"אמן הסיפור הקצר": כך מכנים את אדם טהר-זהב. אחרי שפירסם חמישה קובצי סיפורים קצרים, נואש מכתיבת רומן וננטש על-ידי האישה היחידה שאהב, הוא רוצה יותר. בזכות ספריו הראשונים הוא עדיין סופר ידוע, אבל קוראיו מתמעטים, חיי האהבה שלו תקועים, והגרוע מכל – סיפורים קצרים יצאו מהאופנה, ואפילו הוא עצמו כבר מתקשה להסתפק בהם. אדם ממשיך לחפש את הרומן הגדול – אהבה, או ספר, מה שיבוא קודם. אבל איפה לחפש? המצב מעולם לא נראה מייאש יותר. מתהילת העבר נותרו רק שיירים בצורת הזמנה להרצות בחטיבת ביניים, האהובה שנטשה הפכה לכותבת רומנים מצליחה, ובמוסף החג מתפרסם מאמר קטלני על יצירתו. כשהוא פוגש חוקרת ספרות צעירה וכריזמטית ומתאהב בה, נראה שמזלו עשוי להשתנות. האם היא תצליח לחלץ אותו מהמשבר? האם נזכה לקרוא סיפורים קצרים חדשים שלו, ואולי אפילו רומן ראשון פרי עטו? הרומן החדש של מאיה ערד הוא יצירה עלילתית סוחפת ומורכבת, שהיא בה בשעה משחק מרהיב של ספר-בתוך-ספר. בתוך הקומדיה של אדם טהר-זהב שוזרת ערד כמה מיצירותיו ה"מתכתבות" עם ניסיונותיו למצוא אהבה ולהקים משפחה. בתוך כך נפתח צוהר מרתק, אירוני ומושחז, אל חיי היומיום של הספרות הישראלית הנכתבת היום, על גיבוריה הכוזבים והאמיתיים והישגיה הממשיים והמדומים.
מן הביקורת:
"בספרה החדש 'אמן הסיפור הקצר' מאיה ערד שוב יוצאת מהמשבצות הספרותיות המוכרות, הפעם כדי לשאול מה קרה לסיפור הקצר, ואף לנסות לענות על כך ברצינות."
ניסים קלדרון, 15.12.09 ,YNET
"זה ספר שהוא הרהור ארס פואטי על כתיבה וכותבים, ספר על סיפורים קצרים, רומן רומנטי, רומן מפתח. ויותר מהכל, רומן מצוין. על החיים והכתיבה ושזירתם זה בזה. הכתיבה של ערד הדוקה ומוקפדת. שורה שורה, פרק פרק, ומבנה העלילה עצמו, מלוטשים עד ברק: הקצוות קשורים, הלקחים הופקו, הקצב נשמר... ממש כיף לקרוא את הספר הזה."
ליאת אלקיים, הארץ ספרים, 9.12.09
"ערד היא מהסופרים העכשוויים הנדירים שמזכירים לך שיש דבר כזה כישרון... הסיפורים הקצרים המגוונים המשולבים ברומן מעידים על כישרון גדול, ולפחות סיפור אחד, "אומסק" שמו, על אודות ישראלית הנוסעת לסיביר על מנת לאמץ ילד, הוא מופת לסיפור קצר... בתום העשור הראשון למאה ה-21 אפשר לומר: יש דור חדש בספרות הישראלית וערד היא אחד מעמודי התווך שלו."
אריק גלסנר, ספרות, מעריב, 11/12/09
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2009
כשהוציא לאור את ספרו הראשון, נכתב: "קובץ סיפורים קצרים כתובים להפליא, משורטטים ביד אמן." כשיצא ספרו השני, פסקו: "ספרו השני, אף הוא קובץ סיפורים קצרים, לא איכזב. נקווה שבעתיד הקרוב נזכה לרומן מפרי עטו." כשנדפס ספרו השלישי כתבו רק: "הסופר אדם טהר-זהב, אמן הסיפור הקצר, הוציא את ספרו השלישי."
כבר אז, לפני עשור, היה שמץ צריבה במחמאה, אבל בשנים שחלפו הלכה הצריבה והתעצמה לכדי עלבון של ממש, וההקטנה דרך חיבה הפכה לגימוד. אפילו על "אמן הסיפור" היה מוחל, אבל "אמן הסיפור הקצר" נשמע זדוני, מלעיג, כאילו מודגשים קוצר ידו, קוצר אמנותו, קוצר יריעת הבד שלו. אפילו, חש, לעג התואר גם לקוצר קומתו – מטר שבעים, נהג לומר, לעצמו בייחוד, מאז היה בן שש-עשרה, אבל בלשכת הגיוס, כעבור שנה, עמד יחף, בתחתונים, והאחות הידקה את רף המדידה אל ראשו בלי רחמים והכתיבה לפקידה מעבר לפרגוד: מטר שישים ושבע.
