24 במאי 2017

זהו, הגיע הזמן לעשות את זה. עכשיו, ביום הזה, בשעה הזאת.
משהו הבשיל - אפשר לקרוא לזה החלטה, אפשר לקרוא לזה ויתור: מעשית, החלטה לכתוב כאן כל יום במשך שנה, לא כולל שבתות וחגים, החלטה דומה להרבה החלטות שעקבותיהן זרועות במחברות שרוב דפיהן ריקים, מקושקשים או תלושים - במילים אחרות, החלטה שמעולם לא עמדתי בה אפילו לרגע.

אבל כעת, יומיים לפני יום ההולדת החמישים וחמישה שלי, הבשילה בי היכולת להאמין שאני מסוגלת לעמוד בהחלטה כזאת.

וכן, הבשיל גם ויתור, ואת זה קצת קשה יותר להסביר. ויתור על הבנת מעמדה של הכתיבה הזאת, נטישה חד־צדדית של ההתרטטות המשתקת בין כתיבה פרטית לכתיבה פומבית, ויתור על ההתחבטות המסרסת בין כתיבה מתוכננת לאקראית. הנה אני כאן עכשיו. הנה אני, כאן, עכשיו.

ומה שהיה נכון תמיד נכון עדיין: זאת הדרך הכי אינטימית שלי להיות עם עצמי; והדרך הזאת מולידה יחד איתה דחף מארגן, שמחובר בתורו ליצר החשיפה וגם לתחושה - בואו נודה על כך - שיש, או יכול להיות, ערך לדברים האלה. אבל על מה שקרה לי על־פני השנים עם שפה ושפות, עם כתיבה וקריאה ותרגום, בוודאי עוד אכתוב לא מעט בהמשך; כל־כך הרבה זמן לפנַי, אפשר בינתיים להניח לזה ברוגע.

אחזור לרגע הנוכחי: ומתוך הבשלות שמבינה שכל שיחה שלי עם עצמי מתנהלת תמיד תחת עיני הפקוחה, ולאוזני הדרוכה, אתן לעצמי את החופש להסביר לעצמי דברים בד בבד עם ההסבר לָאחר, שהפך אצלי עם הזמן לקהל קבוע ואולי היה שם תמיד - האחר שמציץ דרך קבע מעבר לכתף שלי בזמן הכתיבה, מאלץ אותה להסתובב לרגעים לעברו ולבדוק: מה המצב, אתה עוד בעניין? את מבינה? אתם, אנשים של ממש, את אחותי, אתה שהכרת אותי בנעורי, וגם אתם שקיימים רק כהפשטה של אחרוּת ותמיד ריחפתם סביבי, לטוב ולרע - מה תחשבו על כל זה?

לפי החישוב המרושל שלי, אכתוב כאן 305 פעמים. בחרתי להתחיל בתאריך שרירותי, היום שבו נשר הפרי ועט ומחברת כבר חיכו לי ליד המיטה ולא היתה שום סיבה שבעולם לדחות.

מסקרן לדעת איזה דברים יצטברו כאן - על החיים ועל המקום הנורא הזה, ועל אנשים, בזהירות; על שפה ושפות, ואולי על אמא שלי, שכבר יותר משנה אני מספידה אותה והיא עדיין ספונה בזקנתה, אחרי ששכחה כבר הכל. אבל נדמה לי כעת, שבמובן עמוק כלשהו זו תהיה שיחה עם עצמי על יופי.

והמשפט הזה, כאן, עכשיו, הוא משפט חדש שנולד במחשבה רק כעת, כאן ועכשיו, הוא ההוכחה שזאת עדיין הדרך הבדוקה ביותר שלי אל עצמי, כי המחשבה שמאחורי המשפט לא עלתה בדעתי עד הרגע הזה ממש, כשכתבתי אותו. בחיי, זה עבד!

קבעתי פגישה עם עצמי והופעתי.
להתראות מחר.

