1. הצילום הראשון
אני בת שתים עשרה, חוזרת עם ההורים מביקור אצל מכרים בנווה שאנן. אבי נוהג במכונית, אני יושבת מאחור, הורי מתווכחים על משהו. אני זוכרת שלפני שעה הוא צילם אותנו עם המכרים על המרפסת. המצלמה, אני יודעת, נמצאת בתיק שלו.

כשהוויכוח בין הורי משתתק לרגע, אני מבקשת את אבא שילמד אותי לצלם. אבא לא עונה, אבל כעבור רגע עוצר את המכונית בצד הדרך.

הוא שולח את אמא ללכת לתוך השדה ולהתייצב מולנו. האם ייתן לי עכשיו שיעור בצילום? על גוף המצלמה יש הרבה מיספרים, זה מדאיג. אבא מכווץ את גבותיו, ואומר: "צריך שהמיספרים יהיו באמצע", וכבר הוא מסובב אותם כמו שאמר, לאמצע. האצבע שלו מצביעה עכשיו על הכפתור הגבוה, הרגיש. הוא אומר: כאן לוחצים, בזהירות, אבל לא לפני הזמן.

עכשיו אני מחכה. אבא ניגש אל אמא, נעמד לצידה, מחבק אותה בידו השמאלית. נראה, שהכל מוכן לצילום. הורי עומדים מולי, קצת רחוקים, ממצמצים אל השמש המסנוורת שמאחורי גבי. אני עומדת מולם. המצלמה מטילה את כל כובד משקלה על כפות ידי, כבדה וקלה כאחת. היא ממלאת אותי עכשיו בהתרגשות של אפשרויות, של הרפתקה, של מעשה קסם. גם של כוח - כוחו של מי שמסתתר מאחורי הקופסה השחורה. שיכול לסגור את האחרים במלבן. שיוצר תמונה שתישאר לנצח.

אחרי הצילום הראשון אני כבר שיכורה ומאוהבת. אם אמא לא הייתה מזכירה ש'צילום עולה כסף', הייתי רצה ומצלמת את כל מה שמסביב.

הרבה פעמים חזרתי אל הצילום הראשון ההוא, להביט בו שוב. מתוך געגוע: לנסות לראות בו משהו מהדרמה, מהטרנספורמציה הזאת שקרתה בתוכי אז בן-רגע. ההתאהבות, ההיקסמות. איך לחיצה אחת יכולה לחולל כזה פלא? מה, בעצם, קרה שם, במהירות כזאת? אי אפשר למצוא את התשובה בצילום ההוא. זהו צילום שחור-לבן, קטן, של אלבום משפחה, מודבק יחד עם עוד שלושה על גבי דף שחור. אף פעם לא הצלחתי לראות בו את אותו רגע פלאי.

2. משבר
השנה היא 1984, סימסטר ב', שנה ראשונה שלי ב'פראת', לימודי תואר שני בצילום, ניו-יורק. המורה, פיל פרקיס, צריך ללמד אותנו, אבל במקום זה הוא בתל אביב, נותן סימסטר בקמרה אובסקורה. יש לנו מורָה-מחליפה. היא מלמדת, אבל לא באמת רוצה להתקרב אלינו.

אני במשבר. אני לא סובלת את הצילומים שאני עושה. אלה עדיין צילומי רחוב, כמו קודם. אני חרוצה: ממשיכה לצאת לצלם בכל יום פנוי. מבחוץ, מכביד הקור של החורף הניו-יורקי. מבפנים, התיסכול שאני רק מסוגלת לחזור על עצמי. המורים חוברים לעודד אותי, כאילו אני מתקדמת. אני לא מאמינה לאף מילה. ככל שאני רוצה יותר, כך הצילומים נעשים פחות משכנעים. איך לעשות שינוי? אין לי מושג.

אני כל הזמן שני אנשים: אחד שמתעקש לעבוד (אולי מתוך העבודה יקרה משהו חדש?) ושני שמגחך מהצד. לא יכולתי להיפרד מהדמות הלועגת, כמו שאי אפשר להתרחק מהצל שהגוף שלך מטיל.

שיחה עם רג'ינה, חברתי-לכיתה, כשאנחנו נוסעות מיום-לימודים הביתה. אנחנו מדברות על היכולת המוגבלת של אנשים להשתנות. כמה קשה להחליף פאזה. היא אומרת שזה בסדר, שגם כמו שאנחנו יש בנו הרבה דברים טובים. ואני מוצאת את עצמי חצי-צועקת: אבל אני רוצה להשתנות! אני פוחדת לא-להשתנות! ונבהלת מהקול של עצמי. אני חושבת שאחר-כך עברנו לדבר על משהו אחר.