וכמו התואר שהוצמד לו, "אמן הסיפור הקצר", גם שאר השבחים שחלקו לו מאז הרגיזו אותו יותר מאשר נעמו לו. מבקרת אחת, בעצמה אחראית לכמה סיפורים קצרים בכתבי-עת שונים, כתבה בהתפעלות על ספרו השני: "אחרי שקוראים את סיפוריו של אדם טהר-זהב, קשה להבין מדוע מתעקשים אנשים לכתוב רומנים." אז נראה לו המשפט הזה כפסגת השבחים. היום, כשהוא נזכר בכך, ממלא אותו זעם: לא משנה מה יכתוב ואיך, לעולם ישפטו אותו על רקע הרומן, החסר, האין.
כן, הוא מכיר את כל הטיעונים לטובת הסיפור הקצר. הצמצום. הפערים. האינטנסיביות הלירית. אין צורה ספרותית צרופה מזו. כל משפט מיותר, כל מילה שלא במקומה, יבלטו לעין מייד. דווקא כאן נבחנים הארכיטקטים הגדולים: והרי דירה צנועת ממדים קשה הרבה יותר לתיכנון מאשר מגדלרב-קומות. אבל כל הנימוקים הללו, ידע, בטלים. כמה ארכיטקטים מעוניינים לתכנן דירות שיכון? כמה קומפוזיטורים מעוניינים לחבר אֶטיוּדים? שום ייפוי לא יועיל: הסיפור הקצר נחשב למגרש האימונים. המשחק המקדים לדבר האמיתי.
פעם עוד ניסו לשדלו לכתוב רומן. "הסיפורים שלך נפלאים," החניפה לו העורכת החדשה של סדרת המקור, מבוגרת ממנו אך במעט, "אבל דווקא מפני שאתה סופר... וריאבילי כל-כך, היה נהדר אם היית מנסה עוד דברים." גם מנכ"ל ההוצאה עצמו אמר לו: "אתה ממקם את עצמך במשבצת. אתה עושה דבר אחד – אתה עושה אותו נהדר, בזה אין בכלל ספק – אבל הקהל רוצה לראות אותך עושה גם דברים אחרים. וכן," הוסיף אחרי מחשבה קצרה, "למה להכחיש, קשה מאוד היום למכור סיפורים קצרים."
הוא ניסה לכתוב רומן. לקח לו פסק זמן של כמה חודשים. קיבל גם מקדמה מההוצאה. אבל המבנה שהתכוון להעמיד נותר קוביות-קוביות, וכעבור שנה הגיש להוצאה את מה שהפך לקובץ סיפוריו השלישי.
עכשיו, אחרי חמישה קובצי סיפורים, לא היה עוד ספק: הוא אמן הסיפור הקצר. עורכים ומוציאים לאור חדלו לשדלו לכתוב רומן. עיתונאיות הפסיקו לחקור בעניין. מבלי לשאול לדעתו הפכו אותו לנציגו של הסיפור הקצר בספרות העברית העכשווית. שמו נזכר בכל פעם שעולה הטענה שאף אחד היום לא כותב, קורא או מוציא לאור סיפורים קצרים: הנה, אומרים, אדם טהר-זהב, למשל. סופר ידוע ומצליח. מוציא לאור בהוצאה גדולה ומכובדת. מוכֵר היטב.
לכאורה, הכל נכון. הוא סופר ידוע. מצליח. מוציא את ספריו בהוצאה מהשורה הראשונה. ובכל זאת תחושת אי-שביעות-רצון שורה עליו: תמיד יתויג כאמן הסיפור הקצר. וככל שיהיה ידוע ומצליח, לעולם תמנע ממנו העובדה הזו להיות אחד מהגדולים באמת. לעולם יזכה רק בפרסים שוליים, לא באחד מאלה המאפשרים לך להתפנות לשנה ומביאים פירסום ומכירות. לעולם יוזמן לשפוט רק בתחרויות של סיפורים קצרים, יצירות ביכורים ובוסר כולן. ובגלל שסיפוריו קצרים, מעזים עורכי מוספים להתמקח איתו ולהזמין ממנו סיפורים לפי מידה, לא יותר מאלפיים חמש מאות, אלפיים, אלף וחמש מאות מילה, כאילו היה סוכן נוסע המתדפק על הפתחים עם דוגמיות סחורה: איתו מתמקחים על כל אמת אריג, בעוד שמכותבי רומנים קונים גליל שלם בלי לפצות פה.