25 במאי. אמא שלי שוכבת במיטה סיעודית על מזרון למניעת פצעי לחץ, שניהם באדיבות יד שרה. כשאבא שלי גסס לפני יותר משלושים שנה לא היה בשבילו מזרון כזה, פצעי לחץ היו גם היו. אבל אבא שלי מת כבר מזמן, ואין דחיפות לכתוב עליו כעת.

אמא שלי לעומת זאת חיה, שוכבת במיטה שלה, בחדר שלה, מטופחת כמו פרח נוהגת לומר אחותי הבכורה, מטופלת סביב השעון בידי עובדת אוקראינית באדיבות הביטוח הלאומי וגִמלה של משרד החוץ, ובעיקר בזכות היטלר והרֶנטה הגרמנית שמופקדת מדי חודש.

אמא שלי, שוכבת במיטה שלה, נראית קצת כמו תינוקת, מוקפת סורגים. למעשה אין כבר צורך בסורגים האלה, אמא כבר לא יכולה להזיז את הרגליים ואין סיכוי שתנסה לקום או תצליח אפילו להתגלגל הצידה. ולכן חשוב כל־כך המזרון, המצאה מופלאה, כוורת משושים שמנופחים במנוע החשמלי המזמזם לו חרש, תלוי מהסורג.

מדי זמן קצוב מתחלפים המשושים שמנופחים, משושה אחד כן, אחר לא, כן לא כן לא, הלחצים מתחלפים וכך נמנעים הפצעים. אני שואלת את עצמי אם יש כאן מטפורה מדהימה אבל נדמה לי שלא, רק הכן־לא־כן־לא הזה מהדהד לי דברים רבים כל־כך - היסוסים שלי, מתרטטים הלוך ושוב, איסורים שלה, מתוחמים בבהירות, כן לא כן לא ובכל זאת הכל תמיד בגוון אחד של אפור.

אמא שלי שוכבת במיטה שלה, יום אחרי יום, אפופה בשתיקה הולכת וגוברת, אם בכלל אפשר לומר כך על שתיקה. אדייק - שתיקה הולכת ומתמוססת, הולכת וכובשת, שתיקה בולעת. בביקור אצלה היום כבר אין ברכת שלום, אין כמעט זיק בעיניים, הן בוהות בג'וליה רוברטס שאוכלת ומתפללת ואוהבת, אנחנו מסכימות שהיא יפה.

לאמא שלי קריטריונים ברורים מאוד ליופי: גם היום שיער פרוע או לבוש בצבע קודר מהסוג החביב עלי יכולים עדיין לחלץ ממנה תגובה, גם אם זו רק תנועה של היד שמוחה ברפיון. שחור לא, לבן כן, סגול לא אדום כן, זית לא תכלת כן, אני משתדלת לרַצות. כבר כמה שנים קלה לי הבחירה לרצות אותה, עד כדי כך שאני תוהה לפעמים למה היה קשה כל־כך בעבר. ולא שלא עבדתי על זה, לא שלא עבדתי בזה, שנים עבדתי. אבל כמו כל עובדת כפייה, עבדתי
בטינה.
ובזעם.
ובבוז.

אוי איזו צלילה מהירה!
כשישבתי אצלה היום חשבתי שאכתוב על השתיקה, כי היא לא אמרה מילה, ורק בסוף, כששאלתי אם היא רוצה לישון, כי נראתה כל־כך כל־כך עייפה, ענתה לי בהתרסה ילדותית, "אני לא רוצה לישון."

וחזרה על המשפט, וחזרה עליו שוב, אבל בפעם השלישית הוא כבר התפורר לה, ואחרי כמה ניסיונות ויתרה ונבלעה שוב בשתיקתה. אל מול השתיקה שלה אני מדברת כמעט בצעקה, כי בעיית השמיעה ותיקה, גם היא באדיבות היטלר; אני מדברת כמעט בצעקה, אבל גם אותי השתיקה בולעת בהדרגה, ואנחנו צופות יחד במסעותיה של ג'וליה, שבסוף לומדת להתמסר לאהבה ומוצאת אותה אצל חאווייר ברדם. "חמוד," אני אומרת לאמא שלי, שתמיד אהבה גברים גבריים, אבל הפעם היא מסמנת "לא" נחרץ. אני יודעת למה: הוא לא ממש מגולח, והשיער שלו פרוע, וכמובן חסרה בפנים שלו הסימטריה שהיא קריטריון־על אצלה, ולמען האמת גם אצלי, וברמה מילימטרית.

