חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

הנשים | ת. קורגסן בויל

בימים ההם לא ידעתי הרבה על מכוניות – למען האמת, גם היום איני יודע עליהן הרבה – אבל לטָליֶיסין הגעתי בסתיו 1932 במכונית. הנוף התחלף בלי הרף, רגע מבוצר בעצים, רגע מתגלגל כמו שטיח עד לאסמים, לערימות השחת ולחוות, משתרע בין עיירות עם שמות כמו בְּלֶק אֶרְת', מֵייזוֹמֵייני וקוּן רוֹק, שמעולם לא נצפה בהן פרצוף יפני. וגם לא סיני.

ברגע שעצרתי לקנות דלק או כריך או ללכת לשירותים, אפשר היה לחשוב שנחתתי היישר מהמאדים לתוך מושב הסְטאטץ בֶּרְקֶט ספורט, מכונית רגילה לגמרי בצבעי צהוב-תוכי ושחור שטני. (ומה זה בכלל בֶּרקֶט? בטח מין מפלצת כלאיים שנשלפה מהרשימה של איזה פרסומאי, חיה שתשתולל ותשאג ותבטוש בכביש. והמכונית הזאת באמת השתוללה ושאגה ובטשה, כמובטח).

היה יום חם מדי באוקטובר, צלול מדי, דומם מדי, כאילו העונה לא תתחלף לעולם לאורך הכביש ההוא, רוב האנשים שם פשוט נעצו בי עיניים כמעט כל הזמן עד שהתעשתו והסבו מבט כאילו ראו משהו שאינם יכולים לתפוס, גם לא כדימוי חולף על פני הרשתית; אבל איש אחד – ולא אתחשבן איתו כאן, כי הוא לא ידע מה הוא עושה ואני כבר התרגלתי – הגיב לבקשתי להמבורגר בלסת שמוטה עד הרצפה ובהכרזה: "בחיי ישו המשיח, אתה סיני, מה?"

הכל הסתבך שבעתיים כי התברר שהגג המתקפל מסרב להתרומם, ולכן פני נחשפו לא רק לשמש הבוהקת ולמטחי האבק הקטלניים, לנוצות התרנגולות ולפירורי הגללים המיובשים, אלא גם למבטים הבוטים של כל תושב ויסקונסין מטומטם שנקרה בדרכי.

הכביש היה משובש להחריד, רצוף מהמורות – אגני מים דלוחים שהתפרצו ועלו כמו גייזרים מדי עשרה מטרים. והחרקים: מימי לא ראיתי חרקים רבים כל-כך, כאילו ההיווצרות הספונטנית היא עובדה בדוקה והאדמה פולטת אותם כמו גרגרי אבקנים, אינסופיים כחול, כאבק.

הם התרסקו על השמשה הקדמית בנתזים ססגוניים של סיבים ונוזלים, ובקושי היה אפשר לראות את הכביש מבעד לכל החורבן הזה. ובאשר פניתי נתקלתי בכלבי חווה כושלים, אווזים תועים, חזירים מבולבלים ופרות אובדניות, מכשול אחר מכשול צץ בדרכי עד שהתחלתי להתכווץ בכל עיקול וצומת. מן הסתם חלפתי על פני מאה עגלות. אלף שדות. עצים אינספור. נצמדתי להגה וחשקתי שיניים.

שלושה ימים לפני כן חגגתי את יום הולדתי העשרים וחמישה – לבדי, על רכבת לילה מגראנד סנטרל בניו-יורק לתחנת יוּניוֹן בשיקגו, ובמזוודתי, לצד מברק חגיגי מאבי, העותקים המהוהים של מהדורת וֶנְדינְגֶן ותיק וָסְמוּת וכמה פריטי לבוש חדשים שנראו לי נחוצים במחוזות הלא נודעים, מכנסי ג'ינס, חולצות לשימוש יומיומי ודברים ממין זה. בסופו של דבר בכלל לא הוצאתי אותם מהמזוודה.

לדידי, המסע היה בגדר משימה טקסית שדורשת לבוש רשמי וגינונים מקובלים למרות תלאות הדרך והטירוף – אין לי מילה אחרת – של הסביבה הכפרית. השיער שלי, שאותו סירקתי עוד ועוד בגלל הרוח המצליפה, היה מלאכת מחשבת בוהקת ומשומנת של עיצוב וקומפוזיציה, והייתי לבוש בחליפה הטובה ביותר שלי, בתוספת צווארון חדש ועניבה שבחרתי במיוחד לרגל האירוע.

