ומרגשים למדי, שעליהם עוד אשוב לספר, אך לא נגעה כלל בעולם הדמיון שלנו. בניגוד למלחמה, לא הביאה עימה המהפכה איזה יש פשוט וברור, משהו שעל-פיו ניתן לארגן מחדש את המתרחש. המשברים שעברו עליה, השביתות, קרבות הירי, ההפיכות, תהלוכות המפגינים, היו כולם מבלבלים ומלאי סתירות. אף פעם לא היה ברור לגמרי על מה בעצם המהומה, ואי-אפשר היה להתרגש מכל זה. או אפילו לתפוס את זה.

כידוע, המהפכה של 1918 לא היתה אירוע צפוי מראש ומתוכנן. היא היתה תוצר לוואי של ההתמוטטות הצבאית. העם - אכן בעיקר העם, שכן מנהיגות של ממש כמעט לא היתה שם בכלל - העם חש עצמו מרומה על-ידי הנהגתו הצבאית והפוליטית והחליט לסלק אותה; לא לסלק בעצם: פשוט לגרש. שהרי בהינף היד הראשון נעלמו כולם, מן הקייזר ולמטה - בלי קול ובלי עקבות; בלי קול ועקבות כמו שנעלמו לימים, בשנים 1932- 1933, מנהיגי הרפובליקה. מנהיגי גרמניה מימין ומשמאל כאחד מתקשים לשלוט באמנות התבוסה.

השלטון היה מוטל ברחובות. בין אלה שהרימו אותו מעטים היו המהפכנים האמיתיים; ואם מסתכלים רגע לאחור, גם להם לא היה מושג מה הם בעצם רוצים ואיך הם רוצים להשיג את זה. העובדה שכמעט כולם מצאו את עצמם חצי שנה לאחר פרוץ המהפכה עם כדור בראש לא היתה בסופו של דבר רק עניין של מזל רע, אלא גם סימן לחוסר הכישרון המוחלט שלהם.

רוב השליטים החדשים היו בורגנים קטנים ונבוכים, שהזקינו בנחת, מתרגלים אט-אט לחיי השיגרה של אופוזיציה נאמנה. הם ניצבו חסרי אונים לחלוטין נוכח הכוח שנפל לידיהם באופן כה בלתי-צפוי והיו נחושים להיפטר ממנו, בצורה נאותה אך מהר ככל האפשר.

והיו ביניהם גם כמה חתרנים שהיו נחושים בדעתם ל"רסן" את המהפכה, רוצה לומר: לבגוד בה. נוֹסקֶה המעורר-חלחלה נהיה הידוע ביניהם.

התפתח אז משחק שבו המהפכנים האמיתיים מבצעים כמה פעולות לא-מאורגנות וחובבניות, ואילו אלה שחותרים תחתם מזעיקים את מהפכת-הנגד, או את מי שנקראו אז 'הגדודים החופשיים'. משהופיעו אלה בשם השלטון, עלה בידם להיפטר מן המהפכה תוך שניים-שלושה חודשים, אם גם לא בלי שפיכות דמים. עם כל הרצון הטוב קשה היה למצוא בהצגה הזו כולה ולו שמץ של התעלות. כילדים בורגנים, שבנוסף לכל נקרעו זה עתה בגסות מתוך השיכרון הפטריוטי והלוחמני של ארבע שנות המלחמה, לא יכולנו כמובן להיות אלא "נגד" המהפכה האדומה. היינו "נגד" ליבּקְנֶכט ורוזה לוקסמבורג, כמובן, ו"נגד" אגודת 'ספרטקוס' שלהם. ידענו עליה רק במעורפל, שהיא "תיקח מאיתנו הכל", תהרוג כפי הנראה את הורינו, אם הם היו אמידים, ובאופן כללי תבקש להנהיג אצלנו את מצב העניינים "הרוסי". היינו אם כן, "בעד" אֶבֶּרט, נוֹסקֶה ו'הגדודים החופשיים' שלהם. אבל להתלהב מן הטיפוסים האלה היה קשה. ההצגה שהם הציגו היתה בפירוש דוחה מדי. ריח הבגידה שנדף מהם היה חודרני מדי. הוא הגיע אפילו לאפו של ילד בן עשר (ועלי לחזור ולומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת-ליבנו: מה ש"כל ילד יודע" זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי). היה משהו תמוה בכך ש'הגדודים החופשיים' הלוחמניים והאכזריים - שאילו ביקשו להחזיר את הקייזר ואת הינדֶנבּוּרג אולי לא היינו מתנגדים להם כלל - נלחמו כעת במרץ למען "הממשלה", כלומר למען אֶבֶּרט ונוֹסקֶה, אנשים שבגדו בפומבי במחנה שלהם עצמו, וכך בדיוק גם נראו.

לזאת נוספה העובדה, שככל שהאירועים התקרבו אלינו נדמה היה שהם נעשים פחות ופחות ברורים. כעת היה הרבה יותר קשה להבין אותם מאשר קודם, כשהתרחשו בצרפת הרחוקה והוארו מדי יום בדיווחי הצבא. אומנם עכשיו אפשר היה לשמוע יריות מדי פעם, אבל אי-אפשר היה להבין מה משמעותן. יום אחד לא היה חשמל, למחרת לא פעלו הרכבות בעיר, אבל לא היה ברור אם צריך לחסוך בדלק וללכת ברגל למען הספרטקיסטים או למען הממשלה. ברחוב חולקו עלונים ונתלו כרזות שנשאו את הכותרת: "רגע האמת מגיע!" והיה צריך לחצות סבך של חרפות והאשמות הדדיות כדי לברר אם כאשר כתוב "בוגדים", "רוצחי הפועלים", "מסיתי העם חסרי המצפון" וכו' מתכוונים לאברט ושיידמן או לליבּקנֶכט ואייכהוֹרן. הפגנות התרחשו כעת מדי יום ביומו. מקובל היה שבמהלכן מריעים מדי פעם למישהו במקהלה - לפעמים בקריאות "יחי" ולפעמים בקריאות "בוז" - הכל לפי העניין. אבל מרחוק אפשר היה לשמוע רק את קריאות ה"יחי" או ה"בוז" - ואילו את קולו של הסולן שנתן את האות לא שמענו, וכך שוב לא יכולת לדעת איפה אתה עומד.

זה נמשך, בהפסקות, לפחות חצי שנה; ואז התחיל הכל לדעוך, אם כי כבר הרבה קודם לא היה בכך הרבה טעם. גורלה של המהפכה נחרץ - את זה כמובן לא ידעתי אז - כאשר ב-24 בדצמבר, לאחר שהפועלים והמלחים שניצחו בקרבות-הרחוב מול הארמון מיהרו להתפזר לבתיהם כדי לחגוג את חג המולד. הם אומנם שבו ונלחמו גם לאחר החג, אבל בינתיים אספה הממשלה די כוחות מן 'הגדודים החופשיים'. ארבעה-עשר יום לא היו בברלין עיתונים, אלא רק יריות - מקרוב ומרחוק - ושמועות. אחר-כך שבו העיתונים להופיע, הממשלה ניצחה, ונודע שליבקנכט ולוקסמבורג נורו למוות שעה שנמלטו. עד כמה שאני יודע, השיטה "לירות תוך כדי מנוסה" נולדה באותם הימים, שיטה המשמשת גם היום כדרך מקובלת לטיפול במתנגדים פוליטיים ממזרח לריין. לפני כן לא הכרנו דברים כאלה, וגם כעת היו רבים שהבינו זאת באופן מילולי וחשבו: אכן, זמנים תרבותיים!

כך נפלה ההכרעה נגד המהפכה. אלא שגם אז לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. להיפך, קרבות-הרחוב הקשים ביותר התרחשו בברלין רק במארס, ובמינכן - באפריל. הם התרחשו דווקא כאשר אי-אפשר היה לעשות שום דבר, רק לטפל בקבורת פגר המהפכה. בברלין פרצו הקרבות כאשר 'דיוויזיית המלחים העממית', חיל החלוץ של המהפכה, פורקה רשמית ונשלחה הביתה אחר כבוד על-פי פקודה מפורשת של נוסקה. המלחים לא התפזרו. הם גילו התנגדות עזה, והפועלים מצפון-מזרח ברלין באו לעזרתם. שמונה ימים תמימים נלחמו "ההמונים המוסתים", שלא יכלו להאמין שהממשלה שלהם היא ששילחה בהם את אויביהם. הקרב היה קרב של ייאוש, חסר-תקווה, מר להחריד. התוצאה היתה ידועה מראש, ונקמת המנצחים היתה נוראה. מעניין לציין שכבר אז, באביב 1919, כשהמהפכה של השמאל ניסתה לשווא לשוות לעצמה צורה, ניצבה המהפכה הנאצית בפתח - בלי היטלר אומנם, אך מוכנה ומזומנה לכל. 'הגדודים החופשיים', אלה שאברט ונוסקה הרשו לעצמם לגייס כדי להציל את עורם, היו כבר אז זהים למה שיהפוך אחר-כך להיות פלוגות-הסער של הנאצים; זהים עד לרמה האישית, אך בעיקר זהים בהשקפת עולמם, בהתנהגותם ובסגנון המאבק שלהם. כאמור, את ה"ירי תוך כדי מנוסה" המציאו כבר אז, ואז גם עשו כברת דרך הגונה במדע העינויים, ובהקדימם את מה שקרה ב-30 ביוני 1934, גם עשו שימוש נדיב בשיטת ההעמדה אל הקיר של אויבים שוליים לגמרי, בלי הרבה שאלות ובלי הרבה הבחנות. חסרה להם רק התיאוריה שתלווה את מעשיהם: את זה סיפק להם לימים היטלר.


7.

כשאני חושב על זה ברצינות, עלי לומר שגם ה'היטלר-יוּגֶנד' היה כבר כמעט מוכן אז. בכיתה שלנו, למשל, היתה חבורה שנקראה 'אגודת הריצה פרוסיה הישנה', והסיסמה שלה היתה: "נגד 'ספרטקוס', בעד ספורט ופוליטיקה!" הפוליטיקה התבטאה בכך שמדי פעם היינו מכים בדרך הביתה כמה אומללים שהכריזו על אהדתם למהפכה. חוץ מזה, עיקר העיסוק שלנו היה בספורט: אירגנו תחרויות בחצר בית-הספר או בגנים הציבוריים הסמוכים, ובדרך זו ראינו את עצמנו עסוקים בפעילות נגד 'ספרטקוס', חשובים מאוד בעיני עצמנו, ופטריוטים. גם הריצה היתה כמובן למען המולדת. במה בעצם היה שונה הנוער ההיטלראי שצמח אחר-כך? גם בעניין זה היו חסרים מאפיינים אחדים, אלה שנטיותיו האישיות של היטלר הוסיפו לעניין, אנטישמיות למשל. אצלנו התחרו התלמידים היהודים כנגד 'ספרטקוס' בדיוק כמו כל האחרים; ילד יהודי אחד היה הרץ המצטיין שלנו, ואני יכול להעיד שהם לא עשו מעולם דבר שחתר תחת האחדות הלאומית.

במהלך הקרבות במארס 1919, הופסקה מדי פעם הפעילות הרגילה שלנו ב'אגודת הריצה פרוסיה הישנה', שכן מגרשי הספורט הפכו לעיתים לשדות-קרב ממש. הרובע שלנו נקלע למרכז קרבות-הרחוב. בית-הספר היה למפקדה של כוחות הממשלה, ואילו בית-ספר עממי שכן היה - כמה סמלי! - נקודת ההתכנסות של ה"אדומים". ימים שלמים נלחמו שני הצדדים על שני הבניינים האלה. המנהל שלנו, שנשאר בדירת השרד שלו, נורה למוות. כאשר שבנו לראות את חזית בניין בית-הספר מצאנו אותה נקובה כדורים, ותחת הספסל שלי בכיתה נותר עוד זמן רב כתם דם גדול שאי-אפשר היה להסירו. היו לנו חופשות לא מתוכננות במשך שבועות שלמים, ובמהלך הימים האלה עברנו כביכול גם את טבילת האש הראשונה שלנו: בכל רגע שיכולנו הסתלקנו מהבית ומיהרנו למקומות שבהם התחוללו הקרבות כדי "לראות משהו".

הרבה לא ראינו - אפילו קרבות-הרחוב היו עדות ל"ריקנות המודרנית של שדה-הקרב". לעומת זאת, שמענו די הרבה: מהר מאוד למדנו להתעלם מיריות של מכונת-ירייה, תותחי קרב קלים ואפילו אקדחים. העסק נעשה מרגש רק כשאפשר היה לשמוע פיצוץ מוקשים או תותחים כבדים. בשבילנו זה היה ספורט לחדור לאזורים החסומים. נהגנו להזדחל דרך הבתים, החצרות והמרתפים ולהופיע לבסוף מאחורי חוליות החסימה והרבה מעבר לשלטים "עצור! מי שיעבור יירה!" איש לא ירה בנו. אף אחד לא עשה לנו כלום.

הנסיונות לחסום ממילא לא הצליחו בדרך-כלל, וחיי היומיום הרגילים התערבבו לעיתים קרובות במהלך הקרבות בדרך שלא יכלה שלא לעורר את הרגישות לגרוטסקי. אני זוכר אחד מימי הראשון החמימים הראשונים בשנה, יום בהיר, המוני מטיילים מלאו את השדירות רחבות-הידיים בעיר. הכל היה שטוף שמש ואף ירייה לא נשמעה מסביב. לפתע נדחק כל הקהל ימינה ושמאלה אל תוך מבואות הבתים, טנקים שקשקו בסביבה, ואי-שם התנהל קרב נורא. התפוצצויות נשמעו, מכונות-הירייה התעוררו לפתע, ובמשך חמש דקות התחולל שם גיהנום - ואז התגלגלו להם הטנקים הלאה ונעלמו, יריות מכונות-הירייה גוועו במרחק. אנו, הילדים, העזנו לצאת ראשונים ממבואות הבתים וראינו תמונה מוזרה: השדירה כולה היתה ריקה מאדם, אך מול כל בית נערמו ערימות, קטנות וגדולות, של זכוכית: שמשות הבתים לא עמדו בזעזוע של מטחי הירי הקרובים. אחר-כך, מאחר ששום דבר לא קרה, החלו לצוץ בזהירות ממבואות הבתים גם שאר המטיילים, ובתוך דקותיים המה שוב הרחוב מטיילים אביביים, כאילו כלום לא קרה.

נדמה היה שכל זה לא אמיתי. מוזר, אך איש גם לא טרח להסביר את האירועים הבודדים האלה. אף פעם לא התחוור לי, למשל, פשר היריות באותו יום. בעיתונים לא היה כתוב על זה דבר. לעומת זאת, העיתונים דיווחו שבדיוק באותו יום ראשון, שעה שטיילנו תחת שמי האביב, קילומטרים אחדים מאיתנו, ברובע ליכטנברג, נאספו ו"חוסלו" כמה מאות פועלים אסירים (או אולי כמה אלפים? המספרים לא היו ברורים). זה החריד אותנו. זה היה כל-כך יותר קרוב ויותר מציאותי מכל מה שקרה במשך שנות המלחמה - שם, בצרפת הרחוקה.

אלא שלאחר מכן שוב לא קרה כלום, ומכיוון שאיש מאיתנו לא הכיר מישהו מההרוגים, ולעיתונים היה למחרת כבר משהו אחר לדוש בו, נשכחה גם החרדה הזו. החיים נמשכו. הימים חלפו וימי הקיץ היפים התקרבו. יום אחד התחיל גם בית-הספר לפעול שוב ואפילו 'אגודת הריצה פרוסיה הישנה' חזרה לעיסוקיה המועילים והפטריוטיים.


8.

