חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מרצדס בנץ

אדון בּוֹהוֹמיל היקר, ושוב הסתבכו החיים בפקעת בלתי-רגילה, כי כשאני נזכר באותו ערב במאי, כשהתיישבתי ברעדה בפעם הראשונה, מבוהל לגמרי, מאחורי ההגה של הפיאט הקטנה של העלמה ציבְלֶה, האשה היחידה בחבורה של זכרים בטוחים בעצמם, נהגי מירוצים לשעבר ואלופי הגה, צוות המורים בבית-הספר לנהיגה 'קוֹראדוֹ - אנחנו מבטיחים רשיון נהיגה במחירים הזולים בעיר', כשהידקתי את החגורה וכיוונתי את המראה האחורית על-פי ההוראות של העלמה ציבלה וכעבור דקה התחלתי לנסוע בהילוך ראשון לאורך הרחוב הקטן והצר כדי לעצור ברמזור כמעט מייד, אחרי ארבעים מטר, כשרק חוט דקיק, דמוי פרוזדור אוויר בלתי-נראה, הפריד בין החשמליות לבין המשאיות הדוהרות ברעש לאנשהו בכיוון הנגדי של הגיהינום במרכז העיר, ברגעים אלה, כשפתחתי במסע המכונית הראשון שלי, מרגיש, כרגיל, שאין בכל זה ולו שמץ זעיר של היגיון, כי תמיד זה מגיע מאוחר מדי, לעולם לא בזמן; או-אז, באמצע הצומת, בין חשמלית מספר 13 המצלצלת, שבלמה בפתאומיות, לבין משאית תובלה בינלאומית אדירת מימדים, שהצליחה לעקוף את הפיאט הקטנה של העלמה ציבלה רק בנס ובה בשעה צפרה צפירה נמוכה ומאיימת שדמתה לאזעקת מצוקה של אונייה; במילה אחת, בדיוק כשנתקעתי באמצע הצומת הזה,

מייד חשבתי עליך ועל השיעורים הנפלאים, הקלילים והמענגים שלך בנהיגה על אופנוע כשמאחורי גבך ישב מורה נהיגה ולפניך מסלול לח מרוצף בקוביות של לבנים, ואתה, אדוני, נתת גז ביאווה-250 ודהרת ביעף דרך רחובות פראג וצמתיה; קודם למעלה, לכיוון הרָאדָצְ'נִי, אחר-כך למטה, לכיוון הוֶלטאבה, וכל אותו זמן, בעודך שואב השראה משד המוטוריזציה, לא חדלת לספר למורה הנהיגה שלך על המכוניות הנפלאות מזמנים עברו, שבהן ביצע האבא החורג שלך אין-ספור התהפכויות, התרסקויות ותאונות מרהיבות; או-אז, כשנהג המשאית עצר בפתאומיות את המפלצת שלו, ששקלה כמה עשרות טון, וזינק מתא הנהג, משאיר את המפלצת באמצע הכביש ורץ לכיוון הפיאט הקטנה של העלמה ציבלה, ובה בשעה מאיים עלינו בידו הקמוצה לאגרוף, ומעוצמת הזעם מכה באגרופו בראשו-הוא; כשראיתי את הפרצוף שלו, סגול מכעס ומכאב, דבוק אל השמשה של הפיאט הקטנה של העלמה ציבלה וממש לידו, דבוק אף הוא לשמשה, הפרצוף של נהג החשמלית מס' 13, שגם הוא, כמו נהג המשאית, נטש את רכבו ואת נוסעיו, נדחסים בדוחק ומתחככים זה בזה אחרי העצירה הפתאומית;

ובכן, כשראיתי אז את שני פרצופיהם מאחורי חלונות הפיאט, שהעלמה ציבלה הקפידה להגיף מבעוד מועד, ומאחוריהם הופיעו מייד פרצופים נוספים של כל הנהגים שרכביהם נחסמו מחמת עצירתן הפתאומית של החשמלית ושל משאית התובלה, ושגם נהגיהן נטשו את רכבם ורצו לעברנו כדי לפרוק את זעמם על הפיאט הקטנה ולשפוך את חמתם על הדרכים הפקוקות, הגשרים שלא שופצו, עליית מחירי הדלק ועל כל המפגעים שנאלצו לסבול מאז נפילת הקומוניזם; וכששני הפרצופים האלה, שכמו יצאו מתוך ציור של בּוֹש, כמעט מעכו את המורה לנהיגה ואותי בתוך מושבי הפיאט הקטנה, שבשום אופן לא ניתן היה להתניע אותה, אמרתי לעלמה ציבלה בקול רגוע לחלוטין: את יודעת, גבירתי, שלסבתא שלי מריה, שלמדה נהיגה בסיטרואן ב-1925, קרה דבר דומה, אלא שמכונית הסיטרואן שלה נתקעה על פסי רכבת, ולימינה, כלומר במקום שבו ישב מורה הנהיגה צָ'אזָ'אסְטִי, הגיחה מעבר לעיקול הרכבת המהירה וילנה-בּראנוֹביצֶה-לְבוֹב, ואדון צ'אז'אסטי שעשה הערכת-מצב מהירה, אמר: העלמה מריה, קופצים מייד או מתים, והם קפצו בעוד הרכבת המהירה הזאת, אף שבלמה במטחי ניצוצות מתחת לגלגלים, מחצה את המכונית היפהפייה, ואילו סבתא מריה ומורה הנהיגה שלה, האדון צ'אז'אסטי, עמדו בשדה ליד המסילה והתבוננו בעיניו של נהג הקטר, שאישוניהן הלכו וגדלו כיוון שבכל הערימה - פח, ניקל, כרום, בד ריפוד, יריעות עור ושברי זכוכית - לא הצליח משום-מה להבחין בעקבות כלשהם - ראש מעוך, רגליים כרותות, כובע נהג או לפחות טיפת דם אחת - ורק כשהרחיק מבטו, ראה כיצד סבתא שלי מריה והאדון המורה צ'אז'אסטי, מנופפים אליו בידידות, וזאת היתה תמונה יפהפייה, התקרבתי לסוף הסיפור, כי מאחוריהם, בקצה השביל, במורד רכס הקרפטים המזרחי, היתה כנסייה קטנה על שם האם-הקדושה-המסייעת-תמיד.

- אלוהים, כמה יפה - העירה העלמה ציבלה, שגלשה מעל ברכי, ואני ביצעתי בעדינות תנועה דומה אך בכיוון ההפוך. אלוהים, כמה יפה אתה מספר, המשיכה בעודה בודקת את תיבת ההילוכים ואת המתנע. לבסוף התניעה את המכונית, ובתנועה לא כל-כך מנומסת ואף מגונה - זקירת אמה לעיני הנהגים כולם - החלה לנוע באיטיות בתוך ההמון שהקיף אותנו, מתמרנת למופת בין כל הטיפוסים התוקפנים שנדחסו בצומת הנורא, גולגולתא של שיעור הנהיגה הראשון שלי, ורצו להכות בנו עד זוב.

ובכן, אדון בוהומיל היקר, בדיוק כשהעלמה ציבלה אמרה לי בקולה המוזר והמתכתי, אלוהים, כמה יפה אתה מספר, עמדתי לומר: מה, אני? מוטב שתקראי את 'שיעורי ערב בנהיגה' סיפור שכל מורה לנהיגה חייב להיזכר בו לפני השינה, או לפני נסיעה עם תלמיד במרכז העיר; טמונה בו הליריקה של כלי-רכב, אצור בו הרעיון של אפלטון בדבר הקשר בין מורה לתלמיד, שעיקרו לא התירגול המקובל ולא ההשגחה השגורה של מורה על תלמידו; לא לימוד סתם, אלא חילופי סיפורים יפים ברמה הקושרת בין אנשים מעבר להבדלי מין, מוצא ועמדות פוליטיות.

אבל, לצערי, אדון בוהומיל, לא אמרתי זאת, כי עיני יצאו מחוריהן מרוב התפעלות, ליבי פעם בחוזקה ולשוני יבשה לחיכי כמו אחרי שלושה ימי חתונה קאשוּבּית, כשראיתי שהעלמה ציבלה נותנת גז ומתמרנת בין הנהגים הנרגזים, מפזרת את ההמונים באמצעות חוטמה הקטן של הפיאט, ואחר-כך, ברגע האחרון ממש, מזנקת במעבר הצר בין החשמלית שהתחילה לנוע לבין המשאית שכבר נסעה לאיטה.

