1

     עננות כבדה. גשמים עזים לפרקים.
     הטמפרטורות המירביות 14-11 מעלות.
     רוח צפונית-מערבית מתונה.

"מה אמרת? מה...?"
האשה הצעירה דקת הגיזרה אימצה את מבטה אל השיחים מתחתיה והקשיבה. היא עמדה לבדה במגרש החניה השומם בשולי הדרך הכפרית, לבדה עם מרצדס 300 שחורה, מכולת אשפה שעלתה על גדותיה, וקרוואן מגורים חסר גלגלים, דלתו חסומה וממוסמרת, ושלט עץ עם הכתובת "מזנון" קבוע בראשו. שמה של האשה דקת הגיזרה היה מרטינה אוּלבְּריכט. לפני שבועות אחדים התחתנה, ובעלה, ליאון אולבריכט, שאיתו נסעה לראות את הבית שאולי יקנו, נעלם לפני רבע שעה בין השיחים ולא שב. בשל הגשם הכבד חיכתה מרטינה במכונית, אבל אז התחילה לדאוג, וכשנחלש קימעה הגשם יצאה החוצה. היה קר. בהחלט קר מדי בשביל סוף חודש מאי. מרטינה לא לבשה אלא חצאית עור צהובה וקצרה (מן הסוג שנרכס בתיק-תקים), גרבוני ניילון דקים, וסווטשרט ירוק, רפוי, וגדול בהרבה ממידתה.
על גבו היה כתוב FIT FOR LIFE .

לא חלפה דקה והשערות האדומות היורדות עד הסנטר נדבקו אל פניה של מרטינה. מקווצת השיער שעיטרה את מצחה בסלסול קליגרפי נטפו מים אל פיה. היה לה פה גדול, שיניים כמו קוביות סוכר, שפתיים פצועות ובקועות מעט בקצותיהן - מה ששיווה לפניה ארשת מפחידה כשל חיית טרף. אבל מעל לפה ניצב אף ישר לגמרי בגודל ממוצע, והעיניים רבצו בחוריהן מעורטלות ומבועתות, כאילו לא היה זה מקומן הטבעי אלא מקום מפלט זמני בלבד, ובכל רגע עלול להגיע בעליהן החוקי לתבוע את זכויותיו ולתחוב אותן לכיסו כמו שתי גולות. כמכלול עוררו תווי פניה רושם מועיל במובן זה, שבכל מקום שהופיעה היו הגברים מזדקפים כמו כלבי ציד שהריחו טרף, ואילו הנשים היו קורסות למראיה כמו עוגה שלא עלתה יפה.

הגשם ירד עכשיו קל וקצוב והתפזר על המשטח החלק בלי ליצור שלוליות. לא מכבר כבשו את מגרש החניה בזפת. כשפסעה מרטינה אל המקום שבו נעלם ליאון וחבילת ממחטות נייר בידו, חרקו אבני החצץ תחת נעליה. מאחורי גדר בגובה ברך, עשויה קורות עץ פשוטות, הוביל משעול כבוש כלפי מטה. הוא היה צר כל-כך ומכוסה צמחייה עבותה, עד שלא היה אפשר להבחין אם הוא נגמר אחרי כמה מטרים או משתפל לאורך הגדה התלולה עד לנהר שליווה את הדרך הכפרית זה כמה קילומטרים. מרטינה קראה לליאון. התשובה הגיעה ממרחק רב להפתיע ונשמעה בערך כמו "בואי למטה."

"מה אמרת? מה...?"
ליאון צעק עוד משהו אבל בדיוק באותו רגע חלפה רכבת בצידו השני של הנהר, וגם הפעם לא הבינה מרטינה כלום. מתוך היסוס חיככה את שוקיה העטופות גרבי ניילון זו בזו ויצרה מעט חום. אולי טעתה כשהשאירה את המרצדס בלי השגחה? היא לא הייתה נעולה, וליאון השאיר את המפתחות בפנים. בצעדים חורקים שבה מרטינה אל העיקול שבו התפצלה הדרך הכפרית ממגרש החניה, שירבבה צוואר, ובדקה אם לא מתקרבת מכונית עם איזה גנב פוטנציאלי. מיניבוס לבן - מגבים נמרצים, חלונות מכוסים וילונות - חלף בשאון, מתיז סילוני מים לכל עבר. אחר-כך השתרר שוב שקט, ולא נשמעו אלא הגשם ושקשוק הרכבת מרחוק. מרטינה חזרה אל השיחים והתחילה לרדת. סבך השיחים כיסה את הדרך, היא צעדה תחת גג של עלים מטפטפים בין קירות סרפד, סמבוק ועלי עוזרר ענקיים. מנהרה, צינור ירוק. טיפות רחשו על העלים. גבעולים שמנים וקרים שרטו את ידיה. ריח בוץ, עץ רקוב ופטריות עמד באוויר.

באדמת החמרה הדייסתית נשתמרו עקבות מגפיו של ליאון כמו מאובן משונן של פרוק-רגליים מן העידן הפלאוזואי. מרטינה נאחזה בשיחים שמימינה ומשמאלה, לפתה את ענפי התרזות הנמוכות כדי שנעלי העור הצהובות והשטוחות שלה ישקעו כמה שפחות בשעת ההליכה. אבל סוליות נעליה היו חלקות, והיא לא הספיקה לפסוע עשרה צעדים על המדרון התלול וכבר מעדה. היא נפלה לתוך צמחייה רקובה ורכה ואדמה חלקלקה, נחתה על הגב, הרגליים מקופלות בצורה מטופשת, החצאית מופשלת עד מעל לירכיים, בין פחיות פנטה, סמרטוטי נייר אפורים, שקיות ריקות של רשת חנויות צעצועים ותלוליות צואה מרקיבות. דקה ארוכה נשארה שוכבת, המומה, נשכה את שפתה התחתונה והביטה בענף שלפתה כף ידה הימנית. כשהרפתה ממנו זינק הענף חזרה ומטר טיפות מים כבדות ניחת עליה. היא קמה על רגליה, יישרה את החצאית ואמדה את הנזקים. הסווטשרט דבק לגבה כמו בוץ מחמי-מרפא, צידה השמאלי היה מרוח מכף רגל ועד ראש: הזרוע, החצאית, הגרביון - הכל! הנעל השמאלית נהרסה ככל הנראה. היא שקעה עמוק כל-כך באדמה ונראתה כאילו שימשה תבנית לאפיית עוגות בוץ.

"לעזאזל," מלמלה מרטינה וניגבה את ידה השמאלית על גזע עץ לבן, שחלקו התחתון צימח פטריות בצורה ובצבע של אוזני ילדים. היא הוסיפה ללכת, עכשיו כבר זהירה פחות, בלי להיאחז בצמחים. בסופו של המדרון התלול החלה דרך מישורית שלא הייתה מכוסה עוד צמחייה. מכאן נותרו רק מטרים בודדים של חול ואבנים עד לנהר, שהשתרך רחב וקודר מתחת לשמים הגשומים, ואינספור טבעות רועדות נעות על פניו ומתרחקות ממרכזו. על שפת הנהר, כמעט בתוך המים, עמד ליאון. הוא נעל מגפיים כבדים ושחורים בעלי טבעות מתכת, לבש מכנסי ג'ינס שחורים ומעיל-רוח שחור, שאת כובעו קשר הדוק לסנטר. הוא נראה כמו כתם דיו על תצלום נוף. בידו אחז ענף שבור והתבונן במשהו שצף במים. מופתע פנה לאחור והביט במרטינה. טיפות גשם זלגו על פניו העגולות ועל עדשות המשקפיים העגולות. הוא בן שלושים ושמונה. מרטינה בת עשרים וארבע. "הרי צעקתי לך לא לבוא למטה, אז מה פתאום את פה?" אמר.

"חיכיתי לך שעות. כבר חשבתי שקרה לך משהו. מה עשית פה כל-כך הרבה זמן?"

מרטינה מחתה בגב ידה את קווצת השיער שנצמדה אל פניה והותירה פס חום על מצחה. היא הביטה אל המים מאחורי ליאון, אל בין קני הסוף; משהו גדול, לבן, רך, זוועתי ומבחיל צף שם.

"מה זה?"
ליאון פנה לאחור, כאילו לא ברור לו לְמה היא מתכוונת, ולא ענה. וזה גם לא היה נחוץ כבר. מרטינה הבינה טוב מאוד בעצמה מה צף שם בין קני הסוף: אשה עירומה.