למרבה הפליאה, החזיקה הרפובליקה מעמד. למרבה הפליאה, שכן מאז אביב שנת 1919, לכל המאוחר, היתה ההגנה עליה מופקדת בידי אויביה. באותו זמן היו כבר כל הארגונים המהפכניים הלוחמניים מפורקים, מנהיגיהם מתים, חבריהם מפוזרים לכל עבר, ורק ל'גדודים החופשיים' מותר היה לשאת נשק, אותם 'גדודים חופשיים' שהיו בעצם נאצים טובים לכל דבר, פרט לשמם. מדוע לא הפילו כבר אז את אדוניהם העלובים והקימו את הרייך השלישי? זה בוודאי לא היה קשה במיוחד. מדוע באמת לא עשו זאת? מדוע בחרו להכזיב את התקוות שתלו בהם רבים כל-כך, לא רק אנחנו ב'אגודת הריצה פרוסיה הישנה'?

כנראה מאותה סיבה שבעטיה הכזיב לאחר מכן גם הצבא את תקוותם של רבים, בשנים הראשונות של הרייך השלישי, אלה שציפו שהוא יפעל לעצור את הניסיון של היטלר לשים לאל את כל המטרות והאידיאלים של הצבא הזה: מפני שהמימסד הצבאי בגרמניה חסר לחלוטין אומץ אזרחי. אומץ אזרחי - כלומר האומץ לקבל החלטות באופן אישי ולקחת אחריות אישית - הוא מצרך נדיר מאוד בגרמניה, כפי שביסמארק כבר העיר. אומץ זה נוטש את הגרמני ברגע שהוא עוטה מדים. החייל או הקצין הגרמני, המגלה בלי ספק אומץ בשדה-הקרב, ומוכן כמעט תמיד לירות אפילו על אזרחים בני ארצו על-פי פקודה של הרשויות, נעשה פחדן כשפן כשעליו להתייצב נגד הרשויות האלה עצמן. המחשבה על מעשה כזה מעלה בדמיונו מייד את תמונת הזוועה של כיתת-יורים, וכך הוא מוצא עצמו משותק לחלוטין. הוא אומנם אינו ירא את המוות: אך את הסוג הזה של מוות הוא ירא עד מאוד. משום כך לא ייתכנו שום אי-ציות או הפיכה צבאית בגרמניה, יהיה השליט אשר יהיה.

דוגמת הנגד היחידה היא דוגמא המחזקת דווקא את טענתי: הפּוּטש של קאפ במארס 1920, נסיון ההפיכה של אחדים מן הכוחות האנטי-רפובליקאיים השוליים. למרות שאחד האגפים של ההנהגה הרפובליקאית תמך בהפיכה בכל לב, ואגף אחר באופן חלקי; למרות שהבירוקרטיה חשפה מייד את חולשתה ולא העזה לגלות שום התנגדות; למרות שלקחו בה חלק אנשים בעלי השפעה, כמו לוּדֶנדוֹרף למשל - בסופו של דבר רק יחידה צבאית אחת השתתפה בה, זו הידועה בשם 'בריגדת אֶרהרדט'. כל שאר 'הגדודים החופשיים' נשארו "נאמנים למשטר" וכמובן דאגו לכך שגם נסיון ההפיכה הזה יסתיים בענישה מסיבית של השמאל.

זה סיפור קצר ומדכא. ביום שבת אחד, כש'בריגדת ארהרדט' צעדה בסך דרך שער בְּרַנדֶנבּוּרג בברלין, הממשלה ברחה, הסתתרה במקום מבטחים וקראה לשביתה כללית של הפועלים. קאפ, מנהיג הפוטש, הכריז על רפובליקה לאומית, תחת הדגל השחור-לבן-אדום. הפועלים שבתו, הצבא נשאר "נאמן למשטר", הבירוקרטיה החדשה לא פעלה, וכעבור חמישה ימים נאלץ קאפ להתפטר. הממשלה חזרה לתפקד ועמדה על כך שהפועלים יחזרו מייד לעבודה. אך אלה דרשו כעת את מה שהגיע להם, ולכל הפחות את פיטוריהם של השרים שסיבכו את עצמם בפומבי, בראש ובראשונה נוֹסקֶה הידוע לשמצה. בתגובה שבה הממשלה והעמידה את הגייסות הנאמנים לה נגד הפועלים, ואלה ביצעו בשבילה את המלאכה הרצחנית, בעיקר במערב גרמניה, שם התרחשו קרבות של ממש.

שנים לאחר מכן, שמעתי מישהו שהיה פעם ב'גדודים החופשיים' והיה נוכח במקום, מספר על כך. הוא דיווח על הקורבנות שנפלו למאות או "נורו תוך כדי מנוסה" במעין השתתפות-בצער וסלחנות: "אלה היו מיטב הנוער של מעמד הפועלים," חזר ואמר מהורהר ומלנכולי. כפי הנראה זאת היתה הנוסחה שבעזרתה נחרת הדבר בזכרונו. "נערים אמיצים בחלקם," הוסיף בהערכה, "לא כמו במינכן 1919: שם היו אלה נבלים, יהודים והולכי-בטל. כלפיהם לא חשתי אפילו שמץ של רחמים. אבל ב-1920, באזור הרוּהְר, היו אלה באמת מיטב הנוער של מעמד הפועלים. על אחדים מהם ממש ריחמתי. אבל הם היו כל-כך סתומים! לא היתה לנו ברירה, היינו פשוט חייבים לירות בהם. כשרצינו לתת להם הזדמנות ושאלנו אותם בחקירה: 'אז נכון שהסיתו אתכם? נכון?' הם קראו מייד: 'לא ולא! בוז לרוצחי הפועלים ואויבי העם!' נו, זה הרי לא עזר להם והיינו מוכרחים לירות בהם - תריסרים-תריסרים. המפקד שלנו אמר באותו ערב שאף פעם לא כאב לו ככה הלב. כן, כן, אלה שנפלו באזור הרוּהר ב-1920 היו באמת מיטב הנוער של מעמד הפועלים."

כמובן שבשעה שהדברים קרו, לא ידעתי עליהם דבר. הם התרחשו הרחק מאיתנו, באזור הרוּהר, ובברלין הכל היה הרבה פחות דרמטי, ללא שפיכות דמים ובאופן מתורבת. לאחר ההתכתשויות הפרועות של 1919 עשו ימי מארס 1920 רושם שקט ומוזר. דווקא העובדה ששום דבר לא קרה, והחיים בכל זאת נעצרו משום-מה, השאירה רושם של משהו לא טבעי. מהפכה מוזרה. ברצוני לספר על כך: זה היה באחת השבתות. בצהריים, בחנותו של האופה סיפרו הבריות זה לזה ש"הקייזר עומד לחזור". בבית-הספר למדנו באותם ימים לעיתים קרובות אחר הצהריים, שכן חצי בניין היה סגור בגלל מחסור בפחם, וכל שני בתי-ספר התחלקו בבניין אחד. באותו יום ביטלו את הלימודים, ואנחנו שיחקנו בחצר במזג האוויר הנאה "אדומים ולאומיים", משחק שבו הבעיה היחידה היתה שאף אחד לא רצה להיות "אדום". הכל היה בסדר, רק מדי פעם היה נדמה שכל זה קצת לא-מציאותי. ואז התרחשו הדברים בפתאומיות, מבלי שאיש ידע את הפרטים.

גם אחר-כך הם לא התבררו, כי בערב כבר לא היו עיתונים, וחוץ מזה, כפי שהתברר בהמשך, לא היה גם חשמל, ולמחרת, בפעם הראשונה, לא היו מים. את הדואר לא חילקו, התחבורה הציבורית לא פעלה והחנויות היו סגורות. בקיצור, כלום לא היה.

בפינות הרחוב בשכונה שלנו ניצבו עוד כמה בארות מיושנות שלא היו קשורות למערכת המים. לבארות האלה היתה כעת עדנה: מאות אנשים עמדו בתור עם קומקומים וסירים, וקיבלו בזה אחר זה את מנת המים היומית שלהם; שני צעירים פעלתנים שאבו את המים. אחר-כך הלכו האנשים ברחוב בזהירות, משתדלים לייצב את הסירים כך שאף טיפה מן הנוזל היקר לא תישפך.

חוץ מזה, כאמור, לא קרה כלום. בעצם קרה אפילו פחות מכלום, כלומר אפילו מה שקורה סתם בכל יום לא קרה. שום יריות, שום הפגנות, שום התקהלויות או דיונים ברחוב. כלום. ביום שני גם בית-הספר לא נפתח. בשטח שלטה עדיין תחושת נינוחות בטלה, מעורבת בדאגה קלה. כי הרי באמת כלום לא קרה. אומנם המורה שלנו להתעמלות, שהיה מאוד "לאומי" (כל המורים היו "לאומיים", אבל הוא יותר מכולם), הכריז מדי פעם מתוך שיכנוע ש"מרגישים שיש עכשיו יד אחרת על ההגה". אבל אם לומר את האמת, אנחנו לא הרגשנו כלום, וגם הוא אמר את זה רק כדי לנחם את עצמו על כך שגם הוא לא הרגיש כלום.

הסתלקנו מבית-הספר והלכנו אל הלינדֶן, מתוך איזו תחושה מעורפלת שבימים גדולים למולדת חייב אדם להיות שם, וגם מתוך תקווה ששם אולי נראה משהו או נוכל לברר משהו. אבל לא היה מה לראות ולא היה מה לברר. שני חיילים משועממים ניצבו שם, מוסתרים מאחורי מכונות-ירייה שאיש לא עשה בהן שימוש. אף אחד לא בא לתקוף אותם וכולם נראו דווקא חגיגיים, מהורהרים ושלווים. כך השפיעה עלינו השביתה הכללית.

ובימים שלאחר מכן נעשה העניין כולו משעמם. העמידה בתור למים ליד הבארות, שהיתה בתחילה מושכת כמו כל דבר חדש, נעשתה מכבידה, וכן העובדה שבתי-השימוש לא פעלו, שלא היו שום ידיעות ושאפילו מכתבים לא הגיעו. קשה היה להשיג מצרכי מזון, החושך בערבים היה מוחלט, ובכלל נמאס השבתון הנצחי הזה.

במקביל לא קרה גם שום דבר מסעיר ברמה הלאומית - שום מצעד צבאי, שום "קריאה אל העם" - כלום, שום דבר. לו רק היה לפחות רדיו! פעם אחת ויחידה הופיעו על הקירות כרוזים שבישרו ש"המדינות הזרות אינן מתערבות". אם כן, אפילו זה לא קרה!

ואז התברר לפתע יום בהיר אחד, שקאפ התפטר. הרבה יותר מזה לא ידענו, אך כיוון שלמחרת אפשר היה לשמוע פה ושם יריות בודדות, הבינו הבריות שהממשלה הישנה והטובה שוב כאן. ברגע מסוים התחילו צינורות המים להשמיע נחירות ונהמות. כעבור זמן קצר נפתח שוב בית-הספר. הוא נראה כאילו נשטף כולו במים. ואז גם העיתונים שבו והופיעו.

מכל מקום, לאחר הפוטש של קאפ התעייפנו אנו, הילדים, מן העיסוק בפוליטיקה היומיומית. כל המחנות נראו עתה מגוחכים במידה שווה והעניין כולו איבד את קסמו. 'אגודת הריצה פרוסיה הישנה' התפרקה. מרביתנו חיפשנו לנו תחומי עניין אחרים: איסוף בולים, למשל, נגינה בפסנתר או תיאטרון. רק בודדים נשארו נאמנים לפוליטיקה, ואז גיליתי למרבה הגיחוך שהיו אלה דווקא הפחות חכמים שבינינו, הפרועים, והלא-סימפטים. הם הצטרפו עתה לאגודות "אמיתיות", לארגוני הנוער של המפלגה הגרמנית-לאומית למשל, או ל'אגודת ביסמארק' (שהרי ה'היטלר-יוגנד' עוד לא היה קיים אז), ולאחר זמן קצר החלו להופיע בבית-הספר עם אגרופנים ממתכת ואלות גומי או אלות מצוידות בראשי עופרת קטנים. הם התפארו במסעות ליליים מסוכנים של תליית כרזות או קריעת כרזות, והתחילו להשתמש בז'רגון מובהק שהבדיל אותם מן האחרים. הם גם נהגו בצורה מאוד לא-חברית ביהודים שבינינו.

מייד לאחר הפוטש של קאפ ראיתי אחד מהם בשיעור משעמם מקשקש צורות מוזרות במחברת שלו, שוב ושוב אותן הצורות. הקשקוש הזה הפך בדרך מופלאה ומפתיעה למעין תבנית סימטרית מרובעת, ואני כמעט שהתפתיתי להעתיק אותה. "מה זה?" שאלתי בלחש, שכן השיעור עדיין נמשך, אם גם היה כאמור שיעור די משעמם. "סמל האנטישמים," נעניתי בלשון טלגרפית. "בריגדת ארהרדט, היה על הקסדות. מציין: 'יהודים החוצה'. צריך לדעת." והוא המשיך לקשקש במרץ.

היתה זו הפגישה הראשונה שלי עם צלב-הקרס. זה אכן היה הדבר היחיד שנשאר מן הפוטש של קאפ. בהמשך נתקלנו בו בתדירות גוברת והולכת.


9.

רק שנתיים לאחר מכן נעשתה הפוליטיקה בבת-אחת מרתקת שוב, וזאת בזכות אדם אחד ויחיד: וַלתֶר רָתֶנאוּ.

לשום פוליטיקאי שצמח ברפובליקה הגרמנית, לא קודם ולא אחר-כך, לא היתה השפעה כזאת על דמיונם של ההמונים ושל הנוער. לאישיות של שטרֶזמן או של בְּרוּנינג לא היתה מעולם השפעה מאגית כזו, למרות שכל אחד מהם פעל זמן רב יותר ולמרות שכל אחד מהם טבע את חותמו, אפשר לומר, על שתי תקופות היסטוריות קצרות. לכל היותר ניתן להשוות אותו להיטלר, וגם זאת רק במידה מוגבלת, שכן זה האחרון מתקיים בתודעתנו כבר זמן רב בתוך הילה של פירסום, עד שהיום כבר אי-אפשר להפריד את השפעתו האמיתית של האיש מאחיזת-העיניים שאופפת אותו.

בזמנו של רתנאו עוד לא היה מקובל לראות בפוליטיקאי כוכב, והוא עצמו לא עשה דבר כדי לביים את הופעותיו. הוא היה בעיני לפיכך דוגמא מובהקת לתהליך המסתורי הזה, שמתרחש כש"אדם גדול" מופיע בחיים הציבוריים, ולפתע, מבעד לכל המחיצות, נוצר מגע בינו לבין ההמון. הכל עסוקים ברחרוח ובהאזנה, אחוזים מתח פתאומי, ומה שהוא בדרך-כלל עניין שבשיגרה הופך למשהו מרתק, משהו ש"אי-אפשר להתעלם ממנו", ושאי-אפשר שלא לקחת בו חלק בהתלהבות. זוהי מעין אגדה מתממשת, פולחן אישיות מתלהט, רווי כולו אהבה ושנאה. זה קורה בלי תיכנון ומתוך הכרח, כמעט באורח לא מודע. בדיוק כמו פעולתו של מגנט בערימה של שבבי ברזל - שלא מדעת, בלי הסבר, ובכוח שאי-אפשר לרסנו. רתנאו מונה קודם לשר השיקום ואחר-כך לשר החוץ - ובבת-אחת אפשר היה להרגיש ששוב קורה משהו בפוליטיקה. כשהוא נסע כעת למפגשים בינלאומיים, אפשר היה לחוש שבפעם הראשונה גרמניה זוכה סוף-סוף לייצוג. הוא חתם על "הסכם העברת ציוד" עם לוּשֶר ועל הסכם ידידות עם צ'יצֶ'רין - ולמרות שכמעט לאיש לא היה מושג מה זה "העברת ציוד", והטקסט של ההסכם עם רוסיה, על שפתו הדיפלומטית הנוקשה, לא העביר אלא קמצוץ של תוכן, על שניהם שוחחו כעת הכל בהתרגשות, במכולת ולפני חנות העיתונים, ואנחנו, תלמידי הכיתה השנייה בגימנסיה - התכתשנו מפני שהאחד קרא להסכמים האלה "גאוניים", והשני הכריז עליהם שהם "בגידה יהודית במולדת".

