1. טלסקופ, מיקרוסקופ, משקפיים
(במדבר עם נוגה)

אבא נמנם מולי, הראש שלו שמוט על החזה, ופתאום לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו. את מכירה את ההרגשה הזאת, שכוח חזק ממך הודף את העיניים לכיוון אחר? שאתה פשוט לא מסוגל להישיר מבט? בדרך-כלל זה קורה לי כשאני נתקל בעיניים נחושות יותר משלי, כמעט תמיד עיני אישה, אבל הפעם זה היה אחרת. לא ננעצו בי עיניים אבל המבט שלי נהדף והתרומם למעלה, אל השמים. הם היו נקיים מעננים, וכוכבי הערב הראשונים כבר נצנצו. סיפרתי לך שזה מה שאני עושה תמיד ברגעים כאלה - מרים את העיניים לשמים?

מגיל שלוש-עשרה בערך. מין הרגל.

כן, אולי כמו מין תפילה... זה מרגיע אותי ועוזר לי לייצב את המחשבות. מבט ארוך למעלה, בעיקר בלילה כמובן, מחזיר כל חרדה שתוקפת אותי לממדיה האמיתיים. נוסך בי שלווה. יש לי פתאום הרגשה שהמצוקה שלי תחלוף, או שהיא תזכה בקרוב למענה מהשמים.

לְמה את מתכוונת?
לא, בכלל לא. מה פתאום חוסר אונים.
לא, גם לא ייאוש.

אני חושב שבגילי אני כבר לא צריך לברוח מעצמי, אבל כמו כולם גם אני זקוק לפעמים לחיזוק. וכשזה קורה אני עושה את הדבר הכי טבעי לי - מביט למעלה.

את טועה. העובדה שאני מכיר כל-כך טוב את השמים דווקא מגדילה את יראת הכבוד שלי. הידיעה אולי מצמצמת את המסתורין אבל לא מבטלת את ההשתאות. אני לא צריך להאמין בשום כוחות נסתרים. אני פשוט יודע.

מה זאת אומרת מה אני יודע? יודע כמה היקום מסתורי, כמה הוא גדול.

לא לא, נוגה, תשכחי מזה. המילה הזאת, אלוהים, יותר מדי דברים מערפלים אותה מבחינתי. היא טעונה בכל-כך הרבה משמעות ואי-בהירויות ומיתולוגיה ופחדים ואמונות תפלות, שאני מעדיף לנהל את חיי בלעדיה.

אז אם אני כבר במצב רוח כזה, אני מעדיף לחשוב על אלוהים כעל אישה. אני מדמיין למשל ששביל החלב הוא הנתיב השמימי של השכינה. חשבת פעם כמה יופי מסתתר בצירוף המילים שביל החלב? כל-כך נשי. כל-כך אימהי בעצם. גם מזין וגם צופן הבטחה -
אם זה שביל, אולי כדאי לעלות ולצעוד עליו, לתת לו להוביל אותך.
כן, בדיוק, המחשוף של אלוהים.

לא, זאת לא הייתה רק מצוקה. היה שם עוד משהו, חדש לגמרי, שממש החריד אותי. מין כעס. אבל לא סתם כעס. כעס איום, שגאה בי ולא ידעתי מאיפה הוא בא ואיך אוכל לעצור אותו. כעס כזה ש... הוא ממש הפך לי את הבטן מבפנים. הרגשתי כאילו מישהו תופס לי את הסרעפת משני הצדדים וסוחט אותה כמו סמרטוט רצפה שספוג במים מטונפים, מסובב, ומסובב, ומסובב... וזה עניין נדיר אצלי, כעס כזה. את כבר יודעת שבדרך-כלל אני טיפוס שקול.

מתון באופן קיצוני... הגדרה נפלאה... כן, זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי: ליאון קם, קוסמולוג. מתון באופן קיצוני.