וגם אם העדפתי לוותר על משקפי רוח וכובע, בכל זאת עצרתי במרשל פילדס ורכשתי זוג כפפות נהיגה (עור גדי באפור-יונה) וצעיף משי לבן. בעיני רוחי ראיתי אותו מתעופף בעליצות ברוח, אך בפועל הוא הסתבך על צווארי בקשר חונק ומיוזע אחרי פחות מחמישה-עשר קילומטר.

הקשחתי את גבי ואחזתי בהגה ביד אחת ובמוט ההילוכים המסתורי באחרת, בדיוק כפי שהדגים האיש הסבלני והמנומס בסוכנות הרכב בשיקגו ערב קודם, כשקניתי את המכונית. דגם 1924, משומשת אבל "מרשימה מאוד", כך הבטיח – "במצב נהדר, סוג א', באמת סוג א'" – ואני שילמתי בצ'ק מהחשבון שאבי פתח בשבילי כשהגעתי לסן פרנסיסקו ארבע שנים לפני כן (והוסיף להפקיד בו, בנדיבות ובסלחנות, בתחילת כל חודש).

אני מוכרח להודות שאהבתי את מראה המכונית כשעמדה שם ליד המדרכה – התנועה העצורה, הכוח החבוי, הכל – גם אם תהיתי מה היה אבי חושב עליה. באופן טבעי היא נקשרה בדמיוני לנשים מופקרות וסטודנטים במעילי דביבון – או גרוע מזה, לגנגסטרים – אבל כל המכוניות האחרות נראו סתמיות לידה. קודרות אפילו.

הייתה שם דוּראנט שחורה שרק שלט קברנים חסר לה על החלון, ובטח עשר פורדים או יותר עגנו שם, חסרות ברק כמי אפסיים, בצבע הדהוי שהנרי פורד כינה שחור יפני (אין לי צל של מושג למה, אלא אם כן חשב על מקלות דיו ועל סימניות קאנג'י, אבל מצד שני, איך בכלל הוא או המעצבים שלו בפרברי דטרויט הנידחים והקְסֶנופוביים ידעו משהו על קאנג'י?).

עד כמה שהצלחתי לראות לא היו חורי ירי בפגושים, והמנוע ירק ונהם בצורה נעימה. נכנסתי לאוטו, עשיתי סיבוב או שניים מסביב לבלוק כשהמוכר לצידי צועק הנחיות, נזיפות ושבחים למתחילים, ואחר-כך נותרתי לבדי, מזדחל ביציאה מהעיר כשהשברולטים והפורדים גבוהות הגג והמקרקשות דוהרות לעברי או מתקרבות מאחורי במהירות כדי לעקוף אותי.

לא הקדשתי להן יותר ממבט, גם כשהנהגים האחרים השמיעו קריאות לגלוג ועשו תנועות מגונות מבעד לחלונות החולפים. לא, הייתי עסוק מדי: מוט ההילוכים, המצמד, הבלם ודוושת הדלק תבעו ממני תשומת לב מלאה ודרוכה ביותר. (באופן תיאורטי, הנהיגה במכונית היא דבר של מה בכך, פשוט רפלקס – כל אחד יכול לעשות את זה, אפילו נשים – אבל בפועל זה היה כמו לטבול שוב ושוב בבית-מרחץ מחומם מדי.)

במה שנוגע לנוף, הסביבה הכפרית ביותר שהכרתי עד אז הייתה אוניברסיטת הרווארד, שם נשקפו מחדרי במעונות מדשאות מטופחות, שיחים ויבשות של צל עמוק שהטילו האלונים והבוקיצות שסוככו על ראשי הדורות שקדמו לי. מעולם לא הייתי בחווה, גם לא לביקור, ביצים ובשר קניתי בשוק כמו כולם.

לא, הייתי יצור עירוני לגמרי, גדלתי בשרשרת דירות ברובע אָקָסָאקָה בטוקיו, ובוושינגטון, שם שירת אבי שש שנים כנספח התרבות של שגרירות יפן. אהבתי מדרכות.