אבל זה לא היה רק פוליטיקה. בעיתונים אפשר היה לראות את תמונותיו של רתנאו, כמו את אלה של שאר הפוליטיקאים. אך בעוד שאת האחרים שכחנו מייד, המשיכה תמונתו ללוות אותנו והביטה בנו בעיניים כהות, מלאות חוכמה ועצב. למקרא נאום של רתנאו אפשר היה לחוש מעבר לתוכן בנימה שאין להתעלם ממנה, שבה נארגו יחד הטחת אשמה, דרישה והבטחה: נימה של נביא. רבים מיהרו להשיג את ספריו ולקרוא בהם (גם אני עשיתי זאת): ושוב אפשר היה לחוש בהפצרה האפלה ומלאת הפאתוס הזאת, משהו שבו-בזמן תופס ומשכנע, תובע ומגייס. ב"בו-בזמן" הזה היה טבוע קסמו של רתנאו. ספריו היו מפוקחים ומזעזעים כאחד, ספקניים וחדורי אמונה. הדברים הנועזים ביותר נאמרו בהם בקול המהסס והחרישי ביותר.

מוזר שעוד לא נכתבה ביוגרפיה גדולה כראוי לאדם כרתנאו. הוא משתייך, ללא כל ספק, לחמשת האנשים הגדולים של המאה. הוא היה מהפכן אריסטוקרטי, איש-כלכלה-ואירגון אידיאליסטי; כיהודי היה פטריוט גרמני, כפטריוט גרמני היה ליברל ואזרח העולם, ובתור שכזה - חוזה קץ-הימים ועובד מסור בשירות החוקה בעת ובעונה אחת (אכן, במובן העמוק ביותר היה רתנאו יהודי). הוא היה די משכיל להיות אדיש להשכלה, די עשיר להיות אדיש לעושר, די איש-העולם להיות אדיש לעולם הזה עצמו. אפשר היה לחוש שאילולא היה שר החוץ בשנת 1922, יכול היה להיות פילוסוף גרמני בראשית המאה ה-19, ברון פיננסים בינלאומי באמצעה, רב גדול בתורה או נזיר מתבודד. מה שלא ניתן היה לחיבור כלל, התקיים אצלו בכפיפה אחת, בצורה מסוכנת, חד-פעמית ומדאיגה משהו. התמזגו בו תרבויות והלכי-רוח שונים לסינתזה שעיצבה לא רק את מחשבתו ומעשיו, אלא את כל אישיותו.

האומנם כך נראה מנהיג המונים, יש לשאול; ולמרבה התמיהה התשובה היא כן. ההמון - ובכך איני מתכוון לפרולטריון דווקא, אלא לאותה ישות קולקטיבית אלמונית שברגעים מסוימים כולנו נמנים עימה, בלי קשר למעמדנו - ההמון מגיב במיוחד למי ששונה ממנו באופן הבולט ביותר. נורמליות, משולבת ביכולת פעולה, עשויה להיות פופולרית; אך אהבה גדולה ושנאה יוקדת, האלהה ודמוניזציה, זאת יכול לעורר רק הלא-נורמלי, זה שההמון אינו מסוגל לתפוס כלל, בין אם הוא ניצב גבוה מעליו או נמוך מתחתיו. אם למדתי משהו בכלל מן הניסיון הגרמני שלי, הרי זה הדבר. היטלר ורתנאו שבו את דמיונם של ההמונים הגרמנים באופן המובהק ביותר: האחד על-ידי תרבותו הבלתי-מושגת, השני על-ידי גסותו הבלתי-מושגת. שניהם, וזה מה שקובע, באו מאזורים בלתי-נגישים, מאיזשהו "מקום אחר". האחד מעולם של רוחניות גבוהה, שבו נפגשות ומנהלות ביניהן דו-שיח תרבויות בנות שלושת אלפים שנה ושתי יבשות; האחר - מאיזה ג'ונגל תחתיות של ספרות זולה, מתהומות העולם התחתון שעולה ממנו טחב חדרים אחוריים של בורגנות זעירה, בתי-מחסה לחסרי-בית, מחראות קסרקטינים ורוחות רפאים של חצרות הוצאה-להורג. לשניהם היו כוחות כישוף אמיתיים שנבעו מן ה"מקום האחר" שלהם, בלי קשר לעצם הפוליטיקה שלהם.

קשה לדעת לאן היתה הפוליטיקה של רתנאו מובילה את גרמניה ואת אירופה אילו ניתן לו די זמן לבצע אותה. אך כידוע לא ניתן לו די זמן; הוא נרצח אחרי חצי שנה בלבד בתפקיד.

כבר סיפרתי שרתנאו עורר אהבה אמיתית ושנאה אמיתית בקנה-מידה עצום. השנאה היתה פראית, לא-רציונלית, שנאה תהומית שאין לערער עליה כלל, שנאה מן הסוג שעורר מאז רק פוליטיקאי גרמני אחד: היטלר. ברור כמובן שאלה ששנאו את רתנאו ואלה ששונאים את היטלר נבדלים אלה מאלה כמו ששני אישים אלה נבדלים זה מזה. "חייבים לחסל את החזיר הזה" - כך נהגו לומר מתנגדיו של רתנאו. ואף-על-פי-כן זה היה מפתיע שיום אחד התנוססה בעיתוני הצהריים כותרת פשוטה לגמרי שבישרה כך סתם: "שר החוץ רתנאו נרצח". היתה תחושה שהאדמה נעה תחת הרגליים, ותחושה זו רק התחזקה משהתברר לנו באיזו קלות זה קרה, בלי מאמץ מיוחד, כדבר מובן מאליו.

בכל בוקר ובאותה השעה נסע רתנאו במכוניתו הפתוחה מביתו בגרוּנוואלד לווילהֶלמשטראסֶה. בוקר אחד חיכתה לו ברחוב הווילות השקט מכונית אחרת, שנסעה אחרי מכוניתו, עקפה אותה - ובאותו רגע ירו שלושת הצעירים שישבו בה באקדחיהם בראשו ובחזהו של קורבנם והסתלקו משם בשיא המהירות. (היום עומדת במקום אבן-זיכרון לרוצחים.)

זה היה אם כן פשוט לגמרי. ביצת קולומבוס, במובן מסוים. והכל קרה כאן, אצלנו, בברלין-גרונוואלד, לא בקראקאס או במונטֶווידֶאוֹ. אפשר היה לראות את המקום: רחוב בפרבר העיר, רחוב כמו רחובות רבים אחרים. המבצעים, כפי שהתברר מייד, היו צעירים כמונו, אחד מהם תלמיד בכיתה השביעית. זה יכול היה להיות גם אחד התלמידים שלמדו איתי ושהכריזו לאחרונה: "...צריך לחסל אותו!" בצד כל הכעס, הזעם והכאב, אפשר היה גם לחוש בגיחוך העולה בך מול החוצפה המוצלחת הזו: כמובן, הרי זה כל-כך פשוט, עד שמרוב פשטות איש לא חשב על כך. בשיא הפשטות, צריך להודות, אכן אפשר לעשות היסטוריה. מתברר שהעתיד לא היה בידיהם של אנשים כרתנאו שעשו כל מאמץ להפוך לאישים יוצאי-דופן, אלא בידיהם של מיני טֶכוֹבים ופישרים, שפשוט למדו לנהוג ולירות.

ברגע הראשון נותרו אומנם התחושות האלה חבויות בשל אותו צירוף של אבל וזעם. היריות באלף פועלים בשנת 1919 לא זעזעו את ההמונים כמו הרצח של האיש האחד הזה, שהיה בעצם קפיטליסט מובהק. ימים אחדים לאחר מותו עוד פעל הקסם שהילכה אישיותו; האווירה היתה מהפכנית לגמרי, אווירה שכמותה לא חוויתי אחר-כך אף פעם. מאות אלפים התאספו ובאו להלוויה בלי שאיש דחק בהם או איים עליהם, ולאחריה מיאן הקהל להתפזר. אנשים הסתובבו במשך שעות ברחובות, שותקים, זעופים ותובעניים. אפשר היה לחוש: אילו דרשו מהם אז לגמור אחת ולתמיד עם ה"ריאקציונרים", כפי שאלה כונו עוד אז למרות שבעצם כבר היו נאצים גמורים, הם היו עושים זאת בלי כל היסוס - במהירות, בהחלטיות וביסודיות.

אך איש לא דרש זאת מהם. להיפך, הם נדרשו בעיקר לשמור על סדר ומשמעת. הממשלה נועצה שבועות ארוכים בעניין "החוק להגנת הרפובליקה", שקבע עונשי מאסר קלים למי שהעליב את שרי הממשלה, והפך עד מהרה לבדיחה. ולאחר כחודשיים התמוטטה, אבלה וחפוית ראש, ופינתה את מקומה לממשלת ימין.

הדבר האחרון שהותיר אחריו עידן רתנאו הקצר היה האישור למה שכבר למדנו ב- 1918/19: שכל מה שהשמאל עושה נגמר בכישלון.


10.

וכך הגיעה שנת 1923. השנה הפנטסטית הזאת היא-היא שהותירה אחריה בגרמנים של היום אותן תכונות שנראות לשאר האנושות מוזרות וחסרות פשר כל-כך. למעשה זרות התכונות האלה גם ל"אופי הלאומי הגרמני" הרגיל: הדמיון הציני וחסר-המעצורים, השמחה הניהיליסטית בכל מה ש"לא יכול להיות" כביכול, וה"דינמיקה" שהפכה להיות מטרה בפני עצמה. לדור שלם של גרמנים אבד באותם הימים איבר של הנפש: אותו איבר שמקנה לאדם יציבות, איזון וכובד-ראש, איבר שבא לידי ביטוי לעיתים כמצפון, ולעיתים כתבונה, חוכמת חיים, נאמנות, מוסר או יראת שמים. דור שלם למד אז - או האמין שלמד - שאפשר גם בלי המשקל העודף הזה. השנים שלפניה היו מכינה טובה לניהיליזם, אבל בשנת 1923 חולקו הדיפלומות בנושא זה.

שום עם בעולם לא חווה משהו זהה למה שחוו הגרמנים ב-1923. מלחמת-העולם עברה על כולם. על רובם עברה גם המהפכה, וכן שורה של משברים חברתיים, שביתות, העברת רכוש מיד ליד ואובדן ערך הכסף. אך בשום מקום לא התרחשו באורח פנטסטי וגרוטסקי כל-כך כל אלה בבת-אחת ובצורה קיצונית כל-כך כמו בגרמניה ב-1923. בשום מקום לא התרחש מחול מוות קרנבלי ענקי כזה, חגיגה סאטורנלית גרוטסקית וספוגת-דם כזו, שבה לא רק הכסף איבד את ערכו, אלא גם כל הערכים. שנת 1923 הכינה את הגרמנים - לאו דווקא לנאציזם, אלא לכל הרפתקה פנטסטית שהיא.

השורשים הפסיכולוגיים והפוליטיים-הכוחניים של הנאציזם טמונים בלי ספק בעבר רחוק יותר, כפי שראינו. אך באותה שנה נוצק מה שנותן לו היום את אופיו הבלתי-שפוי: הטירוף קר-הרוח וההחלטיות היהירה, חסרת המעצורים ומוכת הסנוורים, זו המנחה אותו לצעוד היישר אל עבר הבלתי-אפשרי; האמונה ש"הצדק הוא מה שמשרת אותנו" וש"המילה 'אי-אפשר' אינה קיימת". חוויות כאלה מצויות, כך מתברר, מעבר לגבול של מה שעמים מסוגלים לחוות בלי לצאת מזה פגועים בנפשם. אני מתחלחל למחשבה שאירופה כולה עלולה לעבור מין שנת 1923 כזו בקנה-מידה גדול עוד יותר - אם לא יימצאו אנשים חכמים מאוד שיצליחו להשכין בה שלום.

שנת 1923 נפתחה במצב-רוח של התעלות פטריוטית. כמעט לידה מחדש של 1914. פּוּאנקארֶה כבש את אזור הרוּהר, הממשלה קראה להתנגדות פסיבית, ובקרב האוכלוסייה הגרמנית הכריעו תחושות ההשפלה הלאומית והסכנה - אולי אמיתית ורצינית יותר מזו של 1914 - את הנטל המצטבר של עייפות ואכזבה. העם "התקומם", עשה מאמץ נפשי נלהב והראה נכונות - בעצם למה? להקרבה? למאבק? - לא ברור בדיוק. לא ציפו ממנו לשום דבר. "מלחמת הרוּהר" לא היתה מלחמה. איש לא גויס. לא פירסמו דיווחים צבאיים, ובהיעדר מטרה דעך מצב-הרוח הלוחמני. אומנם, בכל מקום שבה ונשמעה "שבועת ריטלי" מתוך 'וילהלם טל'. אך גם המחווה הזאת נהפכה בהדרגה מגוחכת ומבישה, שכן הוצגה בהקשר כה נבוב. מחוץ לאזור הרוּהר לא קרה כלום, וברוּהר עצמו התקיימה מעין שביתה-בתשלום. לא רק לפועלים שילמו עבורה אלא גם למעסיקים - ושילמו לא רע כלל, כפי שהתברר לאחר מכן. האם היתה זו אהבת מולדת או תחליף להכנסות מידלדלות? לאחר כמה חודשים החלה המלחמה ברוּהר, שנפתחה באורח מבטיח כל-כך עם "שבועת ריטלי", להדיף ריח חריף של שחיתות, ותוך זמן קצר איש לא התרגש ממנה עוד. איש לא שם לב עוד לאזור הרוּהר, שכן בבית התרחשו דברים מטורפים הרבה יותר.

בשנה זו יכול היה קורא העיתונים המצוי לשחק שוב את משחק המספרים המרתק, כמו בזמן המלחמה, כשמספרי הנופלים והיקף השלל שלטו בכותרות. הפעם אומנם לא התייחסו המספרים לאירועים צבאיים, למרות שהשנה התחילה באווירה מלחמתית כל-כך, אלא לעניין יומיומי ומשעמם כמו ההתרחשויות בבורסה, או במילים אחרות - לשער הדולר. התנודות של שער הדולר היו הברומטר שלפיו אפשר היה לקרוא, בתערובת של דאגה והתרגשות, את סיפור התמוטטותו של המארק. אפשר היה לראות בו גם דברים אחרים. ככל שטיפס הדולר, כך הגזמנו בהפלגה אל מחוזות הדמיון.

בעצם לא היה כל חדש בנפילת ערך המארק. כבר ב-1920 עלתה הסיגריה הראשונה שעישנתי חמישים מארק. עד סוף 1922 עלו המחירים בהדרגה בין פי עשרה לפי מאה משיעורם לפני המלחמה, והדולר היה שווה בערך 500 מארק. אבל כל זה קרה בהדרגה; השכר, המשכורות והמחירים עלו פחות או יותר באותו קצב. זה היה אומנם קצת לא נוח לחשב הכל במספרים גדולים, אבל חוץ מזה לא היה בכך שום דבר יוצא-דופן. אנשים נהגו עוד לדבר רק על "עליית מחירים". היו אז דברים מרגשים יותר.

