כאשר הייתה ילדה נרדפת בפולין של מלחמת העולם השנייה, או נערה "גלותית" זרה ומוזרה בתל-אביב של שנות החמישים, למדה אלונה פרנקל להיות רואה ולא נראית -- להתעקש לא להבין את מה שעיניה מספרות לה, אך להמשיך לנעוץ במציאות את מבטה החודר, זה שרואה וזוכר כל פרט, אכזרי עד אימה או מצחיק עד טירוף. וכעת, בעזרת אותו מבט בדיוק, המבט של הילדה או הנערה שהייתה, היא מספרת באישה לא על ילדותה ונעוריה אלא על חייה הבוגרים, לאחר שהכל כבר הסתדר לכאורה. זה מבט שמוסט ללא הרף הצידה, אל הפינות השוליות כביכול, אל הפירורים והשיירים. מבט שנודד שוב ושוב אל חייהם הקטנים של עורבים ועכברים וחתולים ובזים וצבים ודגים וצפרדעים, אך לא שוכח גם את בני-האדם המשונים שסובבים אותם, ירקנים וקצבים ורוקחים וציירים וניצולים ומתאבדים וקברנים. מבט מפוכח שאינו מאמין בשום אגדה, בעיקר לא באגדות החביבות על מבוגרים, מפרק כל קלישאה ושובר כל שבלונה, אך מייד בונה מהשברים אגדות חדשות, מכושפות לא פחות ומדויקות הרבה יותר. ומאגדה לאגדה מתברר שדווקא כך, מהצד, זוכים חייה של גיבורת הספר להתגלות על כל מכאוביהם ויופיים.
מן הביקורת:
"על כריכת הספר המצועצעת, דמוית היומן האישי, מופיעה תמונה עדכנית של פרנקל עם גבה למצלמה, נוסף לשני תצלומים שלה כילדה ונערה. סידור התמונות מדמה את פרנקל הבוגרת בוחנת לאחור את גלגוליה המוקדמים. במובנים מסוימים, אפשר לקרוא את 'אישה' כמניפסט שעוין את הבגרות. ונכון יותר, כביטוי לפיכחון כלפי מה שבגרות אמורה לייצר: מערכת מוסרית סדורה, צורת ביטוי עקיבה ומתמשכת, מיומנות ספרותית."
יוני ליבנה, מוסף ספרות, ידיעות אחרונות, 2.3.2012
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות 2012 לאלונה פרנקל
כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד.
1. הילד הזר
מפלס הדמעות הגואה הגיע כבר למחצית עדשות משקפיו, והן התחילו לזלוג על לחייו.
ילד.
ילד ממושקף.
בן שמונה, אולי. או תשע.
ילד שאני לא מכירה. ילד מהשכונה.
רצועות תרמיל בית-הספר הגדוש חרצו תלמים בדובון הכחול שבצבצו ממנו שוליה של חולצת בית-הספר הירקרקה שלו.
ולמרות שהגשם עדיין מטפטף, הקפּוּשוֹן של הדובון שמוט לאחור ולא מכסה את הראש.
וכרגיל – הקפושון השמוט הפוך.
כמו בדובונים של המתנחלים.
אם כי אצלם אלה רצועות האם-16 שחורצות תלמים בדובון.
בדובון. לא במצפון.
בשתי כפות הידיים הצנומות והחיוורות הבולטות מהשרוולים התפוחים עירסל הילד יונה.
והשעה שעת בוקר. שבע ארבעים וחמש.
בעוד חמש-עשרה דקות יישמע הצלצול בבית-הספר 'אורה' הסמוך.
אני ממהרת.
יש לי פגישה ב'עם עובד' בתשע.
יצאתי קצת מוקדם.
לך תדע.
אולי יאחר השישים ואחת.
אולי יאחר השישים ושתיים.
גשם ראשון. היורה.
כולם נטרפים, ובאוטובוס, שוב, יעמוד הריח הזה, המבחיל, ריח צמר לח מהול בסירחון של נפטלין. ריח אוטובוס של תחילת החורף.
