מייד עם סיום השבעה על אשתו עולה נוח על מטוס בדרכו לדרמסאלה. הוא נחוש בדעתו לברוח הרחק ככל האפשר מהזכרונות המרים על ימיה האחרונים ומרגשי האשמה שלו. שם, בעיירה הפסטורלית של הדלאי לאמה, הוא יחפש דרכים לחמוק מכל אלה ואולי ילמד להתמודד עם אבלו. אך הגעגועים והצער מאיימים להכריע אותו. הוא שואל את כל השאלות הלא נכונות בשיעורי הבודהיזם, מגלה שהוא לא באמת בכושר ליוגה ושהאוכל גורם לו לבכות, הוא מסתבך ומסבך כדרכו את הסובבים אותו בהרפתקאות שונות ומשונות, שוקע בפנטזיות ורוקם תוכנית חשאית עם נזירים טיבטים גולים שיחלצו אותו, השד יודע לאן. דרך צלחה, נוח מביא בהומור פרוע ונואש את סיפור המסע לצפון הודו והחיפוש אחר נחמה. בתוכו נשזר סיפור נוגע ללב על מוות בטרם עת, על התאלמנות, יתמות ואהבה. זהו ספרו השלישי של הסופר והפילוסוף התעשייתי נועם זיו. כמו בספריו הקודמים – "יום הולדת שמח, נוח" ו"כל הכבוד, נוח" – גם כאן משמש ההומור המוטרף כדי לספר על אהבה גדולה, שהפעם ניצבת בצל השאלה הקיומית הגדולה מכולן.
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור ולחרגול הוצאה לאור 2019
בשמונה ורבע מתחיל מסע הטיפוס – "טרק" קוראים לזה כאן, בהימלאיה – הכולל ארבעה גרמי מדרגות שמעפילים השמימה. אחרי שתי קומות, כשנוח עוצר לשאוף קצת אוויר, הוא שואל את עצמו למה כל מדרגה בהודו חייבת להיות שונה בגובהה מזו שקדמה לה. בינתיים אין לו תשובה.
כעבור כחצי שעה, לקראת רבע לתשע, הוא מגיע סוף-סוף לתקרת העולם, כלומר לגג המלון. במרכז הגג ניצב ביתן זכוכית קטן. זהו כנראה מקדש היוגה המפורסם של ראווי קרישנה. עננים לבנים מרפרפים מעליו, נוגעים-לא-נוגעים בגג הפח הירוק של המקדש. הרים ירוקים וצוקים לבנים מאותתים לנוח מרחוק. הירוק הוא של יערות העד הצומחים על מדרונות ההימלאיה, והלבן – של קרח העד המכסה את פסגותיה. מבין העננים הקרובים כל-כך נשקפים שמים צבועים בכחול עז. רוח קרה מלטפת את פניו. נוח מצטמרר לרגע ומשפיל מבט מעבר למעקה, אל המישור למרגלות המלון, שהרחק ממנו משתרעת העיר דרמסלה במלוא כיעורה. מזל שהיא רחוקה כל-כך, הוא חושב.
נוח יצא למסע הטיפוס המפרך הזה רק כדי להודיע לראווי קרישנה, מדריך היוגה המהולל שלו, שגם היום הוא לא יוכל להגיע לשיעור. כואבת לו הבטן. הבעיה היא שהוא כל-כך מתנשם ומתנשף בעקבות הטיפוס, שהוא לא מסוגל להגות אפילו מילה אחת. יחלפו עוד עשר דקות לפחות עד שיצליח להשיב לעצמו את נשימתו.
כבר אתמול, במפגשם הראשון, חשד נוח שמדריך היוגה שלו הוא נאצי, נאצי טוב לב אמנם, אבל נאצי. נכון שהוא נראה כמו ילד בן שבע, אבל נוח הבין מייד שאסור לטעות בו – הוא נאצי נחוש ותובעני. לא מוכן לשמוע שום תירוץ. הוא לא כאן בשביל להתחשב באנשים כמו נוח.
רד על הברכיים! פוקד הנאצי על נוח בקול חד ומבע פנים אכזרי.