אבל עכשיו השתגע המארק לגמרי. מייד אחרי מלחמת הרוּהר זינק ערך הדולר ל-20,000 מארק, החזיק מעמד זמן-מה, טיפס ל-40,000, היסס קצת, ואז התחיל, בתנודות קטנות ואקראיות, להסתחרר כלפי מעלה בקפיצות של עשרות ומאות אלפים. אף אחד לא ידע בדיוק איך זה קרה. שפשפנו עיניים לנוכח התהליך, כאילו היתה זו מין תופעת טבע נדירה. הדולר הפך לשיחת היום, ואז גילינו פתאום שהעניין הזה הורס את חיי היומיום שלנו לחלוטין. מי שהיה לו חשבון חיסכון, משכנתא או השקעות, ראה אותם נעלמים בן-לילה. תוך זמן קצר התברר שאין הבדל בין קופה קטנה להון עתק. הכל נמחק. אנשים רבים מיהרו לשנות את ההשקעות שלהם רק כדי לגלות שגם זה לא עוזר, ומהר מאוד נוכחו הכל לדעת שקורה משהו שבגללו הם מאבדים את רכושם. בינתיים, נאלצנו לחשוב על דברים דוחקים יותר.

מאחר שהסוחרים נצמדו לדולר, החלו המחירים של מצרכי המזון להשתולל. קילו תפוחי-אדמה, שרק אתמול עלה חמישים אלף מארק, עלה היום כבר מאה אלף; משכורת של שישים וחמישה אלף מארק, שאדם הביא הביתה ביום השישי האחרון, לא הספיקה לקניית חפיסת סיגריות ביום שלישי. מה לעשות? לפתע נתגלה אי של ביטחון: המניות. זו היתה ההשקעה הכספית היחידה שאיכשהו החזיקה מעמד. לא באופן קבוע ולא תמיד באותה מידה, אך המניות הצליחו פחות או יותר להדביק את הקצב. ובכן, הכל הלכו לקנות מניות. כל פקיד קטן, כל עובד שכיר, כל פועל-משמרת הפך לבעל מניות. אפשר היה לשלם בעד מצרכים יומיומיים על-ידי מכירת מניות, ובימי תשלום המשכורת היתה נהירה כללית לבנקים, וערכן של המניות הרקיע שחקים. הבנקים טבעו בכסף. בנקים לא ידועים צצו כפטריות אחרי הגשם ועשו עסקים אדירים. האוכלוסייה בלעה יום-יום את דיווחי הבורסה. לפעמים צנחו אחדות מהמניות, ואיתן צנחו אלפים לתהום בזעקה. בכל חנות, בכל מפעל, בכל בית-ספר, ליחששו אנשים זה לזה טיפים על מניות. לזקנים וללא-מנוסים היה קשה במיוחד. רבים נאלצו לקבץ נדבות, רבים איבדו עצמם לדעת. לצעירים ולזריזים היה קל יותר. בן-לילה הם הפכו לחופשיים, עשירים ובלתי-תלויים. היה זה מצב שבו נענשת ברעב ובמוות על עצלות מוחין או על הסתמכות על נסיון העבר, ואילו פעולה אימפולסיבית ותפיסה מהירה של המתרחש יכלו להביא לך עושר מפלצתי ממש. צעיר בן עשרים ואחת נתמנה למנהל בנק ותלמיד הכיתה השישית, שפשוט התנהג בבורסה על-פי עצות שנתן לו חבר קצת יותר מבוגר, ערך כעת נשפי שמפניה, ענד עניבות בסגנון אוסקר ויילד והואיל גם לתמוך באביו הנבוך.

בעיצומם של כל-כך הרבה סבל, ייאוש ועליבות, שגשגו תאוות-נעורים קודחת וחמת-דם, פריצוּת ורוח קרנבל. לפתע דווקא לצעירים היה כסף ולא לזקנים; ויתר על כן, גם טבעו השתנה, שכן ערכו לא החזיק מעמד אלא כמה שעות, ואפשר היה לבזבז אותו כפי שאיש לא עשה מעולם קודם או אחר-כך, לבזבז על דברים אחרים לגמרי מאלה שעליהם נהגו הזקנים להוציא כסף.

המוני ברים ומועדוני-לילה צצו פתאום. זוגות צעירים הסתחררו ברחובות של רובעי העינוגים, כמו בסרט על האלפיון העליון. הכל התעסקו כעת באהבה בבהילות ובתאווה, שכן האהבה עצמה קיבלה כעת אופי אינפלציוני; צריך היה לתפוס את הרגע .

התגלית העיקרית היתה ה"ריאליזם החדש" באהבה. זאת היתה התפרצות של קלות-דעת חסרת-דאגה, מוטרפת, עליזה. פרשיות אהבים החליפו זו את זו במהירות עצומה, בלי שום עכבות. צעירים שרק למדו באותם ימים לאהוב, דילגו על שלבי הרומנטיקה ונאחזו בציניות. אני ובני גילי עוד לא היינו חלק מכל זה. היינו רק בני חמש-עשרה או שש-עשרה, כשלוש שנים צעירים מדי. בשנים שלאחר מכן, כשהיינו צריכים למלא תפקיד מאהב עם עשרים מארק בכיס, קינאנו לא פעם באלה שהיו קצת יותר מבוגרים מאיתנו, שהיתה להם אז הזדמנות. לנו נותר רק מבט חטוף דרך חור המנעול; מספיק בדיוק כדי להותיר לתמיד את ריחו של הזמן הזה באפנו. ביקשנו שייקחו גם אותנו פעם למסיבה שבה מתרחשים הדברים המטורפים; ביקשנו לחוש את תחושת ההתפרקות של מתבגר צעיר, את התרת-הרסן העייפה, ואת ההֶנגאוֹבֶר הקל אחרי קוקטיילים רבים מדי; לשמוע סיפורים של צעירים מבוגרים יותר, שפרצופיהם העידו באורח מוזר על לילותיהם הפרועים; לקבל נשיקה פתאומית ומתוקה מאיזו נערה נועזת ומאופרת היטב.

אך היה גם צד שני לתמונה. הקבצנים התרבו בבת-אחת, וכן דיווחי העיתונות על התאבדויות ומודעות מטעם המשטרה על "מבוקשים בעוון פריצה" שהופיעו בטורים המיועדים לכך. פריצות וגניבות התרחשו כעת בכל מקום ובמספרים עצומים. פעם ראיתי אשה זקנה - אולי מוטב לומר גברת זקנה - יושבת נוקשה להפליא על ספסל בפארק. קבוצה קטנה התאספה על-ידה. "מתה," אמר האחד; "מרעב," אמר האחר. זה לא הפליא אותי במיוחד. גם בבית רעבנו לפעמים.

כן, אבי היה מאלה שלא הבינו את הזמן החדש הזה או שלא רצו להבינו. הוא קבר את עצמו מאחורי הסיסמה "עובד מדינה פרוסי אינו עוסק בספקולציה", ולא קנה אף מניה. באותם ימים חשבתי שזוהי דוגמא קיצונית לצרות-אופקים. מה שלא התאים כלל לאופיו, שכן אבא היה אחד האנשים החכמים שהכרתי. היום אני מבין אותו טוב יותר. במבט לאחור אני אפילו יכול להזדהות במקצת עם תחושת הבחילה שליוותה אותו בדחותו מעליו את כל העניין "המזוויע" הזה, ואת התיעוב העצבני שהסתתר מאחורי אימרת השפר שלו, "מה שלא צריך להיות לא יכול להיות". חבל רק שהתוצאה המעשית של העקרונות הנעלים האלה הפכה לא אחת לפארסה. והפארסה הזו יכלה להפוך גם לטרגדיה, אלמלא למדה אמי להתאים את עצמה למצב בדרכים משלה.

כלפי חוץ, כך נראו חייה של משפחת עובד-מדינה פרוסי בכיר. ב-31 או באחד בחודש קיבל אבי את המשכורת החודשית שלו, שממנה היה עלינו לחיות. חשבונות בנק ופנקסי חסכונות איבדו מזמן את ערכם. קשה להעריך כמה היתה שווה אז המשכורת; ערכה השתנה מחודש לחודש; פעם מאה מיליון היו סכום נאה, ואילו כעבור זמן קצר גם חצי מיליארד כבר נחשב כסף-כיס. מכל מקום, אבא ניסה לקנות מהר ככל האפשר כרטיס חודשי לרכבת התחתית, כך שיוכל לפחות להגיע לעבודה וממנה במהלך החודש הבא, למרות שהנסיעה בתחתית היתה כרוכה בעיקוף גדול ובזבוז זמן. אחר-כך היה צריך לשלם את דמי השכירות ואת שכר הלימוד, ואחר הצהריים הלכה כל המשפחה להסתפר. מה שנשאר עבר לאמא ובבוקר המחרת השכימה כל המשפחה, לרבות המשרתת אבל בלי אבא, בארבע או בחמש בבוקר, ונסעה במונית לשוק. שם קנינו בכמויות גדולות, ותוך חצי שעה כילינו את משכורתו החודשית של פקיד ממשלתי בכיר על כמה מצרכי מזון עמידים. חריץ ענק של גבינה, שינקן שלם ושקים של תפוחי-אדמה הועמסו על המונית. אם לא היה מקום, השיגה המשרתת בעזרת אחד מאיתנו עוד עגלת-יד, ובערך בשמונה, עוד לפני תחילת הלימודים, חזרנו הביתה, מצוידים פחות או יותר למצור של חודש ימים. וזהו זה. כסף לא היה יותר כל החודש. אופה ידידותי אחד סיפק לנו לחם בהקפה. חוץ מזה חיינו על תפוחי-אדמה, בשר מעושן, שימורים וקוביות מרק. מדי פעם הגיע איזה תשלום נוסף, אך בדרך-כלל חיינו במשך כל החודש כעניים בני עניים. לא היינו יכולים לשלם אפילו בעד כרטיס נסיעה באוטובוס או עבור עיתון. אינני יודע מה היינו עושים אילו קרה לנו משהו נוסף, מחלה קשה למשל, או איזה אסון אחר.

היה זה בלי ספק זמן קשה מאוד עבור הורי. עבורי היה כל זה מוזר יותר מאשר לא נעים. העובדה שאבי נאלץ לנסוע לעבודה בדרך עקיפין ארוכה גרמה לכך שהוא נעדר מן הבית רוב הזמן, וכך זכיתי לשעות ארוכות ללא השגחה, שעות של חופש גמור. לא היה לי יותר כסף-כיס, אך החברים המבוגרים שלי מבית-הספר היו כעת עשירים ממש, ולא גזלתי מהם דבר אם הרשיתי להם להזמין אותי למסיבותיהם הפרועות. בתוך כל זה הצלחתי לשמור על אדישות מסוימת גם מול העוני בבית וגם מול העושר של חברי. לא חשתי לא צער על עוניינו ולא קנאה על עושרם של אחרים. שניהם היו בעיני עניין משונה ומוזר. למעשה רק חלק אחד מן האני שלי חי אז בהווה, ולמרות שהיה זה הווה מרגש תדיר, עולם הספרים שלתוכו צללתי אז היה מרגש הרבה יותר והוא-הוא שכבש את חלק הארי של אישיותי. קראתי את 'בית בּוּדֶנבּרוֹק' ואת 'טוֹניוֹ קרוּגֶר', את 'נילְס ליהנֶה' ואת 'מַלְטָה לָאוֹרידְס בְּריגֶה'. קראתי את שיריו של וֶרלֶן, את רילקֶה הצעיר, את גיאוֹרגֶה והוֹפמָנסטל, את 'נובמבר' של פלוֹבֶּר, 'דוֹריאן גריי' של ויילד, ו'חלילים ופגיונות' של היינריך מאן.

הפכתי את עצמי למישהו שדומה קצת לגיבורי הספרים האלה, למבקש-יופי נואש ודקדנטי, בן תקופת מפנה המאה. הייתי בן שש-עשרה, מוזנח למדי, שנראה תמיד קצת פרוע, חליפותיו קטנות עליו והוא זקוק בדחיפות לתספורת. כך התהלכתי ברחובות הקודחים, המצורעים, של ברלין מוכת האינפלציה, בתנוחה ובתחושה של גברבר בן-טובים או גנדרן בסגנון ויילד. העובדה שבאותו בוקר ממש העמסתי עם המשרתת על עגלה קטנה חריצי גבינה ושקי תפוחי-אדמה לא פגעה כלל בתחושות האלה.

האומנם היו אלה תחושות בלתי-מוצדקות? האם רק חומר הקריאה הוא שחיסן אותי כך? בלי שום קשר לעובדה שבין הסתיו לאביב כל בן שש-עשרה נוטה להיות מאוכזב, משועמם וקדורני, האם לא היתה לנו הזכות - לי ולשכמותי - אחרי כל מה שכבר עבר עלינו, להתבונן בחיים בספקנות מנומנמת, בעיניים משמימות ולגלגניות במקצת, ולחפש בתוכנו משהו מתומאס בּוּדֶנבּרוֹק ומטוֹניוֹ קרוּגֶר? משחק המלחמה הגדול היה מאחורינו, וכן ההלם של סיומו; עברנו מסלול לימודים פוליטי ארוך ומאכזב במהפכה, ועכשיו המיצג היומיומי של קריסת כל הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. ניסינו כבר שורה של אמונות מנוגדות זו לזו. זמן-מה היינו פאציפיסטים, אחר-כך לאומנים, ואז נכבשנו לנאורות המרקסיסטית (שהיה לה הרבה מן המשותף עם החינוך המיני: שניהם היו בלתי-רשמיים וקצת בלתי-חוקיים; שניהם עשו שימוש חוזר בשיטת ההלם, ושניהם טעו בבקשם להפוך חלק אחד, חשוב אך צדדי בחיי היומיום שלנו, חלק שהיה מודחק במסגרתה של מהוגנות רגילה, לַשלם כולו - את האהבה במקרה האחד ואת ההיסטוריה בשני). רתֶנאוּ ומותו לימדו אותנו שגם אנשים גדולים הם בני-תמותה; מלחמת הרוּהר - שאפשר בסופו של דבר לסבול כוונות אציליות ועסקים מפוקפקים באותה קלות. ההיה עוד משהו שיכול להלהיב אותנו? (והרי ההתלהבות היא לצעירים טעם החיים). לא נותר דבר מלבד ההתבוננות ביופי הנצחי כפי שהוא משתקף בשיריהם של גֵיאוֹרגֶה והוֹפמָנסטל, לנקוט עמדה של יהירות ספקנית, ואסור לשכוח, כמובן - לחלום על אהבה.

בינתיים לא נערה עוררה את אהבתי, אלא דווקא נער אחד, שעימו חלקתי את האידיאלים שלי ואת טעמי בספרים. היו אלה יחסים חולניים מעט, אווריריים, מבוישים ורגשניים, יחסים שרק נערים יכולים לטוות, בעיקר כל עוד נערות לא חודרות באמת לחייהם. היכולת לקיים יחסים כאלה היא קצרת ימים. אחרי בית-הספר נהגנו להסתובב ברחובות שעות על שעות, לבדוק אי-שם את שער הדולר, להסכים על המצב הפוליטי - במינימום של מחשבה ומילים, כדי לצאת ידי חובה - ואז לעבור ולדבר על ספרים. החלטנו בינינו שבכל טיול כזה ננתח ביסודיות ספר חדש אחד, וזאת אף עשינו. בביישנות וברגשנות מפוחדת-משהו גיששנו זה בנפשו של זה, וכל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו, ואת הרייך הגרמני קורס תחתיו - וכל זה שימש לנו רקע לדיון העמוק שניהלנו על מהותו של הגאון, למשל, או בשאלה אם חולשה מוסרית ודקדנטיוּת יכולות לדור בכפיפה אחת. ואיזה רקע! בלתי-צפוי - בלתי-נשכח.