אוח, מה חבל שלא הזדמן לך לראות את כל אלה, אדון בוהומיל היקר, את הניצחון של הבחורה הצעירה בפיאט הקטנה על המון נהגים צווחנים ועל שתי מפלצות אדירות מימדים ומאיימות - חשמלית מספר 13 ומשאית תובלה בינלאומית - שנהגיהן, מה יש לומר, פשוט השתגעו כשראו את הפיאט הקטנה חולפת מתחת לחוטמם, את הזינוק הגורלי הזה בין הסקילה של החשמלית לבין הכַריבְּדיס של המשאית! זה היה דבר מופלא, אדון בוהומיל; התרגיל שעשו להם ממש מתחת לאף העלמה ציבלה והתלמיד שלה היה נצחון האינטליגנציה על ההמונים; תעלול אירוני שנבע מתיסכול, מתיסכול מסמא עיניים ומחריש אוזניים - חה-חה, שקו לנו בתחת, שמוקים מטומטמים.

הו, ישו הנצרתי, לחשתי, איך את נוסעת, אני הרוס. למה? בכלל לא, אמרה בצחוק מתגלגל. אני אף פעם לא אהיה אשף כזה, בלעתי את הרוק. אף פעם לא אשתווה אליך, אפילו אני לא-יודע-מה. - לא, לא. לאט-לאט - אמרה - כבר ראיתי תלמידים כמוך. מים שקטים, נכון? - אישוניה האפורים ננעצו בי - אבל תגמור עם הסבתא שלך, מריה; מה שמעניין אותי, בעצם, הוא מה קרה לסיטרואן המעוכה ולקטר שניזוק; מעניין אותי אם המכונית היתה מבוטחת ואם המורה הזה, צ'אז'אסטי, קיבל פיצוי כלשהו, כי הנזקים של הקטר זו בעיה של חברת הרכבות הממשלתית, לא? - שוב הסתכלה בי והמבט שלה היה מהמם עוד יותר משם המשפחה המוזר שלה.

- אז זהו, שדווקא לא - עניתי - זה לא היה כמו שאת חושבת, כי באותם ימים מכוניות היו שייכות ללקוחות עצמם, זאת אומרת, רציתי להגיד, לתלמידים; מורים לנהיגה נשכרו לעבודה כמו מורים למחול או מכווני פסנתרים. בשעה היעודה אדון צ'אז'אסטי היה מגיע לבית הלקוח ברכיבה על האופניים שלו, משחרר את מכנסיו מהסיכה שהידקה את שוליהם, וצריך להוסיף שזו היתה סיכת-מזכרת עשויה כסף עם יהלום קטן, שמר צ'אז'אסטי, אחרי שהסיר אותה, מייד הידק בה את העניבה האנגלית שלו, ואחרי זה הידק את כובע הקסקט לראשו, ולפעמים תיקן אפילו את חפתי השרוולים בחולצתו, ורק אז פנה לכיוון שער הבניין או גדר הגינה, על-פי המיקום שנקבע מראש, בעודו מציץ בשעונו שמא הקדים את שעת הפגישה ולו בדקה אחת, ואם הקדים, האט את צעדיו ופסע בנחת, כי באותם ימים איחור היה עניין מגונה, אבל עוד יותר מגונה היה אם הקדמת להגיע, כמו שאמרו אז בלבוב.

אך נחזור לעצם העניין: הסיטרואן הזאת, גבירתי, היתה שייכת לסבתא שלי מריה, והיא קיבלה אותה במתנה מסבא קרול, שבאותה תקופה היה עדיין מאורס לה והשלים לימודים לתואר שני בברלין, וכיוון שסבתא שכחה לבטח את המכונית, היה מר צ'אז'אסטי עצבני מאוד באותה נסיעה, כי איך תספר על כך העלמה מריה לארוסה קרול, אולי מוטב שתכתוב לו על כך במכתב, אבל בשום אופן לא במברק כי מברקים תמיד מביאים מזל רע, ובמקרה זה אף עלול הדבר לגרום להתרת האירוסין, והרי האדון המהנדס קרול הוא זיווג ראוי בהחלט, חזר ואמר המורה. ובינתיים, אחרי שכבר הסירו מן המסילה את שאריות המכונית ונהג הקטר בחן בדקדקנות את הקטר שלו, קודם את הפגושים, אחר-כך את הפנסים, ולבסוף הציץ מתחת לגלגלים הקדמיים ומישש את הבוכנות, וכיוון שבשום מקום לא מצא סימן להתנגשות - לא סדק, ואפילו לא שריטה קלה, היה מיואש לגמרי, כי מי מאנשי ההנהלה יאמין לו שהאיחור הגדול נגרם כתוצאה מריסוק מכונית צרפתית, מי ירצה לתת בו אמון כשאין שום סימנים? אפילו אם הכרטיסן או מישהו חשוב מבין הנוסעים יעידו על כך, הם, בהנהלה, ידבקו במה שהם יודעים ממילא, ובמילא יקצצו לו את הפרמיה או, אף גרוע מזה, יורידו אותו בדרגה, ולעולם - הוא כמעט פרץ בבכי - לא יוביל עוד את הרכבת המהירה מווילנה ללבוב, או את קרונות השינה במסלול לבוב-וארשה-פּוֹזְנָן-ברלין.

ובכל זאת, למזלי הטוב, עמדנו עם העלמה ציבלה באור אדום וראיתי שהסיפור שלי מסב לה הנאה אמיתית, משום ששכחה כבר לגמרי שאני הוא זה שצריך לשבת מאחורי ההגה. אכן, מזל - המשכתי בסיפורי - ברכבת הזאת, במחלקה הראשונה, נסע מר הנרי לויד-ג'ונס, כתב 'טיימס' הלונדוני, שנשלח למאוֹפּוֹלסקה המזרחית כדי לאסוף חומר על ההוּצוּלים, ולכן לויד-ג'ונס הזה היה הראשון שקפץ מן הקרון והתחיל לעבוד; That's terrific, מילמל בעודו מצלם את גוויית המכונית הצרפתית; It looks like Waterloo, חזר ואמר בסיפוק, מכוון את העדשה אל הסמל המסחרי של סיטרואן שהתגולל בבוץ; Absolutely amazing, ציחקק וצילם את הקטר הפולני - 'וולינגטון הסלאבי', כפי שהגדיר אותו אחר-כך בכתבה שלו.

ובכן - אני מספר לגברת ציבלה - תארי לעצמך, גבירתי, הודות לתצלום הזה ולכתבה שמעליה התנוססה הכותרת Everyone was deeply touched או משהו כזה, נהג הקטר לא ננזף בגין האיחור; להיפך: הוא קיבל שעון זהב ואות הצטיינות, ואילו סבתא מריה, שהסיטרואן שלה, כפי שכבר ציינתי, לא היתה מבוטחת, קיבלה כעבור כמה ימים מפתחות למכונית חדשה מידי מר רוֹסֶט, מנהל סיטרואן באירופה המזרחית. - לא, זה לא יכול להיות! - צעקה העלמה ציבלה והסתכלה בראי הקטן - שעון זהב וסיטרואן חדשה?! הרי מכונית כזאת עלתה בטח הון, אולי אפילו יותר מכפי שהיא עולה עכשיו.

- נכון, אמרתי - אבל הכל בגלל העיתונות האנגלוסקסית, שכבר אז היתה מעצמה. נניח שמישהו היה מפרסם את תצלומי הסיטרואן המעוכה ואת הקטר ללא שריטה, זה מול זה, ב'קורייר לבובסקי' או בעיתון האזורי של מאופולסקה המזרחית; ונניח שמישהו היה מתאר בדיוק את מה שקרה ב'קורייר המאויר היומי' ועוד מוסיף תצלומים חמים מהשטח, אפילו כלב צולע לא היה מאמין לזה; היו אומרים שזה אמיתי כמו דמעות של חתול, כאילו, איזה נס זה שהקטר לא נפגע, אף לא שריטה קלה, ומה התעלול הזה, כאילו השניים, בני מזל שכמותם, עוד הספיקו לקפוץ בזמן מהלימוזינה שלהם, חוצפה כזאת ושטויות כאלה אנחנו כבר מכירים מזמן, איזה מין קשקוש זה: האם הקדושה הצילה את העלמה ואת המורה שלה לנהיגה! איך אפשר, במדינה שלנו, לערב דת בסנסציה, או, גרוע מזה, בפרסומת! אבל כעבור ימים אחדים, כשהדברים ראו אור ב'טיימס', נו, הדיבורים, וגם המעשים, השתנו מאוד.