"היא מתה? היא מתה, נכון? אוי, אלוהים, יש כאן גופה. מה נעשה? מה נעשה?"

"אל תסתכלי על זה," אמר ליאון, "יותר טוב שתעלי חזרה, גם אני תיכף בא." ואז שאל לפתע: "נפלת? את מלאה בוץ. כואב לך?"

מרטינה פסעה צעד אחד לאחור, הביטה בו, הסתכלה על הגופה, ושוב הביטה בו.

"למה יש לך מקל ביד?" שאלה בהיסטריה קלה. "בשביל מה אתה צריך מקל? היא מתה, לא?"

ליאון שמט את הענף שבו תופף בעצבנות על מגפיו, התיר את הקשר מתחת סנטרו והסיר את כובע המעיל מראשו. היה לו שיער חום קצר, דליל יותר מלפנים מאשר מאחור, בצדעיו כבר זרקה שיבה אפורה. הוא הניח את זרועו על כתפה של מרטינה ונשק לרקתה. לשם כך היה צריך להתמתח מעט.

"עזבי, בחייך. את רטובה לגמרי. אני לא רוצה שתראי את זה. בואי, אני אחזיר אותך לאוטו וניסע מכאן."

הוא ניסה לשוות לקולו נימה דואגת, אבל הוא נשמע פשוט צרוד. שפתיו היו קרות כל-כך, כאילו הוא עצמו שכב זמן-מה בנהר. מרטינה הוסיפה לבהות בגופה. עורה היה חיוור ותפוח, במיוחד במקומות שלפני כן היו קשים מאוד: בעקבים, בידיים, בברכיים, במרפקים. הבשר נראה שברירי, כאילו אפשר לקרוע אותו בידיים. מרטינה תהתה אם האשה הייתה צעירה כשמתה. קרוב לוודאי שהייתה צעירה.

קרוב לוודאי שהייתה יפה לפני שהפכה לערימת ג'לי. היה לה שיער ארוך במיוחד. שיער שחור. שיער שחור כזפת שהגיע לה ודאי עד הירכיים. עכשיו הוא התנועע אנה ואנה בזרם האיטי. הגופה צפה על גבה. היא הביטה במרטינה - אם אפשר בכלל לדבר כאן על מבט. גלגלי העין היו חסרים. בהתחלה חשבה מרטינה שהעיניים פשוט עצומות, כי הן לא נראו לה אדומות או מדממות, אלא לבנות כמו שאר הגוף. הוא נראה רך כל-כך, הגוף, פגיע כל-כך. בשער הערווה צמחו חוטי אצה דקים.

ירכיה ורגליה של האשה צפו בין קני הסוף. הבשר סביב הבהונות היה מכורסם. בין קרעי העור בצבצו עצמות. מרטינה חשה בחילה. ובה בעת נזכרה לפתע במורה למלאכה ובקישוטי הנייר הלבן שגזרה בכיתה ג' במספריים לציפורניים. קודם מקפלים את הנייר כמה פעמים, ואז גוזרים בקצותיו משולשים קטנים וחצאי עיגולים. וכשפורשים את הנייר מתקבלים עיטורים יפים בפאותיו. כך מכל מקום היה אצל התלמידים האחרים. כשמרטינה פרשה את קישוטי הנייר שלה, תמיד נפער במרכזם חור גדול או שהם נקרעו לשניים.

"נו, מרטינה, מה הדבר הבא שתהרסי?" שאלה גברת וובר.
"תגידי, השארת את האוטו למעלה פתוח?" החזיר אותה קולו של ליאון אל המציאות. "את צוחקת עלי. מה, השתגעת לגמרי?"

הוא הסתחרר לאחור, חצה בריצה את רצועת החוף, מתיז חול לכל עבר, והסתער במעלה סבך השיחים. מרטינה רצה בעקבותיו. כשהגיעה אל מגרש החניה כבר חג ליאון סביב המרצדס שעמדה שם בדיוק כפי שמרטינה עזבה אותה. הגשם הקיש בתדירות מתגברת על הגג השחור. מרטינה פתחה את דלת המושב שלצד הנהג, אבל ליאון נדחק בינה לבין המכונית וטרק את הדלת.

"את רוצה לטנף לי את כל הריפוד?"
הוא פתח את הדלת האחורית ונבר בערימה שעל המושב. תפוחים, המצלמה שלו, שקית עם שלושה קילוגרם אספרגוס שקנו בצד הכביש, ושנטפה חול כשהרים אותה, כמה תפוזים מעוכים, אטלס כבישים, צעיף משי עם הדפס פרפרים, שקית זבל עם קליפות תפוזים שהפיצו ניחוח חג מולד, פנקס הרשימות שלו וספר ששמו 'אתה פשוט לא מבין אותי'. הוא היה שייך למרטינה. מאז שהיו ביחד נתקל ליאון לעתים תכופות בספרים כאלה שבעזרתם ניסתה מרטינה לפצח את החידה הקרויה "גבר". פעם אחר פעם ניסה לחבב עליה את הספרים הנכונים, הקריא לה בערב במיטה, קנה לה ספרים במתנה ונזהר שלא לדרוש ממנה מאמץ רב מדי כבר בהתחלה, הבטיח לעסות את גבה אם לפחות את 'הבושם' תקרא עד סופו. לשווא. בכל פעם שראה אותה עם ספר ביד זה היה מדריך לנשים.

מתחת ל'אתה פשוט לא מבין אותי' היה מונח עיתון סוף השבוע שליאון עדיין לא קרא. הוא שלף את מוסף התיירות ופרש אותו על המושב שלצד הנהג.

"כמו בשביל כלב," אמרה מרטינה כשהתיישבה על מוסף התיירות, והוסיפה: "חייבים להתקשר למשטרה."

ליאון לא רצה להתקשר למשטרה. הם כבר עברו דרך ארוכה כדי לראות את הבית וממש כמעט הגיעו. אין לו חשק שהמשטרה תעכב אותם.

"היא כבר מתה, את מבינה? היא כבר לא ממהרת. מחר ימצא אותה מישהו שמת להתפרסם וימלא בהתלהבות שאלונים במשך שעות. למה את רוצה לקלקל לו את התענוג?"

הוא התניע את המכונית. המגבים השתכשכו במים.
"אבל מוכרחים להתקשר למשטרה," השיבה מרטינה ורשרשה על נייר העיתון. "פשוט מוכרחים. אפילו להשאיר הודעה אנונימית."

כעבור עשר דקות נעצרה המרצדס השחורה בכפר בשם פְרָייֶנָאוּ, שהיה שקט ושומם כמו אחרי אסון גרעיני. ליאון ניגש לתא הטלפון הציבורי והקיש באצבעו שלוש פעמים על לוח הלחצנים, קצת מעל לספרה אחת.

"כן, גופה," אמר אל תוך האפרכסת המזמזמת והקפיד להניע את שפתיו באופן ניכר. הוא הביט במרטינה מבעד לעדשות משקפיו, מבעד לזגוגית תא הטלפון, ומבעד לשמשת המכונית - כולן מכוסות דוק. מרטינה הטתה את מגן השמש, הביטה במראת האיפור, קינחה את פניה בממחטת נייר ואגב כך הסתכלה על ליאון מזווית העין. כששב ליאון אל המכונית צבט את לחיה בחיבה.

"נו? מרוצה?"
היא הנהנה.
"אם לא היינו מתקשרים בטח הייתי חולמת עליה כל לילה."

ליאון הוציא מטלית עור מתא הכפפות, ניגב את משקפיו ואחר-כך את חציה השמאלי של השמשה הקדמית, תחב למרטינה את המטלית ליד, התניע את המכונית וכיוון את המשנק לעוצמה מירבית. כמו תמיד המכונית זינקה קדימה, השסתומים נהמו, אבל המגבים לא זזו. ליאון ניסה את כל המהירויות, כיבה את המגבים, ושוב הפעיל.
"לא עובד?" שאלה מרטינה.
"את רואה בעצמך שלא!"

על החלונות נמתחו פסי טיפות גשם מרופשות שנסחפו רוטטות זו אל זו ונמשכו מטה מחמת כובדן. ליאון לא הבין הרבה במכוניות. הוא היה בעיני עצמו יותר מסתם טוב בתור נהג, אבל בתיקונים לא הבין שום דבר. מעולם לא בדק שמן ולא החליף גלגל. עם כל קלקול קטן הביא את המכונית למוסך. הוא נזכר שמעט אחרי השלט 'פריינאו' ראה תחנת דלק סגולה-אפורה. הוא פנה איפוא לאחור ונסע חזרה.