שדרות מרוצפות. פנסי רחוב וחנויות ומסעדות שבהן אפשר למצוא רב-מלצרים צרפתי ואולי אפילו שף שבקיא ברזי הבֵּשָמֶל והסוֹס בֶּאַרנֶז במקום רוטב הבשר החום ומחית תפוחי האדמה הנצחיים. נסעתי כמו כולם ברכבת, בחשמלית ובמוניות, והחיות היחידות שראיתי בתדירות כלשהי היו יונים. וכלבים. קשורים ברצועה.

ואף-על-פי-כן מצאתי את עצמי נאבק במוט ההילוכים ובמצמד, שהיה נוקשה כל-כך שכמעט פרק את פיקת הברך שלי בכל פעם ששיחררתי אותו, מזגזג בדרך לא סלולה ושכוחת אל בערבות ויסקונסין, חנוט בשכבה הולכת ומתעבה של אבק וחלקי חרקים, מתוסכל, כועס, אבוד.

אבל לא סתם אבוד: אבוד באופן חסר תקנה. ראיתי אותה חווה בפעם השלישית ולאו דווקא האחרונה, אותה עגלה מרוסקת שעשבים שוטים צומחים בין חישורי גלגליה החלודים, אותן פרות משולשות פנים באותו שדה בוהות בי מתוך האפסיות המרתיחה של עיניהן הבהמיות, ולא ידעתי מה לעשות.

איכשהו הדרך היפנטה אותי, גפי פעלו באופן אוטומטי, מוחי כבה, והייתי מסוגל רק לפנות שמאלה ואז ימינה ושוב שמאלה עד שצץ מולי שוב האסם המוכר ומצאתי את עצמי זוחל על פניו, שוב, בחיית הדרכים הנוצצת והנוהמת שלי שהפכה לי לכלא ולכור מצרף.

רצה המקרה והייתה לי מפה שצייר בשבילי מישהו בשם קארל גֶ'נסֶן, המזכיר של אגודת טלייסין, שכעת הייתי חבר מלא בה – וממייסדיה – אבל היא הראתה דרך משוערת לאורך נהר משוער שלא הצלחתי לגלות. שאלתי את עצמי איפה טעיתי, היללה העיקשת של המנוע הרטיטה גם את ראשי, וכאשר עברתי שם בפעם הרביעית מן הסתם, הנוף השתנה פתאום: הנה האסם, הנה העגלה, הנה הפרות, אבל משהו חדש נכנס עכשיו לתמונה.

אשה עבת גוף בשמלה אפורה פשוטה וסינר ניצבה לצד הדרך, ולידה שני ילדים צעירים וכלב מנומר. כשראתה אותי התחילה לנופף בזרועותיה כאילו אנחנו בלב ים והיא נפלה מעבר למעקה אל הלפיתה הירוקה של הגלים המתערבלים, ובטרם הספקתי לחשוב מצאתי את עצמי מושך במוט ההילוכים ולוחץ על הבלם עד שהמכונית עצרה בקרטוע כחמישה מטרים אחריה.

היא חיכתה רגע עד שהאבק התפוגג, ואז התקדמה לאורך הדרך במבט סטואי, כשהבנים (בני שבע או שמונה כנראה, איפשהו בטווח הזה) מפזזים לפניה והכלב הנובח צמוד לעקביהם. "שלום!" קראה בקול עדין ומתנשף. "שלום!"

כעת עמדה ליד המכונית, הבנים חמקו ברגע האחרון ונעמדו בין הצמחים הגבוהים שלצד הדרך והציצו בי בהיסוס. הייתי ער למרחק בינינו, למושב הראוותני של הסטאטץ שלי ולשיפוע האימתני של הפגושים שלה. העשבים, שנצבעו פה ושם בכתמי החלודה העונתיים, חנקו את הדרך שבכל מקרה לא הייתה רחבה בהרבה משביל עגלות. אחד הבנים התכופף וקטף גבעול עשב ותקע אותו בין שיניו הקדמיות. לא מצאתי מה לומר. הבטתי בהבעתה בזמן שבחנה אותי.