ראשית, מר ויליאם קוקס, מנהל רשות הרכבות הבריטית, התקשר ממשרדו בלונדון למר זילֶנסקי במפעל הקטרים של רשות הרכבות הפולנית בחְשאנוֹב: אדוני, המנהל הנכבד, האם אפשר להזמין במפעל שלך חמישה-עשר קטרים בשלב ראשון? מאז שאני מנהל, אני אומר לך בגילוי לב, רק בינינו, עוד לא היה כדבר הזה; מתקשרים אלי אנשים רגילים לגמרי וצורחים לתוך השפופרת: למה אצלנו אין קטרים כאלה? למה במולדת של ואט וסטיבנסון לא מייצרים צעצועים כאלה? אנחנו דורשים שיעמדו לרשותנו קטרים כאלה בדיוק ולא אחרים.

וזה עוד לא הכול - המשיך מנהל רשות הרכבות הבריטית - תאר לעצמך, אדוני המנהל הנכבד זילנסקי, שאתמול קיבלתי טלפון מדאונינג סטריט, והמזכיר האישי של האדון ראש הממשלה הודיע לי באדיבותו, כי בתצלום הקטר שלכם, שריסק את הכיעור הצרפתי הזה, את קופסת הסרדינים הרפובליקנית, בתצלום הזה התבוננו בסיפוק רב האדון ראש הממשלה והוד מעלתו יורש העצר, הנסיך מוויילס, שהציג לראש הממשלה שאלה בדבר הסכמי הסחר שלנו עם ארצכם עטורת הגבורה, ודי היה בשאלה הזאת כדי ששר התחבורה שלנו ישאל אותי על המפעל שלכם, ועל כך השבתי שכבר מזמן אני בקשר איתכם, ורק המכס על יבוא קטרים כובל את ידינו, ועל זה אמר השר שלנו שהדבר יוסדר במושב הבא של בית הלורדים, לכן אני ממהר להודיעך, המנהל זלינסקי היקר, שאנחנו מזמינים רשמית חמישה-עשר קטרים, ללא נסיעת מבחן, ואם תרצה להפקיד בידינו את ייצוג מפעלכם - אני יודע שזה תמיד עניין רגיש ועדין - אבל אם נייצג אתכם אנחנו יכולים למכור בשבילך, אדוני, עשרים יחידות לאוסטרליה, שלושים ושתיים להודו, שבע לציילון, שמונה לבאנטוסטן ויחידה אחת לפוקלנד, אחת בלבד, כי עכשיו אנחנו מתכננים לסלול שם את מסילת הברזל הראשונה.

גברת ציבלה הרימה את ידיה מן ההגה. - תפסיק אדוני, אני מתחננת, תפסיק בבקשה כי עוד מעט נעלה על המדרכה. - והסיטרואן? - שאלה מייד בעודה מאותתת לימין וחוצה את פסי החשמלית לכיוון מגרש האימונים לתלמידי נהיגה - מה עם הסיטרואן החדשה? - קודם השעון - אמרתי מרגיש שהרגע המכריע קרב - שעון זהב, אומגה, של נהג הקטר; תארי לעצמך, גבירתי, שמייד אחרי הטלפון מאדון קוקס למנהל המפעל בחשאנוב, התקבל רמז שנהג הקטר חייב לקבל עיטור, שהרי מה זה אומר עלינו אם איש רב-פעלים כמוהו יישאר בלי עיטור? יאמרו: זה אפשרי רק כאן, כי הרי לא מוסר עבודה הוא שנחשב אצלנו, אלא רק פרוטקציה וקונקציה; לכן, כשהגיעה ההוראה מווארשה להנהלת רשות הרכבת בלבוב, רצו להזעיק מייד את הנהג ואפילו במהלך נסיעתה של הרכבת, ואפילו באמצעות מברק, אך התברר שנהג הקטר הְנאטיוּק יצא באותו יום גורלי לחופשה בת שבועיים שהיה זכאי לה, והתאדה כמו קמפוֹר, ואין ספק שהיו מניחים לו לנפשו אלמלא הטלפונים - קודם מהנהלת רשות הרכבות בווארשה, אחרי זה ממיניסטריון התחבורה, אחר-כך ממשרד התעשייה, ולבסוף ממשרד הפנים.

- היכן נהג הקטר האמיץ? - צעקו לשפופרת - הוא עשה למעננו יותר משעשו תריסר סוכני שיווק בחו"ל, צרחו, למה בלבוב לא מסוגלים לקבוע היכן, לעזאזל, מבלה עובד שלנו את חופשתו; הוא הרי עובד משרד ממשלתי אסטרטגי! באזור פוזנן? קשה להעלות על הדעת, החליטו; נראה שבמאופולסקה המזרחית הגיע הזמן לבצע שינויים הכרחיים, כי ברור שבכל מקום מפגינים חשיבה מדינית ואחריות בדרג ממשלתי, רק לא בלבוב, ושמא אתם, חברים, אפילו לא יודעים שהמלחמה נגמרה, ואולי אתם עדיין מחזיקים אצלכם דיוקנאות של פראנץ-יוזף בלבוש ההכתרה שלו, אולי בשעונים שלכם הזמן עמד מלכת, אם אתם בכלל יודעים מה משמעותו של זמן למשק הפולני שלנו! - אלה כבר לא היו איומים - אמרתי לעלמה ציבלה, שבדיוק באותו רגע עצרה את הפיאט שלה בין עמודי ה"גלמים" שנועדו למטרות תירגול נהיגה במסלולים רצופי מכשולים, והיו עשויים גומי כדי למנוע ריסוק כלי-רכב בידי תלמידי נהיגה נלהבים; כל זה נראה כמו תחזית למהפכה, ואת יודעת, כנראה, גבירתי, שמהפכות הן לא מומחיוּת גליצאית, חוץ מאחת, כשהאיכרים העלו באש את האחוזות וניסרו במסור לאט ובשיטתיות את בשר בעליהן על כל שנות העוני והשיעבוד.

למען האמת, תחזיות לשינויים היו הדבר המפחיד ביותר בעיר היפה הזאת; בלבוב ובסביבתה סברו, לפחות במשך חמישים שנותיה האחרונות של המונארכיה האוסטרו-הונגרית, ששינויים מטבעם גורמים לתפנית מן הטוב אל הגרוע, ומן הרע-יחסית אל הרע המוחלט, ולכן הפעילו לא רק את שירות הרכבות, אלא גם סוכנים חשאיים, שוטרי חרש, קומיסארים, והכל לשווא, כי בבית קטן בזאמארסטינוֹב, מוקף עצי תפוח, דובדבן ושזיף, סמוכות שעועית, אשכולות של תירס, ניצני פשתן ונצרים של עלי גפן, התגורר, יחד עם אשתו ושני ילדיו, הנהג הנאטיוק, שלא הותיר אחריו עקבות.

גברת הנאטיוק ספקה כפיה - אלוהים אדירים - אמרה - במה אוכל לעזור לכם, רבותי, הרי הוא לא בתפקיד עכשיו, הלוואי ידעתי איפה הוא מסתובב המסכן, בעצמי הייתי מכניסה לו סטירה בפרצוף, אבל במצב הזה... הוא בא הביתה, אמר שזהו, זה הסוף שלו, לקח מאתיים זלוטי ולא ראינו אותו יותר; איזה אסון, הרי הוא כמעט לא שותה בכלל, אבל מרוב צער בטח הוציא את כל הכסף וקנה וודקה ונקניק, והלך להרים, כמו בזמנים שהיה רווק ואהב להסתובב לבד, אז, בבקשה, חפשו אותו איפשהו, אולי תמצאו אותו באיזה פונדק בקוֹלוֹמִיָה או בקוּטי.

הקומיסאר האדון לַמְפַּרסקי קימט את מצחו ברוגז וקטע אותה - גברת הנאטיוק, את רוצה להגיד לנו שאת לא יודעת היכן מבלה בעלך החוקי את חופשתו, זה רציני?! את לא מבינה, גבירתי, אין לנו זמן, העניין הוא בעל חשיבות מדינית! חיוורת כסיד התיישבה אשתו של נהג הקטר על כיסא ולחשה: אלוהים אדירים, רבותי, הוא הרי... שום פוליטיקה, שום עיתונים... הוא שומר על מרחק מהקומוניסטים, אז מה - אמרה והרימה פתאום את ראשה ואת קולה בגאווה - הרי הוא לא עשה שום דבר פלילי, תמיד הגיע לעבודה בזמן, נו, מה יש לכם לחפש בבית שלנו? גברת ציבלה, אף שהיתה משועשעת, הגיעה סוף-סוף לפרק העיקרי בשיעורנו - עכשיו שב בבקשה מאחורי ההגה - אמרה ויצאה מן הפיאט - קודם מראות, אחר-כך חגורת בטיחות, טוב, עכשיו זינוק, ואני מבקשת שתדגים עכשיו נסיעת "שרוול".

