היא בתקופה טובה. ואולי לא כל-כך. יש לה בעל, בת, עבודה, סרטן שהיכה בה לא מזמן ועדיין אורב לה מדי חצי שנה בבדיקות הסי טי, ופסיכולוג שמנסה לעזור לה לפלס את דרכה בין אינספור החרדות שאופפות את חייה. ואז זה קורה. הפסיכולוג נוטש, ונוסע לשווייץ לסעוד את אשתו החולה. גם בעבודה מחליטים להיפרד ממנה לשלום. החלל שנפער מתמלא במכתבים לפסיכולוג הנעדר שלא יישלחו לעולם, אך מצטרפים ליומן-רומן מטלטל, מחלחל, מצחיק עד אימה, שמעניק לנו מעין צילום רנטגן – סי טי, ליתר דיוק – של אחת הגיבורות הספרותיות המרגשות ביותר שנולדו בפרוזה העברית. לצד כנות מופלאה, יש לגיבורת את בתקופה טובה כישרון מעורר השתאות להפוך את מטלות החיים הזעירות ביותר לדרמות כבירות. כל יציאה לסוּפר הופכת להרפתקה מבהילה, כל ג'וק שחודר לביתה הוא עילה למלחמת חורמה. היא צוללת בשקיקה אל תוך חדוות הספונג'ה, מיטלטלת בין אורגיות ליליות של בישולים ונדודי שינה לבקרים קצרצרים שהולכים ומסתבכים ללא מעש, ובין לבין מטפחת מערכות יחסים טעונות עם העוזרת, האינסטלטור, האונקולוג, הירקן, מורטת השערות והבעל. את בתקופה טובה הוא ספר עמוק, תזזיתי ושנון, שדווקא בזכות האירוניות המזוקקות שלו מצליח להתמודד עם רגשות סבוכים במיוחד: חרדה, אהבה, כעס, דיכאון, תאוות חיים ופחד מוות, והכל בעברית סמיכה, אנינה ומחשמלת, שטרם נכתבה כמוה.
מן הביקורת:
"הספר הטוב ביותר של השנה... ספר מבדח להפליא... זוהי חשיפה עצמית נדירה באכזריותה. פשוט, אמת מוחלטת, וידויית, נטולת כל עכבות... פרוזה ישראלית נהדרת"
מנחם בן, זמן תל אביב [4/6/04]
"גלבץ עושה מהלך חתרני לא רק בכל הנוגע למצבה של אשה באמצע החיים אלא גם, ובעיקר ביחס לדרך שבה היא כותבת על כך... תמר גלבץ לא לוקחת שבויים... שפע של מצבים אבסורדיים ותמונות מצחיקות מאוד."
יורם מלצר, מעריב [9/7/04]
"סגנון כתיבה ייחודי ושונה."
אורית הראל, מעריב [9/6/04]
"מסע מצחיק מטלטל ומבריק אל מערבולת הלופים האינסופית העוברת בראשו של האדם... גלבץ יצרה מערבולת של זרם תודעה כמעט מבהיל, שבו נחשפים כל הטירופים הקטנים של העולם המודרני."
גל אוחובסקי, עכבר העיר[28/5/04]
"עוסק במסווה קליל ובכתיבה עכשווית ברגשות עמוקים מאד. בחרדה איומה מפני המוות, בתאווה עזה לחיים, בדיכאון שאורב לפתח כל הזמן, בהתמודדות עם האמהות ועם להיות בת... כתיבה שנונה ומיוחדת... כמו להציץ ליומן של מישהי אחרת, ולא להפסיק להתפעל: לא מן החיים שלה, אלא מאיך שהיא כותבת אותם."
ענת בר-לב, לאשה [31/5/04]
"הספר החם ביותר של הקיץ... גלבץ אימצה לעצמה גישה שנונה ומשעשעת ביותר להפרעות הקטנות של החיים ושלנו, כך שאין ברירה אלא לזהות את עצמנו במראה העקומה הזו ולחייך."
נועה מנהיים, תל אביב [4/6/04]
"אם אלוהים אכן נמצא בפרטים, הרי שעל מעונה של תמר גלבץ שורה השכינה... ספר פועם."
נעה מנהיים, שבעה ימים [14/5/2004]
"ספר שהוא מצחיק ומרגש, וכפייתי ומדויק."
אבנר ברנהיימר, שבעה ימים [14/5/2004]
"הספר שיחזיר את החיוך לעם. מדובר באחת הדמויות המצחיקות ביותר שנראו בספרות העברית בשנים האחרונות."
תרבות מעריב
"ספר מצמרר ומקסים. יש דבר כזה!"
