פרק ראשון | הפילוסופיה של הדאו

הזן-בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא למה שנקרא בהודו ובסין "דרך של שיחרור", ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לוֶדאנְטָה וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שיחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן באמצעות אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

היסטורית ניתן לראות בזן התגשמות של מסורות סיניות והודיות עתיקות, אם כי הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה ה-12 הוא נטע שורשים עמוקים ויצירתיים ביותר בתרבות היפנית. כתולדה של תרבויות דגולות אלו, וכדוגמא ייחודית ומאירת עיניים לדרך של שיחרור, זן הוא אחת המתנות הנפלאות ביותר שהעניקה אסיה לאנושות.

שורשי הזן דאואיסטיים לא פחות מבודהיסטיים, ומאחר שצביונו הסיני מובהק כל-כך, ניטיב אולי לעשות אם נפתח בחקירת מבשריו הסיניים - ובה-בעת נדגים מה כוונתנו ב"דרך של שיחרור" באמצעות הדוגמא של הדאו.

חלק ניכר מהקושי והעירפול שהתלמיד המערבי מוצא בזן נובע מהעובדה שהוא לא מכיר את דרכי החשיבה הסיניות - השונות להפליא מאופני החשיבה השגורים במערב, ושבדיוק משום כך הן חשובות כל-כך עבורנו, שכן הן מאפשרות לנו פרספקטיבה ביקורתית על האידיאות שלנו. הבעיה אינה סתם קושי להבין אידיאות כאלה ואחרות, השונות משלנו כפי שהתיאוריות של קאנט, למשל, שונות מאלה של דקארט, או האידיאות של הקלוויניסטים שונות מאלה של הקתולים. הבעיה היא זיהוי ההבדלים בהנחות היסוד של המחשבה ובשיטות החשיבה עצמן. לעיתים קרובות ההתעלמות מהם גורמת לכך שפרשנות הפילוסופיה הסינית אינה אלא השלכה של תפיסות מערביות באופיין על מושגים סיניים. זו תולדה בלתי נמנעת של לימוד הפילוסופיה האסייתית באמצעים הספרותיים הטהורים של המחקר המערבי, מפני שמילים יכולות לשמש כגשר יעיל רק בין אלה החולקים אותן חוויות.

איני מרחיק לכת וטוען ששפה כה עשירה ורבת-דקויות כאנגלית, למשל, אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. ההיפך הוא הנכון: היא יכולה לומר הרבה יותר מכפי שסבורים חוקרי זן ודאו מיפן ומסין, שבקיאותם בשפה האנגלית רחוקה מלהשביע רצון. הקושי נעוץ לא בשפה האנגלית עצמה, אלא בדפוסי החשיבה, שנחשבו עד כה בלתי נפרדים מהגישה המדעית והאקדמית לנושא כלשהו. דפוסים אלה אינם מתאימים לנושאים כמו דאו וזן, והם האחראים במידה רבה ליצירת הרושם ש"הראש המזרחי" מסתורי, לא הגיוני וסתום. יתר על כן, אין סיבה להניח שעניינים אלה כל-כך ייחודיים ליפן ולסין, שאין להם כל נקודת השקה עם התרבות שלנו. אומנם נכון שאף אחת מהחלוקות הפורמליות במדע ובהגות המערביים אינה תואמת דרך של שיחרור, אך זן בספרות האנגלית (Zen in English Literature), חיבורו הנפלא של ר. ה. בלית', מראה בבירור שתובנות הזן אוניברסליות בעיקרן.

במבט ראשון הדאו והזן נראים לראש המערבי כחידה סתומה מפני שאנו תופסים את הידע האנושי בצורה מוגבלת. לגבי דידנו, כמעט כל מה שנחשב ל"ידע" הוא מה שדאואיסט יכנה "ידע מקובל" או "מוסכם", מפני שאין לנו הרגשה שאנו יודעים משהו אלא אם כן נהיה מסוגלים להציגו לעצמנו במילים, או בכל שיטה אחרת של סימנים מוסכמים כגון תווי מוזיקה או סימנים מתמטיים. ידע מסוג זה קרוי "מוסכם" מפני שהוא מבוסס על הסכם חברתי לגבי הצפנים התקשורתיים. בדיוק כפי שבין דוברי אותה שפה קיימת הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים מייצגות אילו דברים, כך גם החברים בכל חברה ותרבות מאוחדים בקשרי תקשורת המבוססים על הסכמים שונים באשר לסיווג ולהערכה של פעולות וחפצים.