באוגוסט הגיע הדולר לקו המיליון. קראנו על כך בנשימה עצורה, כאילו היתה זו ידיעה על איזה שיא ספורטיבי שלא ייאמן. שבועיים אחר-כך זה כבר הצחיק אותנו, שכן הדולר קיבל מעין אנרגיה חדשה מהעובדה שהוא חצה קו זה והגביר את קצב הנסיקה שלו פי עשרה. הוא טיפס כעת כלפי מעלה במאות מיליונים ובמיליארדים. בספטמבר כבר לא היה למיליון כל ערך ממשי והמיליארד הפך ליחידת התשלום. בסוף אוקטובר היה זה כבר הביליון. בינתיים התרחשו דברים איומים. הבנק המרכזי הפסיק להדפיס כסף. אנשים שביקשו לפרוט שטרות בבנק - שטרות של 10 מיליון, ואפילו של 100 מיליון - גילו שלא ניתן עוד לעשות זאת. הדולר ורמת המחירים הכללית הותירו אותם מאחור. לא היה עוד דבר שיוכל לשמש כמטבע עובר לסוחר עבור מצרכים חיוניים. במשך ימים אחדים לא היה מסחר כלל, וברבעים העניים של העיר השתמשו אנשים שלא היו להם כעת כל אמצעי תשלום באגרופיהם, ושדדו את החנויות. שוב שררה בכל אווירה מהפכנית.

באמצע אוגוסט התמוטטה הממשלה בלחץ של מהומות רחוב, וזמן קצר אחר-כך נזנח סופית המאבק על אזור הרוּהר. בקושי זכרנו אותו עכשיו. והרי רק לאחרונה הביא אותנו כיבוש הרוּהר להישבע שמכאן ואילך נהיה עם אחד וכולנו אחים! במקום זה ציפינו עכשיו להתמוטטותה של המדינה, אכן כן - להתפוררותו של הרייך, אירוע פוליטי מחריד שישמש הד למה שהתרחש בחיינו הפרטיים. מעולם לא פשטו מסביב שמועות רבות כל-כך: כל אזור הריין עומד לפרוש מן הרייך, בוואריה כבר פרשה, הקייזר חזר, הצרפתים פלשו. הארגונים הפוליטיים, שנמנמו בשוליים זה שנים, משמאל ומימין כאחד, פתחו לפתע בפעילות קדחתנית. חבריהם ערכו אימונים צבאיים ביערות סביב ברלין; דיבורים על "צבא שחור" חלחלו, ושמענו הרבה על "היום הגדול" הקרב ובא.

קשה היה להפריד בין האפשרי והלא-אפשרי. רפובליקה נפרדת באזור הריין אכן התקיימה במשך ימים אחדים. בסכסוניה פעל לאורך כמה שבועות משטר קומוניסטי, עד שהממשלה שלחה נגדו את יחידות הצבא שלה, ויום בהיר אחד הכריזו בעיתון שמשמר העיר קוּסטרין פתח ב"מצעד על ברלין".

בו-בזמן פשטה הסיסמה שלפיה "בוגדים יועמדו למשפט-שדה", ולמודעות החיפוש אחר גנבים שפירסמה המשטרה נוספו מודעות חיפוש אחר רוצחים ונעדרים. אכן, עשרות אנשים נעלמו כעת. כמעט תמיד היה להם קשר כלשהו לאותם "ארגונים", ורק שנים לאחר מכן נחשפו שלדיהם ביערות של ברלין וסביבתה. במסגרת "הארגונים" האלה, היה זה עניין של קבע "להרחיק" טיפוסים לא-אמינים למיניהם בלי גינוני טקס ולטמון אותם אי-שם.

בזמנו לא עשו עלינו השמועות רושם מיוחד, כפי שהיו עושות אילו פשטו בימים "נורמליים", מתורבתים יותר. האווירה מסביב הפכה בינתיים יותר ויותר אפוקליפטית. מושיעים מכל המינים התרוצצו בברלין בהמוניהם. טיפוסים מגודלי שיער, לבושי שק, הכריזו על עצמם כמי שנשלחו במצוות האל לגאול את העולם, והצליחו כפי הנראה לפחות לפרנס את עצמם בעזרת השליחות הזו. הבולט ביניהם היה איש בשם הוֹיזֶר, שפעל באמצעות פירסום על עמודי-מודעות ואסיפות-עם, והיו לו הרבה תומכים. המקביל שלו במינכן היה לפי העיתונים איש בשם היטלר, שהתבלט מלכתחילה בלשון הביבים של נאומיו המקוממים ובשיאים חדשים של איומים ואכזריות גלויה. בעוד שהיטלר ביקש להקים את הרייך של אלף השנים על-ידי רצח כל היהודים, הסתובב בתוּרינגיה איש בשם למבֶּרטי, שרצה לעשות זאת בעזרת ריקודי-עם, שירה וקפיצות באוויר. לכל מושיע היה סגנון משלו. אף אחד מהם לא הצליח להפתיע אותנו: כבר שכחנו מזמן מה זה להיות מופתע.

ההוֹיזר המינכנאי, כלומר היטלר, מילא את כותרות העיתונים במשך יומיים תמימים בנובמבר בסיפור מופרך על מהפכה שניסה לארגן במרתף-בירה. לאמיתו של דבר הקושרים פוזרו בכוח על-ידי מטח בודד של יריות שירתה המשטרה, מייד לאחר שהוא עצמו עזב את המקום והסתלק, וזה היה סוף המהפכה. במשך יום תמים חשבו הבריות שאכן היתה שם מהפכה. אחרי ששמע את החדשות, גילה המורה שלנו ליוונית אינסטינקט בריא בהעירו שבתוך שנים ספורות נצטרך כולנו לשוב ולהיות חיילים. וכי לא היתה העובדה שהרפתקה כזו יכלה בכלל להתרחש מעניינת יותר מהעובדה שנכשלה? למושיעים היתה כפי הנראה הזדמנות. שום דבר לא היה בלתי-אפשרי. הדולר היה שווה ביליון מארק, ורק כפסע הפריד בינינו לבין גן-העדן.

ואז קרה משהו מוזר. סיפור פנטסטי התחיל להסתובב בציבור יום אחד, ולפיו בקרוב יימצא שוב כסף בעל ערך. זמן קצר אחר-כך הפכה האגדה למציאות. היו אלה שטרות קטנים ומכוערים, אפורים-ירוקים, הנושאים את הסימן "רֶנטֶנמארק אחד". בתחילה, כשמישהו ניסה לשלם בהם, השתרר מתח, והוא חיכה בדריכות לראות מה יקרה. אבל שום דבר לא קרה. השטרות נלקחו והוא קיבל את הסחורה - בשווי של ביליון מארק. כך קרה גם למחרת וביום שלאחר מכן, ובזה שלאחריו. לא יאומן כי יסופר. הדולר חדל לטפס כלפי מעלה. גם המניות. כשהמירו אותן ברנטנמארק - תראו! - הן פשוט הפכו לאפס, כמו כל השאר. בסוף לא נשאר כלום. אלא שאז החלו לפתע לשלם משכורות ושכר ברנטנמארק, ותיכף לאחר מכן - הפלא ופלא - הופיעו גם גרוֹשן וזֶקסֶר, מטבעות אמיתיות ומבהיקות. אפשר היה להניח להן לצלצל בכיס, והן אף שמרו על ערכן. ביום חמישי עוד אפשר היה לקנות משהו בכסף שקיבלת ביום שישי שעבר. העולם היה מלא הפתעות.

שבועות אחדים לפני כן מונה שטרזמן לראש ממשלה. בבת-אחת נרגעה הזירה הפוליטית. איש לא דיבר עוד על נפילת הרייך. ה"ארגונים" למיניהם נסוגו בנהימות קלות לתוך מין שנת חורף. חברים רבים נטשו אותם. על נעדרים כבר כמעט לא שמענו. המושיעים השונים נעלמו מן הערים. הפוליטיקה הצטמצמה לכך שהמפלגות רבו ביניהן בשאלה מי המציא את הרנטנמארק. הלאומנים טענו שהיה זה הֶלפְרייך, חבר פרלמנט שמרן שהיה בעבר שר בממשלת הקייזר. השמאל הכחיש זאת בתוקף: אנשיו טענו שהיה זה אחד הדמוקרטים הנאמנים, רפובליקאי הגון אחד בשם ד"ר שאכט. אלה היו הימים שאחרי המבול. הכל אכן נשטף, אך המים התמעטו. הזקנים לא יכלו עדיין לטרטר על אודות נסיון העבר שלהם; אך גם הצעירים חטפו על הראש. מנהל הבנק בן העשרים ואחת נאלץ לחפש לו עבודה כפקיד זוטר, ותלמיד הגימנסיה שב להסתפק בעשרים מארק ככסף-כיס. מובן שהיו גם כמה "קורבנות של ייצוב המטבע" שאיבדו עצמם לדעת. אך רבים יותר היו אלה שהציצו עכשיו בזהירות מחוריהם ושאלו את עצמם אם אפשר אולי בכל זאת לחזור סוף-סוף לחיים.

תחושה של היום-שאחרי עמדה באוויר, ועימה מידה מסוימת של הקלה. בחג המולד הפכה ברלין כולה לשוק חגיגי. הכל נמכר בזיל הזול וכולם קנו רעשנים, מרציפן ושאר אביזרים ילדותיים, ולו רק כדי להיווכח שאכן אפשר כעת לקנות כל מיני דברים בפרוטות. אולי גם כדי לשכוח את השנה האחרונה, את כל העשור האחרון, ושוב להרגיש כמו ילד.

על כל הדוכנים נתלו שלטים שהכריזו: "המחירים כמו בימי השלום!" ובפעם הראשונה באמת היתה לנו תחושה של שלום.


11.

וכך אומנם היה. תקופת השלום היחידה שחוו בני דורי בגרמניה החלה: תקופה של שש שנים, בין 1924 ל-1929, שבה ניהל שטרזמן את המדיניות הגרמנית ממשרד החוץ, "תקופת שטרזמן". אפשר אולי לומר על פוליטיקה מה שאומרים על נשים: הטובה מכולן היא זו שמדברים בה הכי מעט. אם זה נכון, הרי שמדיניותו של שטרזמן היתה בלי ספק מצוינת. בזמנו כמעט שלא התנהל כל דיון פוליטי. משהו קרה אולי בשנתיים-שלוש הראשונות: סילוק שרידי ההרס שזרעה האינפלציה, תוכנית דוֹז, לוֹקארנוֹ, תוֹארי, ההצטרפות לחבר הלאומים - היו מאורעות שהתווכחו עליהם, אבל רק התווכחו. בבת-אחת שוב לא היתה הפוליטיקה עניין ששוברים בגללו צלחות.

ואחרי 1926 בערך, שוב לא היה שום דבר שראוי לדבר עליו בפוליטיקה. העיתונים נאלצו לחפש להם כותרות בארצות רחוקות. אצלנו לא היה כל חדש, הכל נהג כמנהגו והתנהל בנחת. מדי פעם התרחשו חילופי שלטון. לעיתים שלטו מפלגות הימין, לעיתים מפלגות השמאל. קשה היה להרגיש בהבדל. שר החוץ נקרא תמיד גוסטב שטרזמן. במילים אחרות: שלום, אין משברים באופק, עסקים כרגיל.

גם כספים החלו עתה לזרום למדינה. המארק שמר על ערכו והעסקים שגשגו. הזקנים התחילו להעלות זכרונות עבשים, לצחצח אותם ולהציגם שוב לראווה, כאילו מעולם לא הוצאו מכלל שימוש. עשר השנים האחרונות נשכחו, כאילו לא היו אלא חלום רע. מלכות גן-העדן שבה והתרחקה, ולא היה עוד ביקוש למושיעים או למהפכנים. בתחום הציבורי נזקקנו רק לפקידים הגונים, ובתחום הפרטי - לסוחרים ממולחים. אפשר היה ליהנות ממידה סבירה של חופש, שלווה וסדר. ליברליות חיובית שלטה בכל. המשכורות היו טובות, האוכל היה טוב, וכללית היה גם די משעמם. כל אחד שב לחיות את חייו הפרטיים, והוזמן אחר כבוד לנהל אותם כאוות נפשו ולהיות מאושר לפי דרכו.

אלא שאז קרה משהו מוזר - וכאן אני מגלה משהו שבעיני הוא המאורע הפוליטי המשמעותי ביותר של זמננו, ושלא צוין בשום עיתון: הציבור רובו ככולו לא נענה להזמנה זו. איש לא רצה בזה. ניכר היה שדור שלם של גרמנים לא ידע מה לעשות במתת הזאת של חיים פרטיים.

כעשרים שנתונים של גרמנים, צעירים פחות וצעירים יותר, התרגלו לכך שכל תוכן חייהם, כל מה שסיפק להם ריגושים עמוקים, אהבה ושנאה, שמחה ואבל, וכן כל התחושות וגירויי העצבים שלהם, סופקו להם, בחינם כביכול, על-ידי הכלל - אם גם מלוּוים לעיתים עוני ורעב, מוות, בלבול וסכנה. עכשיו, משנותקה האספקה הזו, מצאו עצמם כל אלה חסרי-אונים, מרוששים, שדודים, מאוכזבים ומשועממים. הם לא למדו אף פעם איך אדם חי את חייו שלו, איך אפשר להפוך חיים פרטיים קטנים למשהו נעלה, יפה וכדאי, איך ליהנות מחיים כאלה ואיך להפוך אותם למעניינים. לכן, לגביהם ירידת המתח הציבורי וחידוש החופש האישי לא היו מתת, אלא גזילה. הם החלו להשתעמם ונסחפו אחרי כל מיני רעיונות טיפשיים; הם נעשו נרגנים וציפו בכליון עיניים ממש לתקלה הראשונה, לכל נסיגה או תקרית שתהרוס את עידן השלום הזה כדי שאפשר יהיה לפתוח שוב בהרפתקה קולקטיבית חדשה.

אך לא כולם. יש לדייק בעניין זה - שהרי כאן נדרשת קפדנות מיוחדת: כאן טמון לפי דעתי המפתח לאותו פרק של ההיסטוריה העולמית שבעיצומו אנו מצויים. לא כל מי שהשתייך לדור הגרמני הצעיר הגיב באותו אופן. היו גם כאלה שבצעד מהוסס וקצת באיחור למדו אז לחיות ומצאו טעם בחייהם. הם הצליחו להתפכח משכרון המלחמה והמהפכה והחלו לבנות את אישיותם. כך, מתחת לפני השטח ובמסתרים, נפער אז אותו פער אשר יחצה לימים את העם הגרמני לנאצים וללא-נאצים.

כבר ציינתי שהגרמנים מוכשרים פחות מעמים אחרים לחיות חיים אישיים ולחוש אושר אישי. לימים, בצרפת ובאנגליה, התבוננתי לא בלי קנאה ולמדתי להעריך איזה אושר עילאי ואיזה מקור לא-אכזב לעונג מוצא הצרפתי למשל, באכילה ושתייה מתונים ורבי-השראה, בוויכוח מילולי בין גברים ובאהבה יצרית, מעודנת ומתורבתת, ואיזה עונג שואב האנגלי מגינתו, מיחסו לבעלי-חיים וממיגוון המשחקים והתחביבים שלו, ילדותיים ורציניים כאחד. לגרמני הממוצע אין שום דבר מקביל. רק שיכבה מסוימת של משכילים - אולי לא כל-כך קטנה, ובכל זאת מיעוט מובהק - מצאה ועדיין מוצאת לעצמה תוכן חיים ושמחת חיים בספרות ובמוזיקה, במחשבה עצמאית ובגיבוש השקפת עולם משלה; מפיקה עונג מהחלפת דעות, משיחה רצינית על כוס יין, מחברות שטופחה במשך שנים והיתה לנאמנה ורגשנית במקצת, ובל נשכח - מחיי משפחה הדוקים ואינטנסיביים. אלה הם המרכיבים של איכות החיים ושמחת החיים האופייניים לשיכבה חברתית זו. כמעט כל אלה נעלמו במהומה ובהתמוטטות הכללית של השנים שבין 1914 ו-1924. הדור הצעיר גדל לתוך עולם ללא מנהגים וללא מסורת.