אהוד מנור, קול ישראל
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות לתמר גלבץ, 2004
כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונה של המחברת, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד.
1. באצבע אחת
שלום לך מטפל יקר ואומלל. דע לך, את העט, פלסטיק כחול לעוס בקצה, הכינותי מבעוד יום. נעצתי אותו בכיס הסֶבֶן סטאר המסמורטט והישן שלי כדי שחס וחלילה לא אתפס בידיים ריקות. תאר לך שהיית מתקשר ולי לא היה ביד העט כדי לרשום את מספר הפלאפון שלך כשאתה בשווייץ, זה שהתקשרת במיוחד כדי להכתיב לי שיהיה לי אם ארצה להתקשר. אתה מתאר לך מצב שאתה מתקשר להכתיב ואני לא מוכנה להכתבה?
אז שמתי את העט בשרוול היומן ואת היומן עמוק בתיק האדום ואת הפלאפון פתוח ומהבהב באור ענוג וכחול על יד היומן. שמתי הכל במקום כבר ביום שישי למרות שאמרת בבירור שתתקשר רק בשבת. אבל אני הרי אוהבת ללכת על בטוח. ומה אם היית תופס אותי ללא עט ונייר בדיוק שעה שאני לוקטת בזהירות ארבעה אפונים עם המזלג בארוחת יום שישי אצל חברים? הבת שלי עמדה מפשילה את מכנסיה בכעס במרכז החדר, מנסה לשאת ולתת על הקורנפלקס הממותקים שהיא כל-כך אוהבת. אני היסיתי אותה בזעם כי ילדי החברים והחברים של החברים ישבו ולעסו כל-כך יפה ובפיות חתומים רוסטביף ותפוחי אדמה וגם לגמו ברחש לחש מרק דלעת עם כורכום וטיפ טיפת שמנת מתוקה שהמארחת המופתית טמנה בו את כל מרצה וחושיה האמנותיים ומיץ החיים שלה, וזה ממש לא היה הזמן להוציא את הקורנפלקסים המרשרשים המעופשים מקרקעית הקופסה שעל השיש כשכולם מסתכלים. ושקט. רק קרקוש המזלגות ודנדון הכפות המתנגן באוויר. זה השלב הזה שהמסובים מרכינים ראשיהם לצלחות מרוכזים בבליסה ולא מוציאים הגה. ומה אם פתאום גם הפלאפון שלי היה מתחיל לנג'ס כשהתיק שלי כל-כך רחוק על הספה ואני לכודה בין האורחים הצפופים על כיסא עץ כבד ואין לי שום צ'אנס לזנק מהר מספיק ולשים יד משתיקה חונקת על המכשיר, ואם כן, לאן הייתי ממלטת עצמי כדי לנהל את השיחה הזאת? אבל בכל זאת הייתי דרוכה ונכונה. אני והעט הזקור שלי בתיק.
האמת שבכלל לא הייתי בטוחה שתתקשר. אני חשדנית הרי. אבל צילצלת. ותפסת אותי כצפוי ברגע הכי לא מתאים, בפקק הענק המזדחל בקו ישר ובוהק מתל-אביב צפונה בדרך לטיול השבת. אני והבעל והבת מקשיבים לרדיו, כל אחד מאיתנו מביט החוצה מבעד לחלון שלו. הבת שקועה בשרעפים על יעל מ"הבית של יעל" או משהו כזה, הבעל מי יודע במה הוא מהרהר, אולי ביעל, היתה לו פעם חברה בשם הזה, ופתאום הוא מזכיר אותה ואת זה שהיתה שוכבת עם איזה גבר נשוי אחרי שנפרדו, מה פתאום הוא נזכר בה בשמש הזאתי, ואני עם העט בתיק מחכה שתתקשר.