תפקיד החינוך, לפיכך, הוא להכשיר את הילדים לחיים בַחברה ולשכנע אותם ללמוד ולקבל את צפניה - המוסכמות וכללי התקשורת שבאמצעותם החברה מקיימת את עצמה. ראשית - השפה המדוברת. ילד לומד לקבל ש"עץ" ולא "בולבול" הוא הסימן המוסכם לזה (מצביעים על האובייקט). קל לנו להבין שהמילה "עץ" היא עניין של מוסכמה. אלא שכלל לא מובן מאליו שעצם התוויית האובייקט שמציינת המילה, אף הוא עניין של מוסכמה. מפני שצריך ללמד את הילד שמילים מסוימות מציינות אובייקטים מסוימים - ועוד יותר את הדרך שבה התרבות שלו הסכימה במשתמע להפריד בין הדברים ולשרטט גבולות החוצצים בין חוויות היומיום שלנו. באופן זה, המוסכמה המדעית קובעת אם צלופח ייחשב לדג או לנחש, ומוסכמה דקדוקית קובעת אילו חוויות ייקראו "עצמים" ואילו ייקראו "אירועים" או "פעולות". אפשר להדגים את השרירותיות הגמורה של המוסכמות האלה באמצעות השאלה: "מה יקרה לאגרופי (שם עצם-אובייקט) כשאפרוש את אצבעותי?" מה שקראנו לו אובייקט נעלם כבמטה קסם מפני שלמעשה היה פעולה שהוסוותה על-ידי חלק דיבר שמציין בדרך-כלל שם עצם! בשפה האנגלית ההבדלים בין עצמים לבין פעולות מובחנים בצורה ברורה, גם אם לא לוגית, אולם מספר רב של מילים בסינית משרתות כשמות עצם ופועל כאחד - כך שמי שחושב בסינית לא יתקשה לראות שעצמים הם גם אירועים - שעולמנו הוא אוסף של תהליכים ולא של ישויות.

בנוסף לשפה, הילד חייב להסכים ולקבל תבניות קידוד רבות אחרות. מפני שהחיים בחברה מחייבים הסכמה ביחס לקודים של חוק ואתיקה, של כללי התנהגות ואמנות, של משקלות, מידות ומספרים - ומעל לכל, של תפקידים. אנו מתקשים לתקשר עם הזולת אלא אם כן נוכל להזדהות במונחים של תפקיד: אב, מורה, פועל, אמן, "האיש ברחוב", ג'נטלמן, ספורטאי, וכן הלאה. ככל שאנו מזדהים ומזוהים עם הסטריאוטיפ המסוים וכללי ההתנהגות המשויכים לו, אנחנו עצמנו נרגיש שאנחנו מישהו, מפני שהזולת יקבל אותנו בקלות רבה יותר - כלומר, יזהה אותנו וירגיש שאנחנו "בשליטה". מפגש של שני זרים באירוע חברתי כרוך תמיד במבוכה מסוימת אם המארח לא ציין את עיסוקם כשהציג ביניהם, כי הם לא ידעו על-פי אילו כללי שיחה ופעולה עליהם לנהוג.