לא, לא בגלל זה אני צוחק. פשוט מביך אותי שהצלחת להגדיר אותי בדייקנות אכזרית כזאת, ועוד בשלוש מילים. יש לי הרגשה שאם תשאלי אנשים שמכירים אותי, ותבקשי מהם למנות את תכונות האופי הבולטות שלי, אף אחד לא יטען שאני הפכפך או בלתי צפוי. מעט מאוד אנשים, אם בכלל, זכו לראות אותי מתפרץ בכעס.

באמת? אל תהיי כל-כך בטוחה ותפסיקי להתגרות בי. אני עלול להפוך לקיצוני באופן מתון.

אכלה בך את חמתי, אשפוך עליך את חרוני ואצית אש אוכלת שתשרוף את יסודותייך... סתם. מה נבהלת. אני צוחק. זאת את שהיה דחוף לה להזכיר את אלוהים קודם, אז הנה לך קצת אלוהים.

הממ... אף פעם לא חשבתי על זה. אולי את צודקת... נדבר על זה אחר-כך, בסדר? אני מבטיח לך תשובה כנה. תזכירי לי כשאגמור את הסיפור. תראי מה את עושה לי עם כל ההערות הפרובוקטיביות האלה שלך - אני תקוע כבר עשר דקות במשפט הפתיחה של הסיפור שלי, ולא מצליח להתקדם לשום מקום. ביקשת שאתאר לך את היום של ההתקף הראשון בפרטי פרטים, שלא אדלג על שום פרט, נכון? אז אם נמשיך לסטות כל רגע לדרכים צדדיות פשוט נאבד את הכיוון.

כן, הבנתי כבר שאת אוהבת לנסוע בדרכים צדדיות, וכל סטייה מהדרך הראשית מעוררת אותך. אבל את זוכרת, יש לך עסק עם טיפוס מתון באופן קיצוני. אני מאלה שמעדיפים את דרך הישר. אז למה שלא תיתני לי לספר את הסיפור בדרך שלי?

טוב, בסדר.

אז זהו - לא יכולתי להסתכל עליו יותר, והמבט שלי פשוט עלה למעלה. הסתכלתי על השמים האלה עם הכוכבים שכבר האירו, ואמרתי להם: קיבינימט, את כל החיים שלי הקדשתי לכם. עכשיו התור שלי, עכשיו אני זקוק לעזרה. מגיע לי שתתייחסו אלי, שתחזירו לי טובה תחת טובה.

שוב את מתחילה. ברור שהקדשתי להם את כל החיים שלי. אני הרי עובד כמו משוגע בשבילם, עושה כל מה שאני יכול, הרבה יותר ממה שהמשכורת שלי מצדיקה, כדי לקדם את המודעות לקוסמולוגיה במערכת החינוך, כדי שנצליח להגיע לכל ילד שיש לו עניין בכוכבים, ואפילו לכאלה שאין להם מושג כמה הכוכבים יכולים לעזור להם ולנחם אותם... כל השנים שביליתי עם העין תקועה בתוך הטלסקופ. לילות ארוכים בלי שינה, תחשבי על זה, מתמסר לגמרי לכוכבים, מוטרף מכל החידות הגדולות שלהם, החידות הכי גדולות של המין האנושי, מאיפה באנו, מה זה לעזאזל היקום הזה שמצאנו את עצמנו בתוכו...

זה לא נאום של סיסמאות ריקות מתוכן, ממש לא, נוגה. תעשי לי טובה. זה לא הרגע להיות עוקצנית.

כי זה מעצבן.

יכול להיות שזה נשמע לך ככה בגלל שחזרתי על כמה מהמשפטים האלה עשרות ואולי מאות פעמים באוזני עוזרי מחקר ועמיתים וסטודנטים ותלמידי תיכון ומי לא, שמגיעים לשמוע את ההרצאות שלי...

את באמת צריכה לבוא פעם. מעניין אותי מה תחשבי.

יש לי הרגשה שתופתעי.