על אמא שלי אני יכולה לכתוב כאן שנים, שנים גם עשיתי את זה בדרכים עקלקלות יותר ופחות; שנים גם האמנתי שלא באמת אוכל לכתוב עד שתמות.

עד שאמא שלי תמות.
שאמא שלי תמות.

איך שהמשאלה הזאת היתלה בי, משתברת באלפי מראות של פנטזיה. שהיא תמות, שאני אמות, שהיא תהרוג אותי, שאני אהרוג אותה.

כשקנתה לראשונה סט סכינים משובחות עם פס מגנטי שהוצמד אל הקיר הייתי בטוחה שהיא מתכוונת לרצוח אותי. הייתי בת חמש־עשרה, לא רציתי למנוע את הרצח, באותן שנים ממילא רציתי למות. לא המוות הדאיג אותי אלא הצדק; הנקמה. שעות העברתי במחשבות כיצד להשאיר איזו עדות, איזה פתק שיימצא לאחר המעשה. והאתגר - כמו תמיד ברגעי סערה רגשית אצלי - היה למצוא את הניסוח הנכון. לנסח כך שאם במקרה יימצא הפתק לפני כן אי אפשר יהיה להבין לְמה הכוונה. שהיא לא תדע שאני יודעת: זה היה העיקר.

גם זה סוג של שתיקה, שתיקה על שתיקה על שתיקה.

הפיתרון היה בסופו של דבר פשוט, ולוגי כיאה לי: לכתוב "אמא עשתה את זה", מילים שייטענו במשמעות רק לאחר המעשה הנורא. ואולי זה מה שרציתי להגיד, ולא ידעתי לומר מהו המעשה.

אבל למרות שחשבתי על זה שוב ושוב, ותמיד הגעתי לאותו ניסוח בשפות השונות שבהן חייתי, למרות זאת מעולם לא כתבתי את הפתק. לפני עשר שנים הייתי אומרת שכנראה פחדתי יותר מדי. עכשיו אני מעיזה לשאול את עצמי, האם ידעתי בתוכי שהכל קשקוש.

אמא שלי, מצידה, לא סלחה לי מעולם. מתישהו, באחד הניסיונות לייצר איתה תקשורת כנה, סיפרתי לה כמה פחדתי מהסכינים שלה. ומזה הסיקה מייד, בהיקש פרוידיאני היאה לשורשיה הווינאיים, שכמובן אני רציתי לרצוח אותה; מדי פעם היתה מזכירה לי את זה, חפה כהרגלה מכל תהייה או מבוכה.

משונה איך הדברים חוזרים ועולים כאן, עכשיו; כי השנים שעברו עלי ועליה, שחיזקו אותי ורופפו אותה, הביאו אותנו לעמק השווה (מעמק הבכא לעמק השווה!), מקום שיש בו פיוס שכלל לא ניתן היה להעלות על הדעת;

ויש בו רוך שהגיח מפלבל אחרי עשרות שנים במחבוא טחוב;
ויש בו אפילו אהבה,
וכבר לא צריך לשאול עליה מה זאת.

26 במאי. שני דברים מזמינים אותי עכשיו לכתיבה: יום ההולדת שלי, ומשמעת. מטבע הדברים, ביום ההולדת שלי, שגם היה טרוד ומתסכל מכמה בחינות שאין להן קשר לתאריך, מבצבצת השאלה אם אמנם אני חייבת לכתוב: גם יום הולדת, גם טרדות ותסכולים, גם ערב שבת. והרי אמרתי בלי שבתות וחגים.