ושוב, קל לראות את האופי ההסכמי של תפקידים. כי אדם שהוא אב יכול להיות גם רופא ואמן, כמו גם שכיר ואח. ומובן מאליו שאפילו סיכום התפקידים הללו רחוק מתיאור ממצה של האדם עצמו, גם אם הוא מצליח לסווג ולמקם אותו בקטגוריות מסוימות. אלא שהמוסכמות השוררות בהגדרת הזהות האנושית דקות והרבה יותר סמויות ממוסכמות התפקידים. אנו לומדים, באופן בסיסי גם אם כמעט לא מפורש, להזדהות עם השקפה לא פחות מוסכמת של "עצמי". מפני שה"עצמי" המוסכם או ה"אדם" מורכב בעיקר מהיסטוריה הכוללת זיכרונות נבחרים, ומתחילה ברגע הלידה. על-פי המוסכמה, אני לא אך ורק מה שאני עושה בהווה. אני גם מה שעשיתי, והגירסה הערוכה-המוסכמת של עברי עשויה כך שהיא נראית כמעט יותר אמיתית "ממני" - ממה שאני ברגע הנוכחי. מפני שמה שאני כרגע נראה בר-חלוף וערטילאי, אולם מה שהייתי קבוע וסופי. הוא הבסיס היציב לחיזוי מי שאהיה בעתיד, וכך קורה שאני מזוהה יותר עם זה שכבר אינו קיים עוד מאשר עם זה שקיים בפועל ממש!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמהם מורכבת הזהות ההיסטורית של אדם הם רק מבחר. ממה שהוא למעשה אינסוף של אירועים והתנסויות נבחרו - נצרפו - אחדים כבעלי חשיבות, חשיבות שנקבעה כמובן על-פי אמות מידה מוסכמות. מפני שידע מוסכם, מעצם טבעו, הוא מערכת של הפשטות (אבסטרקציות). היא מורכבת מסימנים וסמלים, המסמנים עצמים ואירועים שתומצתו לקווי המיתאר הפשטניים והכלליים שלהם, כפי שהסימנית הסינית (רֶן) מייצגת "אדם" על-ידי היותה הפשטה והכללה מירביות של דמות האדם.

אותו הדבר נכון גם לגבי מילים שאינן אידיאוגרמות. באנגלית [ובעברית] המילים "אדם", "דג", "כוכב", "פרח", "ריצה" ו"צמיחה" מציינות כולן קטגוריות של עצמים או אירועים המזוהים כמשתייכים לקטגוריות מסוימות באמצעות איפיונים פשוטים מאוד, שהופרדו והוצאו מתוך המורכבות הכוללת.

לאמיתו של דבר, ההפשטה הכרחית לצרכי תקשורת, כי היא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו באמצעות "תפיסות" פשוטות ומהירות של התודעה. כשאנו אומרים שאנחנו מסוגלים לחשוב רק על דבר אחד בבת-אחת, זה כמו לומר שלא ניתן לגמוע את האוקיינוס בבליעה אחת. צריך למזוג אותו לכוס, וללגום אותו לאט-לאט. הַפשטות וסימנים מוסכמים הם כמו הכוס; הם מצמצמים את החוויה ליחידות פשוטות די הצורך לתופסן בבת-אחת. באופן דומה, כדי למדוד עקומה מצמצמים אותה לשורת קווים ישרים זעירים, או סופרים את הריבועים הזעירים שהיא חותכת על נייר מילימטרי.

דוגמאות נוספות לאותו תהליך הן צילומים בעיתון ובטלוויזיה. בדוגמא הראשונה, זירת ההתרחשות המקורית משוחזרת באמצעות מעין מארג המורכב מנקודות בהירות וכהות, היוצר את הרושם של צילום שחור-לבן - כל עוד לא בוחנים אותו בזכוכית מגדלת. עד כמה שזה נראה כמו הסצנה המקורית, זהו רק שיחזור שלה באמצעות נקודות ורווחים, בערך כמו שהמילים והמחשבות המוסכמות הן שיחזור של חוויות באמצעות סימנים מופשטים. מצלמת הטלוויזיה דומה עוד יותר לתהליך המחשבה, והיא מעבירה את זירת ההתרחשות המקורית באמצעות סדרה ליניארית של פעימות חשמל, שאפשר להעביר לאורך כבל.

תקשורת באמצעות סימנים מוסכמים מסוג זה מעניקה לנו תרגום מופשט וליניארי של יקום, שבו הדברים מתרחשים לגמרי בו-זמנית - יקום שממשותו חומקת תמיד מתיאור מלא במושגים המופשטים לעיל. התיאור המלא של גרגר אבק זעיר באמצעים אלה ידרוש נצח-נצחים, שכן המתאר ייאלץ לתאר כל נקודה ונקודה בגרגר.