קשה לי להסביר למה, אבל כשאני עומד מול קהל משהו באישיות שלי משתנה. קהל מדליק אותי. אני מתמלא אנרגיה. נפתח. אולי נדרך זאת המילה. כן, אני נדרך. כמו מיתר. ולמרות שאני בדרך-כלל מגיע להרצאות שלי מוכן היטב, אני תמיד מאלתר, מדלג מנושא לנושא, נזכר באנקדוטות שלא חשבתי עליהן מראש, מחבר בין דברים שעד לאותו רגע לא ידעתי שהם מתחברים כל-כך יפה... משהו במתינות הקיצונית שלי מתרכך פתאום. אז הנה תשובה אחת לשאלה שלך: כן, זה נכון, רוב הסיכויים שאם תשאלי אנשים שמכירים אותי מקרוב איזה מין טיפוס אני, רובם יגידו שאני בן-אדם סולידי, די אפור, אולי אפילו משעמם. אבל כשאני מול קהל - משהו בי מתעורר.

בדיוק, יוצא ממני מין פֶּרפוֹרמֶר שבדרך-כלל אין לו איך להתבטא.

אולי בכלל הייתי צריך להיות שחקן, או קריין בטלוויזיה... לפעמים אני חושב על זה: תוכנית טלוויזיה על היקום יכולה לרתק הרבה מאוד צופים, את לא חושבת?

תתפלאי, דווקא ניסיתי. היה איזה מפיק טלוויזיה שפגשתי פעם במסיבה, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל אני בטוח שאת מכירה אותו. ראינו אותו באירוע שאליו לקחת אותי בשבוע שעבר, ומשום-מה הייתה לי הרגשה שהוא חייך אליך חיוך מלא משמעות... טוב, האמת היא שבאותו ערב הייתה לי הרגשה שכולם מחייכים אלייך חיוכים מלאי משמעות. אותי, לעומת זאת, הוא לא זכר. עמדתי לידו בשירותים אז אמרתי לו שלום. הוא הסתכל עלי כמו מישהו שמדפדף בעמוד מודעות האבל בעיתון, ומגלה שאף אחד שהוא מכיר לא מת. חייך חיוך רפה כזה, שאין לו שום משמעות חוץ מאני-בכלל-מכיר-אותך-מאיפשהו? לא התחשק לי להזכיר לו איפה נפגשנו, אבל כשדיברנו במסיבה ההיא, לפני שנה בערך, הוא דווקא היה מאוד ידידותי ואמר שהרעיון שלי נשמע לו מסקרן, עם פוטנציאל גדול, אבל הסביר לי שאין עכשיו כסף להפקות כאלה, שבטלוויזיה חותכים עכשיו בתקציבים ומשתדלים לא להמר, מתעסקים בעיקר עם תוכניות ריאליטי, כי זה מה שהקהל רוצה. מייד אמרתי לו, אבל מה יותר ריאליטי מהכוכבים? זאת הרי המציאות הכי בסיסית של החיים שלנו - חיים על פני כדור הארץ ביקום שמתפשט לאינסוף, וסיפרתי לו על הניסיון העשיר שלי בהרצאות מול קהל, על זה שעדיין אפשר לפתות אנשים עם ידע, עם מדע, בתנאי שיודעים לעטוף אותו באריזה הנכונה... רוב האנשים באמת חוששים קצת, כי זה נשמע להם מסובך או מאיים, אבל אם פונים אל הסקרנות הטבעית שלהם ומגישים להם את הדברים בצורה ידידותית, בלי התנשאות ובלי מושגים מסובכים, אז הם נסחפים ובסוף אפילו אסירי תודה. היינו קצת שתויים, המפיק ואני, אז התחלנו לצחוק על זה שנקרא לתוכנית 'כוכב נולד', אבל במקום לבחור זמר המתמודדים יצטרכו למצוא גרמי שמים שטרם זוהו...