וזה מסחרר אותי כמובן למשא ומתן על השאלה האם השבת של הפטור היא היום או מחר, ומייד בעקבותיה השאלה אם ההכרעה צריכה להיות גורפת לגבי השבתות כולן, או שיש כאן מרחב לתמרון.

מרחב תמרון!
מהם חיי אם לא ניסיון מתמשך לשמור על מרחב תמרון!

ומהי משמעת, אם לא ניסיון לצמצם את מרחב התמרון הזה בכמה מקומות נבחרים.

אז צריך לומר, אני לא כל־כך ממושמעת.

ומייד צריך לומר גם, אני ממושמעת ברמות שמעוררות אפילו בי התפעלות. זה הזמן לטבלה.

אני לא יודעת אם הטבלה הזאת תועיל לי במיוחד, אפשר לסמן לגביה כמה תהיות אבל היא לא ממש מספרת לי משהו חדש. כך או כך ערב שבת הוא לא שבת, וטרדות ותסכולים יש לי תמיד לא מעט.

כלומר, אם אני רוצה להרגיש שהכפילות המקסימה הזאת של המספר 55 אכן מביאה איתה בשורה, אני צריכה למשמע את עצמי: לקבל עלי את סד המשמעת ולכתוב מתוך אמונה שמשהו יתבהר לי, מתוך הבנה שבסד הזה טמון גם החופש.

כי מרחב התמרון ההוא שנפשי נוהה אליו הוא גם מקום של אי־שקט, של התרטטות, של רעש. כן או לא? כך או כך? אולי אפשר כך וגם כך? אולי אפשר לסדר פה איזה קומבינה?

ואיך שאני אוהבת קומבינות! כי מהי הקומבינה אם לא היכולת הרגעית, הפתאומית, הפלאית, להשיב למציאות מנה אחת אפיים: היכולת להספיק גם את זה וגם את זה ולדחוף את ההוא באמצע, חדוות השועל שחומק עם טרפם של עורבים מתקוטטים, ניצחון קטן בקיום שכולו מתקדם אל תבוסה ידועה.

הרבה התמוססתי בחיי בתוך מרחבי התמרון האלה; לחילופין, קפצתי לתהומות בתקווה נואשת שתנופת הנפילה תאפשר לי לשמור על כיוון: תנו לי חופש, או תנו לי מוות, תנו עמימות רכה או בהירות צורבת - רק תחסכו לי את הבחירה, את ההצטמצמות הנחרדת שמקופלת בבחירה.

משמעת, אם כן, היא סוג של הצטמצמות מרצון.

ודווקא ההצטמצמות, כך מצטייר לי עכשיו, היא התהוות. מה שהופך אותנו מעננה של אפשרות למהות מוצקה. מתעלומה לתשובה.

אני רוצה להאמין שהחיים שלי הם תשובה מצטברת. שאני, בחיי, תשובה. מחר אנסה לחשוב מה השאלה.

28 במאי. מאתגר, אין מה להגיד.

אבל אם אני אמורה לכתוב כאן כל יום - זה יומן. ואם יומן, אז בואי, קצת צניעות, נסי לכתוב יומן רגיל: הלכתי הייתי ראיתי עשיתי.

טוב. הלכתי לשוק הפשפשים. לא. קודם כל, במשך שעתיים וחצי, עבדתי בשתיים מהעבודות השונות שלי. בפועל מצאתי את עצמי במשך שעה מזינה נתונים בוורדְפְּרֶס בתהליך מטמטם שקשה לי להאמין שנקלעתי אליו, ובשעה אחר־כך התחלתי לתרגם סיפור מגרמנית.

כבר שנים אני לא קוראת טקסטים לפני התרגום. אם זה ספר אני מעיינת בו קצת לראות אם בא לי עליו, ודעתי מתגבשת במהירות, כן לא, אני יודעת בדרך כלל כבר אחרי עמוד אחד, שָנים של קריאה להנאתי וקריאה בתשלום לימדו אותי לזהות מה טוב בעיני. אז אין לי צורך לקרוא הרבה כדי לדעת אם ארצה לתרגם, ואני נהנית להיות במתח, לגלות את הספר תוך כדי העבודה, מסמנת לי דברים שאצטרך לחשוב עליהם שוב; ממילא הקריאה הכי מהנה ומעמיקה היא זו שנעשית במהלך התרגום, קריאה שהיחס בינה לבין קריאה רגילה שקול ליחס בין פּולארויד לסי־טי.