האופי הליניארי - יחידה אחר יחידה - של הדיבור והמחשבה בולט במיוחד בשפות המבוססות על אלף-בית המייצגות התנסויות בשרשראות ארוכות של אותיות. קשה לומר מדוע אנחנו חייבים לתקשר עם אחרים (דיבור) ועם עצמנו (מחשבה) בשיטה ליניארית זו של יחידה אחר יחידה. החיים עצמם אינם סדרת אירועים בזה אחר זה, והאורגניזם האנושי עצמו לא היה שורד אפילו לרגע אילו היה צריך לשלוט בעצמו באמצעות מחשבה על כל נשימה, כל פעימת לב וכל דחף עצבי. אולם אם ברצוננו למצוא הסבר כלשהו לתכונה זו של המחשבה, חוש הראייה יכול לספק אנלוגיה מרמזת. שכן יש לנו שני סוגי ראייה - מרכזית והיקפית: קצת כמו אלומת אור ממוקדת לעומת תאורה כללית. הראייה המרכזית משמשת לצרכים מדויקים כגון קריאה, שבה עינינו ממוקדות על אזורים קטנים, בזה אחר זה - כמו זרקור. הראייה ההיקפית פחות מודעת, והיא מאירה "חלש יותר" מהאלומה העזה של הזרקור. אנו משתמשים בה לראיית לילה ולהתרשמות לא מודעת מעצמים ומתנועות שאינם בקו הישיר של הראייה המרכזית. בשונה מהמבט הממוקד, ראייה זו מסוגלת לקלוט רשמים רבים בעת ובעונה אחת.

קיימת אם כן אנלוגיה - ואפשר שאנלוגיה זו אינה פשטנית כלל ועיקר - בין הראייה המרכזית לבין החשיבה המודעת והליניארית, ובין הראייה ההיקפית לתהליך המסתורי למדי המאפשר לנו להסדיר את המורכבות המופלאה של הגוף האנושי בלי לחשוב כלל. יתר על כן, יש לציין שאנו מכנים את הגוף שלנו "מורכב" מפני שאנו מתעקשים להבין אותו באמצעות המילים והמושגים של המחשבה הליניארית. אלא שהמורכבות אינה דווקא בגוף עצמו אלא בניסיון להבין אותו באמצעי זה של חשיבה. זה כמו לנסות להבחין בקווי המיתאר של אולם גדול באמצעות קרן אור בודדה. מסובך כמו לשתות מים באמצעות מזלג במקום כוס.

אלא שבאופן כללי, האדם המערבי מרגיש שהוא לא באמת מבין את מה שאיננו יכולים לייצג, את מה שאיננו יכול למסור, באמצעות סימנים ליניאריים - באמצעות חשיבה. אנחנו כמו אותו "פרח קיר" במסיבה, שאינו מסוגל ללמוד לרקוד אלא אם כן משרטטים לו את הצעדים, שאין לו "חוש" לזה. כך למשל, אנחנו לומדים מוזיקה באמצעות הגבלת טווח המקצבים והצלילים לתווים של טונים קבועים ופרקי זמן מקצביים - כתב תווים שאינו מסוגל לייצג מוזיקה מהמזרח. המוזיקאי מהמזרח מסתייע בכתב תווים כללי, המשמש רק כתזכורת ללחן. הוא לומד מוזיקה לא לפי תווים אלא בהאזנה למורה המנגן, הוא מפנים את "התחושה" של המוזיקה, מחקה את המורה, וכך הוא רוכש תיחכום מקצבי וטונאלי שקיים במערב רק אצל מוזיקאי הג'ז, הנוקטים שיטה דומה.

איני טוען שהאדם המערבי פשוט לא משתמש ב"תודעה ההיקפית". כבני-אדם אנחנו עושים בה שימוש כל הזמן, וכל אמן, כל פועל וכל ספורטאי מפתח את כוחותיה בדרכו. אלא שהיא לא זוכה להכרה אקדמית או פילוסופית. איננו ממצים ולו חלקיק מאפשרויותיה, ולעיתים נדירות, אם בכלל, עולה בדעתנו שאחד משימושיה החשובים ביותר מכוון ל"ידיעת המציאות", שאנחנו מנסים להשיג באמצעות החישובים המגושמים של התיאולוגיה, המטאפיזיקה והלוגיקה.

אם נפנה מבט לעבר החברה הסינית העתיקה, נגלה שתי מסורות "פילוסופיות" שמילאו תפקידים משלימים - קונפוציאניות ודאואיזם. בגדול, הראשונה עוסקת במוסכמות הלשוניות, האתיות, המשפטיות והפולחניות שמספקות לחברה את שיטת התקשורת שלה. תורת קונפוציוס, במילים אחרות, עוסקת בידע המוסכם, ובחסותה הוכשרו הילדים ואופיים הסורר והגחמני הותאם למיטת סדום של הסדר החברתי: הפרט הגדיר את עצמו ואת מקומו בחברה במונחי הנוסחאות הקונפוציאניות.