מדוע בחרה דווקא אז בתרגיל הכי קשה? את זה אני לא יודע עד היום; ייתכן שרצתה לערער קצת את בטחונו המופרז של שחצן ומתחזה, שבמקום לבצע את ההוראות כיאות הוא מתחמק בסיפורי סבתא שהתרחשו לפני יותר מחצי מאה. ייתכן שהעלמה ציבלה בכלל לא חשבה כך, אבל עובדה: הזעתי כמו סוס-יאור, ידי רעדו ללא הפסק, ומספר הגלמים שהפלתי במגרש האימונים היה עשוי לזכות אותי באליפות עולם. אתה אפילו לא יכול לתאר לעצמך, אדון בוהומיל היקר, מה זה לנסוע כארבעים מטר בהילוך אחורי, על מסלול צר כמו שרוול, מעוקל כמו אליפסה, כשכל רגע אתה סוטה מן המסלול, וכל רגע מפיל עמוד מימינך או משמאלך, ומניח למנוע לכבות.

הרי שיעורי הערב שלך על אופנוע יאווה-250, כשאתה והמורה פוֹרְסְטִיק רכבתם כרוח סערה דרך וינוֹהְראדי או ז'יזְ'קוֹב, בשעה שעלי זהב של עצי האדר נשרו ברוב פיוט לתוך הוולטאבה ושטו לאיטם מתחת לגשר קארל; שיעורי הנהיגה למתחילים שלקחת אז היו רגעים של הרפיה לירית בהשוואה לרחוב קארטוּסקה שלי, הפקוק ללא רחמים, או למגרש האימונים הזה בחצר האחורית של חנות למשקאות חריפים, שבו אנחנו, התלמידים, דמינו לשחקנים שניסו את כוחם בגילום דמויות בתיאטרון אוונגרד בנוכחות קהל נועז ומתקדם.

- אוי לא, אמרה לבסוף העלמה ציבלה - ברגע שאתה מפסיק לפטפט, אנחנו נתקעים מייד בתוך עמוד או שהמנוע כבה, בבקשה תן עוד גז, אבל בקלות, ותרפה לאט מן המצמד, ובשום אופן אל תשנה את הכיוון, המכונית תיסע מעצמה בקשת, הו, כך, עכשיו זה די טוב, לאט, עוד יותר לאט - נגעה בכף-ידה בידי, ולחצה אותה בעדינות על ההגה - נו, ועכשיו אל תגיד מילה נוספת בבקשה - נו טוב, לחשתי - את לא חושבת, גבירתי, שאם אנחנו כבר חייבים לתרגל את השרוול הדפוק הזה, עדיף לנסוע לפנים ולא בהילוך אחורי, כי איזה מין נחש זה שזוחל לאחור, זה מנוגד לחוקי הטבע, העלמה ציבלה היקרה... אדון בוהומיל היקר, לעולם לא אשכח מה השבת לי במכתב לפני האחרון שלך: אמן ומבין-דבר אמיתי, כתבת, לא בוחן אשה לפי גודל שדיה ואחוריה, אלא דווקא לפי כפות-ידיה, מה שהוכח היטב ובדיוק רב במקרה זה, כי המראה של העלמה ציבלה, במכנסיים כהים ובמקטורן עור קצר, לא הלם את מה שהגדרת פעם כה יפה - לא דדנית, ולא עכוזאית - לא, העלמה ציבלה היתה למעשה דקיקה בכל המובנים ולא היתה שייכת לטיפוס הבנות שלמראיהן נהגי משאיות תוקעים את האף שלהם בצופר, אז זהו זה, שבמבט ראשון, אדון בוהומיל היקר, העלמה ציבלה היתה טיפוס נערי משהו, שהקידמה, לאושרנו הרב, עוד לא השחיתה.

שיערה הערמוני היה אסוף בזנב סוס קצר ולא הזדקר כקיפוד דוקרני על הראש, מה שקרוי בימינו תספורת אופנתית; במקום אריג גס של חולצת פלנל משובצת עטפה את שדיה הרעננים חולצת משי דקה; ולכפות רגליה, במקום טרקטורים מגושמים, נעלה נעלי סירה חינניות, מעוצבות בעדינות כמעט כמו אצבעותיה הארוכות, שבהן לחצה את ידי על ההגה של הפיאט. הודות לכך, ורק הודות לכך, הגעתי סוף-סוף בהילוך אחורי עד קצה השרוול השטני הזה, בעוד השתיינים והמשתינים על הקיר, שעמדו כולם בשורות מתחת לשיח מטפס שהסתיר את מערומיו של פח זבל מסריח בחצר האחורית של חנות המשקאות החריפים, מוחאים לי כף. - נו, אז מצאו את הנהג קטר? - שאלה העלמה ציבלה והוציאה מתוך קופסת סיגריות עשויה כסף סיגריה שגולגלה מראש - במשך כמה זמן הוא הסתתר? - אבל הוא בכלל לא הסתתר - אמרתי בשעה שקיבלתי ממנה, בהפתעה מסוימת, סיגריה דלוקה שהיא שאפה ממנה רק פעם אחת - הוא פשוט נמק בבדידותו, הוא הרי חשב שזה סוף הקריירה היפה שלו וכל חייו המקצועיים מאחוריו.

הוא חשש שינחת מן השלב הכי גבוה בסולם יעקב, זאת אומרת מהפרוזדור המבטיח את גן-העדן של רשות הרכבות, לתחתית העגומה של איזה בית-מלאכה נידח, על כן שכר לעצמו חדר בביתו של אייזנשטוק, בעל פונדק בז'יראוְצֶה, ובחדר הזה, שממנו לא יצא בכלל כיוון שהיה שרוי במרה שחורה, הגה נהג הקטר האנטיוּק בטיבם של הפולנים, שלעולם אין לסמוך עליהם, כפי שכתב כבר מזמן פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי: הפולנים הם חתרנים ובלתי-אמינים; קודם יקבלו אותך לחבורתם, יטפחו לך על השכם, ילחשו באוזנך כמה מילים חביבות, ורגע אחרי זה יגחכו על הדת הפרבוסלבית שלך, על המבטא הלא מושלם שלך; המחשבות הקודרות שהציפו את נהג הקטר הנאטיוק בשבתו בפונדק של אייזנשטוק היו עשויות להעסיק אותו עד סוף החופשה שהגיעה לו בדין, אלמלא השוטר גְבוֹז'ץ', שהסב במקרה בפונדק לשתיית לימונדה, ושמע שיחה בין הנאטיוק לאייזנשטוק, שהתנהלה מאחורי דלת נעולה למחצה.

בקיצור - המשכתי והחזרתי לעלמה ציבלה את הסיגריה המגולגלת - השוטר גבוז'ץ' עצר את המבוקש והסגיר את הנהג האומלל להנהלת רשות הרכבות, שם העניקו לו שעון זהב ופרס כספי בסך אלף חמש-מאות זלוטי מטעם קרן מיוחדת של מפעל הקטרים בחשאנוב. ובכן, אדון בוהומיל היקר, לרגע הייתי חייב לקטוע את הסיפור הזה בשל סחרחורת שגרם לי הטבק של העלמה ציבלה, שהיה חריף וריחני, אבל כשחזרנו לפיאט והכנסתי להילוך ראשון, ועזבנו את כיכר האימונים, מייד שאלה - נו, ומה עם הסיטרואן החדשה של סבתא שלך מריה? - הו, זאת היתה הפתעה - בנס הצלחתי לפנות שמאלה לרחוב קארטוסקה, ולהכניס בלי חריקה להילוך שני - באחד הערבים, כמה ימים אחרי פירסום המאמר ב'טיימס', צילצל הטלפון בדירתה של סבתא מריה, שיחת חוץ מברלין; טָדֶאוּש, אבא של סבתא מריה, זאת אומרת סבא-רבא שלי, נטל את השפופרת ורתח מכעס; מצידה השני של שפופרת הטלפון שמע את קול חתנו לעתיד, שצווח מיני דברים איומים בקשר למועד ההלוויה של ארוסתו מריה, ותהה כיצד אבי כלתו לעתיד אפילו לא טרח להודיע על כך לחתנו לעתיד, וכיוון שלא הניחו זה לזה להשלים משפט אחד עד סופו, לא עלה בידיהם לקטוע את השיחה וגם לא לסיים אותה כיאות.