מה עושים עם לבטים כאלה באמצע לימודי תואר שני?

בשנה השנייה פיל נותן לזה הגדרה. הוא אומר: את פשוט איבדת את ההנאה מצילום, וככה אי אפשר.

כשאני מסתכלת עכשיו על התקופה הקשה ההיא, אני חושבת שהיא הייתה גם מועילה. המשבר בשבילי, בסופו של דבר, הפך גם להתחלה חדשה.

3. אושר
שיעור ראשון של שנה ב'. אנחנו יושבים עם פיל פרקיס, מקשיבים לשיחת הפתיחה שלו. זו פנייה כללית אל הקבוצה, לא אישית אלי. הוא מציע שננסה לחפש דרך חדשה, שאינה הצילום הישיר המסורתי. הכיתה דוממת. ברור שהוא מתייחס, בין השאר, לפוסט-מודרניזם, שרואים בגלריות; לצילום שנראה אחרת.

באותו רגע, כמו בהבלחה, ממקום שמרגיש מאוד צלול ואמיתי, אני אומרת - לפני כולם - שאני הולכת לעשות שינוי בדרך העבודה שלי. אם הפוסט-מודרניסטים יצרו מערכת חוקים עצמאית משלהם לשימוש בצילום, אני יכולה ליצור מערכת חוקים משלי. יש לי כבר כמה רעיונות. הרי שירטטתי לעצמי כמה סקיצות-ראשוניות. פיל שואל אם יש לי כמה עבודות גמורות. אני מחייכת. אין לי.

אני חושבת על שילוב של מילים בצילומים, אפילו להכניס מילים לתוך הצילום עצמו. אולי בחריטה. אולי בצביעה במכחול או ישר מהשפופרת. אולי ריקמה בחוטים. אני אשתמש בצילומי עיתונים, שאגזור ואגדיל. אני אשתמש בשני הקורסים המיוחדים שנרשמתי אליהם - ליטוגרפיה וטכניקות-הדפסה של המאה ה-19 - כחלק מתערוכת-הגמר שלי, שבה כל עבודה תוכל להיות בגודל ובחומרים משלה.

הנה, זה קרה. פתאום יכולתי לעשות - בינתים רק בתוך הראש שלי - את השינוי. עשיתי החלטה, ועכשיו כולם, פיל וחברי הסטודנטים, שמעו. ברגע שאמרתי את זה, נכנסתי למחוייבות. זה מה שאני רוצה. יהיה המחיר אשר יהיה. רגע של אושר.

פיל ממהר לרפד אותי. בשיחה אישית קצרה, בסוף אותו שיעור, הוא אומר שגם אם אכשל בדרך החדשה שבחרתי, נוכל להרכיב תערוכה מהנגטיבים הקודמים.

אני קצת מחייכת. כמו בן אדם מאוהב. מרגישה כבר בתוכי סוג של ריחוף, סכנה, הרפתקה. אין לי מושג לאן זה ילך. ומפחיד לחשוב. אבל, פתאום יש לי המון אוויר, מרחבים, אפשרויות. הימרתי על הכל, אבל יש לי סיכוי לזכות ב"הכל". לזכות שוב באמון שלי בעצמי, כאדם, כאמנית.

4. אימייל
לפני חודשיים קיבלתי אימייל מלונדון, מידיד ישן, שממנו שכרתי חדר כשלמדתי שם צילום. ג'ף, איש יקר, בן שבעים ושש, מרותק היום לכיסא גלגלים, חולה במחלה נדירה. לא נפגשנו בערך עשרים שנה. פעם היינו חברים טובים. אנחנו מתכתבים פעם-פעמיים בשנה.

כך הוא מגיב לספר הצילומים שלי שעומד לצאת:

"אני שומע על הספר שלך, ואני שואל את עצמי מה זה עושה לך. האם את מצליחה לישון בלילות בתקופה כזאת? איך את מרגישה עם הספר? האם את מרוצה מאיך שערכת אותו? האם את חושבת שאנשים יבינו אותו? האם את גאה בו? אולי גם מאוכזבת קצת ממשהו? אף פעם לא הייתי במצב דומה, ולכן השאלות. אני לא יכול אפילו לדמיין איך את מרגישה.