כן, בטח, דמיינתי את זה הרבה פעמים. פתיח דרמטי כזה, מוזיקה הרואית, קצת מסתורית, נגיד כמו בפסקול של 'אודיסיאה בחלל', ואז אני נכנס לאולפן גדול, צבוע כחול, מלמעלה מנצנצים כוכבים קטנטנים, הכל חשוך, אני נעמד במרכז ומעלי נדלק זרקור גדול, כמו ירח מלא של אמצע תמוז, שמשרטט סביבי עיגול אור צהוב ומקיף אותי בהילה. כל המבטים מתמקדים בי, ואני מתחיל לדבר - קודם כל מין מונולוג קומי כזה, כמה שיותר מצחיק. יש לא מעט בדיחות על חורים שחורים, את יודעת, על מהירות האור, על החומר האפל, שיצחיקו גם אנשים שלא מבינים כלום בקוסמולוגיה...

דווקא כן. בטח. יש היום סרטים מדהימים שמתקבלים מטלסקופים שמשייטים בחלל, צילומים של כוכבים, גלקסיות, סוּפּר נוֹבוֹת. רוב האנשים לא יראו לעולם את הצילומים האלה וזה חבל, כי בכל פעם שאני מקרין סרט כזה אז גם אנשים שלא מעלים על דעתם שקוסמולוגיה יכולה לעניין אותם יוצאים נפעמים.

בדיוק. מין סרטי טבע כאלה, אבל עם כוכבים ועולמות רחוקים במקום עם קופים או סחלבים.

זהו, אז עד שאקבל תוכנית טלוויזיה משלי - אני בינתיים מממש את הפוטנציאל שלי בהרצאות. אבל אם תבואי, הידיעה שאת בקהל בטח כל-כך תרגש אותי, שמייד אשכח כל מה רציתי להגיד, והכל ייצא לי עקום, אז אולי...

מה זה משנה אם תסתתרי? מספיק שאדע שאת שם. הרי כל ההרצאה שלי תכוון אלייך, במקום אל הילד עם העיניים הבוערות והמשקפיים.

לא, מה פתאום, זה לא ילד קבוע... טיפשונת אחת. זה כל פעם ילד אחר, אבל אני מודה שבדרך-כלל הם נורא דומים, כאילו הם יצאו מאותו פס ייצור. הוא תמיד יושב מלפנים אבל לא ממש בשורה הראשונה, די באמצע אבל לא ממש במרכז, קצת יותר שמאלה בדרך-כלל, אין לי מושג למה. נניח שלושה-ארבעה כיסאות מהקיר. אני מזהה אותו מייד. העיניים שלו מושפלות רוב הזמן, אבל כשהוא מרים אותן משהו שם בוער, יש שם מין זיק שאי-אפשר להחמיץ.

ברור שאני מזדהה איתו, תפסיקי להתנשא עלי. יש בכל זאת כמה דברים על עצמי שאני מסוגל להבין בלי עזרתך הנדיבה, גבירתי רבת-החסד, אז בבקשה תשתדלי לא לקחת לעצמך את כל הקרדיט. ברור שאני מזדהה איתו, וברור שבגלל זה הוא כל-כך חשוב לי. ואני תמיד מעודד אותו בליבי, שלא ייכנע ללעג ולספקנות. שישמור על הבעירה הזאת בעיניים. שלא יניח לה לכבות.

כן, כמעט תמיד זה בן, בדרך-כלל עם משקפיים. זה לא שאין בנות סקרניות, אני מניח שיש, אבל לפחות בגילאים האלה קשה למצוא אותן. אולי קוסמולוגיה לא כל-כך מושכת נערות צעירות, אני לא יודע.

אולי כי בנות יותר פרקטיות? יותר מציאותיות? עם רגליים על הקרקע, את יודעת. הרי כל מי שביקר פעם בגן-ילדים יעיד שבנים פשוט משתגעים על חלליות וטילים ואסטרונאוטים וכוכבים... וזה קורה להם מעצמו, בלי שאף אחד מעודד אותם. כאילו ההתעניינות הזאת טבועה בגֶנים שלהם. רובם נגמלים מזה מתישהו, בדיוק כמו שהם נגמלים מהמוצץ, חוץ מאלה שלא...

