רונית שני מתעדת בספרה חמסין מציאות פנימית ורגשית. היא מזמינה את הצופה להתבונן במצבים אישיים מורכבים, חידתיים לעיתים, שאינם תמיד נהירים לצופה. שני מצלמת בסביבתה הקרובה חפצים, התרחשויות ומקומות. מילון המונחים שלה מכיל דימויים יומיומיים, בנאליים כביכול. לעיתים היא מצלמת אותם בחוסר חדות, לעיתים שותלת בהם מילים, המעניקות לצילומים ערך מוסף.

בשני העשורים האחרונים הפכו יחסיה של שני עם הצילום לאינטימיים יותר. היא החלה לתת בעבודתה ביטוי להלכי-רוח אישיים, תוך התמקדות בסביבתה הקרובה, בנופים עירוניים ובחפצים הלקוחים מעולמה הקרוב. עם זאת, בדומה לצלמים אחרים בני תקופתה, היא עוסקת גם בנושאים בעלי הקשרים חברתיים-פוליטיים מתוך עמדה ביקורתית. שני, המעידה על עצמה כי הצילום הפך עבורה כבר בנעוריה ל"כפתור קסמים", מערבבת בספר בין צילומיה כדי לחבר ביניהם מחדש. היא מספרת דרכם לצופה סיפור אישי, אינטימי, אך מאפשרת למתבונן בצילומים מקום לפרשנות ולראיית העולם שלו.