ומן העבר השני של שיכבה משכילה זו ארבה תמיד, ואורבת אף היום, הסכנה הגדולה ביותר לגרמניה: ריקנות ושיעמום (אולי מחוץ לאזורים מסוימים שבשוליים: בוואריה או אזור הריין - מקומות שבהם יש גם משהו דרומי, קצת הומור ורומנטיקה). במישורים הגדולים של גרמניה הצפונית והצפון-מזרחית, על עריהם חסרות-הצבע, מאחורי העסקים והארגונים של הגרמנים - יסודיים תמיד ומנוהלים במצפוניות - איימה ומאיימת תמיד קהות-החושים, ואיתה הפחד מן הריק והכמיהה ל"גאולה": גאולה באמצעות אלכוהול, באמצעות אמונות תפלות, או מוטב - באמצעות איזה שכרון המונים אדיר, זול, הסוחף עימו את הכל.

מצב דברים בסיסי זה, שלפיו רק מיעוט קטן בגרמניה (אגב, מיעוט שמעולם לא חפף לאצולה או לבעלי הרכוש) הבין משהו על החיים והיה מסוגל לעשות משהו בחייו - מה שדרך אגב עשה את גרמניה לא מתאימה מיסודה למשטר דמוקרטי - מצב דברים בסיסי זה עבר הקצנה מסוכנת מאוד במהלך האירועים שבין השנים 1914 ל-1924. הדורות הוותיקים יותר איבדו את בטחונם באידיאלים שלהם ובעמדותיהם העקרוניות ונעשו הססניים; הם מיהרו לפרוק מעליהם כל אחריות, והתבוננו בצעירים בחנופה, מצפים מהם שיחוללו ניסים. ואילו הצעירים מצידם לא הכירו דבר מלבד המולה פומבית, סנסציות, אנרכיה ואותו קסם משחית של משחק המספרים הפרוע. הם רק ציפו שאלה יחזרו על עצמם במימדים כפולים ומכופלים, ובינתיים נראו להם חייהם הפרטיים "משעממים", "בורגניים", ו"מיושנים". ההמון היה גם הוא מורגל לסנסציות ולאנדרלמוסיה, ומלבד זאת, נחלשה והתערערה אמונתו, אמונת ההבל הגדולה האחרונה שלו, האמונה במרקס הקדוש, המפליא בקסמיו והכל-יודע, האמונה בקידמה הבלתי-נמנעת והאוטומטית שהבטיח להם.

מתחת לפני השטח היה אפוא הכל מוכן לאסון גדול.
אך בינתיים התנהל העולם הנראה והגלוי בשלווה זוהרת. היה זה השקט שלפני הסערה: סדר, רצון טוב ונדיבות. דומה שאפילו האותות המבשרים את האסון המתקרב השתלבו בתמונה הידידותית הכללית.


12.

אחד האותות האלה, סימן-דרך שלא הובן אז כלל, ואף זכה לעידוד ולשבח, היה שגעון הספורט שאחז בצעירי גרמניה של אותן השנים.

במהלך השנים 1924, 1925 ו-1926 הפכה גרמניה באחת למעצמת-על ספורטיבית. היא לא היתה בעבר ארץ של ספורט ומעולם לא גילתה יכולת המצאה ויצירתיות בתחום זה כמו אנגליה או אמריקה, למשל. הרוח הספורטיבית, ההתמסרות תוך שיכחה-עצמית לחדוות המשחק על עולם הדמיון שבו, על חוקיו ומנהגיו, זרה לחלוטין למבנה הנפש של הגרמני המצוי. ואף-על-פי-כן גדל באותן שנים בבת-אחת פי עשרה מספר החברים במועדוני הספורט ומספר הצופים באירועים ספורטיביים. מתאגרפים ואצנים למאה מטר הפכו לגיבורים לאומיים, וראשם של בני העשרים היה מלא בנתונים על תוצאות התחרויות, בשמות ובאותם סימנים הירוגליפיים שבהם עשו העיתונים שימוש לציון שיאי מהירות והישגים אחרים.

זה היה השיגעון ההמוני האחרון שבו לקחתי חלק בגרמניה. במשך כשנתיים נעצרו חיי הרוחניים כמעט כליל, בעוד אני מתאמן בעקשנות בריצות למרחקים בינוניים וארוכים. הייתי מוכר את נפשי לשטן ללא תנאי לו יכולתי לרוץ, ולו רק פעם אחת, 800 מטר בפחות משתי דקות. הלכתי לכל תחרות ספורט, הכרתי את כל הרצים בשמותיהם ולפי זמני השיא שלהם, וכמובן שאת השיאים הגרמניים והעולמיים יכולתי לדקלם מתוך שינה. דיווחי הספורט מילאו עכשיו אותו תפקיד בחיי שמילאו דיווחי הצבא לפני עשר שנים, ומספרי השבויים והשלל של פעם היו עכשיו השיאים ותוצאות המירוצים. הידיעה כי "הוּבֶּן רץ 100 מטר ב-10.6" עוררה בי כעת אותה התרגשות שעוררו בי בשעתן הידיעות ש"20,000 רוסים נפלו בשבי", והבשורה ש"פְּלֶצֶר זכה באליפות אנגליה בזמן שיא עולמי" השתוותה לידיעות שאף פעם לא זכינו להן בזמן המלחמה, למשל ש"פריז נכבשה", או ש"אנגליה מבקשת הסכם שלום". יום ולילה חלמתי להשיג את פלצר ואת הובן. לא החמצתי אף תחרות. התאמנתי שלוש פעמים בשבוע. הפסקתי לעשן, ובמקום זה יצאתי לאימון נוסף לפני השינה. זכיתי לאושר מושלם כשמצאתי את עצמי שותף מלא בתחום זה עם אלפים, עשרות אלפים, בעצם עם כולם. לא היה איש מבני גילי, מרוחק ממני ככל שיהיה, חסר השכלה ודוחה ככל שיהיה, שעימו לא יכולתי לשוחח מהרגע הראשון, בהתלהבות ובמשך שעות - על ספורט כמובן. לכולנו היו אותם מספרים בראש. ובלי לבטא זאת ובטבעיות גמורה היינו כולנו בדעה אחת. זה היה נעים כמעט כמו בזמן המלחמה. היה זה שוב אותו משחק גדול. שוב הבנו האחד את השני ללא מילים. המזון הרוחני שלנו היו המספרים, ונשמותינו רטטו בלי הרף מתוך מתח: האם יוכל פלצר לנצח גם את נוּרמִי? האם יגיע קֶרנִיג ל-10.3? היוכל סוף-סוף אחד הגרמנים לרוץ 400 מטר בפחות מ-48 שניות? ובעוד אנו מלווים במחשבותינו את "האלופים הגרמנים" על מגרשי הספורט הבינלאומיים, התאמנו בעצמנו וערכנו את התחרויות הקטנות שלנו, ממש כמו במלחמה, כאשר נהגנו לחקות את הינדֶנבּוּרג ולוּדֶנדוֹרף במגרשי המשחקים וברחובות, שם ניהלנו את המלחמות הקטנות שלנו עם אקדחי צעצוע וחרבות מעץ. איזה חיים קלילים ומרגשים!

המגוחך הוא שפוליטיקאים מימין ומשמאל שיבחו ללא הרף את התקפי הטמטום האלה של ההמון. לא רק ששוב שקענו לתוך אותה חולשה מוכרת של דורנו, לתוך שכרון המספרים הקרים והמנוכרים: הפעם גם עקבו אחרינו במלוא הריכוז והריעו לנו במקהלה מי שהיו מחנכינו. ה"לאומיים", סתומים ומטומטמים כמו תמיד, סברו שהנה מצאנו בעזרת האינסטינקטים הבריאים שלנו תחליף נפלא לשירות הצבאי החסר לנו כל-כך. כאילו מישהו מאיתנו באמת דאג ל"חינוך הגופני" שלו! ה"שמאלנים", חכמים להכעיס, ולכן בסופו של דבר מטומטמים אפילו יותר מן ה"לאומיים" (כרגיל), חשבו שהנה התגלתה השיטה שבעזרתה אפשר יהיה להטות את האינסטינקט הלוחמני שלנו לעבר הדשא הירוק ולשחרר קיטור בריצות ובאימונים, וראו בכך הבטחה לשלום העולם. הם התעלמו מן העובדה ש"האלופים הגרמנים", ללא יוצא מן הכלל, ענדו סרטים בשחור-לבן-אדום, למרות שצבעי הרפובליקה היו אז שחור-אדום-זהוב. לא עלה בדעתם כלל שהיה זה דווקא הקסם של משחק המלחמה, התבנית הישנה של התחרות מלאת-המתח בין האומות, שנשמר ותורגל כאן - וששום אינסטינקט לוחמני לא מצא לו כאן מוצא אחר. הם לא ראו את הקשר ולא הבחינו בנטייה לשוב וליפול אל דפוסי ההתנהגות הישנים.

היחיד שחש, כפי הנראה, שהכוחות שהוא שיחרר מובילים לדרך שגויה ומסוכנת היה שטרזמן עצמו. הוא נהג להעיר מדי פעם הערות מתמיהות על "אריסטוקרטיית השרירים", שתרמו לחוסר הפופולריות שלו, וייתכן שאומנם היה לו מושג כלשהו על מה שהתרחש כאן: שהרי כוחות העוועים האלה, שאת דרכם בפוליטיקה עמל כל העת לחסום - מעולם לא חוסלו ממש; הם רק חיפשו להם מוצא אחר. הדור הזה, שכעת "הגיע תורו", סירב ללמוד לחיות ביושר ובהגינות, וניצל כל מרחב פעולה לשם ביצוע של איזה מעשה שטות קולקטיבי.

בסך הכל, מחלת הספורט הזאת כתופעה המונית נמשכה רק שלוש שנים בערך (אני עצמי התאוששתי ממנה עוד קודם). לחיים ארוכים יותר חסר לה אותו חזון שסיפק לנו בזמן המלחמה "הניצחון הסופי" - חזון ונקודת סיום. כאן הכל חזר על עצמו: אותם השמות, אותם המספרים, אותן הסנסציות. אפשר היה להמשיך כך בלי סוף, אבל קשה היה להיסחף בלי סוף. למרות שגרמניה זכתה במקום השני באולימפיאדה של אמסטרדם בשנת 1928, לאחר מכן היו רק אכזבות והתקררות. דיווחי הספורט נעלמו מן העמודים הראשונים של העיתונים וחזרו לעמודים האחוריים שלהם. מגרשי המשחקים שוב לא היו מלאים כל-כך; שוב לא יכולת לסמוך על כך שכל בחור בן עשרים מתמצא בדיוק ב"זמן" של כל רצי המאה מטר. היו אפילו כאלה שלא ידעו בעל-פה מהו השיא העולמי.

אבל מצד שני, אט-אט התעוררו לחיים ה"ארגונים" והמפלגות, שלגביהם גם הפוליטיקה לא היתה אלא ספורט, ושבמשך השנתיים האחרונות היה נדמה שכמעט מתו.


13.

לא, תקופתו של שטרזמן לא היתה תקופה "גדולה". היא לא היתה הצלחה גמורה אף לרגע, כל עוד נמשכה. יותר מדי בעיות נדחקו אל מתחת לפני השטח. ברקע אפשר היה לחוש בכוחות דמוניים ומסוכנים מאוד - מרוסנים אומנם ומושתקים לעת עתה, אך קיימים בלי כל ספק. שום קסם לא יכול היה לרסן את הדמונים האלה. היתה זו תקופה ללא פאתוס, ללא גדוּלה, ללא כל שיכנוע אמיתי. תקופת רסטורציה צנועה. לתפיסות הישנות, האזרחיות-פטריוטיות, ליברליות ואוהבות-שלום, היתה שוב עדנה - אבל תוך כדי הצבעה על החללים הקיימים ועל התחליפים האפשריים, רק "בינתיים" ו"כל עוד אין משהו טוב יותר". לא היתה זו תקופה שמאוחר יותר, מתוך הווה עגום, אפשר לראות בה "עבר מפואר". ובכל זאת...

טַלֶרָאן אמר פעם, שמי שלא חי בשנים שלפני 1789 לא מכיר כלל את מתיקותם של החיים. גרמנים מבוגרים יותר נהגו לומר משהו דומה על השנים שלפני 1914. יהיה זה מגוחך לטעון טענה כזו לגבי שנות שלטונו של שטרזמן. אך עבורנו, עבור דור הגרמנים הצעירים, היתה זו - למרות כל חולשותיה - התקופה הטובה ביותר של חיינו. כל מה שידענו בכלל על מתיקות החיים היה קשור בה. אלה היו השנים היחידות בחיינו שבהן הטון השליט לא היה מינורי אלא דווקא מז'ורי, גם אם לעיתים מהוסס ודהוי במקצת. אלה היו השנים היחידות שבהן אפשר היה לחיות חיים נורמליים בכלל. הרוב, כפי שציינתי, לא ידעו לנצל זאת או נכשלו כשניסו. לגבינו, לגבי האחרים, נקשרו השנים האלה לכל הטוב שממנו יכולנו לינוק.

קשה לדבר על דברים שמעולם לא התרחשו לבסוף, שנותרו במעמד של "אולי" ו"כמעט". אך בכל זאת, דומני שבגרמניה של אותם הימים, למרות הסכנה האורבת והרוע הלא-אנושי, החל להתפתח גם משהו נדיר מאוד ויקר. חלקו הגדול של הדור שצמח אז היה אומנם מושחת עד היסוד. אך האחרים נשאו עימם, כך נדמה, הבטחה גדולה יותר מאשר כל דור אחר במאת השנים האחרונות. העשור הצחיח הזה שבין 1914 ל-1924 סחף עימו כל אחיזה במציאות וכל קשר למסורת, אך פיזר גם את כל האבק והזוהמה. הרוב מצאו את עצמם לאחר מכן ציניקנים חסרי עוגן. אך אלה שבכל זאת הצליחו ללמוד לחיות, למדו זאת "בכיתת מתקדמים" - בלי כל אותם חלומות-שווא והבלים, שבהם מזינים בדרך-כלל נוער הגדל מוגן בבית פנימה. נעזבנו חשופים לרוח פרצים, אך לעומת זאת לא היינו כלואים עוד; היינו אומנם עניים - גם בערכי רוח של המסורת, אך היינו משוחררים מדעות קדומות; היינו צרובים וקשוחים - ואם לא הפכנו קשוחים מדי כי אז לפחות לא ארבה לנו הסכנה שנהפוך חלשים מדי. גם אם לא נעשינו צינים - לא היה חשש שנהפך למין פֶּרסיוולים החולמים חלומות בהקיץ. בעידית של דור הגרמנים הזה שבין 1925 ל-1930 הלך וצמח משהו יפה מאוד, נושא תקווה לעתיד: אידיאליזם חדש שמעבר לספק ואכזבה, ליברליות אחרת, עמוקה, מקיפה ובשלה יותר מזו שאיפיינה את הליברליזם הפוליטי במאה ה-19; אכן, אולי אפילו בסיס להגינות מחודשת, מין אבירות חדשה, אסתטיקת חיים חדשה. כל זה היה עוד רחוק מלצאת מן הכוח אל הפועל; ולפני שהתגבש למחשבה או לאמירה של ממש, הופיעו ההולכי-על-ארבע ומחצו הכל ברגל גסה.