אולי כי בקוסמולוגיה יש משהו שמנתק אותך מהמציאות המיידית וזורק אותך ליקום אלטרנטיבי. הקוסמולוגיה כאילו משחררת אותך מכוח הכבידה של כדור הארץ, מוציאה אותך מהעולם הקטן והסגור שכולם מצטופפים בו יחד ומשליכה אותך אל המרחבים הגדולים והפתוחים של האינסוף. זה נותן לך פרופורציות, מזכיר לך כמה אתה קטן וחסר חשיבות. בדיוק בגלל זה התאהבתי בתחום הזה, ההרגשה שהוא פותח לפניך מרחבים ללא גבולות, כי ברגע שאתה מתחיל לחשוב במושגי זמן של מיליארדי שנים ולמדוד מרחקים בשנות אור, הדילמות של בני-אדם על פני כדור הארץ נראות פתאום קטנות כל-כך. החרדות שלנו, התקוות שלנו, החיים שלנו...

למה מדכא?

להיפך. זה בכלל לא מדכא אותי, נוגה. בעיני זה דווקא מרגיע. אולי אפילו משמח. נעים לגלות שהמצוקות שלנו לא כל-כך גדולות כמו שנדמה לנו, שמעבר לכאבים האישיים יש מרחבים אינסופיים שמגמדים אותם.

האמת היא שגם כשמתבגרים די נדיר לפגוש בעולם שלנו נשים. טוּלי תמיד צוחקת עלי כשאני נוסע לכנסים מקצועיים, אומרת שהיא ישנה טוב בלילה כי היא יודעת שאין סיכוי שאפגוש שם איזו חוקרת חלל סקסית ואתאהב בה. והנה, תראי, היא צדקה - בסוף פגשתי אותך, וכמו שאת אומרת, החלפתי את הטלסקופ במילים...

אז אם נחזור לילד הממושקף מההרצאות שלי - כבר פיתחתי מין שעשוע כזה, לזהות אותו בקהל, ולדבר כמעט כל ההרצאה ישר אליו. לנסות ללכוד את המבט שלו. להכריח אותו להסתכל עלי. אני ממש מרגיש איך ככל שההרצאה מתקדמת הוא שואב ביטחון מהעובדה שאני ממוקד בו, שהבחנתי בו, שהבנתי שהוא המאזין המיוחד שלי. הגב שלו מזדקף. הוא מפסיק לזוז בחוסר שקט בכיסא. הוא נדרך. זה תמיד מקסים אותי. ומה שיותר חשוב, הזיק הסקרן הזה שנדלק לו בעיניים מעורר אותי, משאיר אותי בפוקוס, עוזר לי להתרכז. ואני תמיד יודע שצדקתי, שהזיהוי שלי היה מוצלח, כי כשההרצאה נגמרת וחבריו ממהרים החוצה בקריאות צהלה, הוא זה שמתעכב וניגש אלי כדי לשאול משהו בביישנות - מה קורה אם נופלים לחור שחור? והאם יהיו פעם חלליות שיטוסו מהר יותר ממהירות האור? ואם תהיה חללית כזאת, היא באמת תחזור אחורה בזמן? ויכול להיות שיגלו חיים על נוגה? ומה הטמפרטורה של השמש? ולשנינו ברור שהתשובה שלי לא באמת מעניינת אותו, שכל מה שהוא רוצה זה לדבר איתי לרגע לבד, בלי כל השאר, לוודא שהוא באמת המאזין המיוחד שלי. העיניים שלו מהססות לפגוש בעיניים שלי, משוטטות ברחבי החדר, מתחמקות מעיני, וברגע שאני גומר לענות לו על השאלה, הוא מייד ממלמל מין תודה ביישנית ומצטרף בצעד איטי לחברים שלו בחוץ...

את זה אני תמיד שמח לשמוע, אבל למה נזכרת דווקא עכשיו?

וזאת מחמאה?