שתי עיניים איריות חיוורות אמדו את פני, את בגדי, את המכונית המפוארת. "אתה מחפש משהו?" שאלה, אך מייד הסתערה הלאה, בלי לחכות לתשובה. "כי עברת כאן כבר ארבע פעמים. הלכת לאיבוד" – וכאן קלטה את האמת שאמרו לה עיניה מהרגע הראשון, כלומר אני לא מכאן, וגרוע מזה, גם זר – "או משהו?"

"כן," אמרתי, וניסיתי לחייך. "נראה ש... הסתבכתי פה. אני מחפש את טלייסין?" הפכתי את המילים לשאלה, אף-על-פי שלא הבנתי אז שאני לא הוגה את השם נכון, שכן מעולם לא שמעתי אותו נאמר בקול. מן הסתם הטעמתי אותו בניגון יפני – טל-אִי-אֶ-סין, במקום הנוסח הזורם יותר, טל-יֶ-סין – כי היא פשוט בהתה בי בעיניים ריקות.

חזרתי על דברי עוד פעמיים עד שאחד הבנים פצה פה: "אני חושב שהוא מתכוון לטלייסין, אמא." "טלייסין?" חזרה, ותווי פניה התכווצו סביב החמיצות של השם. "למה שתרצה ללכת לשמה?" שאלה וקולה עלה במין צווחה חנוקה בהברה האחרונה (והמיותרת), אבל ברגע ששאלה התשובה כבר החלה להסתמן בעיניה. איני יודע מה הייתה האסוציאציה, אבל היא לא הייתה נעימה.

"יש לי, אה" – המכונית רטטה וגיהקה תחתי – "פגישה."

"עם מי?"

המילים הגיחו מפי עוד לפני שידעתי מה אני אומר: "עם רִייֶטוֹ-סן."

העיניים המצומצמות, הפה ששוב התכרכם לגמרי, הכלב המלחית, הילדים פעורי הפה, חרקים בכל מקום: "מי?" "מר לויד רייט," אמרתי. "האדריכל. זה שבנה את" – אני הרי התעמקתי בתיק וסמות עד שהדפים התחילו להתפורר והכרתי כל אחד מהבתים שלו בעל-פה, אבל בשעת הדחק הצלחתי לחשוב רק על תפארתה של טוקיו – "מלון אימפריאל."

שום רושם, שום דבר. זה התחיל להרגיז אותי. האנגלית שלי הייתה מובנת לגמרי – ושלטתי בה מספיק כדי לבטא, ובלי מאמץ רב, את העיצור המתגלגל שקשה כל-כך לחיכם של בני ארצי. "מר לויד רייט," חזרתי ואמרתי, והדגשתי היטב את הלמ"ד.

ועכשיו הגיע תורי לרגע של התבוננות ממושכת: מי האשה הזאת? אשת האיכר הזאת, עם הילדים המוזנחים והחזה המגודל והסנטרים החבוקים זה בזה כטבעות עץ? מי היא שתחקור אותי? לא ידעתי, לא אז, אבל חשדתי שמעולם לא שמעה על מלון אימפריאל ועל היופי השמימי של עיצובו ועל ההנדסה המהפכנית שבזכותה שרד את רעידת האדמה הקשה בתולדותינו בלי שיידרשו יותר מתיקונים קוסמטיים – ובאותה מידה חשדתי שמעולם גם לא שמעה על ארצי ועל הקלחת הרוחשת הכבירה של האוקיינוס השקט שנח בינה לבין המקום ההוא.

אבל את שמו של לויד רייט הכירה. הוא התפוצץ כמו פגז במעמקי עיניה, משך מטה את פיה עד שננעל כמו כספת.

"אני לא יכולה לעזור לך," אמרה. היא הרימה יד אחת, שבה ושמטה אותה ואז נפנתה והחלה לחזור כלעומת שבאה. הבנים התמהמהו רגע, המומים מהחיזיון הפלאי של המכונית סוג א' הצהובה-שחורה, המבריקה והמרשימה, שחנתה שם על השביל הכפרי שלהם ומהטיפוס האקזוטי הנוהג בה, אבל אז שמטו את כתפיהם והשתרכו בעקבותיה. אני נשארתי עם החרקים, עם העשבים ועם הכלב, שהתיישב רגע על האדמה לחפש איזה פרעוש מאחורי אחת מאוזניו ואז רץ אחריהם.