והנה. הפלאפון בתיק והידיים הזריזות מפשפשות ולוכדות אותו. הופה, לחצתי בזמן, אתה על הקו. עם הקול המיואש והמנומנם והכבד מליחה. אתה בשווייץ, שזה משהו כמו שעה שעתיים אחורה. יכול להיות שרק קמת? קמת ומייד חייגת אלי? אני לכודה במזדה הכהה שלנו עם החלונות הסגורים והרדיו בקול רם וכל המשפחה זוקפת אוזניים. והבעל לוחץ לדעת מי זה. והוא שואל אותי בשפת סימנים, במורס המשפחתי שלנו: מי זה, מה קורה? שום סיכוי שאצליח לנהל את השיחה הזאת לשביעות רצוני. אז אני קורקטית. הקורקטיות כבר הצילה אותי מלא מעט מעמדים מורכבים בחיים. ואני מהמהמת ומהנהנת ומסמנת לבעלי שזה אתה כדי שיתנהג יפה. וזה מה שהוא עושה. משתיק את פטפוטי העליצות של הבת ומקשיב בדריכות. אני מהדקת את התיבה הכסופה הקטנטנה לאוזן, חבל שעל פלאפונים אי אפשר להישען עם הסנטר, ואני קורקטית, מקשיבה לפרטים שאני לא לגמרי בטוחה שבא לי לשמוע. הגעתם, התמקמתם, אשתך התחילה את סדרת הבדיקות, הניתוח ביום שני. אני מנסה להגיד בהצלחה גדול כזה שיחבוק הכל, אבל הוא נפלט לי ממש רפה ועלוב ואני מתפללת שאתה לא מתחרט שצילצלת אלי. אני מודה לך, לא ממש ברור לי על מה, רושמת את המספר לרוחב היומן, חוזרת עליו באוזניך בענייניות של מוקדנית וסוגרת, והבת שלי שואלת פתאום אמא למה את בוכה אבל אני לא. תודה לאל שהפקק השתחרר. זו היתה סתם תאונת דרכים. את מבינה את האידיוטים האלה, הבעל מבאר לי, הם עוצרים להסתכל על התאונה. בגלל זה נהיה פקק כזה.
אני כותבת לך כעת בלילה שבין ראשון לשני, מקלידה באצבע אחת בספיד אימים. הבעל ישן מצוין, במתיקות הזאת של אחרי סקס ממצה. הבת מתעוררת כל רבע שעה כי סתום לה האף. היא חמה ולא בא לה לישון, והיא יושבת במיטה ונוחרת דרך הנזלת. אני מורידה את המאייד מהארון למעלה, ממלאת בו מים, מבריגה ומניחה לידה. סילון האדים רושף לי לתוך האוזן כמו דרקון. הבת מעמיקה שנתה. עד חמש בבוקר היא כבר בטוח תהיה תחובה עמוק עמוק ביני לבין הבעל במיטה שלנו. מחר הניתוח.
אז איך עבר עליך היום הנורא בחייך, מטפל מותש? אשתך בטח בהתאוששות, ישנה וחבושה. אני בטוחה שקר לה נורא. אני מכירה את זה היטב, את הקור הזה אחרי הניתוח. הקור הוא הכי גרוע. אז עם מי אתה יושב שם במסדרון ומחכה? בטח עם הבן שלך. הקטן נדמה לי. הקטן הוא תמיד זה שנוסע או נושא בעול, ככה זה אצל כולם. שמעתי שבשווייץ הם לא מניחים לקרובים להתנפל על חדרי הניתוח וההתאוששות והטיפול הנמרץ, השווייצרים מרחיקים ומפרידים. אז מה אתם עושים שם כל השעות האלה? שלוש-עשרה נדמה לי אמרת שיארך הניתוח. אצלנו דווקא מותר להסתער וזה נחמד. כמו בנתב"ג שהקרובים עומדים ומנופפים ובוכים מהתרגשות, ככה גם בקומת ההתאוששות והטיפול הנמרץ. עומדים רופפי עצבים, פה נותנים איזה בעיטה למשקר התקוע שאף פעם אי אפשר לחלץ ממנו את הספרייט אחרי שכבר נעצת בו כסף, שם יורדים על איזה סניטר בתקווה ששמע משהו, העיקר שהזמן עובר.
מעבירים אותה, ככה קוראים לזה בקומת ההתאוששות שלנו. אני כשהייתי בניתוח בעלי יצא וקנה לעצמו בינתיים סוודר. רעיון טוב לקנות סוודר. לפחות שלו לא יהיה קר. ואתה, קר לך או מה. שום סיכוי שיצאת לקנות לך סוודר כי אשתך הרי קונה לך כל סוודר וסוודר והיא ישנה עכשיו וקר לה. קר לה מאוד.
מחר אפרוץ במשחק הרולטה הרוסית המענה, לצלצל או לא לצלצל אליך לשאול מה קורה. ואם אז מתי. ומה אם קרה דבר נורא. ואם עוד לא ברור. ואם רשמתי את המספר לא נכון. ואם הייתי יכולה רק לחבק אותך. ואם הסוודר שלך מסריח מזיעה. עדיף שלא. ממילא אני סותמת את האף בקרבת אנשים. חוץ מהבת, הבעל ואמא שלי. אם הם רוצים שיסריחו. זה לא מפחיד אותי. כל שאר העולם מתקבל אצלי בזרועות פתוחות ובנחיריים אטומים, שלא אופתע חלילה באיזו צחנה דקה מן הפה, מבית השחי, מסוודר חמוץ. אין מגעיל מסוודר חמוץ. רמזת פעם בדרכך החמקמקה והחלזונית שיש בי מן הכפייתיות הטורדנית. אז הנה אני עם הכפייתיות והטורדנות גם יחד. גם אליך בחיים לא הייתי מתקרבת בלי לסתום את האף. גם בשעה קשה. גם על-מנת לעודד או לנחם אותך. לילה טוב, מטפל יקר. אני מקווה שיש לך על מי להניח את הראש. מישהו שלא סותם את האף כמובן. מישהו טוב ונעלה ממני. מישהו שאוהב אותך.