עלי להדגיש, גבירתי, כי החתן לעתיד קרא את הדיווח ב'טיימס', שאת גליונו קנה בקיוסק בפּוֹטְסְדָאמֶר פּלאץ, ומיהר להסיק מסקנות קודרות ביותר, כלומר, שאיבד את ארוסתו, וראוי להוסיף שהאדון לויד ג'ונס, העיתונאי, נשא במקצת האשמה, כיוון שבכתבת הצבע העסיסית שלו על מעיכת הקופסה הצרפתית בידי הקטר הפולני, לא הזכיר, ולו במילה אחת, שהמורה והתלמידה ניצלו בנס בידי האם-הקדושה-המסייעת-תמיד - תארי לעצמך, גבירתי - המשכתי בעודי חולף ברמזור אדום - שהם לא הצליחו להידבר באותה שיחת טלפון, כי כשאבי הכלה צעק לתוך השפופרת בלבוב "הרי מריה חיה!" צעק החתן לעתיד לשפופרת בברלין שלפניו מונח גליון 'טיימס' עם הכתבה המצולמת, והוא מאוד מבקש שלא ישקרו לו כי הוא מוכן לנורא מכל.

ישו, צחקה העלמה ציבלה, מדוע לא קראו לסבתא שלך וביקשו ממנה לגשת לטלפון? - אז זהו, אמרתי והוספתי בזהירות גז בהילוך השני - סבתא מריה עמדה ליד החלון, וכששמעה את המריבה רמזה לאבא שאולי היא תיגש לטלפון, אלא שמשך השיחה היה קצר, ובשעה שאבי הכלה צעק "הרי מריה חיה!" הבחינה סבתא מריה במכונית סיטרואן חדישה שנסעה לאיטה ברחוב אוּיֶיְסְקִי ועצרה לפני שער הבית, ומן המכונית יצא האדון רוֹסֶט, נציג סיטרואן בכל צפון-מערב פולין, כשהוא בודק את מספר הבית על-פי הכתובת שהיתה רשומה בפתק שהחזיק בידו, ובדיוק כשסבא-רבא טָדֶאוּש נטל סוף-סוף יוזמה והחליט לקטוע את השיחה, בעודו צועק לחתנו לעתיד: טוב, מייד אקרא למריה, יצאה סבתא מריה מן הסלון אל הפרוזדור כדי לקבל את פני האורח הלא צפוי, ומשום כך נאלץ סבא-רבא טדאוּש ללחוש במבוכה לתוך השפופרת: לפני רגע היא היתה פה, אבל ברגע זה כבר איננה, ואילו החתן לעתיד, דבק בשלו, המשיך וצעק: מספיק עם השקרים האלה, למה אתם מסתירים מפני את האמת?! וטרק את השפופרת בזעם לעיניה של הטלפנית בפוטסדאמר פלאץ, שהתבוננה בו בתמיהה וליוותה אותו במבטה מבעד לזכוכית עד שעזב את תא הטלפון.

- וכך זה נראה, המשכתי ואותתי לימין - בשעה שסבא-רבא טדאוש עמד ואחז בשפופרת הטלפון, מתקשה להאמין למשמע קולה של הטלפנית הגרמניה שהכריזה כי השיחה הסתיימה, עמדה סבתא מריה בפרוזדור מול אדון רוסט, מתקשה להאמין שהחברה הצרפתית משתוקקת להעניק לה מכונית חדשה בתמורה לראיון קצר ל'לה מונד', וכל זה בשעה שסבא שלי קרול עמד באמצע פוטסדאמר פלאץ בברלין, אוחז בידו גליון 'טיימס' מקומט ומתקשה להאמין לדבריו של מי שעתיד להיות חמו, כפי שחשב לפחות עד אותו רגע.

- עכשיו אנחנו עומדים, אמרה ברוגע העלמה ציבלה, לא ירדת, אדוני, לנתיב הימני, הייתי חייבת לומר לך זאת עכשיו, כי איך אפשר להפסיק אותך? מאחורי הפיאט, התחיל להיווצר פקק מתארך, אבל בנתיב הימני חלפו מכוניות ללא הפסק, שאיש מנהגיהן לא הואיל בטובו לתת לנו לעבור כדי שנוכל לפנות מרחוב קארטוּסקה לרחוב סוֹבִינְסְקִי, שבו שכנו משרדי בית-הספר לנהיגה קוֹראדוֹ, ולכן, למרות הצפירות והתנועות הלא ידידותיות ממושבם של הנהגים, יכולתי לסיים לפחות חלק מהסיפור על הסיטרואן החדשה, שסבתא מריה אכן קיבלה בחינם, כי מה היתה משמעות הראיון הקצר שנתנה ל'לה מונד' ביום המחרת, שבו הצהירה כי אילו נמצאה במכונית אחרת בשעה שעמדה במעבר הרכבת, בטח כבר לא היתה בחיים, כי אין ספק שהטאטרה הצ'כית, ההוֹרך הגרמנית, הפיאט הפולנית ואפילו הביואיק האמריקאית - אינן מצוידות בדלתות הנפתחות ביעילות מזהירה שכזאת, ומאפשרות את עזיבת המכונית בביטחה, דקות ספורות לפני ההתנגשות; דלתות מצילות חיים בכל מקרה של אסון, ובשלב זה, על-פי רמז עדין שרמז העיתונאי, התחילה סבתא מריה לספר על חלום רע שחלמה, ובו ראתה את עצמה בוערת כשהיא נעולה בתוך ביואיק אמריקאית, ולכן, אלמלא הדלתות, שתוכננו במיוחד במפעל סיטרואן בידי מהנדסים שחושבים על הכל, כל האירוע שתואר בצורה כה מגמתית על-ידי עיתונאי ה'טיימס', עלול היה להסתיים באסון נורא; סבתא שלי מריה, שכבר עמדה ליד הסיטרואן החדשה, יכולה היתה להצהיר בחיוך אופטימי לאור הבזקי המצלמה, שבסיטרואן ניתן לנסוע בביטחה, ללא חשש מפני מהמורות וחורים בכבישים, ובבלי שים לב למיני מפגעים כמו עגלות איכרים, שטפונות, סערות הוריקן וקטרים מחשאנוב.

הסתכלתי כיצד העלמה ציבלה מתחככת בדלת הפיאט שלה וסוף-סוף פותחת אותה. היה בתנועה הזאת יאוש רב, כי אף שמימיננו לא דהרה הרכבת המהירה במסלול וילנה-בּראנוֹביצֶה-לבוֹב נהוגה בידי נהג הקטר הנאטיוּק, אלא מכוניות בלבד, נדרשה, בכל זאת תעוזה רבה כדי לבצע כמה פעולות בעת ובעונה אחת: לעצור על הפס הימני, לעצור את התנועה כמו שוטר ולסמן לי בתנועת יד להסתובב במהירות לרחוב סוֹבינסקי תוך ניצול המעבר שהתאפשר לשניות ספורות בלבד, מה שביצעתי כמעט בשלמות, כמעט כי כשהפיאט הקטנה התפתלה ברחוב הצר לכיוון בית-הספר קוראדו, כשהסתכלתי במראה הקטנה וראיתי את פניה המחויכות של העלמה ציבלה, שכבר פסעה לעומתי, במקום ללחוץ על הבלם לחצתי על דוושת הגז, ולפני שהספקתי להבין מה קרה ולתקן את השגיאה, הפיאט הקטנה קפצה בפתאומיות קדימה וירדה ימינה למדרכה, וזו היתה התאונה הראשונה שלי, אדון בוהומיל היקר, התנגשות בפח-אשפה שממנו נשפכו קליפות בננות, קרטונים, סמרטוטים, בדלי סיגריות, קופסאות, בקבוקים ועיתונים, וגם, בלי לדעת מאיפה ולמה, זרוע מפלסטיק, איבר מפחיד שנקרע מגופה של בובת חלון-ראווה, ואם לא די בכך, הזרוע גם ענדה צמיד אמייל.