מן הצד השני, דאואיזם היה על-פי-רוב עיסוקם של המבוגרים יותר, במיוחד אלה שפרשו מחיי חברה פעילים. היבדלותם מהחברה היא מעין סמל חיצוני לשיחרור פנימי מהדפוסים המוסכמים והמגבילים של מחשבה והתנהגות; שכן הדאואיזם עוסק בידע הלא מקובל, בהבנה ישירה של החיים, ולא במונחים המופשטים והליניאריים של ייצוגי חשיבה.

הקונפוציאניות אחראית, אם כן, על המשימה החברתית ההכרחית של הכפפת הספונטניות המקורית של החיים לכללים הנוקשים של המוסכמות - משימה הכרוכה לא רק בעימותים ובכאב, אלא גם באובדן הטבעיות והעדר המודעות העצמית, האופייניים לילדים קטנים, ושבזכותם הם חביבים עלינו כל-כך - ושחכמים וקדושים משיבים לעצמם לעיתים. תפקיד הדאואיזם הוא לתקן את הנזק הבלתי נמנע של דיסציפלינה משמעתית זו, להחזיר ואף לפתח את הספונטניות המקורית - הקרויה בסינית (דְזֶה ראן), או בתרגום מילולי "כך מעצמו" - מפני שהספונטניות של ילד היא עדיין ילדותית, כמו כל מה שקשור בו. החינוך שהוא מקבל מטפח את נוקשותו אך לא את הספונטניות שלו. יש אנשים שבטבעם העימות בין המוסכמה החברתית לספונטניות המדוכאת אלים כל-כך, שהוא מביא אותם לפשיעה, אי-שפיות ונוירוזות - המחיר שאנו משלמים עבור התועלת הבלתי מפוקפקת של סדר חברתי.

אך בשום פנים ואופן אין להבין את הדאואיזם כמהפכה נגד המוסכמות, אם כי בעבר הוא שימש לעיתים הצדקה למהפכות. הדאואיזם הוא דרך של שיחרור, שלעולם אינו מושג באמצעות מהפכה, שכן מן המפורסמות היא שמרבית המהפכות הולידו רודנויות גרועות מאלה שהפילו. להיות משוחרר ממוסכמה אין פירוש הדבר לדחות אותה בבוז, אלא לא ללכת אחריה שולל: להיות מסוגל להיעזר בה כאמצעי במקום להשתעבד לה.

במערב אין מוסד מוכר המקביל לדאואיזם, מפני שבמסורת הרוחנית היהודית-נוצרית קיים זיהוי בין המוחלט - אלוהים - לבין הסדר המוסרי והלוגי המוסכם. כמעט אפשר לומר שהדבר מהווה אסון תרבותי מהמעלה הראשונה, מפני שהסמכות המופרזת המעיקה על הסדר החברתי מזמינה בדיוק אותן מהפכות נגד דת ומסורת, האופייניות כל-כך להיסטוריה של המערב. עניין אחד הוא לחלוק על מוסכמות שהחברה קידשה; עניין אחר לגמרי הוא לחיות בעימות עם שורש החיים ויסודם - המוחלט כשלעצמו. סתירה כזו מזינה תחושת אשמה בלתי נסבלת כל-כך, שתוצאתה ההכרחית היא התכחשות האדם לטבעו-הוא - או דחיית האל. מאחר שהחלופה הראשונה לא באמת אפשרית - כפי שאדם לא יצליח לנשוך את שיניו שלו - השנייה הופכת לבלתי נמנעת, ואז גם משככי מכאובי הנפש, כגון הווידוי אצל הקתולים, מאבדים מכוחם. מטבען של המהפכות, המהפכה נגד אלוהים מולידה את הרודנות הגרועה יותר של המדינה האבסולוטית - גרועה יותר מפני שהיא אפילו לא מסוגלת למחול, ומפני שאינה מכירה בשום דבר מחוץ לסמכותה השיפוטית. ואם להלכה היה הדבר נכון גם ביחס לאלוהים, הרי הכנסייה, נציגתו עלי אדמות, הייתה מוכנה תמיד להודות שחרף העובדה שחוקי האלוהים אינם ניתנים לשינוי, איש אינו יכול לתחום את גבולות חמלתו. כשכס המוחלט מתפנה, היחסי משתלט עליו וחוטא בעבודת אלילים אמיתית, זילות אמיתית של כבוד האלוהים - הפיכתו של מושג למוחלט, הפשטה מוסכמת. אלא שאין זה סביר שכס המלכות היה מתפנה אלמלא, במובן מסוים, היה ריק מלכתחילה - אילו הייתה במסורת המערבית איזו דרך ישירה לתפוס את המוחלט מחוץ למונחים של הסדר החברתי המקובל.