"את שואלת לגבי הראייה שלי. היא השתפרה אחרי הניתוח, אבל תוך חצי שנה חזרה למצב הגרוע הקודם. אני חושב, שאצטרך להתרגל לזה. זה לא נעים, אני יכול לקרוא ברצף רק כמה דקות ואז העיניים שלי דומעות. אבל, כשחושבים על זה, זה לא סוף העולם. אני גם שומע הרבה פחות טוב, וכבר כמה חודשים יש לי מכשיר שמיעה. אני כבר לא מסוגל להרכיב אותו בכוחות עצמי והאחות, שבאה לטפל בי בצהריים, מרכיבה אותו על האוזן שלי. אורחים שבאים לבקר אצלי בבוקר, צריכים לצעוק. אבל החיים ממשיכים."

זה סוף האימייל.

חשבתי על הקול הזה שבא ממרחקים, שמתייחס לספר שלי כמו אל עולם ומלואו. שבאמת מתעניין, שיודע מה לשאול, כאילו הוא מאוד קרוב. לפעמים קל יותר לגעת, להרגיש קירבה, אל מישהו באמת רחוק. חשבתי עוד, איך הוא מצניע את מגבלות הראייה והשמיעה שלו, שלי נראות מייד חשובות פי כמה מכל הספרים בעולם.

[x] סגירה

בשנת 1988 היה לרונית שני מדור בעיתון העיר בשם "גלויות". שם נתקלתי בה לראשונה. אני עבדתי אז בעיתון "חדשות". כבר התקבלתי לבצלאל אבל הלימודים עוד לא התחילו. בשיחה שלי עם רונית, לפני ימים אחדים, היא סיפרה לי שהמדור "גלויות" פורסם בסה"כ במשך ארבעה חודשים. אבל אצלי הדברים נחרטו בזכרון. היו שם תצלומים שרונית צילמה, תצלומים מת"א, ולצידם היה כיתוב - משפט, ציטוט, טקסט כלשהו שהסית את הדימוי למקום אחר.

שנות השמונים היו השנים של עיתון העיר, 1988 היתה גם השנה בה פורסם הטור "בנים" בכיכובו של 'משה' שמאחוריו עמד גל אוחובסקי, של "שוקחתן"...

אך 1988 היתה גם השנה שסדאם חוסיין השמיד אלפי כורדים בנשק כימי, גורבצ'וב מתמנה לנשיא ברה"מ, וג'ורג' בוש לנשיא ארה"ב וערפאת מכריז על הכרתו בזכות הקיום של ישראל.

באחת התמונות במדור, שמופיעה גם בספר הזה, מופיעה בצילום שחור לבן, כף יד לבנה, על רקע שחור. רשת הדפוס של העיתון נחשפת וברור שהתמונה היא מעין רפרודוקציה של פרט מתוך צילום אחר. בדרכה האופיינית הפנתה רונית את המבט לא לעבר הסיטואציה - שני פוליטיקאים הלוחצים ידיים לשלום, אלא מטה - אל נייר העיתון. באותה כף יד מושטת, קטועה, אפשר לראות את כל האלימות שהביאה לצורך להושיט את היד לשלום. וליד התמונה הופיע כיתוב - יד מושטת לשלום. זו תמונה שמאפיינת את הסגנון של רונית שני, להשפיל לרגעים את המבט למטה, אל המחווה ולראות שם עולם ומלואו.

וכך, בתמונה אחרת, שוב במבט מטה - רואים חצי כף רגל גברית נעולה בנעל מעוטרת כוכבים - עולם ומלואו, והרגל פונה אל רגל נשית, נעולה עקבים, זוהרת כמו הירח. "ורדה, ביום ההולדת של חוה, בבית של דני". נכתב ליד התמונה. ככה זה אצל רונית - העולם כולו מתמצה בניואנס קטן אחד. כל מערכת היחסים בין גברים ונשים - בעיקול של כף הרגל הנשית, בעמידה היציבה של הגבר. גברים ממאדים ונשים מנגה.

דרך העבודה של רונית שונה בתכלית מדרך העבודה שלי. אולי זה קשור להבדלים בין המינים, אולי זה קשור להבדלים בין בני אדם. אומרים שגברים ציידים ונשים מלקטות. בשעה שאני מפיק במהלך שנתיים תמונת סעודה אחרונה היא עוברת ברחוב, בתל-אביב, וברגע אחד מאתרת את שייריה. בול עץ בחנות מכולת, מסמר ארוך נעוץ בו, ובייגלה עגול, מונח עליו כמו היה כתר הקוצים של הצלוב. שאריות של בשרו.

למדור של רונית בשנת 88 בעיתון העיר קראו גלויות. כמה שנים קודם היא גם השתמשה בגלויות דואר כחומר לעשות אמנות. אל הגלויות היא הגיעה, כך ספרה לי, מחומרים שהשאיר אביה שהיה סיטונאי ומשווק בין היתר גם של גלויות.