למרות הכל, רוח רעננה עזה נשבה אז בגרמניה, והיעדר ראוי לציון של שקרים מוסכמים. המחיצות בין המעמדות נעשו דקות ושבריריות יותר - אולי כתוצר לוואי מבורך של ההתרוששות הכללית. סטודנטים רבים היו גם פועלים לעת מצוא - ופועלים רבים היו סטודנטים. היהירות המעמדית, אותה מנטאליות של צווארון מעומלן, שוב לא היתה עוד באופנה. היחסים בין המינים נעשו פתוחים וחופשיים כפי שלא היו מעולם - אולי כתוצר לוואי מבורך של הזנחה ממושכת. מצידנו אנו, אפילו רגשי עליונות ובוז לא חשנו כלפי אותו דור שבצעירותו נאלץ להסתפק בהערצתן של בתולות חסודות או בתשוקה לזונות הרחוב. רק מעין חמלה מעורבת בתמיהה. בסופו של דבר, אפילו בין העמים הפציע אז שחר חדש של אפשרויות, עידן של הגינות, של רגשי קירבה, ושמחה מפורשת על הצבעוניות שהעניקו לעולם. ברלין היתה באותם הימים עיר בינלאומית למדי. אומנם, כבר אז אפשר היה להבחין פה ושם ברקע בטיפוס הנאצי האפל, שהשקיף בעיניים מזרות-אימה במה שהוא קרא "החיידק המזרחי" ועיקם את האף מול סימני ה"אמריקניזציה". הוא עורר בנו גועל נפש. "אנחנו" - אותו חלק בלתי-מוגדר של הנוער הגרמני, שזיהינו איש את רעהו בכל מקום שנפגשנו בו, לא רק הקפדנו להסביר פנים לזרים אלא הערצנו אותם ממש: עד כמה היו חיינו מעניינים יותר, יפים יותר ועשירים יותר בעולם שבו חיו לא רק גרמנים! כל הזרים התקבלו על-ידינו בברכה, בין שהגיעו מרצונם החופשי, כמו האמריקאים והסינים, ובין שהגיעו כפליטים, כמו הרוסים. האווירה השלטת היתה אווירה של פתיחות, של סקרנות מלווה בנדיבות ובמאמץ מודע ומכוון להבין ולאהוב דווקא את השונה. לא מעט ידידויות ואהבות פרחו אז בינינו לבין המזרח-הרחוק-מאוד או המערב-הרחוק-מאוד.

הזכרונות היקרים והאהובים עלי ביותר מאותם ימים קשורים לחבורת ידידים אחת, שהיתה מקומית ובינלאומית בעת ובעונה אחת, מעין פלח גלובוס במרכז ברלין. היתה זו אגודת טניס אוניברסיטאית קטנה של סטודנטים, שבה מספר הגרמנים כמעט לא עלה על זה של בני אומות אחרות. היו שם, למרבה הפליאה, מעט צרפתים ואנגלים, אבל מלבדם היה כדור-הארץ כולו מיוצג: אמריקאים וסקנדינבים, באלטים ורוסים, סינים ויפנים, הונגרים ובני הבלקן, אפילו טורקי אחד, מצחיק ומלנכולי, היה שם. מעולם לא חוויתי אווירה משוחררת, צעירה ופתוחה יותר - אולי רק בימים שהייתי אורח-לשעה ברובע הלטיני של פריז. געגועים עזים אוחזים בי משאני נזכר בערבי הקיץ שהיינו מבלים יחד אחרי המשחקים בבית האגודה, לעיתים עמוק לתוך הלילה. שקועים בכורסאות קש, עדיין בבגדי הטניס שלנו, מתלוצצים על כוס יין ומנהלים שיחות נלהבות וממושכות, שכלל לא עסקו בוויכוחים הפוליטיים הבוערים של השנים המוקדמות או המאוחרות, ושאותם הפסקנו מדי פעם כדי לשחק קצת פינג-פונג או להפעיל את הגראמופון ולרקוד. כמה תמימות היתה בכל זה, כמה רצינות של נעורים, חלומות לעתיד, פתיחות, אחווה ואמון הדדי! אני נדהם כשאני חושב על זה; קשה לדעת מה יותר בלתי-נתפס היום: שדבר כזה היה בכלל אפשרי בגרמניה, לפני עשר שנים בלבד, או שכל זה יכול היה להימחק כך מבלי להותיר סימן, בתוך עשר שנים בלבד.

במסגרת אותו חוג חוויתי גם את ההתאהבות העמוקה והממושכת ביותר שלי. נדמה לי שאף היא שייכת לדפים אלה, שכן יש לה צד על-אישי. הטענה שאדם "יכול לאהוב באמת רק פעם אחת" היא בלי ספק מין שקר רומנטי - אם גם שקר שזכה לפופולריות עצומה במאה הקודמת. אין גם טעם לנסות ולמיין את אהובותינו, השונות כל-כך, לפי איזשהו סדר ולטעון: "את זו או את זו אהבתי יותר." אבל דבר אחד בכל זאת נכון, והוא שרק פעם אחת בחיים, בדרך-כלל סביב גיל עשרים, מגיע רגע בחייך שבו חוויית האהבה ובחירת-ליבך קובעים את גורלך ואת אופייך יותר מתמיד; רגע שבו אדם אוהב לא את אהובתו בלבד אלא משהו נוסף: היבט שלם של החיים, תפיסה מסוימת שלהם, או אם תרצו: אידיאל, אידיאל שמתגלם באדם אחר, אידיאל שהופך בשר ודם. זו זכותם המיוחדת של בני העשרים - אם גם לא של כולם - לאהוב פעם אחת באשה את מה שיחושו אחר-כך ככוכב המזל שלהם.

היום עלי לחפש מושגים מופשטים כדי לתאר מה אני אוהב בעולם, על מה אני מוכן להגן בכל מחיר, ובמה בשום אופן לא אבגוד כדי שלא תאכל אותי האש הנצחית: חירות וחוכמה אנושית, אומץ, חן, צחוק ומוזיקה - ומכל מקום אינני בטוח שאני מצליח להסביר את עצמי. בעבר לא נזקקתי אלא לשם אחד בשביל לבטא את כל זה, ובעצם רק שם חיבה: טדי. יכולתי אז להיות בטוח שלפחות בחוג שלנו כולם יבינו אותי. כולנו אהבנו אותה, את נושאת השם, אוסטרית קטנה, בלונדינית בצבע דבש, מנומשת, קלת תנועה כלהבה, ולמענה למדנו ושכחנו מהי קנאה, חווינו קומדיות וטרגדיות קטנות ושרנו לה מזמורים והימנונים, וגילינו שהחיים יכולים להיות יפים אם חיים אותם באומץ ובחוכמה, בחן ובחירות, כשיודעים להאזין לשנינות ולמוזיקה שלהם. בחוגנו היתה לנו אֵלָה. האשה הזו, שקראנו לה אז טדי, היא היום בלי ספק בוגרת יותר ואנושית יותר, ואיש מאיתנו כמובן לא נותר על פסגות הרגש של אותם הימים; אך את העובדה שהיא היתה פעם קיימת ושתחושות כאלה התקיימו - את העובדה הזאת אי-אפשר למחוק. העובדה הזאת עיצבה אותנו וחישלה אותנו יותר מכל "אירוע היסטורי".

טדי נעלמה עד מהרה ממעגל חיינו, כמנהגן של אלות. כבר ב-1930 היא הסתלקה לפריז בהחלטה שלא לחזור. יייתכן שהיתה זו המהגרת הראשונה. ברגישותה ובחושיה חשה טדי הרבה לפנינו, והרבה לפני היטלר, את התהוותו של כל הרע והמטופש בגרמניה ואת האיום החבוי בם. היא שבה אומנם לביקור שנתי בכל קיץ, אך מפעם לפעם נעשה האוויר דביק יותר עבורה, והנשימה - כבדה יותר. ב-1933 היא באה לביקור אחרון. ולא עוד.

כבר הרבה לפני כן לא היינו "אנו" - אותו "אנו" בלתי-מוגדר וחסר שם, לא מפלגה, לא כוח ולא ארגון - אלא מיעוט קטן בגרמניה. חשנו בכך. תחושת השיתוף המובנת מאליה שליוותה בעבר את משחק המספרים - אם בהקשר למלחמה ואם בהקשר לשיאי ספורט - התהפכה זה מכבר: ידענו שעם רבים מבני דורנו לא יכולנו להחליף מילה, משום שדיברנו בשפה אחרת. סביבנו חשנו ב"גרמניה החוּמה" ההולכת ומתהווה. היתה לה עגה מתועבת, שצפנה בחובה עולם שלם של טיפשות אלימה: "משימה", "ערבויות", "מסירות-נפש", "בני עמנו", "רגבי אדמתנו", "נוכרים", "תת-אדם". גם לנו היתה שפת סתרים משלנו. הסכמנו בינינו מייד על מי שהיה בעינינו "חכם", ולא היה לזה כל קשר לתבונה אלא רק ליכולת להבין את מהות החיים - וכן היכולת להשתייך "אלינו". ידענו גם שמספרם של הטיפשים רב לאין ערוך ממספרנו. אך כל זמן ששטרזמן היה שם, חשנו בטוחים. ידענו שיש מי שירסן אותם. התהלכנו בין חיות הטרף האלה בלי חשש, כמו אנשים בגן-חיות מודרני, חסר-סורגים, באמונה שהתעלות והמשוכות נמצאים במקומות הנכונים. לחיות הטרף מצידן היתה בוודאי תחושה דומה: מתוך שנאתם היוקדת קראו לאותו סדר בלתי-נראה, שחרף מראית עין של חירות הצליח לרסן אותם, בשם שאמר הכל: "השיטה". אבל הם נותרו מרוסנים.

במשך כל השנים האלה לא נעשה אף ניסיון לרצוח את שטרזמן, אף-על-פי שזה בוודאי לא היה קשה במיוחד. לא היו לו שומרי ראש והוא לא הגן על עצמו. לעיתים קרובות אפשר היה לראות אותו מטייל באוּנטֶר דֶן לינדֶן: איש לא מרשים, גוץ, עם כובע-דרבי. "זה לא שטרזמן שם?" היה מישהו שואל, ואומנם היה זה שטרזמן. אפשר היה לראותו בכיכר פריז ליד ערוגת פרחים, מרים במקל ההליכה שלו פרח אחד ומתבונן בו בעיניו הבולטות, מהורהר. אולי ניסה להיזכר בשמו הבוטאני.

מוזר: היטלר מופיע היום רק במכונית, נוסע במהירות, מוקף בעשר או שתים-עשרה מכוניות מלאות אנשי ס"ס חמושים. סביר שהוא עושה נכון. בשנת 1922 ויתר רתנאו על משמר חמוש ונרצח מייד. מסתבר שבתקופת הביניים יכול היה שטרזמן להתבונן בפרחים שבכיכר פריז בלי שמירה ובלי ליווי. אולי באמת היה מין קוסם, האיש השמן והאפור הזה; האיש הלא-מרשים, הלא-נאה, הלא-פופולרי, עם צוואר שור ועיניים בולטות. ואולי דווקא תכונות אלה הן שהגנו עליו?

ליווינו אותו מרחוק במבטינו, משתרך לאיטו, אפוף-מחשבות, פונה מהלינדֶן לווילהֶלמשטראסה - רבים לא הבחינו בו או לא הכירו אותו כלל; אחרים בירכו אותו והוא החזיר להם ברכה, בנימוס ובאדיבות, בהרמת כובע, לא בהושטת יד, ולכל אחד לחוד, לא לקבוצות - ושאלנו את עצמנו אם אומנם הוא "חכם". אך תהיה התשובה אשר תהיה, בסתר ליבנו חשנו כלפי האיש הצנוע הזה אמון שקט, כבוד והכרת טובה על עצם העובדה שהוא לא איש מרשים. לא הרבה יותר מזה. הוא לא היה איש שעורר רגשות עזים.

את הרגש העז ביותר הוא עורר במותו: בהלה פתאומית ומצמררת. הוא סבל זמן ממושך ואיש לא ידע בדיוק עד כמה. כמובן, לאחר מכן החלו כולם להיזכר: בפעם האחרונה, לפני ארבעה שבועות, באונטר דן לינדן, הוא אכן נראה חיוור ונפוח מתמיד. אך הוא היה כל-כך לא מרשים. קשה היה להבחין במשהו. גם מותו לא היה מרשים: בסופו של יום מתיש, בערב, מתכונן ללכת לישון כמו כל אזרח פשוט ומצחצח שיניים, קרס לפתע - כך דווח לנו אחר-כך - והכוס נשמטה מידו... למחרת בבוקר הופיעה בעיתונים הכותרת: שטרזמן מת.

ואנחנו, שקראנו זאת, חשנו אימה מקפיאה. מי יוכל לרסן עכשיו את חיות הפרא? רק לאחרונה החלו אלה להתעורר ולהחתים את תומכיהם על עצומה מטורפת, ראשונה מסוגה: על כל שר בממשלה שיחתום בעתיד על הסכמים "המבוססים על השקר של אשמת גרמניה במלחמה" יוטל עונש מאסר בפועל. זה היה עוד מין משהו למטומטמים. מודעות ותהלוכות, אסיפות-עם, מצעדים, ופה ושם - קצת יריות. זמן השלום הגיע לקיצו. כל עוד שטרזמן חי זה עוד לא היה ברור. כעת, בבת-אחת, זה היה ברור.

אוקטובר שנת 1929. סתיו עגום אחרי קיץ נאה. גשם ומזג-אוויר קשה, ומעל לכל אותה תחושה מעיקה באוויר, שלא נבעה מן האקלים. על לוחות-המודעות הופיעו מילים מרושעות; ברחובות נראו בפעם הראשונה מדים בצבע חום-צואה ומעליהם פרצופים לא-ידידותיים; רעש ושריקות של מוזיקת מצעדים מוזרה, וולגרית וצרחנית. במשרדי הממשלה - מבוכה, ברייכסטאג - סצינות רעשניות. העיתונים מלאים במשבר הממשלתי הזוחל והמתמשך בלי סוף. כל זה היה אומנם מוכר לעייפה; הריח של שנת 1919 או 1920 עמד באוויר. וכי לא היה זה שוב אותו הרמן מילר המסכן, שכבר היה פעם ראש ממשלה? כל זמן ששטרזמן היה בחיים לא התעניינו כל-כך בראש הממשלה. מותו היה התחלת הסוף.


14.

באביב 1930 התמנה בְּרוּנינג לראשות הממשלה, ובפעם הראשונה, ככל שיכולנו לזכור, היה לגרמניה שליט תקיף. בין 1914 ל-1923 היו כל הממשלות חלשות במיוחד. שטרזמן משל אומנם בכישרון בכל התחומים, אך תמיד ביד רכה; הוא מעולם לא הכאיב לאיש. ברונינג הכאיב להרבה אנשים כל הזמן - זה היה הסגנון שלו והוא אף התגאה בכך שהיה "לא-פופולרי". הוא היה איש קשה, גרמי, שהציץ בעיניים ממצמצות דרך זוג משקפיים ללא מסגרת. כל דבר ידידותי או פשרני היה זר לטבעו. על הצלחותיו, והיו לו בלי כל ספק הצלחות אחדות, היה אפשר לומר תמיד: "הניתוח הצליח, החולה מת." כדי להביא את עניין השילומים לידי אבסורד הוא נתן לכלכלה הגרמנית לקרוס; הבנקים נסגרו, מספר מחוסרי העבודה הגיע ל-6 מיליון. כדי להמשיך ולשלוט בתקציב בתנאים אלה, הוא הפעיל את כלל הברזל של כל ראש-משפחה קפדן: "להדק את החגורות". בקצב קבוע, בערך כל חצי שנה, שלף ברונינג איזה "צו חירום" שהוריד שוב ושוב את המשכורות, את הפנסיות, את היקף התמיכה בנזקקים, ולבסוף גם את ההכנסה הפרטית ואת הריבית. דבר גרר דבר, וברונינג חרק שיניים והסיק כל פעם את המסקנות הכואבות. משהו ממכשירי-העינויים שהיטלר יפעיל ביעילות כעבור זמן, התחיל אצל ברונינג: "קיצוב במטבע זר", שהפך את הנסיעה לחו"ל ואת ההגירה לבלתי-אפשריות, מעין "מס על העריקה מן הרייך". גם ההגבלות על חופש העיתונות וסתימת הפיות ברייכסטאג התחילו בזמנו. אלא שככל שהדבר פרדוקסלי, הוא עשה את כל זה מתוך כוונה מלאה להגן על הרפובליקה, גם אם לבסוף נאלצו הרפובליקאים לשאול את עצמם על מה בעצם נשאר להם להגן.