תרגמתי, היה כיף. התרגום מגרמנית אתגר חדש לי, שנים התכוננתי לזה ולאחרונה התחלתי. ואז נסעתי לאסוף את מוניקה ולקחתי אותה לשוק הפשפשים, ונהניתי שם מהנאת התיירת הניו־יורקית שלה.

הכל משמח אותה, וגם אני מוצאת את עצמי שמחה במקום הזה שאהוב עלי (הכוונה לשוק), מוצאת את עצמי כמו תמיד בכפילות הזאת של שמאלנית ממורמרת ובת מקום גאָה, אני אומרת לה בכנות כל מה שצריך להגיד כשמסתובבים ביפו אבל רואה גם כמה כחול הים, ואפילו כמה יפה הטיילת, למרות הריצוף המכוער ולמרות הנגיסה בחוף. אני מזהה אפילו הרהור של כפירה - אולי צדקו שהרחיבו את הטיילת, ואפילו על חשבון החוף?

גן צ'רלס קלור ריק היום, יום ראשון - אני מספרת לה על המשפחות שבאות לכאן, על הערבים שעושים כאן מנגל מאז שחוברה לה יחדיו יפו־תל־אביב, כמה יפה למראה הגן הזה, כמה יפה המראה בגן הזה, כשלרגעים הכל נראה שפוי ואפשרי כל־כך.

כל־כך הרבה אהבה למקום הזה מקננת בי (וכאן הכוונה למקום בכללותו), כל־כך הרבה אהבה, אני מפטפטת עם מוניקה באמריקאית שוטפת, כל חיי אני חיה בכמה שפות ותרבויות שונות מאוד ארוגות בי - ובכל זאת, זה המקום שלי, המקום שמציף אותי בכל־כך הרבה צער וכעס וייאוש.

נוסטלגיה, אמר לי פעם מישהו שבוודאי ציטט מישהו אחר, היא געגועים לָרגל שלא היתה לָך. ישראל שאני מתרפקת עליה היתה במידה רבה פיקציה, מערבולת של חלומות ושקרים מדעת ושלא מדעת, והזיות מופרכות, ושאיפות של גדלות. אבל אני האמנתי בכל זה, ובמובן הזה הרגל היתה גם היתה - עובדה, הלכתי; וגם לא נכון לומר שאני מתגעגעת: געגוע הוא אחת החוויות שאני פטורה מהן.

התגעגעתי יותר מדי בחיים שלי, נדמה לי שהרגש הזה מיצה את עצמו אצלי. לא, הכעס והזעם והתסכול שלי לא ניזונים מהשוואה לעבר אלא ממבט מזועזע בהווה ומבט נחרד אל העתיד. כי גם אם כולם מנסים לשווק תקווה, כי ברור שזה המצרך הכי מבוקש כאן, האמת היא שאין בי תקווה. אולי גם התקווה התמצתה.

אומרים על משהו - הוא מעורר תקווה. כלומר תקווה צריכה שיעוררו אותה, צריכה בסיס, סימן, רמז, עדות כלשהי שייתכן המשך טוב יותר: כל דבר אחר הוא לא תקווה אלא טמטום.

אבל זה בדיוק סוג התקווה שמשווקים לנו: אומרים ניאבק, נילחם, נעשה נפתור נחזיר נתקן - אבל אף אחד לא אומר מה הצעד הראשון. סבבה, ניאבק, נילחם, נחזיר, נהפוך: אני באה מייד. אבל מה עושים? כנראה אף אחד לא יודע, כי אף אחד לא אומר. תצטרפו, תירשמו, תחתמו - ומה נעשה אז?