המילה גלויות מגלמת בתוכה את העשייה של רונית - רונית עושה שימוש במצלמה כאמצעי שחושף את הצפונות, את הסודות, את הסמוי והנסתר. בגלויות יש את הדבר הגלוי, הפומבי, משהו שקורה ברשות הרבים. אך גם יש בזה את ההפך - כמו בגלוייה ששולחים בדואר כך היא חושפת את הדבר האישי המופנה לכתובת ספציפית. "פה גדלתי" היא חורטת על גלויית נוף מצולמת של העיר חיפה, כדי לשלוח לחברה בניו יורק.

בגלויה, בפורמט שלה, יש משהו אינטימי - אותה אינטימיות המצוייה בתצלומיה של רונית. היא לא כותבת על הצד הלבן של הגלויה, אלא על התמונה עצמה. שוב המתח שבין האישי לפומבי. במילה גלויות יש גם את הגולה - על פי רוב אנשים שולחים גלויה ממקום רחוק הביתה, ואילו פה, בצילום הזה, היא שולחת לניו יורק. למקום שהיה פעם בית.

אבל בגלויה יש גם מהמילה תגלית או המצאה - רונית שני הרבה פעמים משחקת עם הדימויים, נותנת לאקראיות לסקרנות לגלות לה משהו חדש. חורטת על הנגטיבים או הגלויות, מוחקת בכימיקלים דמויות, מתיזה צבעים. "מה אני יכולה לעשות עם גלויה ועוד לא עשיתי" היא שאלה עצמה בכל פעם מחדש. וכך את האחת היא תסמן בקונטור, ועל האחרת תחרוט ועל השלישית תתיז צבעי זכוכית או תקפל כתמי צבע כחולים באופן שיידמו את הכנרת בתל-אביב.

היום אנשים כבר כמעט אינם שולחים גלויות. את מה שנאמר בגלויה הם מסמים sms הגלויה מהווה גם מזכרת, כך גם הצילומים בספר הזה. יש בצילומים בו משהו נוסטלגי, ואינטימי.

אינטימיות כמו מערכת היחסים שבין הרגל הגברית לנשית, אינטימיות כמו בכף היד של אביה שחפן נרקיס והפנה אותו לאמה הזקנה, אינטימיות כמו בתצלומי הרחוב והג'סטות הגופניות בין שני אחים, בין ילד לאם, או בצילום שחרוטה עליו המילה התגעגעתי.

אינטימי אבל מתומצת - כמו sms, כמו מברק, כמו גלויה. מה שיש זה מה שיש, אין מעטפה, ואין קיפולים כמו במכתב או איגרת דואר.

אומרים ששירה היא אמנות נשית שלא כמו כתיבת רומן שנחשבה למלאכה גברית יותר. בשעה שרונית יכולה להביע רעיון ורגש בצורה מרוכזת בגלויה או דימוי מיידי - צילום חטף, אחרים נזקקים להפקה של חודשים ושנים. כמה אני מקנא.

פגשתי את רונית בבית-קפה, והיא אמרה לי שהיא לעולם לא שתתה קפה. מעולם לא פגשתי אדם שלא שותה קפה לעולם. לכן אין זה מוזר שהערב הזה מתרחש בבית הקפה תולעת ספרים - הרי זה בגלל הספרים. הפורמט של הספר מתאים מאין כמוהו לתצלומים האינטימיים הללו, פורמט שמאפשר להחזיק אותם קרוב, ובכל פעם לדפדף בהם ולשמוע אותם מספרים לך סיפור אחר. והתמונות מלאות סיפורים, סיפורים קטנים - לא דרמות גדולות.

כמו למשל הספור שמספרת המטפחת המשובצת שנמצאת מצידה הפנימי של הכריכה. "אבא היה כמעט חירש ועיוור לקראת מותו, וזרק את המטפחות שלו בכל מקום" סיפרה לי רונית על הצילום הזה. יש משהו שהיה מאפשר גם לאבא של רונית ליהנות מהספר הזה ומהתמונות שלה - כי הן מפעילות את כל החושים; אתה יכול לשמוע את הקולות של העיר והרחוב, של ניו יורק, חיפה ותל-אביב. אתה יכול לדפדף בספר כמו מסע, מחלון המכונית, לראות את המראות והנופים ושלטי הפרסומות. ואם אינך רואה ואיך שומע אתה יכול לחוש. כי הצילומים של רונית מפעילים גם את חוש המישוש- החריטות, והשריטות, הטקסטורות של החולצה הפרחונית, הטיח המתפורר עם הגרפיטי, או המטפחת שזרוקה, כל כך בנון שלנטיות, לא מאומצת, מרושלת אך מאוד מאד מדוייקת.