נוח כורע ברך בהכנעה.
שכב על הבטן!
נוח נשכב.
תתחיל לנשום!
נוח מתחיל לנשום.
וברגע שנוח מתחיל לנשום, הוא חש פתאום איך הכרס שלו נמעכת תחתיו, וכל המוּמוּ שאכל ברחוב, בדרכו למלון, מתחיל לטפס למעלה. נוח משתנק ופניו מתחילות להכחיל, אבל הראווי קרישנה הזה לא מתרשם, ורק מסתכל עליו באדישות ופוקד: להמשיך לנשום!
מה לנשום? איך לנשום? איזה לנשום? אתה לא רואה שאני נחנק? צועק נוח ללא קול, לעצמו, בעברית. לא היימליך ולא אמבולנס, רק להמשיך לנשום? כאילו איך לא חשבתי על זה לבד. כמו להגיד למישהו שהרגע חטף כדור בראש – תשתה מים!
נוח מתעצבן, וכשהוא מתעצבן הוא תמיד נזכר במערכון על אוהדי בית"ר ירושלים בשואה, איך אפשר שלא להיזכר, כשהם מתריסים בעצבים כנגד קלגסי הגסטאפו: למה מי אתם שתגידו לנו לעלות לרכבת? אה?
למה מי אתה שתגיד לי לנשום? אה? צועק נוח מהרצפה על הנאצי, ואפילו מנסה ללוות את דבריו בתנועת כף יד אופיינית. למרבה הפליאה הנאצי טוב הלב נבהל, ולמרות שאפשר לשער שהוא לא הבין את העברית של נוח, הוא מניח את כף ידו הקטנטנה על גבו של נוח השוכב על בטנו ושואל באנגלית אם הכל בסדר.
נוח מתיישב בדי עמל ורוטן, לא. שום דבר לא בסדר, אתה לא רואה? אני לא נושם, כל האוכל עלה לי למעלה. לא הספקתי להיות יום אחד בהודו וכבר יש לי קלקול קיבה!
אז למה שתקת? למה לא אמרת כלום? שואל הנאצי כשניצוץ של אהדה ניבט מעיניו.
איזה מין נאצי רכרוכי זה? תוהה נוח. ממש בושה לאס-אס. זאת הפעם הראשונה בחייו שנוח מואשם בשתיקה, ולכן הוא פותח מייד את פיו ומודה שחצי דקה לפני השיעור – או ליתר דיוק, חצי דקה לפני שהחליט לטפס עד לתקרת העולם ולהודיע לראווי קרישנה המתחזה הזה שהשיעור בוטל – הוא אכל מוּמוּ בדוכן רחוב ליד המקדש, והכוונה הפעם דווקא למקדש אמיתי, של הדלאי לאמה, ולא למקדש היוגה המזויף שעל גג מלון היוגה של ג'גדיש. הקרישנה טוב הלב פורץ בצחוק לבבי ומייד קורא לג'גדיש – נער הודי רך כבן שתים-עשרה שטוען שהוא הבעלים של המלון, שאכן נקרא, באופן מפתיע למדי, מלון היוגה של ג'גדיש – ואומר לו משהו בדיאלקט הודי כלשהו. ומייד נשכבים שניהם – הקרישנה טוב הלב ובעל המלון – על גבם ואוחזים בבטנם מרוב צחוק.
לא שמת לב שאף טיבטי לא נוגע במומו הזה שמוכרים ברחוב? ואפילו ההודים לא אוכלים מומו ברחוב! אפילו ההודים! תחשוב על זה! מכריז ג'גדיש שנראה כמו הודי, מדבר כמו הודי ואפילו מציג את עצמו כהודי. לך תבין.
אז מי קונה את כל המומו הזה, שואל נוח בתמימות, למה יש עשרות דוכני מומו ליד המקדש?
וכאן מגיעה התשובה הניצחת: כבר שנים שאף אחד לא קונה את המומו הזה, וזאת בדיוק הבעיה, כי פירוש הדבר שנוח אכל עכשיו מומו שהמתין לו בדוכן עשר שנים לפחות, עשר שנים!