להתקשר או לא להתקשר. אני עומדת במרפסת בגשם סוחף ומעשנת בדל סיגריה מגעיל שנרטב כי המאפרה עמדה קצת בגשם. אני כמובן לא אצית חדשה כי אז זה ייספר כעוד הצתת סיגריה ואני הרי לא מעשנת. לא באמת. רק פה שם. מפה לשם סיגריה ביום לפחות. הסיגריה מסריחה, הקפה מר, יש לי בחילה ואצלי עכשיו בוקר. כבר אחת-עשרה וחצי אבל אצלי זה בוקר. לא נבזבז פה זמן על מה זה בדיוק בוקר אצלי כי כבר העברתי לחשבונך לפחות שלושים אלף שקל לטובת הדיון למה אני שונאת לקום בבוקר. בזמן האחרון סיגלתי לי הרגל ממש ביזארי. אני מתכנתת מבעוד לילה את הקלטת תוכנית הבוקר בטלוויזיה וצופה בה בשעת צהריים מוקדמת. קפה, בדל סיגריה, פתית עוגה לא מי יודע מה טרי בטעם מוקה, מה זה בכלל הטעם מוקה הזה, ויחד עם העיתון שכותרותיו נקבעו לפני למעלה מחצי יממה ועם תוכנית הבוקר שהסתיימה כבר לפני ארבע שעות אני מייצרת לעצמי בוקר חלופי. אצלי בבית בוקר ובינתיים מרבית העולם כבר בולסת בבתי קפה ובמסעדות פירה וכדורי בשר של צהריים. בימים שאני במשרד בשעות האלה אני שומעת אנשים משיחים זה לזה בעצבנות כמה הם מתים מרעב, עוד לא שתים-עשרה בצהריים וכבר הם מפנטזים על אוכל יהודי או על חומוס ומתכתשים בלהט איזה טייק אוויי יזמינו ורק לי יש בחילה נוראית. זוהי עת הסי טי הרבעוני שלי, אבל בחודש שעבר קיבלתי פטור. מעכשיו רק פעם בחצי שנה, פסק האונקולוג, ותסרוקת הצ'רלי צ'פלין שלו הינהנה והסכימה לקביעה יחד איתו. ומה איתי? האם הסכמתי? השתכנעתי? בטוח בטוח שלא צריך? אז למה הבחילה? ולמה אני משלשלת? יכול להיות שנושר לי השיער ולא השגחתי בזה? האין אלה סימנים ברורים ש"המחלה" חוזרת?
אתה תמיד משתמש מולי בביטוי הזה. המחלה, אתה אומר, והחית מתמלאת ברוק. מחחחלה. אני שונאת את זה. תגיד סרטן. תגיד גידול. מה יש, אין לך אומץ? אף פעם לא הערתי לך. עכשיו כן. כשאתה עם אשתך המתאוששת מניתוח הלב הגדול והמסובך שלה בשווייץ ואני עם הכאילו בוקר שלי בצפון תל-אביב.
מעניין מתי אתקשר. זה לא יקרה היום. היום מוקדם מדי. חטטני מדי. אינטימי מדי. היום שאחרי שמור רק לקרובים וחברים קרובים. אני לא חברים ולא קרובים. אני הרבה פחות מזה. אני כלום. קליפת אגוז. מצידך, שאחנק בקיא הדאגה של עצמי, אבל אני אטלפן. אבליג עוד איזה יום יומיים. ואז. אבל לא מעבר לזה. שלא ייראה כאילו הזנחתי או שכחתי או ברחתי. ברגעים סבוכים ופקעתיים שכאלה יש להפגין דיוק מקסימלי. וריכוז רב. למצוא את החריר הקטן והמדויק ברשת הזמן. את הרגע שבו אצא הכי טוב, אצטלם יפה, אכנס נכון לספר הזכרונות שלך, שלי. חייב להיות רגע כזה, חמקמק, נדיר אבל מושלם, ואני, אישה נחושה וקטנונית ומתחשבנת, אמצא אותו.