בסופו של דבר הצלחתי למצוא את הדרך לטלייסין, בלי קשר לשאלה מה הסמליות הזאת מרמזת או מנבאת. אחרת, לא היה הרבה טעם להעלות את כל זה על הנייר. בכל אופן, ישבתי שם רגע, המום ממפגן האדישות שאולי היה מקובל כאן אך לא היה עולה על הדעת בארצי – אמריקאים, מלמלתי, ולא יכולתי אלא לחשוב על אבי, שמאז ומעולם אהב להתאונן ולגנות, ושכמעט כרע תחת נטל תסכוליו הגוברים בשנותיו בוושינגטון – ואז הנעתי את ידי למוט ההילוכים ושיניתי כיוון.

הפעם החווה ניצבה משמאלי, ובהמשך בחרתי בסידרה של פניות אקראיות עד שמצאתי את עצמי מגלה עוד אסמים, עוד שבילים ועוד מהמורות, ולבסוף – כבדרך פלא – הופיעו וקמו הנהר המשוער ואיתו גם הדרך. הרגשתי שרוחי מתרוננת בקרבי. המצב התחיל להשתפר.

עוד רגע, אמרתי לעצמי שוב ושוב, עוד רגע, אבל אז, בעיצומו של האושר הגובר, החל לכרסם בי הספק. לא היה לי מושג לְמה לצפות. אמנם הייתי בטוח בהשכלה שרכשתי עד כה – לאחר שהשלמתי את לימודי באוניברסיטה הקיסרית של טוקיו הגעתי תחילה להרווארד ואחר-כך ללימודים מתקדמים באם-איי-טי, כי רציתי בהשקפה מודרנית על אדריכלות, השקפה מערבית, ולשם כך הייתי מוכן לעבוד כל היום ולחרוש כל הלילה – אבל לטלייסין הגעתי בעקבות דחף.

פשוט מאוד: בשעת אחר צהריים באביב הקודם השתרכתי במסדרון הפקולטה לארכיטקטורה עם מגדל ספרים תחת זרוע אחת ותיבת כלי שרטוט באחרת, הייתי מצוברח ומדוכא (מה שהמוזיקאים הפופולריים מכנים "בלוז", על שם הגוון האמיתי של אובדן דרך וחוסר תקווה, לאחר שאהובתי זנחה אותי לטובת בחור לבן שניגן בטרומבון, הכלי הכי פאלי שיש, הלימודים היו שגרתיים ותפלים ומיושנים כמו הבסיס והעמוד היוֹניים שעליהם התבססו). ואז, מטושטש ויגע, עצרתי רגע מול לוח המודעות ליד משרדו של הדיקן.

מודעה אחת לכדה את עיני. היא הייתה מודפסת בטוב טעם על נייר עבה בצבע שמנת, והכריזה על ייסוד אגודת טלייסין בחסותו של פרנק לויד רייט, בביתו ובסטודיו שלו בוויסקונסין, בשכר לימוד של 675 דולר כולל מגורים ומזון וקשר עם הרב-אמן בכבודו ובעצמו. חזרתי מייד לחדרי וניסחתי מכתב בקשה. כעבור חמישה ימים קיבלתי מברק מרייטו-סן עצמו, ובו כתב שהתקבלתי ושהוא מצפה להמחאה שלי.

וכך הגעתי לכאן, לרגע האמת. לצומת דרכים, למעשה. מי יאשים אותי אם חשתי חרדה לא מבוטלת? הרגשתי כמו סטודנט שנה א' שמגיע בפעם הראשונה לקמפוס, והוא שואל את עצמו איפה יישן, מה יאכל, איך יתייחסו אליו בני גילו, האם יחווה את חסד הקבלה וההצלחה או ישקע בתהום הבושה והכישלון? באופן לא מודע התחלתי להאיץ, הרוח פרעה את שׂׂערי, הצעיף נחבט בכתפי כמו מגבת רטובה קרועה, ואיני יכול שלא לחשוב שההשגחה היא שסילקה מן הדרך, בקטע האחרון לטלייסין, את הכלבים המתרוצצים ואת הפרות התועות ואת כל היתר. הנהר התפתל, והדרך לצידו. חמש דקות חלפו, ואז עשר.