- אי אפשר לעזוב אותך לרגע, אדוני, צעקה העלמה ציבלה, רכונה מעל הפנס הימני הסדוק - אי אפשר ללמד אותך דבר, אדוני - הקישה באצבע על הצבע המתקלף של המכונית - איפה הם האדונים האלה, העיתונאים מ'טיימס' או מ'לה מונד' הזה - היא תיקנה בידיה את הפגוש העקום - ואולי יצוץ פתאום הסוכן של פיאט ויחליף את שבר הגרוטאה שלי לצעצוע חדש? היינו במרחק של כשלושים מטר מבית-הספר לנהיגה קוראדו; בלי להביט בי קפצה העלמה ציבלה למכונית, התניעה והתחילה לנסוע במעלה רחוב צר, ואני רצתי לאורך המדרכה אחרי הפיאט הקטנה שניזוקה, רצתי במלוא כוחותי עד שהגעתי למגרש חניה לא גדול; רציתי להקדים ולפתוח לה את דלת הפיאט שלה לפני שתצא מהמכונית, לקוד, ליפול על ברכי, להתחנן ולבקש את סליחתה, להבטיח לה שהנזק יתוקן ולהישבע, שלעולם, לעולם לא אספר עוד דבר על זמנים עברו ועל מכוניות ישנות; אבל כשעמדנו זה מול זו ליד הדלתות הפתוחות של הפיאט שלה, אני מתנשף מן הריצה והיא נרגזת בגלל המכונית שניזוקה, אמרתי מייד: מחר אביא כסף בשביל הפנס הזה, רק אל תכעסי עלי גבירתי, אל תמחקי אותי מרשימת התלמידים שלך, אל תזרקי אותי בבקשה, כי אין עוד מורה שמלמד כמוך גבירתי - ואז העלמה ציבלה חייכה אלי ואמרה: נו, בטח שאין, מחר בעשר בבוקר במגרש האימונים ודרך אגב, האם המורה צ'אז'אסטי המשיך ללמד את סבתא שלך? - הו, כן - עניתי מייד - אלא שלעולם כבר לא בחר מסלולים קרובים לפסי הרכבת.

- אדון בוהומיל היקר, מי כמוך יודע מה משמעותו של אושר אמיתי, הרגע הקצר הזה, שלא היינו מחזירים בעד כל הון שבעולם, הרגע הזה שעוד לא הוגשם אך כבר מתדפק בפתח, הרגע בו אנו מרגישים שהגורל נוטה לנו חסד, אותו גורל שבכל יום מן הימים אינו מאיר פנים ואף מתאכזר אלינו; כן, חשתי בו באותם רגעים ממש בלכתי במורד רחוב סוֹבינסקי, מאושר מעצם הציפייה לשיעורים הבאים עם העלמה ציבלה, והרגשתי בדיוק כמו האדון גאסטוֹן שלך בשעה שפגש בצוענייה מול חלון הראווה של המרכז העירוני למסחר קמעונאי ברחוב הראשי בפראג, הוא כבר ידע שאין זו פגישה רגילה, כי הרי לא בכל יום פוגשים צוענייה ברחוב הראשי ליד חלון הראווה של המרכז העירוני למסחר קמעונאי; הרמתי מן המדרכה את הזרוע של בובת חלון-הראווה עם צמיד האמייל, והלכתי לתחנה על יד רחוב קארטוּסקה, אושר וריח שערותיה של העלמה ציבלה ממלאים את כל-כולי, ושאונה של העיר וקולותיה, רעשם המחריד של משאיות דוהרות, חשמליות ואוטובוסים, מתחברים בי כמו תווים בסימפוניה רוויית געגועים לאביב ממשמש ובא, ואם התחרטתי על משהו, הרי זה רק על כך שלא הספקתי לספר לעלמה ציבלה את סוף הסיפור ההוא, כי הרי סבא קרול, אחרי אותה שיחה עם חמו לעתיד, היה משוכנע שכלתו מתה ולא יכול היה להשלים עם היחס המשפיל של בני משפחתה.

ראשית, על שלא הודיעו לו על האסון ועל הלוויה, ושנית, על ששיקרו לו בטלפון; הדברים פשוט לא נתפסו במוחו: כיצד אדם רציני כמו אבא של מריה יכול היה להתנהג בצורה כל-כך בלתי-ראויה, ולמען האמת, בלתי-הולמת בעליל: מדוע לא גילה לו את האמת, מדוע שיקר; סבא קרול חשב על כך במשך כל הערב, וביום המחרת החליט לעשות מעשה וקנה כרטיס ועלה לרכבת כשהמחשבות הקודרות ביותר מתרוצצות בראשו.

הוא החליף רכבת בווארשה, ולפני שעלה לרכבת המהירה ללבוב קנה בתחנה כמה עיתונים וביניהם גיליון חדש של 'לה מונד', שבו ראה את כלתו לעתיד עומדת לפני הסיטרואן חדשה, רץ בבהילות לסניף הדואר של תחנת הרכבת כדי להזמין שיחה דחופה לברלין, וביקש מהחבר הגרמני שלו שוורץ שישלח מברק לכתובת של חמו לעתיד בלבוב: קרול מת נקודה הלוויה מחרתיים נקודה החפצים האישיים נמצאים בקונסוליה הפולנית נא לקחת נקודה משתתפים בצער החברים מהקורפורציה נקודה; אלה הדברים שסבא קרול הספיק להכתיב לשוורץ לפני שהצליח לתפוס ברגע האחרון את הרכבת המהירה ללבוב ועכשיו היה כבר רגוע לגמרי באשר לפגישה שנכונה לו, שהרי תיכנן הכל בדיוק הנדסי, ובבוקר כשנסע בכרכרה מתחנת הרכבת המרכזית קנה שני זרי פרחים: זר אבל אחד וזר רגיל אחד, וכשהתבונן בעיר הולדתו כדרך שהסתכל בה תמיד כששב ממרחקים, בהתרגשות ובתשומת-לב, הבחין בהמולה ליד הבית ברחוב אוּיֶיְסקי, שכבר היתה בעיצומה, כיוון שסבתא מריה הספיקה להתעלף כמה פעמים לפני שהזעיקו רופא, דודה סטאשיה הכינה רטיות לחות וחיפשה מלחי הרחה וסבא-רבא שלי טדאוש הספיק להזמין שיחה דחופה לקונסוליה בברלין, והמתין לה בצעדים עצבניים בסלון, ואז צילצל הפעמון בדלת הכניסה, ובפתח עמד קרול עם שני זרי הפרחים האלה, והתחילה שערורייה, מריה צעקה עליו איך יכולת לעשות לנו את זה?! ואילו קרול נופף תחילה בגליון ה'טיימס' ואחר-כך ב'לה מונד' ושאל: ואיך אתם עשיתם לי את זה?! - וכך החליפו ביניהם מהלומות מילוליות ולא הצליחו להידבר ביניהם, כיוון שבכל רגע צווח אחד מהם: את/ה לא אוהב/ת אותי! ועל כך ניחתה אשמה רועמת אף יותר מן הצד שכנגד: לא, זה/זו את/ה שלא אוהב/ת אותי, וכך התנגנה פוגה שכזאת, עד שסוף-סוף סבתא מריה מסרה לידי לסבא קרול את המפתח לסיטרואן החדשה ואמרה שהיא כבר לא רוצה לראות אותו יותר, כי כמו כל גבר הוא מתעניין יותר בגורל המכונית שלו מאשר בשלום כלתו, שעל כך הגיב סבא במפגן של כבוד, השליך את שני זרי הפרחים ואמר: אם כך, אז שלום לתמיד! רץ מהבניין, קפץ למכונית, התניע אותה בזינוק, ועל-פי השתלשלות האירועים באותה שעה, אדון בוהומיל היקר, עלולים היו שני הנאהבים להיפרד לעד, דבר שהיו לו השלכות מרחיקות לכת על גורלי, כי בטח הייתי מישהו אחר לגמרי, בלי להיות כעבור שנים הנכד שלהם, אבל פעם נוספת הכריע גורם תעבורתי את מהלך חייהם של מריה וקרול, ובמובן מסוים גם את מהלך חיי שלי, כי סבא קרול נתן גז בפראות, וברגע זה יצא משער הבניין השכן האוטו של החלבן, וסבא לחץ על הבלם, אבל זה היה בלם של סיטרואן, לא מהסוג ההידראולי, כך שהפלא הצרפתי נכנס חזק לתוך פירמידה של בקבוקים וצנצנות, והפח המעוך של המכונית השמיע חריקה צורמת, שהתלוותה לרעם של שברי זכוכית מנופצים וליבבה מחרידה של צופר תקוע; סבתא מריה, שיצאה במרוצה אחרי סבא קרול לרחוב, כדי לצעוק לו דרך השמשה האחורית של המכונית - שתלך לתמיד, אתה! - התחילה לרוץ עכשיו במלוא כוחותיה ובשיער פזור למקום התאונה וחילצה את החתן מתוך עיסה לבנה, ליטפה את מצחו השרוט משברי השמשה הקדמית ולחשה: קָרוֹלֶק שלי, רק אותך אני אוהבת יותר מכל דבר בעולם, ועל כך השיב לה ברגל ימנית שבורה, נתמך על כתפה, ולחש שמעולם לא היה לו ספק בכך, גם הוא אוהב אותה יותר מכל דבר בעולם, והוסיף שלעולם לא ייכנסו ביחד או לחוד לתוך סיטרואן ולא לשום מכונית צרפתית אחרת, כי החשיבה הטכנית של הצרפתים, בדומה לפוליטיקה שלהם, זה בלבול מוח, הבל וריק, ועל כך עשויה להעיד העובדה הפשוטה, שלמרות הפיתוח החדשני כל-כך של ההנעה הקדמית, הבלמים של הסיטרואן ארכאיים ולא מוכיחים את עצמם בשעת הצורך, שלא כמו במכוניות הורך, בנטלי או מרצדס-בנץ.