אני לא יודע... נעים לשמוע, אבל האמת היא שלפעמים נדמה לי שאני דווקא מאוד לא מחובר לילד שהייתי, שאין לי מושג מי הוא היה בכלל... לא משנה. אני אתייחס לזה כאל מחמאה. אם את אומרת שאני מחובר לילד שבתוכי את בטח צודקת וזה בטח טוב. תודה.

אני לא חושב שזה כל-כך נדיר. זה אפילו קשור לקוסמולוגיה. את יודעת, אנשים מבוגרים מישירים את מבטם ומתבוננים קדימה. קוסמולוגים, כמו ילדים, תמיד מתבוננים בפליאה למעלה. תמיד מרגישים קטנים.

יש בזה משהו, את צודקת.

בואי הנה, תתקרבי אלי קצת.

אני כל-כך אוהב שהראש שלך מונח ככה על החזה שלי והשערות שלך נוגעות לי בפנים, מדגדגות אותי. גם כשאני עוצם עיניים אני עדיין יכול לראות כמה את יפה.

היופי שלך מחלחל לתוכי. ממש נספג, כמו בדיפוזיה, מתגנב לי מתחת לעור. מציף אותי. והריח שלך... לא ידעתי שריח יכול לעשות לי דברים כאלה.

אני מרגיש שאת נמזגת לתוכי.

לא, לא נרדמתי, נוגה... רק השתתקתי קצת. שקעתי במחשבות.

על זה שאף פעם לא הייתי כל-כך מאושר. אבל לא במשמעות הרגילה של המילה אושר, שאותה אף פעם לא הבנתי באמת... אני מאושר כי זכיתי לקבל ממך אישור. זכיתי לאישור שלך. כנראה שכל השנים האלה הסתובבתי חסר מנוחה והרגשתי שחסר לי משהו, ולא ידעתי שמה שחסר לי זה אישור. אולי כי לא פגשתי מישהי כמוך, שיכולה לאשר אותי ככה. ומה שיפה זה שבזכות האישור שלך אני מדבר אליך עכשיו, וכל תא בגוף שלי יודע שאת מבינה לגמרי על מה אני מדבר. שאני לא צריך להתאמץ ולהסביר את עצמי. שאני מובן מאלי.

גם אני לא מאמין שאת קיימת. בכל פעם שאת אומרת לי את המשפט הזה - אני לא מאמינה שאתה קיים - אני מייד חושב אותה מחשבה עלייך. מחזיר לך אותה כמו בפינג-פונג או במשחק מטקות על שפת הים.

זאת הרגשה כל-כך מוזרה. היא חדשה לי.

להיות איתך, ולא להפסיק להתפעל. לא רק מזה שאת איתי, אלא מזה שאת בכלל קיימת. שנולדת. שגדלת והתפתחת וחיית לך את חייך בלי שאדע שום דבר על קיומך, בלי שאדע שאת משוטטת לך בעולם, עירומה מתחת לשמלות היפות שלך, ושאת יכולה להיות איתי, להיות שלי... כל הזמן המחשבה המענגת הזאת חוזרת אלי: האישה הזאת באמת איתי, לידי, כאן באוהל, באמצע המדבר, נוגעת בי, מלטפת אותי, מדברת איתי, מקשיבה לי, תולה בי עיניים סקרניות, שוכבת איתי. היא אוהבת אותי ורוצה אותי עד כדי כך.

באמת? את בטוחה?

לא, אני בכלל לא מתנגד. להיפך. רק אצטרך להתכונן לזה מראש.

את יודעת מה אעשה? אני אכין במיוחד למענך הרצאה על כוכב-הלכת נוגה. הייתה לי פעם הרצאה כזאת שרצתי איתה די הרבה זמן. אחת ההרצאות האהובות עלי. אני רק צריך לעדכן אותה לכבודך. ויש לי כמה רעיונות איך לעשות את זה. זאת תהיה הרצאה מיוחדת, עם רובד גלוי לטובת המאזינים הרגילים, ורובד סמוי שיכוון במיוחד לאוזנייך.

רגע, רגע, חכי, תוציאי את היד, תיכף אני אשתתק, אל תתחילי...