הייתי קצר רוח, כעסתי על עצמי, חשתי חרדה ובחילה, הכל יחד – ואיפה הוא, איפה הפלא האדריכלי הזה שהכרתי רק מדפיו של ספר, הנס הזה של המצאה חד-פעמית, גן העדן המוצק שבו אחיה בשנה הקרובה וייתכן בהחלט שיותר מזה? איפה? קיללתי בקול, המנוע נהם, הצמחייה לצידי הדרך נרתעה כאילו שוט בלתי נראה הצליף בה, ובכל זאת המראה נותר כשהיה: שדות ועוד שדות, אלומות תירס, גבעות עולות ויורדות לאורך הדרך הנמתחת בעמק שלא ידעתי את שמו, אסמים, אסמים לנצח – ואז, פתאום, הוא ניצב לפני.

הרמתי מבט והוא צץ כמו אחד המקדשים הנסתרים בגֶנְג'י מוֹנוֹגָטָרי, כמו אשליה אופטית, צורה שאי אפשר לראות עד שרואים אותה. בעצם לא, הוא לא ממש הופיע, אלא התנתק מהגבעה שמולי ואז התקפל ונפרש והתקפל שוב.

האם נסעתי מהר מדי? כן. כן, בהחלט. וכשלחצתי על הבלם שכחתי איכשהו את המצמד – ואת ההגה, שהתעורר כמדומה לחיים משלו – והבֶּרְקֶט שלי השמיעה חרחור גסיסה והחליקה לרוחב הדרך בטורנדו של אבק ופסולת מתעופפת ונתקעה עם הפנים בכיוון ההפוך.

לא משנה. הנה הבית עצמו, מקום עצום ומפוזר שהתפרש, רחב ונמוך, על פני הגבעה שמולי, זהוב תחת שמש אחר הצהריים, הבית שהיה עוף חול, שנבנה ב-1911 ונשרף כעבור שלוש שנים, נבנה בשנית ונשרף בשנית וקם מהאפר בכל תפארתו הזהובה.

על כורחי חשבתי על הדימוי של שֶלינג – אדריכלות נשגבת כמוה כמוזיקה קפואה, מוזיקה בחלל – כי זה בדיוק מה שהיה שם, ולא סתם יצירה קאמרית, אלא סימפוניה עם מקהלה בת מאה קולות, הבית של רייטו-סן, מעונו ומבצרו. ולשם הוזמנתי כשוליה של הרב-אמן. יפה. ניערתי את האבק מהמקטורן, העברתי מסרק בשׂערי, מעל לכל ניסיתי להתעשת. ואז התנעתי את המכונית והתחלתי לחפש את הכניסה.

זה בכלל לא היה קל. כך למשל, בסבך הדרכים ושבילי העגלות לא יכולתי להכריע איזה מהם מוביל לאחוזה, וכשכבר מצאתי את הדרך שנראתה לי נכונה, שהתפתלה בתוך תהום בוצית של חוות חזירים, עצר אותי שפע השלטים שהזהירו מפני הסגת גבול.

לא ייתכן שהם נוגעים אלי, אמרתי לעצמי, ובכל זאת עצר בי איזה חוסר ביטחון מולד – ביישנות אם תרצו, ואולי תראו בזה יראת כבוד תרבותית מושרשת כלפי נורמות וכללים חברתיים. המכונית רעדה בבוץ. העברתי את מוט ההילוכים לניוטרל ובהיתי שעה ארוכה בשלט שמולי. המשמעות הייתה ברורה למדי – חד-משמעית למעשה. אין, כך נכתב שם, מעבר.

באותו רגע בדיוק זיהיתי דמות שצפתה בי מבין לוחות העץ של אחת הגדרות משמאלו של שדה הראייה שלי. איכר, הנחתי, בסרבל מוכתם ומגפיים מטונפים. הוא עמד שקוע עד קרסוליו ברפש של חצר החזירים – ממש במרכזה – והחיות רחרחו סביבו והדיפו את אחד הריחות הקשים והדוחים שנתקלתי בהם מימי.