אדון בוהומיל היקר, זה היה כמה ימים אחר-כך, כשהייתי בדרכי לשיעור השני עם העלמה ציבלה, וכדי לא לאחר רצתי דרך השדה כיוון שבאותו יום שום אוטובוס מאוּיֶיסצ'יסקוֹ לא נסע לעיר בגלל מיכלית שהתהפכה ליד האגם הקטן, ומכבי-האש יחד עם כוחות המשטרה חסמו את הכביש; ובכן, כשרצתי בשדה, שומע קולות של עפרונים שחגו מעלי, וקולות דמויי אבחת להב קר שהשמיעו חוגלות בניתוריהן על הדשא מתחתי, נשאתי בתרמיל הגב שלי את קובץ הסיפורים שלך, שמתוכם רציתי להמליץ על אחד מהם למורה שלי, זה על שיעורי ערב בנהיגה, והבטחתי לעצמי שעכשיו לא אציף את העלמה ציבלה בפטפוטים שלי, אלא אתן לה את הספר שלך, אדוני, ואגיד לה שלנוכח מספר סיפורים כמוך אדוני, עלי להחריש, זו היתה תוכנית שהוכנה מראש למטרות הקפדה מדוקדקת על משמעת עצמית, אבל מייד אחרי שהגעתי למגרש האימונים, מתנשף מן הריצה, בדקה אחרי עשר, העלמה ציבלה חייכה חיוך מסתורי, ולפני שהתחילה בתרגיל חניה אחורית, הגישה לי אותה אסופה של הסיפורים שלך, אדוני, ושאלה - האם אתה, אדוני, קורא את הראבאל? האבא החורג הזה שלו, פְראנצין, יש בו משהו מסבא שלך, אדוני, אם אתה, אדוני, לא המצאת אותו, כמובן.

- מילאתי במהירות את ההוראות ובאופן לא צפוי ביצעתי בהצלחה אפילו את תרגיל "השרוול", ואף-על-פי-כן היא אף פעם לא אמרה "טוב", ולבסוף רק שאלה: האם אתה כועס, אדוני, על ההשוואה הזאת? עמדנו כשאנחנו מעשנים סיגריה מגולגלת בתוך כתם של אור שמש שחצה את הכיכר לשניים, מצידה השני, מתחת לעץ ערמון, בצלו של קיר לבנים ישבו שלושה גברים עייפים ובידיהם בקבוקי בירה; הם התנועעו כמו דרווישים בשעת תפילה, ממלמלים ללא הרף מילות שירה - דפוק, זונה - שנישאו אל השמים כמו תפילת שבח והודיה לשעת לפני צהריים לוהטת בחומה.

- סבא שלי קרול, אמרתי לבסוף, אף פעם לא פירק מנוע במו ידיו, היה לו יחס חשדני לאופנועים, ומעל לכל - הוא לא ייצר בירה אלא רק דינמיט וחומרי-נפץ אחרים, אולי בגלל זה, בניגוד לפראנצין, לא ידע את הקידמה ולא הכיר את ההמצאות החדשות, אף שלפעמים, כמו פראנצין, היו לו רעיונות מטורפים לגמרי.

- ידעתי, אמרה העלמה ציבלה וכמעט נישקה אותי - אם כך בבקשה להיכנס - כיבתה את הסיגריה המגולגלת על האספלט - סע עכשיו בבקשה ימינה לרחוב קארטוּסקה, אחר-כך, בקטע הקצר, סע ישר ואחר-כך שמאלה למעלה עד רחוב מורדי וארשה ושם אגיד לך איך לנסוע! - חשבתי - אמרתי תוך כדי הידוק החגורה - שהיום ניסע רק במגרש האימונים; אני חייב להודות, גבירתי, שנסיעה ברחובות מעוררת בי גועל - אבל למה? לא - צחקה בקול כשהתנעתי - בדרך-כלל מישהו עשוי לחטוף קללה, נגיד, פעם בשבוע - הסברתי בעודי מניח לחשמלית לחלוף על פני הפיאט הקטנה - אך כשמתמסרים להגה - המשכתי והקשתי בידי על גלגל ההגה, ופניתי סוף-סוף ימינה לרחוב קארטוּסקה - חוטפים במשך שעה אחת כמות כזאת של קללות שבאופן רגיל חוטפים במשך שנה שלמה.

אף פעם לא שיערתי שנהגים גרועים משימפנזים; אני נשבע: הייתי מוותר על כל העניין, ואלמלא הספר של הראבאל שהבטחתי להביא לך גבירתי, ונשאתי אותו איתי היום בלכתי לכאן דרך השדה, כבר הייתי עורק, כלומר, פשוט לא בא יותר, אבל כיוון שהיה לך, גבירתי, אותו רעיון והבאת לי אותו ספר עצמו, אולי יש לזה אם כך משמעות כלשהי, זה יכול להיות סימן, כנאמר במקורותינו: לא ילכו שניים בלתי אם נועדו, והחוט המשולש לא במהרה יינתק.

- תיזהר אדוני - קטעה אותי בחריפות - תן בבקשה איתות שמאלי וחכה עד שאלה ממול יעצרו באדום, ככה, עכשיו טוב, נו, והרעיונות המשוגעים של הסבא שלך? - הרעיון היפה ביותר היה זה עם החומה - עניתי מייד - זה היה גדול, זו היתה קליעה בול, קומדיה מופתית, וכל זה התחיל מאדון נוֹרבֶּרט, מנהל המשק באחוזת סַנְגוּשְקוֹ, שהזמין את סבא שלי לציד, ובשעת הציד התוודע מהנדס הכימיה הצעיר לנסיך הצעיר רומן, וכשהמתינו השניים יחד על קו הזינוק, התרועעו מייד והגיעו להסכמה הדדית בדבר טיבן של דודות זקנות, שהן נורא משעממות; שניהם סבלו מאותה בעיה: ביקורים תכופים ומתמשכים של דודות זקנות, שארכו כמה שבועות בכל פעם.

לא די שביקוריהן השביתו כל סדר בבית, בארמון הנסיך כבבית המהנדס, לדודות היתה גם חיבה עזה לצי הרכב המשפחתי, שעל כן הטרידו את בעלי הבית בבקשות בלתי פוסקות להסיע אותן במבחר המכוניות שעמדו לרשותם; כך התנהלה השיחה ביניהם כשהמתינו ברובים טעונים לתורם בציד, עד שפתאום סבא שלי קרול גילה לנסיך שאילו היה לו ארמון כמו שלו, מוקף מכל צדדיו בחומה בצורה, מזמן כבר היה פותר את הבעיה.

- איך היית עושה זאת? - התעניין הנסיך והעביר את הרובה מיד ליד - פשוט מאוד - ענה סבא - דרושים רק כמה עובדים, ואפשר לעשות הכל באחר-צהריים אחד, ודרושה, כמובן, סודיות מוחלטת. - הו, לא - העלמה ציבלה פתחה את החלון למחצה והדליקה סיגריה מגולגלת, אתה רוצה לומר שהם סגרו אותה מאחורי חומה בתוך כנסייה משפחתית כמו את מאזֶפָּה האומלל, הרי אלה כבר לא היו אותם זמנים כמו זמני מאזפה, אפילו נסיכים כבר לא יכלו לעשות זאת. - בוודאי - המשכתי - שלא היה מדובר בכנסייה אלא בסיבוב במכונית, בקיצור, בסיבוב האחרון של הרוזנת אֶאוּפֶמְיָה, הדודה הבלתי-נסבלת ההיא של הנסיך רומן; תקשיבי בבקשה, גבירתי: כמה ימים לפני שהדודה הגיעה לביקור, הורה בעל הבית לאדון נורברט להביא בעל-מלאכה לקדוח פתח בצידה הדרומי של החומה המקיפה את הגינה, ולהאריך את הדרך עד לאותו פתח, לסלק את עקבות העבודה שבוצעה ואפילו את שאריותיהם, ולסגור את הפתח בקרטון דמוי אבני חומה; העובדים ביצעו את העבודה בהצלחה מרובה, עד שהגיע הסיבוב המתוכנן של הדודה במכונית, והנסיך רומן, בעודו נוהג בבּוּגאטי-ספורט שלו, חמוש במשקפי מגן מהודרים כשצעיף כרוך לו לצווארו, נתן עוד גז אחרי הסיבוב האחרון ונסע ישר לתוך החומה - עצור! עצור! - צעקה הדודה שלו - לאן אתה נוסע?! - הנסיך לחץ עוד על הדוושה וצעק בחזרה - המשקפיים שלי התמלאו באדים, אבל אני חושב שזה השער, דודה! - הם התנגשו בחומה אבל כיוון שהיתה עשויה קרטון, הגיעו השניים לשדירה בפארק כשהם גוררים איתם פיסה ענקית של חומת-קרטון.