2.
מייד אחרי שיעור היוגה, שנכפה עליו נגד רצונו למרות כאב הבטן הנורא, פוסע נוח למרכז הכפר כדי לפגוש את רנן, הנזיר הטיבטי הפרטי שלו. כל גופו דואב אחרי השיעור האכזרי. הוא מרגיש כאילו מכבש דרכים רמס אותו שוב ושוב, ולכן הוא נשרך לאיטו, בזהירות ומתוך מאמץ, בכביש המרכזי של מקלוד. רוחבו של הכביש כשלושה מטרים בלבד, ואף על פי כן הוא גדוש לא רק במכוניות זעירות ואופנועים קטנטנים שנוסעים בו בכל הכיוונים, אלא גם בדוכנים וחנויות, פרות וכלבים, רוכלים וקבצנים, ילדים ואימהות, נזירות ונזירים. וככל שההמולה גדולה יותר, כך גם השמחה פורצת ועולה.
בינו לבין עצמו מחליט נוח שרנן הוא בעיניו נזיר טיבטי לכל דבר, למרות שהוא לא קירח, לא שמן, אין לו משקפי סבתא והוא לא לבוש בגלימה בצבע בורדו-חרדל. להפך: רנן גבוה, דק וגבעולי, ראשו שופע שיער שחור, והוא לבוש תמיד בג'ינס ובסוודר ירושלמי נצחי. הדבר היחיד שגורם לו להיראות כמו נזיר הוא החפץ שהוא מקפיד לאחוז בידו – מטרייה ענקית, פריט חובה לכל הנזירים במקלוד. הרי רק תיירים מאמינים לרוכלי הרחוב שהניילון המקומט שהם מוכרים להם יגונן עליהם מפני גשמי המונסון.
ואף על פי כן רנן מתעקש משום-מה להכחיש שהוא נזיר טיבטי. לנוח ורנן יש חבר משותף, יוסקה, איש מכירות בחברת הייטק, שבניגוד לרנן דווקא כן טוען בתוקף ובכל הזדמנות שהוא נזיר טיבטי, ונשבע שהדלאי לאמה בכבודו ובעצמו האציל עליו את שליחותו הבודהיסטית הקדושה – למכור מערכות תוכנה שלא עובדות לאנשים שלא צריכים אותן. יוסקה ביקר את נוח בַּשִבעה אחרי שלא התראו שנים. הוא הגיע ביום האחרון של השִבעה, דקה בדיוק אחרי שהיא הסתיימה באופן רשמי.
השעה הייתה שמונה בערב – השעה שצוינה במפורש במודעת האבל כשעת הסיום של ביקורי המנחמים. נוח כבר קם, נחוש בדעתו לנטוש את האבלים החוגגים בסלון דירתו ולהזמין את מעלית הבניין כדי שתשחרר אותו סוף-סוף מהצורך להשתתף בצערם העמוק. אבל כשהגיעה המעלית, יצא ממנה יוסקה, חסם את דרכו של נוח ושאל: אז מה, נוח? חשבת כבר מה אתה הולך לעשות מחר בבוקר?
נוח הביט בשעונו בחוסר סבלנות. כבר בלוויה הוחלט – בהסכמה מלאה בין נוח לשני בניו – שהשבעה תארך ארבעה ימים בלבד, מה שגם ככה נראה לנוח הרבה יותר מדי. בשלושת ימי השבעה הראשונים הקפיד נוח להסתלק מהבית בדיוק בשבע בערב, גם אם במודעת האבל היה כתוב אחרת. אבל בגלל שאותו יום היה היום הרביעי והאחרון של השבעה, הוא הואיל להישאר עד שמונה.
האמת? ענה נוח, עוד לא חשבתי על זה. מה באמת עושה אלמן טרי בבוקר הראשון שלו אחרי השבעה? הולך לעבודה? לא נראה לי. אז מה כן?
יוסקה שחרר את דלת המעלית שמיהרה להימלט על נפשה, והמשיך לנעוץ בנוח מבט שואל.
בורח, הוסיף נוח לאחר מחשבה קצרה. מחר בבוקר אני בורח מכאן.