והילד מושיט אלי את שתי כפות ידיו המערסלות את הציפור.
על גדר הבית, בית מספר 13, יושב לו בסבלנות החתול הג'ינג'י של השכונה, בעל האוזן המכורסמת.
קרן שמש מבליחה.
היורה עדיין נוטף. האוויר נפלא. טהור, לח, ניחוחי.
כל פרח, כל עלה, כל גבעול – מפרפרים ומנצנצים, מרטיטים ומזהירים.
ודאי אף התהווה לו אי-שם ברקיע החיזיון הקוסמי המופלא, האולטימטיבי – הקשת.
אני ממהרת.
יש לי פגישה.
בידי האחת אני אוחזת במטרייה השחורה המתקפלת תוצרת החברה KRIPSהמפורסמת, הגרמנית, הנאצית. זו שקניתי לעצמי מתנה בבולוניה, כשנסעתי ליריד ספרי הילדים שבו קיבלתי פרס על איור שמתאר את המעמד המופלא שבו חוצים בני ישראל את ים סוף.
אני גאה.
עדיין לא איבדתי אותה, את המטרייה.
בידי האחרת, זו עם הכתף הכואבת, "פְרוֹזֶן שוֹלדֶר", אני אוחזת תיק, ובתיק – העבודה.
התיק שחור.
שחור וגדול.
הדבר אירע בימים שבהם הייתי שרויה עדיין בפאזה האידיוטית שבה ניסיתי לעטות על עצמי פוזה של אלגנטית.
אני נועלת מגפיים על עקבים, והמגפיים, גם הם, שחורים.
וכמובן – המעיל. אף הוא שחור.
אני אוהבת שחור. שחור אינו צבע. שחור לא מתחרה לי עם הפנים.
אני ממהרת.
יש לי פגישה.
האם אחלוף על פני הילד החיוור?
אני מסוגלת.
אני ממהרת.
אני מסוגלת?
אני לא מסוגלת.
החתול הג'ינג'י בעל האוזן המכורסמת מישיר אלי מבט.
אנחנו מכירים מהשכונה.
לפעמים אני מביאה לו אוכל שהחתולה המפונקת שלי מאסה בו.
החתול הזה אוכל הכל.
עכשיו הוא רובץ לו על הגדר מעל למודעת האבל הנמסה בגשם.
מודעה במסגרת שחורה התלויה זה עשרה ימים, והיא רוויה במים, נובלת, תיכף תנשור.
בפניו של החתול הג'ינג'י ניכרות תקוות גדולות לעתיד.
אני מתקרבת לילד הלא מוכר.
הציפור המעורסלת בשתי כפות ידיו הצנומות והלבנות עדיין חיה.
חיה לגמרי.
העיניים החרוזיות השחורות שלה פקוחות, ומדי פעם הן ממצמצות.
אני מקפלת את המטרייה הנאצית השחורה, משעינה את התיק השחור עם העבודה במקום יבש, מתחת לעמודים של בית מספר 13, זה שעל דלת הכניסה שלו מתנוססת מודעת אבל נוספת.
זהה בכל לזו שמודבקת לגדר ומתמוססת לה בגשם.
אך בניגוד לזו שמודבקת לגדר – זו שמתנוססת על הדלת דווקא במצב מצוין.
אין צורך בדיבורים.
הילד הזר ואני מבינים זה את זה.
אולי הציפור צמאה?
אני לוקחת מידיו המושטות של הילד הזר את הציפור, והולכת לברז המוּכר לי שבפינת הגינה.
הברז, כמו ברז, מטפטף.
אני מקרבת את מקור הציפור לפי הברז.
הציפור פותחת את המקור שלה.
הציפור בולעת טיפה.
טיפה.
טיפה.
עוד טיפה.
ובבת-אחת –
בעודה מונחת בכפות ידי –
משקלה של הציפור משתנה.
היא הפכה כבדה פי מאה ממה שהייתה.
מטיל ברזל.
זהו.
הציפור מתה.
המוות כבד.