כמובן שעצם המילה "מוחלט" רומזת לכיוון משהו מופשט ומושגי, כגון "ישות טהורה". דומה שהאידיאה המערבית של "רוח" - בניגוד ל"חומר" - קרובה יותר למופשט מאשר לקונקרטי. אלא שבדאואיזם, כמו בדרכים אחרות של שיחרור, לעולם אין בלבול בין מוחלט ומופשט. לעומת זאת, אם נאמר שהדאוֹ, כפי שקרויה המציאות המוחלטת, הוא קונקרטי ולא מופשט, זה עשוי להוביל לאי-הבנות נוספות. מפני שאנו רגילים לקשור את הקונקרטי לחומרי, לגופני, לביולוגי ולטבעי - בניגוד לעל-טבעי. אלא שמנקודת הראות של הבודהיזם והדאואיזם, אלה עדיין מונחים השייכים לתחומי ידע מוסכמים ומופשטים.

ביולוגיה ופיזיולוגיה, למשל, הן סוגי ידע המייצגים את העולם האמיתי במונחי הקטגוריות המופשטות המיוחדות להם. הם אומדים ומסווגים עולם זה באופנים המתאימים לשימוש המסוים שברצונם לעשות בו, בערך כפי ששמאי מקרקעין מתייחס לקרקע במונחים של שטח, הקבלן במונחים של משאיות עפר או משקל, וכימאי מומחה לקרקעות במונחים של תרכובות כימיות. לומר שהמציאות הקונקרטית של האורגניזם האנושי היא פיזיולוגית משול לאמירה שהאדמה היא כך וכך טונות או דונמים. ולומר שמציאות זו טבעית זה נכון למדי אם כוונתנו ל"כך מעצמו" (דזה ראן) או ל-natura naturans ["טבע טובע", בתרגום שפינוזה לעברית]; אבל לגמרי לא נכון אם כוונתנו ל-natura naturata ["טבע טבוע", באותו תרגום], כלומר טבע ממוין ל"טְבעים", כמו כששואלים "מה טבעו של דבר זה?" מובן זה של המילה משתקף בביטוי "נטורליזם מדעי", דוקטרינה שאין לה דבר וחצי דבר עם הנטורליזם של הדאואיזם.

לכן, כדי להתחיל ולהבין מהו הדאואיזם, עלינו לכל הפחות להיות מוכנים להכיר באפשרות קיומה של תפיסת עולם השונה מזו המוסכמת, באפשרות קיומו של ידע השונה מהתכנים הקיימים על פני השטח של המודע שלנו, המסוגל להשיג את המציאות בכל רגע נתון רק באמצעות הפשטה (או מחשבה, "נְיֶן" בסינית) אחת בכל פעם. אין בכך כל קושי אמיתי, מפני שאנחנו מודים ללא קושי שאנחנו "יודעים" איך להניע את ידינו, איך להחליט או איך לנשום, למרות שאין לנו שמץ יכולת להסביר פעולות אלה במילים. אנחנו יודעים איך לעשות את זה מפני שאנחנו פשוט עושים את זה! הדאואיזם הוא הרחבה של סוג זה של ידיעה, הרחבה המעניקה לנו נקודת מבט על עצמנו השונה מאוד מההשקפה המקובלת שבה אנו מורגלים; השקפה שמשחררת את התודעה האנושית מהזדהותה המגבילה עם האגו המופשט. על-פי המסורת, מייסד הדאו, לאוֹ דזה, היה בן תקופתו המבוגר של קוּנג פוּ דזה, הוא קונפוציוס, והלך לעולמו ב-479 לפני הספירה. ללאו דזה מיוחסת כתיבת ספר הדרך והסגולה, ספר צנום של משלים שהגדיר את עקרונות הדאו וכוחו או סגולתו (דֶה). אלא שהמסורת הסינית מייחסת את הדאואיזם והקונפוציאניות כאחד למקור קדום עוד יותר, לטקסט הנמצא בלב ליבה של התרבות הסינית - האי-ג'ינג (ספר התמורות).