לאן? שאל יוסקה.
למקום שהכי פחות יזכיר לי את אשתי. מקום שאין בו שום דבר שיוכל להזכיר לי את החיים שלי עם אשתי. אולי לירח? למאדים? משהו כזה.
אוקיי, סיכם יוסקה. אתה נוסע לדרמסלה. ליתר דיוק – למקלוד גאנג'. לבית של הדלאי לאמה. הנה, מייד אני שולח הודעה לרנן שיתכונן לבואך.
רגע, רגע, התערב נוח. בסדר, מה שאתה אומר. אבל אתה לא מספר לרנן שאני באבל, כן? אני לא רוצה שהוא יחייך אלי בחמלה, ובעיקר אני לא רוצה שום השתתפות בצער.
יוסקה הנהן. בסדר, אמר, אני מבטיח לא להגיד לו כלום. אספר לו רק מה שהוא כבר יודע ממילא, שאתה חבר שלי מהעבודה וכמו מין איש רוח כזה.
סגרנו.
3.
נוח סיכם עם רנן שהם ייפגשו בכיכר המרכזית של מקלוד. הוא פוסע בכביש הראשי של מקלוד ולא מזהה שום כיכר מרכזית. לוקח לו זמן להבין שמפגש הסמטאות הצנוע שהוא חולף על פניו שוב ושוב הוא אכן הכיכר המרכזית המדוברת. המקום מזכיר לו לרגע את המפגש של סמטת שוק מחנה יהודה עם רחוב אגריפס בירושלים, אבל אם בצומת של שוק מחנה יהודה ואגריפס נדחסים בשעת העומס כמאה איש, הרי שכאן מתקבצים לפחות ריבוא בני אדם. נוח בקושי מצליח לזוז. ריקשות מכל הסוגים תוקפות אותו מכל העברים. פרה נוגחת אותו בבטן. שתי קבצניות נתלות עליו משני צידיו, אחת על כל זרוע. הוא מרגיש כמו שחקן פוטבול שמנסה לחצות את המגרש כשהכדור בידיו, וכל השחקנים, לא רק של הקבוצה היריבה אלא גם של הקבוצה שלו, מנסים להכשיל אותו, כולל השופטים והצופים ביציע.
ואז, באיחור אלגנטי של שעתיים בערך, מופיע סוף-סוף רנן, שנראה מרחוק כנער צעיר למרות שלושים ושבע שנותיו. כל האנשים במקלוד נראים נעריים משום-מה, על אף שרבים מהם חצו כבר מזמן את גיל העמידה.
ובדיוק כמו יוסקה, גם רנן מתהדר בשליחות בודהיסטית קדושה: הוא מתרגם את ההרצאות של המורה שלו, נזיר טיבטי אמיתי עם קרחת וגלימה בצבעי בורדו-חרדל. הרינפּוֹצֶ'ה – כך רנן מכנה את המורה שלו – מלמד פילוסופיה בודהיסטית פעמיים ביום, ושליחותו הקדושה של רנן היא לתרגם סימולטנית את דבריו מטיבטית לאנגלית.
רנן ונוח הולכים לטייל יחדיו במורד הרחוב לעבר המקדש של הדלאי לאמה. כל העיירה היא מקדש אחד גדול. דוכן מפואר במיוחד, שעשוי משתי חביות חלודות ושמשייה, מתהדר בשלט גדול שכתוב עליו מקדש האייפון, למרות שכל מה שמוצע בו למכירה הם מכשירי רדיו קטנטנים, מה שפעם כונה טרנזיסטורים – אלוהים יודע מי צריך אותם. מאחוריו מתנוסס השלט מקדש המטרייה על חבית שחציה האחד מלא, הפלא ופלא, במטריות, וחציה האחר בכריות ישיבה. רנן מצביע על הכריות ומסביר: לחצי הזה קוראים מקדש התחת. זה הכל לכבוד הביקור של הדלאי לאמה בעוד שבוע – המטריות, הכריות, הטרנזיסטורים – אומר רנן, אבל לא טורח להסביר למה דווקא הפריטים המיותרים האלה, ולא אחרים, יהיו נחוצים לדלאי לאמה במהלך ביקורו.