בהפגנה של שלום עכשיו אתמול היה טעם לומר רק דבר אחד, ואותו לא אמרו: תפסיקו לשרת בצבא. ככה. יאללה בלגן. חמישים שנות כיבוש - די, כבר מזמן לא מדובר בצבא הגנה.

זה הדבר האחד שיכול לטלטל את המציאות, לעורר באמת תקווה לשינוי. שיעופו שבבים, שיישברו ביצים, שיהיו גם אש גם עשן, אבל שנתחיל לעבוד כמו אנשים רציניים.

30 במאי. אתמול נשכחה ממני לגמרי הכתיבה; שִכחוֹת כאלה קורות לי לא מעט. אני לא שוכחת חובות כלפי אנשים - לא משפחה, לא חברים, לא מכרים, לא אנשים שנפגשתי איתם לשעה קלה והבטחתי להם משהו - אבל הבטחות לעצמי אני שוכחת בקלות. אני שוכחת החלטות כמו צחצוח שיניים מדי ערב, שוכחת החלטות כמו דיאטה, כמו כתיבה מסודרת. מה זאת אומרת שוכחת? פשוט ככה. שוכחת. ברגע נתון, די מהר על פי רוב, ההחלטות פשוט מתאיידות לי מהזיכרון.

השִכחה שלי מגיעה לפעמים למקומות משונים. אני מחזיקה משהו ביד, וכעבור זמן מה אני שוכחת והוא פשוט נופל ארצה. נדמה שיש כאן מפתח: השכחה כהרפיה. ממקום כזה השכחה מצטיירת כברכה, כחופש. אנשים שוכחים את החלומות שלהם, ואולי טוב שכך. אמא שכחה את כל חייה, ואולי טוב שכך. יש דברים שטוב לשכוח, יש דברים שטוב ונחוץ להרפות מהם.

יש לעומת זאת דברים שלא כדאי להרפות מהם בכלל: כוס תה רותח (כבר קרה לי לא פעם), פלאפון (כבר סדוק), ובטח לא אייפד (שכבר איבד את כל חינו המלוטש); או למשל הגוף: קרה ששכחתי גם אותו, ובתחושת תודה התעלפתי ונחלצתי מכמה מצבים מביכים.

שוב ושוב גם שכחתי את הגוף מול אוכל. רק הפה נשאר אז, נשארו האף, העיניים, וכמובן היד הנחוצה כדי להניע את האוכל אל בין השפתיים, עוד ועוד. אבל שכחתי את הקיבה, את המעיים, שכחתי את הסנטר שיכפיל את עצמו, את הבטן שתלחץ על הסרעפת ואת הסרעפת שאותה אני שוכחת גם בפעמים הרבות שאני שוכחת לנשום.

פתאום אני שואפת שאיפה חנוקה, נושמת כמי שנעתקה נשימתה. מה זאת השכחה הזאת? איך אפשר לשכוח לנשום? ולמה יש בכל השכחות שלי יסוד מובהק כל־כך של מחיקה, של הכחדה אפילו?

האם אני שוכחת לרגעים לחיות?

שוב הלכתי רחוק מדי, גם זה סוג של שכחה: הבריחה גבוה יותר, רחוק יותר, מהר יותר; הרי התחלתי בשאלת הכתיבה, שהעלתה את שאלת האכילה שבה נדמה שהתקדמתי מאוד לאחרונה - כלומר אני שוכחת פחות את ההחלטה שלי לרזות אחת ולתמיד, לאחר שרזיתי במצטבר לפחות מאתיים קילוגרם בימי חיי ועדיין אני מסתובבת עם עודף משקל של חמישה־עשר, וזה אחרי שרזיתי שבעה־עשר קילוגרמים בחודשים האחרונים.

רגע, תעצרי שוב, לא לברוח לשם. לא לשכוח: נדרש כאן בירור.