לרגע צפיתי בו צופה בי – הוא חייך עכשיו, משהו לגלגני וביקורתי צץ בעיניו – ואז הגבהתי את קולי כדי שישמע אותי למרות המנוע והחרחורים של בעלי-החיים. "אולי תוכל בבקשה" – פתחתי, אבל הוא קטע אותי בצחוק דוקרני וחד. "קדימה, סע," אמר, "זה לא מזיז לו. זה רק לתיירים." הוא נתן בי מבט ממושך ומלא תימהון.

"אתה לא תייר, נכון?" נענעתי בראשי לשלילה, ואחרי שהודיתי לו בקידה מקוצרת מצאתי את ההילוך הנמוך ביותר והתקדמתי במעלה הגבעה, שלרוע המזל היה נדמה שהיא הופכת תלולה יותר ויותר ככל שהתקרבתי לטראסות ולחומות אבן הגיר ולגגות השופעים של הבית. אבל כעת היה חצץ תחת הגלגלים, והברקט המופלאה נאחזה בו, הגלגלים חרקו והמנוע צרח כמו חיה מיתולוגית המנופפת בכנפיה ויורקת אש.

עליתי מעלה, מעלה ועוד מעלה – עד שלפתע הפך החצץ למין בוץ אבנוני והגלגלים היססו ואז נתפסו בתוך שפוכת האבנים הזדונית, ובדיוק ברגע שחשבתי להשתמש בבלם הגעתי לפסגה ונגעתי בפגוש של המכונית שחנתה שם.

ההתרגשות בערה בי, רעדתי מרוב מאמץ, מתח והתפעמות. אז מה אם הגעתי בטעות בדרך האחורית, שנועדה רק לטרקטור ולסוסי העבודה? אז מה אם כמעט התנגשתי בפגוש האחורי של הקוֹרד פֵייטוֹן של רייטו-סן, המכונית המהירה והמפוארת ביותר בכל רחבי תבל? הגעתי. הגעתי הביתה.

הרשמים הראשונים שלי? שלווה, יופי בשפע, חן וקווים הדורים של ימים עברו. ועוד משהו: נוכחות רוחנית עמוקה שעלתה כביכול מהאדמה עצמה, כאילו זה מקום קדוש, מקדש שבו התכנסו לפולחן השבטים הקדמונים בטרם הגיעו לכאן מוויילס אבותיו של רייטו-סן, הלויד ג'ונסים, בימים שקדמו לקולומבוס, כשאֶדוֹ עוד הייתה מנותקת מהעולם. הרגשתי כאילו נכנסתי לאחד המקדשים בקיוטו – נַנְזֶנְגִ'י, או מוטב, קינְקָקוּג'י, על האור המסתופף בציפוי הזהב שלו. חרדתי התמוססה כליל. הרגשתי רוגע, רוגע מיידי.

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. השמש נתלתה מעל צמרות העצים כמו קמע על חוט לא נראה. דוממתי את המנוע וכל הציפורים בעולם פצחו פה אחד בשיר. אדי המפלט התפוגגו כמעט מייד והבחנתי שהאוויר קליל וזך. הוא היה מבושם בתלתן, באורן, בכלורופיל של דשא שכוסח זה עתה וברמז דק ביותר של עשן עצי בעירה – ואוכל, ריח תבשילים שהזכיר לי שלא אכלתי מאז ההמבורגר המקולל ההוא. לקחתי לי רגע לנשימה עמוקה, שקלתי להצית סיגריה ואז נמלכתי בדעתי. טלייסין חיכתה לי.

יצאתי מהמכונית, עמדתי להסיר את הכפפות (המיוזעות) שלי כדי לפתוח את הקשר בצעיף כשאיזו דמות הגיחה מתוך אחת הסככות בחצר, בדיוק מאחורי מכסה המנוע המנצנץ של הקורד. עבר רגע – הראייה שלי טובה בהרבה לטווח קצר, כלומר טווח שולחן השרטוט, מאשר לרחוק – עד שהבנתי, בלב הולם בחוזקה, שאני עומד במחיצת הרב-אמן בכבודו ובעצמו.



 

שם הספר: הנשים
מאת: ת. קורגסן בויל

The Women
by T. Coraghessan Boyle

תרגום: ליה נירגד
מהדורה ראשונה, מאי 2012
מספר עמודים: 484
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר
מחיר מומלץ: 98 ₪

מסת"ב 978-965-13-2304-1
דאנאקוד: 497-1165


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.