מאחורי הדלפק בתחנת הדלק ישב נער צנום בן שבע-עשרה עם עגיל באוזן ושיער קצר וקוצני. הוא דפדף במגזין אופנועים ולא טרח להרים את עיניו כשליאון נכנס. ליאון כחכח בגרונו והסיר את משקפיו ששוב התכסו דוק. הוא החליט לוותר על גינוני הנימוס.

"אתה יכול לגשת רגע לאוטו? המגבים הפסיקו לפעול."

הנער הרים את ראשו. על הטישרט הֶבי-מטאל השחור שלו היו מודפסות גולגלות מתים ונשים פראיות מנופפות גרזנים. הוא הביט באיש המהביל שעמד לפני הדלפק וניקה את משקפיו, ומיד ידע שהוא בז לטיפוס הזה. כבר מאופן עמידתו.

"בדקת את הפיוזים?"
"הפיוזים?"
הנער הניח על הדלפק קופסה קטנה ובתוכה פיסות פלסטיק כחולות, אדומות וצהובות.
"קודם כל תחליף את הפיוזים. בדרך-כלל זה זה."
הוא שב לעיין במגזין.
ליאון נשם נשימה עמוקה והעלה על פניו חיוך מיוסר.
"אתה מוכן לעשות את זה בשבילי? אני לא מבין בזה כל-כך."
הנער נשען לאחור.
"לא. אסור לי לעזוב את החנות," אמר בשלווה ובשמחה לאיד. "אני לבד כאן. מה, אתה לא מסוגל להחליף פיוז?"
באותו הרגע נכנסה מרטינה לחנות ונעמדה נבוכה אחרי ליאון.
"איפה אני יכולה לשטוף פה ידיים?" מילמלה.
הנער זינק ממקומו וקיפל את המגזין. הוא הסיר מעל הוו מפתח שהיה קשור בחוט לעצם גדולה וחלולה.
"הנה, בבקשה," אמר. "השירותים זה מצד שמאל של המיתקן רחיצת מכוניות. בעצם חכי רגע, אני אראה לך איפה זה."
הוא החזיק לה את הדלת פתוחה.

"מזג-אוויר זוועה," אמר. "נפלת, מה? אם את רוצה אני אתן לך את הטישרט שלי." הנער צחק, הוא הזיע, הוא חיפש נואשות משהו שנון לומר. לעבר ליאון לא שלח אפילו מבט.

לרגע פתטי אחד ליאון ביקש להיות אשה, להיות בלונדינית ארוכת רגליים, בעלת ציפורני ערפד מצופות לכה אדומה שאף אחד לא מצפה ממנה שתדע להחליף נתיך או שתמצא בכוחות עצמה את הדרך לשירותים. הוא הוציא את ארנקו מכיס המעיל וכשהמוכר המתבגר חזר ורצה להתיישב שוב ולעיין במגזין, הניח שטר של חמישים מארק על הדלפק.
"אוקיי. תכניס את האוטו לחניה. אני רק סוגר."

ארבע דקות נדרשו לנער כדי להחליף את הנתיכים. הוא ביצע את המלאכה באדישות מופגנת, נועץ מבטים ברגליה הארוכות, וכעת גם הנקיות, של מרטינה שישבה על המושב שלצד הנהג, והתעלם מנוכחותו של ליאון. אחר-כך ניגב את ידיו במטלית שהייתה מלוכלכת מהן בהרבה ושיקע בפעולה הזו את כל המרירות שחש על זה שמישהו שלא יודע להחליף נתיכים יכול לנהוג במרצדס 300, ואילו הוא, שיודע הכל על מכוניות, אפילו רשיון נהיגה עוד לא יכול להוציא.

"זהו," אמר וטפח לעצמו עם המטלית על השכם מול פרצופו של ליאון. "אני מקווה ששמת לב איך עושים את זה, שפעם הבאה תוכל לעשות את זה לבד."

ליאון התכופף אל תוך המכונית, הפעיל את המגבים, חיכה שיעבדו - פלאפ... פלאפ - פעמיים, וכיבה אותם. אחר-כך הזדקף במתינות ותפס בנחת את הנער הגמלוני, שהיה גבוה ממנו רק במעט, בצווארונו.

"עכשיו תקשיב לי טוב," אמר כמעט בלחישה ומשך אליו את הנער, "אני לא צריך לדעת דברים כאלה. לא אני. אני לא אדחס לי בראש ידע פרולטרי רק בגלל שאתה אומר. אני מאמין בחברה שמקיימת חלוקת תפקידים, ובשביל תיקונים באוטו יש אנשים כמוך, אלפי אנשים כמוך - כולם עם עגיל באוזן ותספורת כדורגלן - ויש אנשים כמוני, שמשלמים לאנשים כמוך, כדי שתתקנו לנו את האוטו ותסתמו את הפה. ברור?"

"בסדר, בן-אדם! בסדר."
ליאון שיחרר את הנער, נכנס למרצדס ויצא מהחניה בנסיעה לאחור בלי להביט בו שוב. מרטינה ציחקקה בהכרת תודה ונשקה לליאון על לחיו. הוא הניח את זרועו על כתפה. כסף יכול לפצות על חסרונות רבים.

ליאון אולבריכט זכר עדיין יפה איך זה לחיות בלי כסף, כי רק לאחרונה השתחרר מהמצב הזה. הוא היה סופר. הוא כתב סיפורים קצרים על גברים מאוכזבים שדמו לו ושירים בלי חרוזים שכמעט לא נמכרו.

"אני שונא שירים עם חרוזים," אמר ליאון, "אני שואל את עצמי, בשביל מה זה טוב."

הוא גר בהמבורג, עד לפני זמן קצר בדירה מעופשת בקומה השלישית של בניין עתיק ומוזנח ובלי קישוטי גבס. היה לו שותף, שוליה בבית מטבחיים, שלא היה לו איתו שום דבר משותף מלבד העובדה ששניהם היו הדיירים המערב-אירופאים היחידים בבניין. השוחט נכנס ראשון לדירה והתגורר בחדר הגדול שפנה לחצר הפנימית. חדרו של ליאון פנה אל הרחוב. מולו שכן בית המטבחיים. מחלונו יכול היה ליאון לראות חלקים מן המגרש. כשעבד בלילות ראה את המשאיות מגיעות ואת הזרבוביות הצמודות לפתחי האיוורור שלהן, לעיתים מטרים רבים של משאיות דו-קומתיות מלאות חזירים. הם הגיעו לפנות בוקר, כשהעיר הייתה שקטה במיוחד, חזירים ורודים כמו סבון עם גוף ארוך עד כדי אבסורד, אחוריים מגונים וזנבות מכורסמים. פעם ראה שאחד מהם הצליח לברוח ותעה בחצר עד שגברים בחלוקים מרובבים בדם תפסו אותו באוזניו וגררו אותו בחזרה. כשפתח את החלון כדי לאוורר את חדרו והרוח נשבה לכיוונו, הריח דם ומוות - במיוחד בקיץ.

באחד מערבי הקיץ הללו, בשנה שעברה, הופיע אצלו לפתע הארי. הארי קְלאמְט היה חברו היחיד והטוב ביותר של ליאון. העובדה שנפגשו לעיתים רחוקות ביותר לא שינתה מאומה. ליאון ידע שבכל עת - אפילו בשלוש לפנות בוקר - הוא יכול להתקשר להארי ולומר: "אתה חייב לבוא לחלץ אותי; אני תקוע עם המכונית על האוטוסטרדה," ושהארי יבוא מייד - ואפילו ברצון - גם אם הוא נמצא במרחק חמש-מאות קילומטר.

כשצלצל הפעמון ליאון שכב במיטתו, הרהיט הנוח היחיד בחדרו, וצפה בסרט טלוויזיה על לטאות קוֹמוֹדוֹ. הדירה התחממה מאוד במהלך היום והוא השאיר את החלון פתוח, אף-על-פי שהאוויר שחדר לחדר היה רווי דם וכל הזמן היה לו טעם בפה כאילו זלל זה עתה שתי מנות סטייק נא. ליאון הניח לשוחט לפתוח את הדלת, כי בלאו הכי כמעט תמיד היו הביקורים בשבילו. ליאון הכיר אומנם המון נשים, אבל הוא העדיף לשכב איתן בדירה שלהן מאשר אצלו בבית. היה לו קל יותר פשוט להסתלק מאשר לזרוק את האשה החוצה.