כי אם נקבל שהחלטתי לכתוב, ואם נקבל שההחלטה התקבלה בנחישות רבה ואחרי חיבוטים של שנים, אז נדמה שההחלטה נובעת מרצון אמיתי. ואם אני שוכחת את הרצון שלי, אז אחת משתיים: או שזאת שכחה מהסוג הטוב כי הרצון שלי לא אמיתי, או שהרצון אמיתי, ואז זאת שכחה מן הסוג הגרוע.

אז מהי האמת?

הנה אחת מברכות הגיל: הפסקתי לשאול את השאלה הזאת. או אם לדייק, הפסקתי להתייחס אליה ברצינות, גם אם היא עולה בי בלי הרף מכוחו של הרגל.

כי אני גדלתי בעולם אובייקטיבי. הורי היו אובייקטיביים, התקשורת היתה אובייקטיבית, האדם במיטבו היה אובייקטיבי, ואני תמיד שאפתי להיות האדם במיטבו. נדרשו לי שנים רבות ועבודה נפשית ממוקדת כדי להיפרד מעינה הקרה והצרה של האובייקטיביות.

בלי להרחיב כעת, ומתוך החלטה לזכור מאין באתי לכאן גם אם לא ברור לאן אני הולכת, שאלת הרצון והשכחה שלי היא בסופו של דבר שאלה שאין לה תשובה מוכנה. הרצון שלי יתבהר מתוך פועלו, כשם שצליל קיים רק באשר הוא נשמע; השכחה היא הרפייה מהרצון. מכל זה מתברר שהרצון שלי מרצד. ואם אני רוצה שיפסיק לרצד, אם אני רוצה להפוך אותו לאלומה חדה ובוהקת, אצטרך לחזק אותו, להזין אותו בהתמדה.

אבל הרצון שלי שהצמחים שלי ישגשגו לא דורש חיזוק כזה; הוא יציב ועקבי במידה מעוררת השתאות.

מה בכל זאת ההבדל?

בוודאי יש פה דברים של עומק, אבל צריך גם לומר שהשקיה (בניגוד לכתיבה) לא קורית יום־יום: יש חורף, יש סתיו ואביב, ובוחרים בצמחים עמידים. משהו ביומיומיות, אם כן, משהו שאין לו קשר לתוכן אפילו, מכשיל אותי. צחצוח השיניים, האכילה המסודרת, הכתיבה העקבית: קשה לחזור על הדברים האלה יום אחרי יום, כאילו הנפש לא בנויה לקצב המטרונום הזה של יום ולילה ועוד יום ועוד לילה והיא נעה מטבעה לצלילי חליל עֵציים, שקצותיהם מטושטשים ואין לדעת היכן מתחיל האחד ונגמר האחר.

דבר ראשון, אם כן, עלי לקבל על עצמי את מסלול סיבובה של השמש סביב כדור הארץ. הנה מציאות אובייקטיבית.

1 ביוני. חג שבועות הוא כנראה החג הדתי הכי מובהק. למסקנה הזאת הגעתי כשניסיתי להבין מדוע אין לי שום זיקה אליו. כמי שאינה דתייה אין לי מה לחגוג בחג מתן תורה. בפסח אפשר לכאורה להתחבר למושג החירות - עם כל החמיצות של חג החירות בארץ הכיבוש; ראש השנה חל בתחילת שנת הלימודים, תחילת השנה האקדמית, תחילת הסתיו; סוכות עוד סוחב קצת מהילת החגים, וכשיש ילדים קטנים אפשר ליהנות מפטיש־מסמר; חנוכה חג פגאני משמח, לוהב, ועל פורים אין צורך להרחיב. אבל שבועות? מה?

כחילונית מובהקת (שאינה קיבוצניקית המרקדת בין שיבולים) אין לי מה לחגוג בחג השבועות. ידידה דתייה סיפרה פעם שהחג הזה תמיד היה הכי אהוב עליה. כילדה ריגשה אותה הספירה מפסח עד שבועות, ההמתנה, הדריכות היאה למתן תורה. הקשבתי בחיבה, בסקרנות, בזרות מוחלטת. בשנים האחרונות אמנם רבים החילונים שרואים בחג הזדמנות נוספת לחקירת שורשיהם היהודיים, אבל אלה חילונים מפוקפקים בעיני.