רנן לא יודע כלום על נסיבות ביקורו של נוח במקלוד. נוח הרי ביקש מיוסקה במפורש שלא יספר לו. האמת היא שגם יוסקה עצמו לא יודע את האמת על נסיבות ביקורו של נוח במקלוד. כלומר הוא יודע חלק מהאמת, אבל לא את האמת כולה. אפילו ליאורה, החברה הפסיכולוגית של נוח, שדבר לא נסתר מעיניה, אינה יודעת את כל האמת. נוח מאמין שהוא דווקא כן יודע את כל האמת על נסיבות ביקורו, אבל ברגעים מסוימים הוא מפקפק אפילו בזה, וכנראה שדי בצדק.
רנן מסביר לנוח בקול מאנפף ובעיניים דומעות שבמסדר של הרינפוצ'ה שלו מלמדים מדי יום ביומו שני שיעורים.
הוא עוצר לרגע לקנח את אפו. קשה לו לדבר, אבל הוא לא מוותר.
מה פתאום שיעורים, נזעק נוח, אני לא חוזר לבית-ספר! יוסקה אמר לי בפירוש סדנאות, לא שיעורים.
אוקיי, מתרצה רנן, אם אתה מתעקש נקרא לזה סדנאות. סדנאות בפילוסופיה בודהיסטית. הסדנה הראשונה, באחת-עשרה בבוקר, מיועדת אך ורק לתלמידים מתקדמים במיוחד, אבל הסדנה השנייה, בשתיים בצהריים, מיועדת לתלמידים מפגרים – זאת אומרת לקהל הרחב, ממהר רנן לתקן את עצמו – אבל אתה, כמו שהבנתי מיוסקה, יכול לבוא לשני השיעורים, זאת אומרת לשתי הסדנאות. למזלך ביטלתי הבוקר את השיעור למתקדמים כי אני קצת מצונן וקשה לי להתרכז בתרגום הסימולטני, ולכן אני יכול להקדיש לך הבוקר שעה שלמה, להראות לך את המקום ולהסביר לך על הסדנאות. אתה מוזמן להגיע היום לשיעור של שתיים. יהיו שם הרבה אורחים חד-פעמיים שבאים רק להתרשם.
רנן מצביע על בניין מרופט בן שלוש קומות שנחבא מאחורי תחנת מוניות בכניסה למקדש של הדלאי לאמה. הנה, שם הכיתה שלנו, הוא אומר. בקומה השנייה, אתה רואה? אל תאחר, זה לא מתקבל יפה. וחוץ מזה, כדאי שתתכונן לכך שלמרות שכל שיעור אמור להימשך שעה וחצי בלבד, לפעמים הרינפוצ'ה מוצא לנכון למשוך את השיעור חצי שעה נוספת, ולא נהוג לקום וללכת לפני שהשיעור הסתיים לגמרי, בטח לא לפני שהרינפוצ'ה עזב את הכיתה. ותזכור שמותר לשאול שאלות רק בסוף השיעור. וכולם יושבים על כרית שמונחת על הרצפה. ישיבה מזרחית, כמובן.
ישיבה מזרחית? ועוד על הרצפה? אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה, נאנח נוח.
זה לא מה שצריך להדאיג אותך, מרגיע אותו רנן. אני במקומך הייתי הרבה יותר מודאג מהאפשרות שנעיף אותך מהכיתה כבר בשיעור הראשון. בדרך כלל ישראלים לא שורדים יותר משיעור אחד. מעטים זוכים לסיכוי נוסף להוכיח את עצמם כתלמידים ראויים.
רגע אחרי שהם נפרדים נוח שואל את עצמו שתי שאלות – בשביל מה הוא בכלל צריך את זה, ומה בדיוק יוסקה סיפר עליו לרנן. הרי משהו גרם לרנן להבין שנוח הוא גם תלמיד מתקדם של פילוסופיה בודהיסטית, גם מפגר גמור וגם פסיכי על כל הראש. מעניין מה זה היה.