דין הוא יזם היי-טק צעיר וכריזמטי שחי בעיקר בתוך הדמיון שלו. מתוך הדמיון הזה פורצת גם חברת הסטארט-אפ שלו, מיזם "טכנולוגית החיזור האינטרנטית", שמנסה להפוך רומנטיקה לכסף ועומדת לפני הנפקה בבורסה הניו-יורקית. דין, שסובל מרעב תמידי וחוסר שינה כרוני, מהלך כמו לוליין על החבל הדק שבין יצירתיות פרועה לבין מעשיות מסחרית, וכדי לשמור על שיווי המשקל הוא מייצר ללא הרף רעיונות חדשים, ומצית את עצמו בדלק מסוכן של אופוריה וביטחון עצמי. האם יצליח להחזיק מעמד על החבל הדק של חייו? במרדף לילי אחרי מטען ללפטופ שלו ששבק חיים לקראת פגישה עסקית חשובה פוגש דין את אהובתו הדמיונית למחצה, מין אלת יופי מושלמת החיה בניו-יורק. ההסתבכות הכלכלית והאישית לא מאחרות לבוא, וכדי להיחלץ מהן רגע לפני ההתרסקות הוא נזקק לכוחות מסוג חדש לגמרי, כוחות שמפגישים אותו עם חולשותיו ופחדיו הגדולים ביותר .אלוהים אוהבת אותי' הוא מותחן רומנטי המתרחש על רקע התנפצות בועת ההיי-טק של שנת אלפיים, ומתייחס בגילוי לב, באירוניה ובהומור למשחקי האגו והאמביציה שמאפיינים את עולם ההיי-טק והכסף הגדול. אפשר ללמוד ממנו משהו על הקשר בין דמיון פרוע, רגשות מבולבלים, יהירות, כישלון והצלחה, ובעיקר ליהנות מהסיפור הקצבי והזורם, שבדיוק כמו גיבור הספר, מוליד ללא הרף רעיונות חדשים וניזון מרעב בלתי פוסק וצורך גדול באהבה.
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2008
בגיל עשרים ותשע אני מגיע לניו-יורק בפעם הראשונה בחיי, בדרך להנפקה של הסטארט-אפ שלי. העיר פרושה מול החלון הענק של החדר בקומה הארבעים ושש במלון שברחוב 52. מיליוני חלונות מוארים מנצנצים מסביב, ובתוכם מיליוני אנשים שלאף אחד מהם אין מושג שאני עומד לכבוש את העיר. את העולם. את כל מה שארצה בזכות הרעיון האדיר שיש לי.
לא רק אני חושב ככה, למרות שאפילו אם רק אני הייתי מאמין ברעיון שלי הייתי הולך איתו עד קצה העולם. מאמינים בי עוד אנשים. מאמינים ברעיון שלי, בטכנולוגיה שמחברת בין גברים לנשים טוב יותר ובעיקר מהר יותר. לכן הביאו אותי להציג את הרעיון למשקיעים לפני הנפקה בבורסה של ניו-יורק. היום הספקתי רק להגיע ולקנות חליפה. הייתי קונה כחולה, אבל גבה הקומה ששירת אותי אמר שאם זאת החליפה היחידה שיש לי אז כדאי שהיא תהיה שחורה.
הגברת לצידו פקחה עיניים נדהמות שמעליהן עפעפיים שכבר נותחו, ואמרה לי שהיא לא מאמינה שגבר צעיר ונאה כמוני לא מחזיק ברשותו ארון של חליפות בכל הסגנונות. עם גוף כמו שלך, היא אמרה לי, אתה בטח מדהים בחליפות ועוד יותר בלעדיהן. היא נשכה את שפתיה בהתנצלות מדומה על דבריה, והצמידה בתנועה מתפנקת את זרועותיה אל מחשוף הקשמיר שלה. עיני השתהו על הוורידים העדינים שהשתרגו על שדיה. יפה. גבה הקומה נזף בה במבט מקצועי של בית-אופנה מהוגן לחליפות. איזה פטנט, אמרתי לעצמי, ככה מוכרים חליפות לאנשי עסקים יהירים. הגבר מפגין מורשת של חייטות עילית, והגברת מפגינה סקס בלתי נשלט. עוד סטארט-אפ. קדימה לבורסה.