רק לאחרונה נודע לי, שלעומת אחוז החילונים המשתנה לפי המודד, מספר הישראלים שמגדירים את עצמם כאתיאיסטים נע בין שלושה לארבעה אחוזים. לא האמנתי למשמע אוזני. "כמה?" שלושה עד ארבעה, ענתה המרצה. "אלוהים אדירים!" פלטתי, והצחקתי חדר שלם. מאז אני נזהרת יותר בשימוש בביטויים האלה שחדרו לשפה שלי. כי במהלך חיי, לאחר הרבה גישושים וחיפושים ותהיות, התגבשה בי סופית הזהות החילונית שלי.

וגם אין בי כיום רצון בעיסוק רב בזהות היהודית שלי: במציאות חיינו כאן, כל נהִייה חילונית אחר היהדות נראית לי בעייתית. כי אם החיבור לא דתי - מה נשאר? הלאום? לא רוצה לעסוק בלאום היהודי, מספיק עוסקים בו. קַצתי בעיסוק הזה, לא רק ברמה העקרונית אלא גם מצד תוכנו הספציפי: יותר מדי גאוותנות, יותר מדי בוז לזולת מקופלים ביהדות שמוצעת לנו כאן.

ואותם יהודים יקרים שמנסים למקד את המבט בחקיקה החברתית, באנושיות שיש ביהדות - אני יכולה רק לברך על כך שבעולם הדתי יש גם קולות כאלה; אבל אם הבשורה שלהם נועדה לחילונים, אין צורך בגוון היהודי דווקא. המסורת ההומניסטית התפתחה הרבה מאז ימי הסקילה והחרם של אבותינו.

ואשר לחיבור ההיסטורי והתרבותי ליהדות, אל העם ותלאותיו ותפארותיו - אפשר בהחלט, אבל לא נחוץ לי. לא דחוף לי. כמי שנולדה כאן, פחות או יותר, להורים יוצאי אירופה, בוגרי שואה, כמי שהתעצבה בניסוי הציוני לשים קץ להיסטוריה היהודית המוכרת ולכתוב בה פרק חדש, כמי שנגזר עליה להתמודד עם התנגשות ההיסטוריות, עם ההתנגשות ההיסטורית, של שני העמים שחיים כאן, לא נראה לי שההתרפקות על ההיסטוריה הלאומית שלי היא צו השעה.

חג שבועות, אם כן, הוא החג שבו אמירת "חג שמח" בהתכנסות המשפחתית החילונית שלנו ריקה מתמיד. אין כוונה של ממש בברכה, ואמירות ריקות כאלה נמאסו עלי.

אבל אם בכל זאת רוצים להתייחס ליום הזה, אפשר להפוך אותו לחגיגת הגדרה עצמית חילונית: הנה, זה יום מתן התורה, וביום הזה אפשר לומר - לא, תורה זו אינה תורתנו. ולא משנה כמה אהובה עלינו שפת התנ"ך, ולא משנה עד כמה סיפורי התורה נטמעו בנו מילדות, ובלי קשר להתפעלות מהספר הבל־יתואר הזה, איננו מקבלים על עצמנו את התורה. חד וחלק. בלי היסוסים, בלי מרחבי תמרון.

יש אלוהים או אין. תורת ישראל תורתנו או לא. הגיע הזמן שחילונים יגבשו לעצמם זהות מובחנת, שיפסיקו לפסוח על הסעיפים מה שבטוח - כי מי יודע, אולי בכל זאת יבואו איתנו דין וחשבון על טרֵפה שטרפנו ועל ניאופים שנאפנו, ומה רע בקצת יהדות, בשביל הנשמה.

בעיני, כיום, כעת, זו עמדה עלובה, שאינה מוכנה לקבל על עצמה את העול והסייגים של האמונה, אך אינה מסוגלת להישיר מבט אל הריק של חיים המוגבלים על ידי החומר.

עוגות הגבינה היו מדהימות.