כאשר נפתחה הדלת והארי נכנס, עמדו לטאות הקומודו לדחוק צבי אל קירות הסלע. הארי לבש חליפה בצבע אפור-מֶלֶט עם מכנסיים רחבים שנראו יקרים ובה בעת מפוקפקים. הוא גילח את הזקן שעיטר בעבר את תווי פניו האדישים. את שערותיו אסף מאחור לזנב סוס שקשר במנקה מקטרות ירוק. הארי רזָה. עצמות לחייו בלטו והלובן בעיניו הפך צהבהב. "היי, חבר," אמר, וליאון זינק מן המיטה וקרא: "היי, בן-אדם!"

הם טפחו זה לזה על השכם ותפסו איש את רעהו בכתף. הארי היה גבוה מליאון בראש. גם מכל בחינה אחרת לא היו דומים במיוחד. לליאון הגוץ היו תווי פנים רכים, ובגלל האלרגיות שסבל מהן ושגרמו לעיניו להיראות אדמומיות ונפוחות, עשה רושם של מי שנוטה לבכות. התווים הברורים היחידים בפניו היו אלה של משקפיו. באותו יום לבש את תלבושתו הרגילה: מכנסיים שחורים וטישרט שחור. ליאון רצה לכבות את הטלוויזיה, אבל כששלח את ידו אל השַלט, הקדים אותו הארי והרחיק אותו ממנו.

"עזוב, תשאיר! תשאיר דולק! זה החיות המדהימות האלה שתמיד זורקות עז שלמה מהסלע ואז קורעות אותה לחתיכות. סוף הדרך. כבר ראיתי את זה פעם. הן יכולות לשבור למישהו את הברכיים במכת זנב."

הם התיישבו שניהם על המיטה ונשענו על הקיר, וליאון, שכבר ראה את תחילת הסרט, הסביר שהקומודו גם חופרים בבתי-קברות ומוציאים גופות מקברן.

"נשמע טוב," אמר הארי, "אבל גם אצלך די מסריח. אני מקווה שזה בא מבחוץ."

"זה ממני," אמר ליאון, "אני לא מתקלח יותר."
עוד דבר שליאון ידע להעריך בחברות עם הארי: גם אם שנים לא נפגשו, לא נדרשו להם הסברים ארוכים והם התנהגו כאילו רק אתמול בערב התראו. לטאות הקומודו הפילו את הצבי לארץ ושש מהן התגודדו מעליו. אבל הן לא שברו לו מייד את המפרקת אלא רק נגסו ממנו פיסות קטנות בעוד הצבי צווח צווחות רמות. אחד מן הדרקונים הגדולים שכב ונגס מרגלו של הצבי, אחד טרף חתיכות מחזהו, ואחד ביתק את בטנו, החדיר פנימה את ראשו הנחשי והופיע שוב כשעורו נוצץ מדם. וכל הזמן הזה הצבי צווח וצווח וצווח, עד שהלטאות קברו אותו תחתן כליל וצווחותיו נחנקו.
"חיות מדהימות," אמר הארי, "חיות נהדרות."

על המרקע הופיעה מדענית בלונדינית שבחנה את מאורות הזוחלים ומדדה את עומקן על-ידי כך שדחקה את רגליה פנימה. התמזל מזלה וכל הקומודו יצאו לצוד צבאים. אחר-כך התגנבה עם שקית פלסטיק אל קבוצת קומודו מנמנמים, פיזרה ביצים ובשר על הקרקע ונשארה לעמוד לידם בשעה שטרפו. אחד מהם בלע תרנגולת שלמה, לרבות הנוצות, הרגליים והמקור, וכשהוציאה האשה ביצה נוספת מהשקית והייתה משוכנעת שהוא עדיין עסוק עם התרנגולת, התנפל עליה. ברגע האחרון הספיקה האשה לקפוץ הצידה, אבל הקומודו חטף לה את השקית מהיד ובלע אותה על תכולתה, באותה המהירות שבלע קודם לכן את התרנגולת.

"הֵאהֵא," עשה ליאון.
האשה לא התייאשה. שוב ושוב האכילה את הדרקונים המבעיתים ובכל פעם התקרבה אליהם עוד קצת. היא שפכה מים על ראשם ממיכל פלסטיק כדי לצננם, ולבסוף התיישבה על אחד מהם וליטפה את צווארו המקומט. "מה לעזאזל היא עושה," אמר הארי. "מה העניין שלה? למה היא עושה את זה, הפרה המפגרת הזאת?"

הקומודו הוציא את לשונו השסועה והאשה ליטפה גם אותה, הניחה לה להיכרך סביב אמת ידה ושיבחה את הדרקון על איברו הנאה.
"היא סוטה לגמרי," אמר הארי.
"הקומודו בכלל לא רוצים את זה," הסביר ליאון. "זוחלים בכלל לא אוהבים שבני-אדם מפנקים אותם. זה רק מעצבן אותם."
האשה הוציאה מלקחיים והרחיקה תאי עור מתים ולכלוך מגופו של הדרקון. אחר-כך נישקה את הקומודו על-פיו.
"תכבה, תכבה," אמר הארי. "אני לא יכול לראות יותר את הזונה הזאת. חוץ מזה, אני רוצה להראות לך משהו."

ליאון קם מהמיטה וכיבה את הטלוויזיה. הוא הוציא שטר מקומט של מאה מארק מתוך מגירה בשולחן הכתיבה ותחב אותו לכיס מכנסיו. הארי כבר חיכה ליד הדלת.

"אנחנו הולכים למאי תאי," אמר.
ליאון נלחץ קצת. מאי תאי היה פאב באחד מן הרחובות הצדדיים של אזור הרֶפֶּרבּאהן. זה היה העולם של הארי, לא של ליאון. למאי תאי הלכו - פרט לנותנות השירותים - רק גברים - גברים שתמיד היו ברשותם סכומי כסף גדולים במזומן ושעיסוקיהם היו קשורים בדרך זו או אחרת לזנות, לסמים או למכוני שיזוף. במקום הזה לא הצליחה מערכת המשפט הגרמנית לדחוק את רגלי החוק חסר הרחמים והעתיק בהרבה, החוק של החזקים, של המהירים והאכזריים. במקום כזה טוב לדעת שהארי נמצא לצידך. הוא עבד שם כמין מנהל עסקי. ליאון כבר יכול היה לתאר לעצמו לתוך מה הוא נכנס. בפעם האחרונה שהארי לקח אותו למאי תאי נאלץ ליאון לשקר בשבילו בבית-המשפט. לא התחשק לו לעשות את זה שוב. אבל אם הארי יבקש ממנו, יסכים ללא היסוס.

אלא שהפעם נראה היה שמדובר בעניין אחר לגמרי, כי הם ירדו אל זירת האיגרוף שבמרתף.

"זה פְּפִיצְנֶר," לחש הארי ורמז בסנטרו על הקשיש בין שני הגברים שריקדו זה סביב זה במכנסיים קצרים ורחבים וגוף שהושחם במכון שיזוף. ליאון הנהן, אף-על-פי שהשם לא אמר לו כלום. לפפיצנר הייתה רעמת שיער אפורה-כסופה שהגיעה עד לכתפיו, מרשימה ומעוררת אימה כמו פרוותו הממורקת של בבון בוגר. הוא כבר היה ללא ספק בן יותר משישים, והיו לו לפחות עשרה קילוגרמים מיותרים. צמיג שומן עבה היה תלוי לו מעל מכנסיו המוזהבים. תנועותיו היו בהחלט איטיות מתנועותיו של הטורקי הצעיר שבו התחרה. אבל אפילו ליאון הצליח להבחין שפפיצנר היה בעבר מתאגרף טוב למדי. הוא גרם לטורקי להתאמץ לא מעט. ליאון שאף לתוכו את ריח הזיעה והאזין בתשומת-לב לחריקה השקטה של נעלי הספורט, לקול חבטות העור בבשר ולנשימות הכבדות שהתלוו אליהן מדי פעם בפעם. בכל פעם שגולגלתו המאסיבית והשעירה של פפיצנר נעה הצידה, גם ליאון התכופף. פעם אחת ויחידה בחייו ניסה להתאגרף - נגד הארי - ומייד מצא את עצמו על הרצפה. (זו הייתה, באופן משונה, הרגשה נעימה ליפול בנוקאאוט. זה לא הסב לו שום כאב.)