הרפיתי את העניבה מול בבואתי בחלון חדרי בקומה ה-46. שלפתי את המחשב הנישא שלי והתיישבתי אל שולחן הכתיבה בחדר המפואר מדי ששכרו לכבודי שותפי הצרפתים. מול החושך שנשקף בחלון חשבתי על הורי שנשארו בארץ. תמיד מול חושך אני נזכר באמא ואבא. הרגשתי די טוב בקשר אליהם. הם יכולים להיות גאים בי. המחשב לא נדלק כי הסוללה ריקה. אין לי מטען והנה הפשלה הראשונה במסע הכיבוש העולמי שלי. התקשרתי לקבלה. איש הטכנולוגיה של המלון לא נמצא אחרי השעה עשר, הסבירו לי באדיבות. חוט ומטען, אמרתי, לא טכנולוגיה. שוב הסבירו לי באדיבות שכל אחד אחראי על התחום שלו, וגם אני לא הייתי רוצה שאחרים יעשו את עבודתי, האין זאת? אין זאת, עניתי, ונשארתי בלי מטען למחשב.
היה לי ברור שאני משיג מטען הלילה, כי זה מה שרציתי לעשות הלילה, לעבוד מול המחשב לקראת ישיבת הבוקר עם בנקאי ההשקעות ועורכי-הדין שאמורים להנפיק אותנו. החלטתי לרדת ללובי ולצוד מטען למחשב. מפגר שכמוני, רוצה משקיעים ברעיון האינטרנט שלי, הנפקה של מיליונים, ושוכח מטען למחשב שאמור למכור את הרעיון כבר מחר, בפגישת ההכנה לרוד-שואו הראשון. אולי זה היה הג'ט לג, אולי הריטאלין שהפסקתי לקחת כי נמאס לי לקחת אותו מגיל חמש, אין לי מושג, אבל משהו עשה אותי ערני כאילו הבוקר זורח לי מהתחת ממש עכשיו, בשעה עשר בלילה, בעיר המשגעת שעוד לא טיילתי בה אפילו פעם אחת. מהמטוס למונית, מהמונית לחנות החליפות, מחנות החליפות במעלית לחדר דרך הקבלה, זאת הייתה כל הקריירה הניו-יורקית שלי עד לאותו רגע. הרגשתי טוב בחליפה השחורה שלי כשחציתי את הלובי לכיוון הקונסיירז', מילה שלמדתי משותפי הצרפתים. כאן נדמה לי שקוראים לזה בל-בוי. הנחתי את הלפטופ שלי על השולחן שלו ושאלתי איפה הוא מציע לי לקנות מטען מתאים.
אלוהים, הוא אמר, כמה שהיא יפה, מביט מעבר לכתפי.
היא הניחה את הטלפון הסלולרי שלה על הדלפק.
אלוהים, עניתי, המום במקצת. היא באמת הייתה יפה. מילה קצת סתמית, יפה. עמדה לידי האישה הכי יפה בעולם.
מה אפשר לעשות בשבילך, מיס יוניברס? שאל אדון בל-בוי את האישה היפה.
איבדתי את המטען של הטלפון שלי, ענתה מיס.
איך זה קרה? שאל רופא המטענים בתשומת לב ממוקדת מאוד, שהעלימה אותי לגמרי מעולם החירום שעליו הוא מופקד.
סליחה, הייתי כאן לפניך, אמרתי לשניהם. אבל את יותר יפה, אמרתי רק לה.
אני מצטערת, היא אמרה, חוץ מזה שאתה נראה בכלל לא רע בעצמך.
יש לנו אותה מטרה, אמרתי למיס יוניברס בעברית.
לכבוש את העולם? היא ענתה.
למצוא הלילה שני מטענים – אחד לנייד שלך ואחד למחשב שלי.
נעים מאוד, אני שיר, היא הושיטה לי יד לבנה.