כי אני רוצה לגמור את הסיפור שלי, ועם היד הזאת שלך שם, את יודעת שאני לא מסוגל להתרכז.

את הרי רוצה לשמוע על ההתקף, לא? כל הלילה לפנינו, אל תדאגי. חוץ מזה עברה בקושי שעה מהפעם הקודמת, אני לא בן שבע-עשרה, תני לי להתאושש.

מה שקרה זה שבאותו בוקר עמדתי מול חבורה של תלמידי תיכון קולניים, שהתקשו לעקוב אחרי ההרצאה שלי. הילד הממושקף לא נראה בשום פינה באולם. לפעמים זה קורה, שהוא פשוט לא בא. קראתי להרצאה הזאת "היום בו נעצרה התפשטות היקום". האמת היא שיש לי שיטה בהרצאות האלה. קודם כל הבדיחה הקבועה, שבעזרתה אני מפשיר את המאזינים, בעיקר אם מדובר בתלמידי תיכון, שתמיד מגיעים קצת מיואשים. מוכנים לשעתיים של שיעמום.

כנראה שהמילה הזאת, קוסמולוגיה, מטילה עליהם אימה. אולי בגלל שבדרך-כלל מי שלוקח אותם להרצאות זה המורים שלהם לפיזיקה וכימיה, ואת יודעת, פיזיקה וכימיה זה לא פיקניק. אלה המקצועות הכי תובעניים בתוכנית הלימודים.

כן, לא חשבתי על זה... קצת כמו בחיים. בסוף כולנו מפחדים מפיזיקה וכימיה, זה נכון. משיכה, זרמים חשמליים, הורמונים, חומצות ורעלים... לא משנה. אז בגלל שאני כבר מכיר את הדינמיקה הזאת, אני תמיד מתחיל את ההרצאה בבדיחה, לפרק את המתח. זאת הדרך הכי טובה לקרב אליך את הקהל, כמו מונולוג פתיחה בתכנית אירוח בטלוויזיה.

את בטוחה שאת רוצה לשמוע?

לא, לא מביך, מה פתאום. פשוט מוזר לי לספר לך אותה ככה. אני רגיל לספר אותה באולם מלא תלמידים, לא לאישה עירומה במדבר.

אוקיי. אבל אל תצחקי. בעצם, חסר לך אם לא תצחקי.

אז ככה:
שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון יוצאים לקמפינג. הם אוכלים ארוחת ערב גדולה, שותים בקבוק יין אדום, מאחלים זה לזה לילה טוב ופורשים כל אחד לשק השינה שלו. אחרי כמה שעות שרלוק הולמס מתעורר, תוקע מרפק בין צלעותיו של ווטסון הישן, ושואל: ווטסון, הבט בשמים ואמור לי, מה אתה רואה?

ווטסון, שהתעורר מבוהל משנתו, מרים את עיניו למעלה ואומר: אלפי כוכבים.

ומה זה אומר לך? שואל שרלוק הולמס.

ווטסון סוקר שוב את השמים, מנסה לנתח במהירות את המראה, ובמאמץ להרשים את ידידו פותח את פיו ועונה: מבחינה אסטרונומית זה אומר לי שקיימות מיליוני גלקסיות. לפי מצב הכוכבים אני משער שאנחנו מתקרבים לשעה שלוש ורבע אחר חצות. מן הבחינה הדתית המראה המפואר הזה מוכיח לי שאלוהים הוא כל יכול ושאנחנו יצורים קטנטנים וחסרי חשיבות. ומבחינה מטארולוגית נדמה לי שצפוי לנו מחר יום יפה ושמש נפלאה. ומה זה אומר לך, הולמס?

שרלוק הולמס מביט בחברו ואומר: ווטסון, לפעמים נדמה לי שמיום ליום אתה נעשה יותר אידיוט. זה אומר לי שגנבו לנו את האוהל!

הנה את צוחקת. אני לא מאמין!

הצלחתי להצחיק אותך.