"טוב, מספיק," אמר פפיצנר לבסוף, והטורקי הצעיר חדל מייד להתאגרף. שניהם הגביהו את הידיים לגובה הפנים והיכו קלות כפפה אל כפפה. הטורקי עזב את הזירה מבעד לחבלים, הרים את תיקו הסגול-שחור, ונעלם מאחורי דלת שנחבאה עד עתה מעיניו של ליאון, כי כמו הקירות, גם היא הייתה מכוסה כרזות איגרוף. פפיצנר ניגש בנחיריים מורחבים אל הפינה שבה עמדו הארי וליאון והניח להארי להתיר את השרוכים ולהסיר מידיו את הכפפות. על פרקי אצבעותיו הבחין ליאון בצלקות. הארי הגיש לו את המגבת, ופפיצנר ניגב את העורף והבטן.

"זה הוא?" שאל אחרי שכיבד את ליאון במבט מרפרף. היו לפפיצנר עפעפיים כבדים שכיסו חלק מהאישון, מה ששיווה לפניו ארשת של נחש צפע מלנכולי.
הארי הנהן וצחק בעצבנות.
"ואתה אומר שאפשר לסמוך עליו?"
"הוא החבר הכי טוב שלי," אמר הארי.
ליאון בלע את רוקו. לא משנה מה הארי אירגן לו פה, הוא לא יבייש אותו בשום פנים ואופן.
"אוהב ללבוש שחור, החבר שלך, הא?" אמר פפיצנר. הוא קינח את אפו במגבת, בחן את הנזלת שעל הבד ואז אמר לליאון:
"אוקיי, בלאקי, תביא לי את התיק שלי!"

ליאון רתח מכעס. גאוותו דרשה ממנו להישאר במקומו ולתת לקשיש הזה לקחת בעצמו את התיק. אבל בה בעת חש שהארי לא היה מהסס למלא את הפקודה. ועכשיו הארי מצפה ממנו שלא יבייש אותו. ליאון חזר אל גרם המדרגות והביא את תיק האדידס שהיה מונח שם למתאגרף הזקן והשמן במכנסיים המוזהבים. פפיצנר לקח מידו את התיק. הוא פתח את הרוכסן, הוציא צרור שטרות כסף, ותחב אותו לידיו של ליאון.

"זה חמישים אלף," אמר. "זה המקדמה. את החמישים אלף השניים תקבל כשהספר יהיה גמור."

ליאון הביט בהארי. הארי חייך כמו מישהו שהוציאו לו בניתוח חלק חיוני של המוח. אחר-כך בהה ליאון בכסף שפפיצנר תחב לידיו. הפליא אותו שחמישים אלף מארק במזומן הם חבילה דקה כל-כך של שטרות, והפליא אותו שהחבילה הדקה נמצאת בידיו.
מאותו יום השתנו פני הדברים.

ליאון שמט את זרועו מכתפה של מרטינה והניח את ידו על ההגה, כי מולם הופיע הגשר שהזכיר המתווך בהוראות הדרך שלו. זה היה גשר עץ ישר, עשוי קורות עבות בצבע חום-כהה מחוברות זו לזו חיבור גס. הוא פנה שמאלה קילומטרים מספר אחרי פריינאו וחלף מעל תעלה. בקצה הגשר החלה דרך שאיש לא העלה על דעתו שהיא חשובה דיה לסמן אותה בשלט. משני צידיה זרמו מים עכורים ודלוחים אל התעלה. נתיב הנסיעה היה מרוצף אבנים עגלגלות, ובמרכזו שני פסים של אבנים שטוחות שעליהן היה נוח יותר לנסוע. ליאון ומרטינה צפו עגומים במראות שנשקפו אליהם מבעד לשמשה הרטובה. שדות לפת התחלפו בכרי מרעה רחבים, ששוב התחלפו בשדות לפת. אחר-כך נעלמו שדות הלפת, וכרי המרעה התמלאו חפירות השקיה שהאדמה דיממה לתוכן את מימיה החומים-אדומים. ליאון הדליק את הרדיו. פעמיים החליף תחנה עד שמצא מוזיקה שהיה יכול לסבול. הוא ציפה שמרטינה תתלונן על שיר הרגאיי הישן שהתנגן כעת, אבל במקום זה היא שוב התחילה לדבר על הגופה בנהר.

"בשביל מה החזקת את המקל ביד? עוד לא סיפרת לי מה עשית עם המקל." "מה רצית, שאני אגע בה ביד?"
"בשביל מה בכלל היית צריך לגעת בה?"

הוא משך בכתפיו. הוא לא רצה להסביר לה שהענף היה נחוץ לו כדי לשקע את זרועה של האשה ולהתבונן כיצד היא שבה וצצה על פני המים; שהוא היה נחוץ לו כדי לברר אם עורה של האשה ייקרע כשינסה לנעוץ בה את הענף. (הוא לא נקרע.)

"אלוהים אדירים, הרי הייתי צריך לבדוק אם היא מתה. היא מתה. מתה, את קולטת? היא בכלל לא מרגישה יותר כלום."

"יכולת לראות את זה. כל אחד היה יכול לראות שהיא מתה. וגם נשארת שם כל-כך הרבה זמן."

ליאון לא השיב. מרטינה הפנתה לו את גבה והביטה מבעד לחלון. הגשם הוסיף לרדת, העננים הלכו וקדרו. דמדומי ערב מילאו באחת את השמים. אפילו מראה בעלי-החיים לא הצליח לשפר את מצב-הרוח. באחד מכרי המרעה דחקו השוורים את גופם המרופש כנגד גדר הברזל. בשדה אחר עמד סוס חום, בודד, ללא ניע, רגלו חבושה תחבושת הדוקה. אולי היה פיסח. אוזניו היו שמוטות, ואף-על-פי שחשק את לסתותיו הייתה שפתו התחתונה תלויה כמו קערת מנחה רכה וקטנה, שוודאי התמלאה טיפות גשם. מרטינה השמיעה אנחה עמוקה.

"כשהשמש זורחת הכל כאן נראה אחרת לגמרי," ניסה ליאון לעודד אותה ואת עצמו. אבל מרטינה הביטה בו נרגנת, כאילו הוא ורק הוא אשם - שיורד גשם, שחבל הארץ הזה כל-כך משמים, ובכלל.

מרטינה הייתה יפה מכל אשה שהייתה לליאון אי-פעם. ואף-על-פי-כן לא התפלא מעולם שהיפהפייה ארוכת הרגליים והאלגנטית התאהבה דווקא בו, המשורר קטן הקומה וקצר הראייה. באחד מן הראיונות נשאל פעם ליאון "מהו הכישרון הגדול ביותר שלך" והשיב:

"אני משיג כל אשה שאני רוצה." ערימת תגובות נזעמות הגיעה אל העיתון בשבועות שלאחר מכן - בעיקר מנשים שגידפו את ליאון אולבריכט וכינו אותו חזיר מתנשא, גמד ממושקף ושוביניסט דוחה. הוא אהב שמתקיפים אותו בסיגנון כזה. השנאה חסרת הישע הזאת. הוא לא היה גאה כל-כך בכישרון הזה כמו שאפשר היה אולי לחשוב. מובן שליאון שמח שגברים אחרים קינאו בו, שגברים שברו לעצמם את הראש איך האיש הקטן והמכוער הזה, שאפילו אינו עשיר, מצליח למשוך אליו נשים. הקינאה הזו הייתה אולי הדבר הטוב ביותר בכל העניין. ואף-על-פי-כן לא הסב לו הדבר הרגשת עליונות. להיפך. אפילו ליאון עצמו חשב שכישוריו הארוטיים - קסמו, האמפתיה שלו, ואפילו המיומנות הטכנית שבה סיפק את הנשים - בעיקר המיומנות הזו - קצת חסרי ערך; שהם לא יותר ראויים להערכה מהיכולת לבצע להטוטי זריזות ידיים או לנסוע בלי ידיים על חד-אופן ולאזן בתוך כך מגש עם עשרים כוסות מלאות על הראש. גבר - שלא לדבר על הארי או פפיצנר - צריך שיהיו לו איכויות אחרות. גבר הוא מי שמרוויח המון כסף, מי שבבעלותו בית, מי שמוליד ילדים, מי שיכול לתקן מכוניות ולפתוח כל צנצנת של מלפפונים חמוצים. גבר הוא מי שעומד לו כשצריך - זה כל הסיפור.