למיטב ידיעתי, משטרו של ברונינג היה הניסיון הראשון, הדגם כביכול, לסוג משטר שמדינות רבות באירופה ינסו לאמץ אחר-כך: חצי-דיקטטורה בשם הדמוקרטיה וכהגנה מפני דיקטטורה של ממש. מי שיטריח עצמו לחקור ביסודיות את תקופת שלטונו של ברונינג, ימצא כבר בה את כל המרכיבים של אותו משטר שאת הקמתו נועד למנוע: הייאוש של תומכי השלטון, הסחף של כל עמדותיו, ההסתגלות להיעדר-חירות, חוסר-האונים האידיאי מול תעמולת המתנגדים, ויתור על כל יוזמה לטובתם, ולבסוף התבוסה המיידית ברגע שהעניין כולו הפך לשאלה של כוח בלבד.

לברונינג לא היו תומכים אמיתיים. הוא "נסבל". הוא היה הרע במיעוטו: המורה הקפדן, שבניגוד למי שמלקה מתוך תענוג, מעניש את תלמידיו ואומר: "לי זה מכאיב יותר מאשר לכם." ברונינג נסבל משום שנדמה היה שהוא ההגנה היחידה מפני היטלר. וכיוון שהוא ידע זאת, כמובן, לא היה יכול בשום אופן לפעול לחיסולו של היטלר. חייו הפוליטיים היו תלויים במאבק בו, ולכן גם בעצם קיומו. הוא היה חייב להילחם בהיטלר - אך גם לשמר אותו. אסור היה לו להרשות להיטלר להגיע לשלטון, אך צריך היה להמשיך ולקיים אותו כיריב מסוכן. היה זה בלי ספק תרגיל קשה בשמירה על שיווי-משקל! ברונינג עמד בו - בפרצוף פוקר וחריקת שיניים - שנתיים תמימות, וזה כשלעצמו היה הישג גדול. אך הרגע שבו יאבד את שיווי-המשקל לא יכול היה שלא להגיע, ומה אז? תקופת ברונינג כולה עמדה בסימן השאלה הזה: מה אז? באותם הימים הדבר האחד שמיתן את ההווה העגום היתה התחזית לעתיד נורא. ברונינג עצמו לא יכול היה להציע למדינה דבר מלבד עוני, מצב-רוח רע, הגבלות על חופש הפרט והבטחה שאין שום דבר טוב מזה. לכל היותר קריאה להתנהגות סטואית. אך הוא היה אדם יבש מכדי שיוכל להציג, אפילו את זה, במילים שהיו משאירות רושם. לא היה לו שום רעיון והוא לא הציג שום תביעה. הוא רק הטיל על סביבותיו צל של עגמומיות.

בינתיים שבו והתקבצו ברעש אותם כוחות שבילו זמן רב באפס מעשה. ב-14 בספטמבר 1930 נערכו בחירות לרייכסטאג, והנאצים הפכו באחת מרסיס פוליטי מגוחך לכוח השני בגודלו בגרמניה. מספר המושבים שלהם ברייכסטאג עלה מ-12 ל-107. מאותו יום היתה הדמות המרכזית, גם במהלך תקופתו של ברונינג, לא ברונינג עצמו אלא היטלר. השאלה לא היתה עוד אם ברונינג יישאר, אלא אם היטלר יבוא. הדיון הפוליטי המיוסר והמריר לא עסק עוד בשאלה בעד או נגד ברונינג, אלא בעד או נגד היטלר. ובפרברים, שם שוב החלו יריות, ירו למוות אלה באלה לא תומכיו ומתנגדיו של ברונינג, אלא תומכיו ומתנגדיו של היטלר.

באותה עת היוו עדיין אישיותו של היטלר, עברו, מהותו ונאומיו מכשול בדרכה של התנועה שהתגבשה סביבו. בחוגים רחבים עדיין ראו בו דמות מפוקפקת, בעלת עבר מעורפל, אותו מושיע ממינכן שנת 1923, האיש של פוטש מרתף-הבירה הגרוטסקי. בנוסף לכך, היה באווירה סביבו משהו דוחה במפגיע, ולא רק בעיני ה"חכמים", אלא גם בעיני הגרמני הרגיל: תסרוקת הסרסור שלו, ההידור המעושה, העגה של פרברי וינה, והנאומים הרבים והארוכים שלו, שאליהם נלוותה ההתנהגות האפילפטית, תנועות היד הפרועות, הקצף על השפתיים, המבט החודר, התועה, המצליף במתבונן. וכמו כן - תוכנם של הנאומים: ההנאה הגלויה שהפיק מן האיומים, מן הזוועה; הפנטזיות העקובות-מדם שלו על הוצאות להורג. מרבית אלה שהריעו לו שם, באולם הספורט ב-1930, היו בוודאי נמנעים מלתת לו אש לסיגריה אילו נתקלו בו ברחוב. אבל כאן כבר ניכר הדבר המשונה הזה: הקסם שהיה בדוחה, במטונף, בנוטף-גועל - דווקא כשהיו בשיאם. הרי איש לא היה מתפלא אילו במהלך נאומו הראשון היה אחד השומרים תופס את היצור הזה בצווארונו ומעמיד אותו במקום שאיש לא יראה אותו שוב - לשם בלי ספק היה שייך. מכיוון שלא זה מה שקרה - אלא להיפך, והאיש עלה ועלה, ונעשה מטורף ומפלצתי יותר, ולכן גם הלך והתפרסם, והיה יותר ויותר קשה להתעלם ממנו - התהפכו היוצרות: המפלצת החלה להלך קסם על סביבותיה; וכך הסתבר אותו מסתורין שהוא בבסיס התופעה שנקראת היטלר: המתנגדים לו סבלו מעירפול וטשטוש חושים; הם לא הצליחו להתמודד עם התופעה הזאת ומצאו את עצמם מאובנים תחת מבט המדוזה, לא מסוגלים לתפוס שמה שעומד מולם זה העולם התחתון בדמות אדם.

היטלר, המוזמן להעיד בפני בית-המשפט העליון בגרמניה, מרעים בקולו באולם בית-המשפט ומודיע שבבוא היום יגיע לשלטון, באורח חוקי לחלוטין, ואז - ראשים ייערפו. דבר לא קורה. אב בית-המשפט לבן-השיער אפילו לא מעלה על דעתו לשלוח את העד לכלא. במערכת הבחירות לנשיאות שניהל היטלר נגד הינדנבּוּרג, הכריז שהוא כבר זכה בין כך ובין כך, שכן המתחרה שלו בן 85 ואילו הוא רק בן 43; הוא יכול לחכות. ושוב - דבר לא קורה. כשאמר זאת בשנית באסיפת-עם, כעבור זמן-מה, הגיבו השומעים בצחוק, כאילו מישהו דגדג אותם. לילה אחד התנפלו שישה אנשי פלוגות-הסער על אחד מאלה ש"חשבו אחרת" ורמסו אותו למוות. פשוטו כמשמעו. הם קיבלו על כך עונש מוות, ואילו היטלר שלח להם מברק הוקרה ושבח. ושוב - דבר לא קרה. לא, בעצם כן קרה משהו: השישה קיבלו חנינה.

מוזר היה לראות כיצד התגלגלו הדברים: החוצפה הפרועה, שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא-סימפטי הזה לדמון; הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי מה בעצם אמר או עשה - כלומר, רק אחרי שאמירה מטורפת יותר ומעשה מפלצתי יותר כבר העמידו בצל את האמירות הקודמות והמעשים הקודמים; הקהל המהופנט, עם הזמן פחות ופחות מוגן מפני הקסם שבמבחיל ומפני שכרון הרוע. מלבד זאת, היטלר הבטיח הכל לכולם, וכך זכה כמובן בקהל גדול והפכפך של תומכים ובוחרים חסרי-דעה, מאוכזבים ומרוששים. אבל זה לא היה העיקר. מעבר לדמגוגיה הריקה ולסעיפי המצע שלו אפשר היה לחוש שהוא מבטיח באמת ובתמים שני דברים: כינונו מחדש של משחק המלחמה שהתנהל בין השנים 1914 ל-1918 וחזרה על מסע השוד הגדול, המפואר והאנרכי של שנת 1923. במילים אחרות: כך נראו מדיניות החוץ והמדיניות הכלכלית שלו לעתיד. הוא לא היה צריך להבטיח זאת במפורש; הוא יכול היה אפילו לומר את ההיפך (כמו שעשה אחר-כך, ב"נאום השלום" שלו): הכל הבינו אותו ממילא. על סמך זה גויסו צעירי מפלגתו, הגרעין הקשה של המפלגה הנאצית. היטלר העלה באוב את שתי החוויות הגדולות שעיצבו את הדור הצעיר, וזה פעל כמו ניצוץ חשמלי על כל מי שבסתר ליבם עוד נתלו בזכרון החוויות האלה. מבחוץ נשארו רק אלה שביקשו למחוק מזכרונם אותן חוויות בדיוק, וסימנו אותן לעצמם בסימן שלילה ברור. דהיינו, "אנחנו".

אך "לנו" לא היתה מפלגה אחרת, לא היה לנו דגל שאחריו יכולנו לצעוד, לא תוכנית פעולה ולא קריאת קרב מלכדת. אחרי מי יכולנו לצעוד? מלבד הנאצים, שהיו הכוח המוביל, היו אכן בשטח אותם ריאקציונרים בורגנים מתורבתים שהתאספו סביב ה'שטאלהלם', אנשים שהתפעמו, אם גם באורח מעורפל משהו, מ"חוויית החזית" או מ"רגבי אדמתנו", ולמרות שלא היתה בהם הוולגריות האופיינית לנאצים, היו שותפים להם באטימות מלאת הטינה ובעוינותם הכללית לחיים. היו גם הסוציאל-דמוקרטים, שנחשפו יותר מפעם אחת, מוכים עוד לפני שהקרב החל, ולבסוף היו הקומוניסטים, על מפגן הדוגמטיות הפלגנית, ושובל כשלונות העבר שלהם. (מוזר שהקומוניסטים, מה שלא עשו, תמיד הוכו ונורו בגב. זה נראה כמו חוק-טבע).

חוץ מזה היו גם הצבא, שותק כספינקס, מונהג בידי גנרל חובב תככים, והמשטרה הפרוסית, שנחשבה לגוף מאומן היטב, כוח שהרפובליקה יכולה לסמוך עליו. כך לכל הפחות נאמר לנו, אך אם לשפוט לפי נסיון העבר, קשה היה שלא לפקפק בכך.

אלה היו הכוחות שהשתתפו במשחק. המשחק עצמו נגרר לאיטו, עגום ועיקש, ללא נקודות שיא, ללא דרמה, ללא הכרעות נראות לעין. האווירה בגרמניה של אותם הימים מזכירה את האווירה השוררת באירופה היום: ציפייה משתקת לבלתי-נמנע, שאותו מבקשים עדיין, למרות הכל ועד לרגע האחרון, למנוע. מה שהיום הוא עובדה: המלחמה המתקרבת באירופה, היה אז תפיסת השלטון בידי היטלר בגרמניה, כולל "ליל הסכינים הארוכות" שאת בואו הבטיחו הנאצים. גם בפרטים אפשר לראות את הדמיון: ההתקרבות האיטית של הזוועה, ההתפוררות של כל כוחות-הנגד, אחיזתם הנואשת בכללי המשחק שהיריב שובר מדי יום ביומו. המלחמה התנהלה באורח חד-צדדי לחלוטין. היתה זו דריכות שבין "חוק וסדר" ל"מלחמת אזרחים" (אומנם לא הוקמו בריקדות, אך מדי יום היו קרבות-רחוב וחילופי יריות, התקפות על "תאי מפלגות", וכל הזמן גם קורבנות בנפש). כבר אז התחילו לדבר על "פייסנות": קבוצות חזקות תמכו ברעיון להפוך את היטלר ל"בלתי-מזיק" על-ידי כך ש"ישתפו אותו באחריות". הכל דנו בשאלות הפוליטיות האלה דיון מריר וחסר תוצאות: בבתי-הקפה, בברים, בחנויות, בבתי-הספר, בבית. אפשר היה - בל נשכח - לשוב ולשחק במשחק המספרים: כל הזמן היו בחירות, גדולות וקטנות, ועתה עסקו כולם בספירת קולות ומנדטים. מספרי הנאצים עלו בהתמדה. מה שהלך ואבד היו שמחת החיים, החביבות, התמימות, הרצון הטוב, ההבנה, הנכונות להתנדב, רוחב הלב וההומור. גם ספרים טובים לא היו עוד, וכמובן לא היה עוד מי שיתעניין בהם. האוויר בגרמניה הלך ונעשה דביק במהירות.

הוא נעשה דביק יותר בכל יום - עד לקיץ 1932. אז התמוטט ברונינג, ללא סיבה ובפתאומיות, ונפתחה תקופת הביניים של פּאפֶּן ושלייכר: ממשלה של אדונים מן האצולה שאיש בעצם לא הכיר, ממשלה שהביאה עימה שישה חודשים של דהרת פרשים פוליטית פרועה. הרפובליקה נהרסה, החוקה חדלה לתפקד, הרייכסטאג פוזר, נבחר מחדש, פוזר שוב ושב ונבחר, העיתונים נאסרו, הממשלה הפרוסית פוטרה, הבירוקרטיה הגבוהה אוישה כולה מחדש - וכל זה התרחש במין אווירה עליזה של הליכה על פי התהום. שנת 1939 באירופה דומה מאוד לקיץ 1932 בגרמניה. כפסע היה בינינו לבין הסוף. אשר יגורנו יכול היה לבוא בכל רגע. הנאצים מילאו כעת את הרחובות במדים שלהם, שאותם לבשו סוף-סוף בהיתר מגבוה. הם הטילו פצצות, הכינו רשימות של מנודים. באוגוסט התנהל כבר משא ומתן עם היטלר בשאלה אם יהיה מוכן להיות סגן ראש הממשלה, ובנובמבר, לאחר שדרכיהם של פאפן ושלייכר נפרדו, הציעו לו כבר את ראשות הממשלה; בין היטלר והשלטון לא ניצב עוד דבר מלבד ההימור של כמה אבירים פוליטים מן האצולה. כל המשוכות האחרות כבר נפלו: לא היתה עוד חוקה, לא ערבויות משפטיות, לא רפובליקה, כלום, שום דבר, אפילו המשטרה הרפובליקאית הפרוסית לא היתה קיימת עוד. כך מתפורר היום חבר-הלאומים והסדרי הביטחון המשותפים, לבריתות אין עוד ערך וכל משא-ומתן הופך חסר משמעות. כך נפלו ספרד, אוסטריה, וצ'כוסלובקיה. ואף-על-פי-כן, כמו היום, בכל שלט אז, דווקא ברגע האחרון, המסוכן ביותר והמייאש ביותר, אופטימיזם חולני ועליז, אופטימיזם של מהמרים, מין נינוחות משועשעת, ביטחון בכך שממש על הסף הכל ייגמר בכי טוב. האם לא היתה אז קופתו של היטלר ריקה? וכי אין היא ריקה כעת? האם לא הזדעקו לבסוף אפילו ידידיו-לשעבר של היטלר להתייצב נגדו? האין הם שבים ומזדעקים גם עכשיו? האם לא התעוררה אז לחיים תמונת המצב הפוליטית הקפואה - כמו באירופה בשנת 1939?

אז, כמו היום, אפשר היה עוד להשתעשע במחשבה שהגרוע ביותר כבר מאחורינו.


15.

ובכן, אנו מוכנים. המסע הסתיים. הגענו לשדה המערכה. הדו-קרב יכול להתחיל.

 

שם הספר: סיפור של גרמני
שם המחבר: סבסטיאן הפנר

Geschichte Eines Deutschen
by
Sebastian Haffner

תירגמה מגרמנית והוסיפה אחרית-דבר: שולמית וולקוב
מהדורה ראשונה, אוקטובר 2002
מספר עמודים: 202
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
דיוקן המחבר
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪


מסת"ב 965-7120-20-9
דאנאקוד: 497-1029


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.