[x] סגירה

לפני שלוש שנים בערך ישבנו, רונית ואני, בסלון ביתי. לפנינו כמה עשרות צילומים, רפרודוקציות מהירות של עבודותיה .

היו שם עבודות שנעשו לפני שנים רבות וכאלו שנעשו לאחרונה. כאלו שזכו להשתייך לקבוצה נבחרת שהוצגה בתערוכה וכאלו שלא. רצינו להכניס בהם סדר למיין אותן בדרך כלשהי. אבל למרות שונותם התחדדה דווקא מהותם. מכל העבודות האלו עלתה הדרך של רונית לבחון את העולם, לא כמכלול אלא כאוסף של מבטים פרגמנטאלים נטולי כל היררכיות שכל פרט בהם מקבל משמעות עמוקה, בדרך שונה, וכולן יחד, אלו בצד אלו, מעצבות "שטח פרטי" כפי שמציין השלט באחת מעבודותיה.

זה מה שספר זה מעמיד. לא רטרוספקטיבה שיטתית, ולא קטלוג לפרויקט חד פעמי שיש לו התחלה וסוף. אלא ספר שמפגיש עבודות בנושאים שונים, בטכניקות שונות בתקופות שונות , היוצרים יחד פורטרט אמנותי - שטח פרטי.

המבט של רונית נפגש עם העולם: זה שנמצא ממש מעבר לדלת או אף בדלת עצמה, בחצר האחורית, ברחוב, זה שמנהל דיאלוג עם העולם הפרטי ועם ההיסטוריה של הצילום ושל האמנות. כולם זוכים אצלה לאותו יחס שווה ערך , רציני, עמוק, משתהה, מפוקח, מלומד, ומעמיק ועם זאת נראה כאילו נולד זה עתה - מופתע, נרגש וראשוני. צילום מודע ומושכל ובאותו הזמן נחווה כסוג של התגלות. טון הדיבור, מזדקק דווקא מכיוון שניתן לזהותו גם כשהוא מנוסח בשפות כה רבות.

בפתח הדבר בספרה שואלת רונית: "האם אפשר היה שלא לראות את העולם הפנימי שלי דרך צילומי הרחוב שהצגתי?" אי אפשר שלא לראותו. לא רק בצילומים עצמם אלא גם במפגש ביניהם.

התחביר בין סוגים כה מגוונים של עבודה הנובע מאופן עריכת הספר כולו ומהצרופים שבין זוגות הצילומים בכפולות העמודים , מיצר מרחב מנטאלי גדול. הצופה מתמודד עם הצורך לגשר על הפערים הנמתחים בפניו, לעקוב אחר השיח הדומם שהצילומים מקיימים בניהם ולבחון את ההקשרים החדשים הנוצרים. רונית מזמינה אותנו, או אולי אפילו כופה עלינו, להתחקות אחרי החלטות העריכה שלה ולהפוך בדרך זו את פעולת הצפייה לפעולה אקספרסיבית ומאתגרת, המאפשרת חוויה של שותפות ביצירת המשמעות .

והעולם שנגלה הוא עולם עשיר ומורכב.
היא "מדברת - שרה- צועקת - צורחת" כפי שהיא כותבת באחת מעבודותיה. ובאחרת על נייר העתידות של מסטיק בזוקה נכתב " אתה מפחד שאין אוהבים אותך.."

והפחד והסכנה מצויים בכל. לא בסמטאות אפלות אלא מלווים כצל כל מקום , גם את הקיוסק לממכר "סנדוויצ'ים וממתקים". ועוד יש בעבודות משאלה לאינטימיות והפיכתו של הזר, "החייזר" כפי שרונית מכנה אותו, ללא זר , למוכר, ורצון למגע שהיא תובעת לפעמים בכעס, בפציעה ממשית בבשר החי כשהיא חורטת על הנגטיב מילים כמו "רציתי להתנשק" וגם לא מעט הומור , ומעל הכול, הרבה יופי שעוטף את כל העצב, הכעס, הפחד והשנינות כמו ערפל דק של בוקר או אובך של חמסין.

המדף הקטן של ספרי הצילום הישראלי הולך ומתרחב, הספר שלך רונית היא תוספת מיוחדת במינה.

נועה בן נון מלמד

[x] סגירה