את מרטינה פגש בתוכנית אירוח של אחד הערוצים המקומיים, שהוזמן אליה כדי להציג את ספר השירה החדש שלו 'לכתוב או לכאוב'. אבל השאלות של המגיש נסבו פחות על ספר השירה ויותר על השמועה, שליאון אולבריכט קיבל תשלום מסרסור כדי לכתוב את הביוגרפיה שלו. מרטינה ישבה בקהל. למעשה עבדה כעוזרת תחקירנית, אבל המפיק הושיב אותה בשעת השידור בקהל בשורה הראשונה כדי שתופיע על המרקע לעיתים קרובות. לכן חשב ליאון בהתחלה שהיא דוגמנית צילום שקיבלה כרטיס חינם מהסוכנות שלה כדי לחשוף את רגליה הארוכות לפני המצלמה, לנופף מפעם לפעם בשערות ולהציג לראווה את תווי פניה המיוחדים. לצד תכונות הגוף הרגילות בענף הדוגמנות, הבחין ליאון יותר מכל בעיניה של מרטינה.

"יש לך עיניים כמו לצבי דרוּס," אמר לה אחרי התוכנית כשעמד על ידה בתור למזנון. לכל הנשים שפגש אמר שנראה לו שהן לא מאושרות. כשהדיאגנוזה של הרופא מדויקת, בני-אדם נוהגים להפקיד בידיו גם את הטיפול. ומנסיונו של ליאון, נשים יפות אינן מאושרות מנשים אחרות. למעשה אומללותן נבדלת מזו של נשים מכוערות רק בכך שנשים מכוערות מאמינות שהן יודעות את הסיבה לאומללותן.

ארבעה שבועות לאחר מכן העמיס ליאון את הספרים, את המחשב, את שולחן הכתיבה, ומזוודה אחת לתוך פולקסוואגן טרנספורטר ששכר, ועבר להתגורר בדירתה המרווחת והמוארת של מרטינה. לשותף המופתע הוריש את שאר הרהיטים ואת מערכת הסטריאו הישנה, כולל התקליטים (את הדיסקים לקח איתו), והסביר לו שכל הסופרים הגדולים באמת חיו במערכת יחסים מסודרת. הרי ידוע שגם אצל ספורטאים מקצוענים זה ככה.

כעבור ארבעה חודשים התחתן עם מרטינה. ליאון ראה בעיני רוחו חיים שקטים ורציניים בבית קטן השוכן הרחק מן השטחיות שבכרך הגדול. הוא לא ישתתף עוד בערבי שירה, לא יכתוב עוד מאמרים לעיתונים, הוא יתרכז אך ורק בכתיבת ספרים. ספרים עבי כרס קשים לקריאה של איש מיושב בדעתו ובשל. ראשית, את הספר על בֶּנוֹ פְּפִיצְנֶר, ואחר-כך ספרים אחרים. ובתוך כך יראה איך גדלים ילדיו. הוא ומרטינה התחילו לסקור את מודעות הנדל"ן בעיתונים ולחפש בית זול בכפר. שני בתים כבר ראו. האחד היה חורבה והשני עמד פחות ממאתיים מטר מהאוטוסטרדה. אבל המודעה האחרונה שמרטינה הקריאה לו נשמעה טוב, אף-על-פי שהייתה של משרד תיווך. במודעה נכתב שהבית ממוקם בקצה הכפר ושאחריו משתרעת אדמת בִּיצָה שחל איסור לבנות עליה, שמורת טבע מוגנת. והוא עולה רק ארבעים אלף מארק. הם נסעו איפוא לראות את הבית ששכן בלב הרפובליקה המזרח גרמנית לשעבר. היה גשום כשיצאו לדרך.

כשהגיעו לפְּריזניץ עדיין ירד גשם. פריזניץ הייתה קטנה כל-כך שאפילו בית-ספר או כנסייה לא היו בה. עשרים ושישה בתי מגורים וחנות מכולת אחת עמדו בזה אחר זה לאורך הרחוב הבודד. שיחי דומדמניות ועצי פרי עקמומיים צמחו מאחורי גדרות חוטים. קצת לפני המקום שבו היה קבוע פעם השלט "פריזניץ" התקמרו מעט פני הקרקע, אבל לא הצליחו ליצור גבעה של ממש. הערוצים משני צידיה של הדרך הסתיימו כאן. במקומם שצף מימין לדרך פלג מפכה שנעלם לתוך צינור בטון תת-קרקעי כל אימת שליאון ומרטינה חלפו מעליו. כמו מחט תפירה זריזה החליף הפלג את מסלול זרימתו, פעמים מעל לקרקע ופעמים תחתיה. מלבד חנות המכולת, שקירותיה החיצוניים סוידו לא מכבר - תחת הסוכך המטפטף שלה ישב נער צעיר על קטנוע, עישן, והביט ארוכות במרצדס שחלפה על פניו - ומלבד מחסן אחד, שחקלאי במשרה חלקית קישט בצמיגים חתוכים וריסס בלבן, הייתה לכל הבניינים נטייה ברורה לשחמת.

כמה מן הגגות הוטלאו בבדי אברזין שחורים. כרזת פלסטיק אדומה ורחבה, שהודבקה באלכסון על חלון אחד הבתים והבטיחה שכאן אפשר לשכור סרטי וידאו, נראתה בסביבה הזאת ראוותנית וצעקנית. במקום שבו חדלה שורת הבתים לכתר את הרחוב עמדו עצי תרזה תמירים ואחריהם בניין עתיק בן מאה, דומה לטירה, חציו הימני חרב ומכוסה קיסוס, וחציו השמאלי משמש בסיס לשבע צלחות לוויין שהוצמדו אליו. לצד התרזות פילס הפלג את דרכו אל השדות, בעצם - כיוון שזרם לעומתם - הגיע מן השדות. מן הכביש הסלול נמשכה דרך חצץ שהובילה אל חצר האחוזה כאילו ביקשה לחצות אותה. ממש לפני גרם המדרגות המפוצל פנתה בחדות ימינה, המשיכה עוד כמה מאות מטרים, והסתיימה אל מול שדה תירס. בשולי השדה שב והופיע הפלג. לפני שדה התירס פנה שביל לא מוגדר שמאלה והוביל דרך השדות אל הבית ששכן כברת דרך משם. אחרי כמה מטרים לא נותרו מהשביל אלא שני פסים עמוקים של טרקטור שעבר במקום. בתווך, בין עקבות הטרקטור, צמח עשב גבוה שהתחכך בחלקה התחתון של המרצדס. ליאון חשש לעלות על השביל, הוא חשש שאבן תשתפשף בחלקה התחתון של המרצדס, שמשהו חשוב, משהו יקר, יינזק. מיכל הדלק. תיבת ההילוכים!

את המרצדס קיבל מפפיצנר. לאחר הפגישה בזירת האיגרוף ביקר ליאון את פפיצנר לפחות פעמיים בשבוע. בדרך-כלל ישבו בחדרו האחורי של אולם המשחקים. אפילו הארי לא הורשה להיכנס. החדר היה צבוע אדום, ועל קירותיו התנוססו מסגרות אלומיניום עם תצלומים בשחור-לבן של נשים עירומות ועירומות למחצה ששכבו על הבטן או הפנו את גבן אל המתבונן והבליטו את ישבנן באופן שסיכן את שלמותו של עמוד השדרה שלהן. בחדר הזה הילל פפיצנר את הקלישאות שהיו חלק בלתי נפרד מאורח החיים שניהל ושהסבו לו, כפי הנראה, הנאה. בפגישותיהם נהג לצנוח אל תוך כורסת קטיפה צהובה ומהוהה, לחלוץ את נעליו הבלויות, לפתוח את הכפתור העליון במכנסיו ולהצית לעצמו סיגר "טוסקני" ששלף מאחת מתיבות המהגוני שהיו פזורות בחדר האפלולי והמעופש. שפתיו חרושות הקמטים התרפקו על הסיגר, הוא שאף כמה שאיפות ואז הידק את הטוסקני בין אצבעותיו המשוריינות בטבעות והחל לספר. וליאון, שישב שחוח בכורסה ממול, פתח את פנקסו והחל לרשום את קורות חייו של בֶּנוֹ פפיצנר, נסיך רובע הזונות, בעל בתי בושת ומתאגרף לשעבר, שפעם כמעט שניצח קרב באליפות העולם. חיים מפוארים שיניבו ספר מפואר - ספר צבעוני וקשה וגם קצת סנטימנטלי.