הנסיך רומן התקשה להסתיר חיוך של שביעות-רצון, ואילו הדודה שלו, הרוזנת אאוּפמיה, כמעט התעלפה מרוב פחד. - מצחיק נורא - גיחכה העלמה ציבלה - אני, במקום הדודה של הנסיך, הייתי מכניסה לו מכות, לפרא אדם הזה, כמו לכל זב-חוטם ולעיני כולם. נו, והדודה של סבא שלך, גם לה היה פתח בחומה? - מה פתאום - הכנסתי להילוך ראשון - הרי לסבא קרול לא היה ארמון מוקף גינה, וממילא לא עמדו לרשותו חומה כזאת וגם לא מכונית בוגאטי-ספורט; הוא נהג באותה סיטרואן שנשטפה בדם ובחלב ברחוב אוייסקי, וביתו היה עדיין בשלבי בנייה - משהו לא מסתדר כאן, אמרה העלמה ציבלה בקרירות - אם לא היה לו בית, היכן בדיוק התארחה הדודה האיומה שלו כשבאה לביקור? ואיפה הוא גר עם הסבתא שלך? הרי עד השלב הזה בסיפור שלך, השניים עוד לא התחתנו, נכון? - תראי שהכל מסתדר גבירתי - אחרי שהאורות ברמזור התחלפו בפעם השלישית והגיע תורנו, פניתי במהירות מן הצומת לכיוון רחוב מורדי וארשה - הוא גר בדירת שירות על יד המפעל - המפעל לא היה שלו? - תמהה העלמה ציבלה - הרי מהסיפורים שלך, אדוני, ניתן להבין שסבא שלך היה עשיר.

כאילו, מנין היה לחתן כסף לקנות לכלתו סיטרואן? - זו דיאלקטיקה - עניתי - 'הקפיטל' של מרקס על רגל אחת; עליך לדעת, גבירתי, כי אחרי שסבא השלים את לימודי התואר השני וחזר מברלין ללבוֹב, וראשו מלא רעיונות ותרשימים להמצאות עתידיות, יבש מקור הפרנסה היחיד שלו, המשאב הבלעדי לקיומו: היתה לו באר נפט קטנטונת על יד בּוֹריסלָב שמשום-מה סירבה לשתף פעולה, מה שהיה די מוזר, כי כל החלקות בקירבתה וכל הבארות בסביבה שפעו, ורק הבאר שלו יבשה, ועל כן סבא השקיע את כל חסכונותיו בחיפוש מיתקני קידוח חדשים כדי להעמיק את הבאר, אבל הכל לשווא, הנפט בחלקת אלדורדו שלו חדל לנבוע סופית, כך הסתיימה למעשה בעלותו הצנועה של סבא קרול על אמצעי הייצור, והוא נעשה לחלק מכוחות הייצור, כלומר עובד שכיר שמחפש עבודה, ולכן מייד אחרי החתונה עבר עם אשתו לחְז'וּב, ואחרי זה לווארשה, ואחר-כך שוב ללבוב ומשם עבר לגור למשך איזו תקופה קצרה בעיר החופשית גְדַאנְסְק, ואחר-כך שוב בווארשה ומשם שוב ללבוב וסבתא מריה שלי כבר היתה קרובה לשיגעון, כי ככל שהצטמק שכרם, התעצמו בתעוזתן התוכניות שהגה סבא שלי בחלומותיו - תראי, אמר - פיתחתי טכנולוגיה חדשה, אילו התחלנו ליישם אותה בפולין, היינו משיגים תוך עשרים שנה את הגרמנים - אבל סבתא מריה רק חייכה במרירות, כי איש לא התעניין בפרויקטים שלו, והיא שאהבה כל-כך פרחים, שתלה אותם בכל שנה בגינה אחרת, בעיר אחרת, כך שהכל לא נראה ורוד במיוחד - האטתי בנסיעתי מאחורי משאית ישנה שפלטה ענן נורא של עשן רעיל - רק כשקְוְיאטקוֹבסקי התחיל לבנות בית-חרושת במוֹשְצ'יצֶה הוכחה שימושיותם של הפרויקטים שהגה סבא וסוף-סוף התיישבו דווקא שם, קודם בחווילת השירות על יד המפעל, ואחר-כך בבית הפרטי שלהם - לא רע - סיכמה העלמה ציבלה - נו, ומה עם הדודה שלו? בניגוד לגברת הרוזנת, היא בטח אהבה עדיין נסיעות...

- הו, כן - בפעם הזאת החלפתי הילוכים כהלכה, ברציפות וללא חריקה - דודה זוֹפְיָה מבוריסלב נהגה לבקר אצלם לפחות שלוש פעמים בשנה, וכל ביקור שלה התחיל בבקשה דחופה שסבא יסיע אותה לגוּמניסק ליד ארמון הנסיך סנגוּשקוֹ, לא ליד הארמון ממש, אלא על יד חומת הגן, שם תוקן חלקה ההרוס של החומה בגוש מוצק ויציב, סבתא יצאה מן המכונית ופסעה בשביל עד שהגיעה אל החומה ומיששה בכף ידה את אותו חלק בה שתוקן והוקם מחדש, כמו רצתה להשתכנע בכך שכבר אינו עשוי קרטון, ואחר-כך חזרה לסיטרואן, וכשסבא התניע במהירות, התפרצה דודה זופיה - איזה חוצפה, איזה זמנים, איזה ניוון, איזה אריסטוקרטיה, איזה נוער, איזה בולשביזם, איזה גועל - וסבא קרול רק נתן עוד גז ונסע במהירות, ממתין שדודה זופיה תגיד ברוב חסד: אני לא מתפללת למען הדודה של הנסיך שגמרה את החיים שלה במוסד לחולי-רוח, אלא למען אנשים צעירים חסרי מצפון, כי כפי שאתה רואה, קרול, כאלה לא חסרים אפילו במעמדות הכי גבוהים שלנו - וסבא הסכים עם דבריה ללא אומר וללא התנגדות, ולחץ עוד יותר חזק על דוושת הגז, כי דודה זופיה אהבה מאוד נסיעות מהירות, ולמען האמת הצטערה על כך שקרול אינו נסיך והיא אינה רוזנת ושהם לא דוהרים בבוגאטי-ספורט דרך זְבִּילִיטוֹבְסְקָה-גוּרָה, קוֹשיצֶה או זָקליצ'ין, כפי שאהב לעשות רוֹמן סנגוּשקוֹ.

- זחלנו במעלה רחוב מורדי וארשה מאחורי המשאית המרופטת שבקושי ניתן היה להבחין בה מבעד לענני העשן השחור שפלטה, ועכשיו השמיעה לפתע קולות מוזרים, וכמו פרד שככלות שנים של עבודת פרך מסרב פקודה, ופתאום, רגעים ספרים לפני מותו, הוא חדל להיות ממושמע, נעצרה המשאית בחוסר-אונים מוחלט בעודה חוסמת את נתיב הנסיעה שלנו. נהדר - העלמה ציבלה זרקה מבט חפוז בשעון - עד ארוחת הערב לא נתקדם אפילו קילומטר אחד! -

 

שם הספר: מרצדס-בנץ
שם המחבר: פאבל הילה

Mercedes Benz
by Pawel Huelle

תירגמה מפולנית והוסיפה אחרית-דבר: מירי פז
מהדורה ראשונה, יוני 2003
מספר עמודים: 125
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
עיצוב תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 63 ₪
מסת"ב 965-7120-26-8
דאנאקוד: 497-1035


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.