על פניו ספר התמורות הוא ספר-עזר לחיזוי העתיד. הוא מורכב מנבואות המבוססות על שישים וארבע צורות מופשטות, שכל אחת מהן בת שישה קווים. הקווים נחלקים לשני סוגים: חצויים (שליליים) ושלמים (חיוביים). הצורות המורכבות משישה קווים, או הֶקסגרמות, נולדו ככל הנראה מתצורות ההיסדקות השונות של שריון צב מלוהט. על-פי שיטה עתיקה של חיזוי עתיד, שבה מגיד העתידות קדח חור בשריונו של צב, הלהיט אותו, ואחר-כך חזה את העתיד על-פי הסדקים שנוצרו בשריון, כפי שמומחים לקריאת כף-יד קוראים את קוויה. מובן מאליו שסדקים אלה היו מורכבים מאוד, ושישים וארבע ההקסגרמות אמורות להיות תימצות פשטני של דפוסי ההיסדקות השונים. אולם זה מאות בשנים דעכה קרנו של שריון הצב, ובמקומו, כאשר נשאל מגיד העתידות שאלה, הוא קבע את ההקסגרמה הרלוונטית לאותו רגע באמצעות פיזור אקראי של חמישים גבעולים מיובשים של צמח האכיליאה.

אלא שמומחה לספר התמורות אינו חייב בהכרח להיעזר בשריון של צב או גבעולי אכיליאה. הוא יכול "לראות" הקסגרמות בכל דבר ודבר - בסידור האקראי של הפרחים באגרטל, בחפצים המפוזרים על שולחן, בבליטות הטבעיות של חלוק נחל. פסיכולוג מודרני יראה בשיטה זו מקבילה מסוימת למבחן רורשאך, שבו מאבחנים את מצבו הנפשי של האדם על בסיס הדימויים הספונטניים שהוא "רואה" בצורות שונות. אילו יכול היה המאובחן לפרש בכוחות עצמו את השלכותיו - את מה שהוא "רואה" בכתם הדיו - הוא היה מקבל מידע מעשי על עצמו, מידע שהיה מסייע לו בתיכנון צעדיו העתידיים. במובן זה, איננו יכולים לפטור את אמנות החיזוי של ספר התמורות כאמונה תפלה ותו לא.

אדרבה: חסיד של ספר התמורות היה יכול להעלות טיעון משכנע למדי בדבר היעילות המפוקפקת של הדרך שבה אנו, אנשי המערב, מקבלים החלטות חשובות. אנחנו סבורים שאנו מחליטים באורח רציונלי מפני שאנו מבססים את החלטותינו על איסוף נתונים רלוונטיים הנוגעים לעניין שעל הפרק. אנחנו לא תלויים בגחמות שאינן ממין העניין כגון האקראיות של הטלת מטבע, פיזור עלי תה או סדקים בשריון צב. ולמרות זאת הוא עשוי לשאול אם אנחנו באמת יודעים מה המידע הרלוונטי לנו, שכן תוכניותינו מופרעות שוב ושוב מחמת שיבושים בלתי צפויים. הוא עלול לשאול כיצד אנו יודעים מתי צברנו די מידע לביסוס החלטה. והרי לו היינו צוברים את המידע הדרוש לקבלת החלטה תוך הקפדה "מדעית", הזמן הנדרש לאיסוף המידע היה כה ממושך עד שמועד הפעולה המתוכננת היה חולף ועובר זמן רב לפני השלמת מלאכתנו. אם כן, כיצד אנו יודעים שדי במידע שצברנו? האם המידע עצמו מספר לנו שדי בו? ההיפך הוא הנכון: אנחנו אוספים את המידע הנחוץ באופן הגיוני כדי לצאת ידי חובה, ואז, על סמך תחושה, או בגלל שנמאס לנו לחשוב, או מפני שהגיע הזמן להחליט, אנחנו נוקטים פעולה. אותו חסיד היה שואל האם החלטתנו אינה תלויה באותן "גחמות שאינן ממין העניין" לא פחות מאשר אילו ביססנו אותה על גבעולי צמח האכיליאה.