לליאון החניפה העובדה שפפיצנר החליט לסמוך דווקא עליו. שימח אותו שלעבודתו - עבודת הסופר - יש ערך בעיני מתאגרף לשעבר. לעתים שגה בדמיונו שפפיצנר, שעלה עליו בכל התחומים הקובעים באשר לגבריות, חושב אותו לנעלה ממנו - ולו רק בתחום האחד והיחיד הזה - אולי אפילו התפעל ממנו. אמנם, קורות חייו של פפיצנר לא רמזו שאי-פעם התפעל ממשהו זולת עצמו, אבל בפגישתם הלפני אחרונה, אחרי שפפיצנר סיפר עוד על עצמו וליאון אמר שהוא כנראה עובר לגור בכפר, במזרח, תחב לו לפתע פפיצנר את מפתחות המרצדס ליד.

"כדי שתוכל לבוא מדי פעם במהירות להמבורג. ממילא רציתי לקנות לי מרצדס חדשה. זאת כבר ישנה מדי בשבילי."
"למה אתה מתכוון בזה?" שאל ליאון בגרון ניחר.
"נו, קח כבר. זה בסדר," אמר פפיצנר ונתן לו גם את רשיונות הרכב.

אף-על-פי שהתקדמו בקצב של צב ניתזו המים המרופשים שנקוו בבורות הקרקע על השמשה הקדמית. רגבי אדמה חרקו תחת המגבים. מעט לפני גדר הבית פנו עקבות הטרקטור שהובילו את המכונית כמו פסי רכבת, לכיוון שדה התירס, וכשעזבה אותם המרצדס קרה מה שליאון חשש כל-כך מפניו: אגן השמן השתפשף באבן. ליאון התכווץ במושבו ומרטינה הביטה בעצבנות בפניו. אבל לאחר שהחנה את המרצדס לפני גדר הבית, כיבה את המנוע והרים לראשונה את מבטו שהיה מרותק כל העת אל הדרך הבוגדנית, שכח מיד את אגן השמן ואת האבן.

מולו השתרעה אדמת הביצה. ליאון יצא מהמכונית. הוא פסע לאורך הגדר סביב הבית. מרבד של צמחים ירוקים בהירים וכתמי מים חומים כהים נפרש לפניו, צמוד לחצר האחורית. שדה עשבי ביצה חָבַר אל המרבד והשתרע עד אל שורת עצי האורן שניצבו הרחק בקו האופק. השמים המעוננים נצבעו כחול-פסטל. מעל שורת העצים פילחו שני סדקים ארוכים את שיכבת העננים, ודרכם הסתננו קרני השמש הצהובות וקלחו אל הארץ בצרור מאוגד כמו מים מתוך זרבובית של משפך. אד סגול נח על אדמת הביצה ועירפל את קווי המיתאר למיפגן אורות פסיכדלי. ואילו שלדי העצים של יער ששקע הזדקרו בחדות שחורה מן המים, כאילו ציירה אותם ברייה חמומת מוח בשעת טיפול קבוצתי ושברה אגב כך את עיפרון הפחם פעם אחר פעם. גם את העשב שצמח לרגלי העצים ואת קנה הסוף מעבר לגדר הבית - הכל חד כל-כך, כמו שברי זכוכית. בעל-חיים כלשהו הפיק מגרונו צליל מחוספס וצורמני.

"מתי בעצם הפסיק לרדת גשם?"
מרטינה התקרבה אליו.
"אתה בא? אני רוצה לראות את הבית. לפחות להציץ דרך החלונות לפני שהמתווך מגיע."
"את יכולה ללכת. אני כבר בא."

כשפתחה מרטינה את שער הבית הבחינה לראשונה שגדר הברזל משופעת חודים משוננים במרווחים קבועים. מסוכן מאוד. ילדים עלולים להשתפד על החודים בשעת משחק ואז יגישו ההורים תביעות נזיקין. היא החליטה שליאון יצבע את הגדר בכחול ואת הטבעות והחודים בזהב. סמוך לשער ישתלו חמניות. היא פסעה לעבר הבית. העשב הרטוב התחכך בשוקיה. שביל של ממש לא היה שם. גם את הערוגות כיסה העשב, ובתוך הכר הפראי הגיחו פה ושם עלי עוזרר וכמה נרקיסים כמושים. המבנה החד-קומתי היה בעל גג משופע ומרפסת שיריעות פלסטיק ירוק סוככו עליה מפני הרוחות. את יריעות הפלסטיק חייבים כמובן לסלק ולבנות תחתן קירות עץ. וליאון יצבע אותם בלבן. מרטינה קיוותה שלפחות לזה הוא מסוגל. היא הקיפה את הבית וטלטלה קלות את ידיות החלונות, ששיחי סרפד גדולים התפשטו תחתם.

חלון המטבח נעקר ממקומו ופער בקיר פצע גדול ומכוער. מרטינה דחפה את מסגרת החלון פנימה, הניחה את ידיה על אדן החלון, הדפה בעזרתן את גופה כלפי מעלה ונכנסה אל הבית, חצתה בזחילה את השולחן המטונף שעמד צמוד לחלון, ונחתה לתוך ערימת שברי עציצים. אחרי שחלפה על פני תנור כיריים עקום הגיעה אל חדר המבוא. הוא היה צר וחשוך. אצבעותיה של מרטינה גיששו אחר מתג החשמל, אבל בחמשת הקנים של המנורה שהשתפלה מן התקרה לא היו נורות. מימין הובילה דלת אל חדר עם שטיח מקיר לקיר צהוב ובלוי. מבעד לחלון ראתה את ליאון.

הוא עדיין עמד ונעץ מבט מאושר ומזוגג באדמת הביצה. הוא נראה אווילי. הדלת הבאה הובילה אל חדר רחצה קטן עם טאפטים כתומים שפינותיהם התקלפו והיו תלויות ברפיון כמו עלי שרך. מעל לכיור הייתה קבועה מראה מרובעת, חסרת מסגרת, עם חרק מת אחד לפחות בכל סנטימטר מרובע. על הכיור היו דבוקים גושים לבנים שהיו, קרוב לוודאי, שאריות יבשות של משחת שיניים או חריוני ציפורים. צינור גומי אדום ורופס השתפל משפת הברז. מרטינה ניתקה אותו במשיכה והשליכה אותו בגועל אל תוך האמבטיה, שפס חום שמנוני סימן את גובה המים שמילאו אותה בפעם האחרונה. פטריות עובש בדמות זיקוקי דינור סיניים עיטרו את פינות החדר. ליאון יכסה את קירות חדר הרחצה באריחים ירוקים ולבנים. אריחים קטנטנים כי גם החדר קטן. אולי ימצאו איפשהו אמבט עתיק עם רגלי אריה.

החדר ממול לחדר הרחצה הוא בוודאי חדר השינה, כי הוא החדר הגדול. באחת הפינות הפשיל מישהו את רצפת הלינולאום החיוורת שהייתה פעם אדומה, וחשף שבבי נסורת לחים ועץ טחוב שהדיף ריח פטריות חריף אל חלל החדר. חלון שיפנה אל המרפסת לא היה בחדר, אבל הייתה בו אח גדולה. ממול לאח הובילה דלת לחדר קטן נוסף. פילים ורודים בסרבלים כחולים פיזזו על הטאפטים בדרכם אל הציד, ורשתות פרפרים בחדקיהם. חדרים נוספים לא היו. אם כך, זה יהיה חדר העבודה של ליאון, אלא אם כן הוא יעדיף שהגרוטאות שלו יעמדו בחדר הראשון ליד המטבח. כאן הוא יכתוב את הספר שהכניס לו את הכסף שהוא מתגאה בו כל-כך.

ליאון היה הגבר הראשון שמרטינה התאהבה בו באמת, והגבר הראשון בחייה שהיה חסר פרוטה. חמישים אלף או מאה אלף מארק לא נחשבו בעיניה. ליאון היה רגיש מאוד בענייני כספים. הוא אף פעם לא הסכים שמרטינה תשלם את החשבון במסעדה והתעקש לממן בעצמו את החתונה, מה שאומר שזו הייתה חתונה בלי נערות כלה, בלי כנסייה ובלי עוגת טורט. הם התכנסו שמונה נפשות במסעדה סינית: ליאון, אמו של ליאון, מרטינה, הוריה של מרטינה, אחותה אווה ושני העדים: מאפרת מתוכנית האירוח והארי. הארי עורר במרטינה גועל והיא לא הצליחה להבין למה ליאון חבר שלו. לשמחתה, עד עכשיו ביקר אצלם רק פעם אחת ויחידה. כשיעברו לגור בכפר אולי לא יצטרכו לראות אותו בכלל. לה עצמה לא היו חברות קרובות. בגלל יופיה, כל אשה שיכלה להיות חברה הפכה למתחרה, וכל גבר שהיה יכול להיות חבר הפך לעוד אחד ממחזריה הרבים והמשעממים.

החתונה הייתה קטסטרופה. אביה של מרטינה לא היה יכול לסבול את ליאון. הוא דאג לכך שהשניים יחתמו על הסכם נישואין שיסדיר את חלוקת הרכוש. במהלך הערב במסעדה הסינית הרבה בשתיית יין אורז וכשכבר היה שיכור אמר לליאון:
"אם לא תתנהג אליה יפה אני אקרע לך את התחת."
"שמעעענו עליך," אמר ליאון.

"יא חתיכת בטלן שכמוך," אמר אביה של מרטינה, "יום אחד לא עבדת ברצינות כל החיים שלך. אפילו לחתונה שלך אתה לא מסוגל ללבוש חליפה נורמלית. מה זה בכלל הדבר הזה כאן? זה אמור להיות חתונה, הדבר הזה? או שזה מסע דיג?" הוא קם ממקומו והשליך את מזלגו אל האקווריום הענק עם דגי הזהב שהעלה קולות בעבוע רמים. אמו של ליאון, שלבשה שמלת צמר שחורה ונראתה קטנה וצמוקה כמו אגוז מיובש, פרצה בבכי. אמה של מרטינה מיהרה אליה, גוררת אחריה שובל של מלמלה כתומה, וחיבקה אותה בזרועותיה העבות. היא שלחה בבעלה מבט נוזף ורוגז.
"באמת, דיטֶר! היית חייב להוציא את זה דווקא עכשיו?!"
"לך תזדיין," אמר ליאון. "לך, לך למגרש-גרוטאות שלך, שב באיזה טרנטה ותעשה ביד!"

הארי חטף התקפת שיהוק מרוב צחוק ואחותה של מרטינה ניצלה את ההזדמנות כדי להתרחק ממנו ולהסיר את זרועו ממסעד הכיסא שלה. אביה של מרטינה נראה כאילו הוא עומד ללקות בשבץ לב, אבל הוא לא התנפל על ליאון, אלא פשוט יצא החוצה בפנים כחולות-אדומות וסימן למשפחתו בתנועות ידיים פסקניות לבוא אחריו. אמה של מרטינה ואווה צייתו בלי לפצות פה. הוא הביט במרטינה בציפייה שגם היא תבוא אחריו. אבל שמה כבר היה מרטינה אולבריכט.

כשהכירה את ליאון, בערב ההוא על יד המזנון אחרי תוכנית האירוח, עוד היה שמה רוזוויטה פוֹס. ליאון אמר לה שרוזוויטה הוא שם מחריד כל-כך, שבאותה מידה היא יכולה פשוט לקעקע לעצמה על המצח את המילה 'א-סוציאלית'. ושהיא לא צריכה לשנות את שמה אם פעם תחליט לעבוד בבית זונות. כך הוא ניסח זאת. הוא פגע בה. זה היה חידוש. בדרך-כלל הרעיפו עליה הגברים מחמאות, מפני שהיו אדישים כלפיה - למעט איזו הרגשת בעלות ולמעט הרעבתנות שבמכנסיים - מכדי שיטרחו להעליב אותה. וכיוון שליאון היה, נוסף על כך, משורר, התאהבה בו רוזוויטה בו במקום והחליטה מאותו יום ואילך לכנות את עצמה מרטינה. את שם משפחתה שינתה כשהתחתנה איתו.

רצפת העץ חרקה. מרטינה הביטה סביבה בבעתה. לפתע הופיעו בכל פינות החדר צללים שמנים ושחורים שנראו כמו משהו לחלוחי מתנועע. בחיפזון חצתה את חדר השינה הטחוב ואת חדר המבוא הקודר ושבה אל המטבח. טיח נשר מן התקרה. חרק כלשהו רשרש בכנפיו. מרטינה טיפסה על שולחן המטבח וזינקה מבעד לחלון אל החצר. כשנחתה הבחינה במשהו שנע לרגליה. היא התכופפה כדי לבדוק מה זה.

ליאון עדיין עמד באותו המקום. הוא תהה איך בכלל הצליח להחזיק מעמד בעיר. איך הצליח לכתוב בעיר? בשום מקום אחר לא יכתוב כמו כאן. מראה אדמת הביצה נסך בו כמיהה חסרת אונים. את יופיה של האשה אפשר להכריע כששוכבים איתה. ובעל-חיים מרהיב אפשר להרוג, או לקנות, או לאכול. אבל מה כבר אפשר לעשות עם נוף. ליאון השתוקק ליפול על הארץ ולקבור את פניו בתוך שיחי האזוב. אבל זה יראה מגוחך לחלוטין ולכן ויתר ולא מימש את תשוקתו.

השער חרק. מרטינה קרבה אליו. בידיה אחזה גזר עץ מפוחם, ארוך ועבה כמו אמת ידה.

"תראה מה מצאתי," קראה, ודחפה לו את הענף אל הפרצוף. עכשיו הבחין ליאון שלא החזיקה ענף אלא בעל-חיים, סלמנדרה טרופית שמנה ושחורה כמשי. שתי שורות של גבשושיות שטוחות נמתחו על גבה. חיה מבחילה.

"מתוקה, נכון?" אמרה מרטינה. החיה האמפיבית המתוקה לטשה עיניים זועמות בליאון ופערה את פיה. טיפת ריר חלבית נטפה מלועה הפעור ונמרחה על ידו הימנית של ליאון. זה צרב כמו חומצה ממצבר של מכונית. ליאון צרח.

"תזרקי את החיה הזו," צווח. "תזרקי אותה! היא ארסית!"
הוא מחה את גב ידו בעשב. כווייה אדומה כהה צצה על עורו. מרטינה הניחה את הסלמנדרה בזהירות על העשב. היא הידסה על רגליה העקמומיות כמה צעדים קדימה. ליאון בעט בה והסלמנדרה התעופפה ונחתה לפתחו של אחד מבורות המים. היא הדפה את גופה בעזרת רגליה האחוריות, צללה אל תוך הבור, ונעלמה.

"למה את חייבת לגעת בכל דבר שאת מוצאת? כמו ילדה קטנה," גידף ליאון. הוא ניגש אל בור מים אחר, לא זה שבו צללה הסלמנדרה, אבל משהביט במים העכורים החומים, השחורים כמעט, ודמיין לעצמו אילו יצורים שוכנים בקרקעיתו של הבור, החליט לוותר ולא להכניס את ידו אל המים. מרטינה הוציאה ממחטת נייר מתא הכפפות של המכונית וירקה עליה. ליאון הגיש לה את ידו הפצועה.

"היינו צריכים להשאיר את הסלמנדרה," אמרה מרטינה בעודה מנקה את הכווייה האדומה. "תראה, כל השיער נושר לך. אולי היינו יכולים להכין מהרוק שלה תכשיר להסרת שיער. היינו נעשים עשירים."

"אולי זה בגלל הרוק שלך. למה בכלל, אתן הנשים, חייבות תמיד לטפל בנו עם הריר שלכן. אני עוד זוכר איך אמא שלי תמיד ניגבה לי את הפנים בממחטה ספוגה ברוק. איחס, מגעיל!"
מרטינה חדלה לנגב את ידו.
"בסך הכל רציתי לעזור לך."
הוא תפס בסנטרה.
"בואי," אמר, "תני לי עוד קצת מהרוק שלך!"
הוא נישק אותה. בהתחלה התנגדה. אחר-כך נכנעה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו.
זמן קצר לפני שהחשיך הופיע הג'יפ של המתווך.
ליאון קנה את הבית.