בסתיו 2009, בעוד המצור הישראלי על הבדואים הולך ומתהדק, פורץ המרד הבדואי הגדול ומבעיר את הנגב. מנהיג המרד הוא נוירוכירורג בדואי מסורוקה, בנו המאומץ של שייח השייחים של הנגב, בן המדבר שלא ראה סתירה בין ארצו ומורשתו לבין המדינה היהודית שבה חי, עד שהמציאות ניפצה את תקוותיו. בשם המדינה מתייצב מולו בן לעליית הציוניות הוותיקות המתעב את המדבר אך בה במידה נמשך לכל דבר שיש בו רומנטיקה מדברית, שחש חכם יותר מכל מי שאינו דומה לו, ויחסו אל הארץ ובניה הוא תערובת של זלזול והערצה. ההתפוצצות האלימה פוגעת בגיאולוג מהאצולה האקדמית הירושלמית שחי במצפה רמון, זורם בנחליה של הארץ, וחלומו הגדול הוא לחיות בשלום עם בניה. במדבר חיה גם נסיכה קירגיזית שבאה לכאן לפגוש את מי שחיכה לה בלי לדעת, חוצָה את מדבריות מרכז אסיה, את הים התיכון ואת סיני, מובלת על טרקטורון בליל עלטה ומוברחת דרך הגבול הישראלי הפרוץ אל הנגב. זהו סיפור מדברי שבו הטבע מתגלה בנדיבותו האינסופית, עד אילם ורב-כוח לתקוות, לאהבות, לייאוש ולחידלון האנושי. אך זהו בראש וראשונה סיפור על בני-אדם הנחושים להגשים את חלומם, על תשוקתם לאושר ולבית, ועל מאבקיהם על המדבר, למענו או כנגדו. ומיהו, מכל בניו וכובשיו של המדבר, האיש המאושר? מתי אדם יכול לקרוא לעצמו מאושר?
מן הביקורת:
"הסיפורים האישיים חושפים את הרומן המורכב של המחבר עצמו עם הנגב; שיזף מעריץ כל שביל, באר ונחל. קשה שלא להתפעל מהתיאורים המדויקים והמחמיאים כאחד של נוף הנגב. הוא מדריך את הקוראים רחוק מכל כביש אל מעיינות חבויים הידועים למעטים, אל שביל גמלים סודי המוליך מן הנגב אל הערבה, אל מקומות בלתי מסומנים במפות השבילים ובספרי המטיילים, אל נופי הבראשית של ארץ הנגב. אך שיזף גם מלא בכעס על האנשים ופרי יצירתם. התיעוב שהוא חש כלפי באר שבע, בנייניה ואנשיה גלוי; הוא מטיח ביקורת במפעל הציוני של פיתוח הנגב; הוא סולד ממטיילי סופהשבוע שנוסעים ברכבי השטח המפוארים שלהם, המגלמים בעיניו נהנתנות משולבת בכוחנות שכל כך מאפיינת את ישראל של ימינו. מצד שני, הוא עורג אל הבדווי מהאגדות, הפרא-האציל שמכיר כל אבן וסלע בסביבתו הטבעית, שאינו יודע גבול מהו, שכבודו וכבוד זולתו יקרים לו."
ארז צפדיה, מוסף ספרים, הארץ
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות
1. בועז
חושך. אני יכול לשמוע את הגשם דופק על החלון. אור פנס צהוב חודר פנימה דרך הווילון, מאיר את הכיסא ואת הבגדים המונחים עליו. עלמה נאנחת אנחה קלה, שערותיה חמות וריחניות. אני מושך את ידי מחיקה. חם שם, והנעימות הלחה הזאת גורמת לי לרצות אותה שוב. אני מרחרח לתוך שיער שחור ונובר בו עד לעורף לבן וגבעולי ומוצא את תנוך האוזן. היא מגישה לי אותו ונעה מתוך חלום. אני מושך אלי את ירכיה ומלטף את בטנה, עולה בליטוף ארוך עד לפטמה, צובט אותה בעדינות בין אגודל ואצבע. היא נאנחת בשנתה. נשימותיה מתגברות עם שלי.
אחרי שאני גומר ומרגיש אותה גומרת, נאנחת אנחה ארוכה שלא נגמרת בצעקה כי היא עדיין ישנה, אני גולש מתחת לשמיכה, לובש את החלוק הכחול ויורד מהשטיח הטורקמני שמעוטר בפרסות סוסים אל המרצפות הקרות שמובילות לאמבטיה. שם אני מדליק אור, פותח את ברז המים החמים ומניח למים לזרום עד שעולה אד מהכיור. אני מוחה את האדים מעל לראי ומביט בעצמי מתגלח. אני מרוצה ממה שאני רואה: גבר בן ארבעים ותשע שיכול להיות גם בן שלושים ותשע, עיניים כחולות שרואות מצוין ומבחינות בפרטים הכי קטנים, וראש עגול, מסופר קצוץ. כשהתחלתי להקריח החלטתי להגיד שלום להילת השערות הרומאית. הפרד ומשול. באותו יום גילחתי גם את השפם שליווה אותי עשרים שנה. וביום שבו החלטתי להתגלח ולהסתפר, נשרו ממני שנים של כובד ראש.
את עלמה פגשתי כמה ימים אחרי שג'ניפר התגרשה מבעלה. היא לא באמת ג'ניפר, אבל היא חתולה עם גוף של ג'ניפר לופז. באותו שבוע נפרדתי מהלווייתנית שאמרה שהיא רוצה להיות עם בעלה. החלטתי שג'ניפר ועלמה מספיקות לי. לא שלא נפרדנו כמו שצריך, אני והלווייתנית. אני אוהב נשים גדולות, את התנועה הרחבה, החומר.
אני גומר להתגלח, שוטף שוב את הפנים במים חמים, ואחר-כך טופח אפטר שייב על הלחיים ועל הצוואר, מרגיש את הנשיכה שלו על העור וחוזר לחדר להתלבש. כשאני הולך למטבח להרתיח מים אני יכול לראות שהחושך בחוץ הוא יותר אפור משחור, זולג, רטוב. המים נוזלים על הקזוארינה הגבוהה שצומחת בין הבתים והצמרת שלה מגיעה עד לחלונות הקומה הרביעית.
חורף. אני אוהב את החורף הזה שהוא קר ורטוב ומציף את תל אביב בריח, הרחוב הרטוב מדיף ריחות של ארצות צפוניות, ובשדרות רוטשילד אפשר להרגיש אירופה קטנה ומסודרת. יש לי בבית הזה כל מה שאני צריך. בבית שבו גרה אישתי עם הילדים שלי אני כמעט לא ישן. אני עובר בו לקפה בבוקר, להחליף בגדים. אני חי בטלפונים שלי. המצאת הסלולרי שיחררה אותי מהצורך לסמוך על הבית. ועוד יותר מזה – היא מאפשרת לי להיות נשוי בלי לשלם כמעט שום מחיר חוץ ממה שיורד מחשבון הבנק לצורכי הבית ולהחזיק את אישתי הלא עובדת.
לא ראיתי את ג'ניפר כבר שבוע. יש לי הרגשה שהיא מתעסקת עם מישהו ואני לא אוהב את זה. אתה כמו אריה עם הרמון של לביאות, אמר לי פעם חבר לעבודה על כוס קפה. הדימוי מצא חן בעיני. אריה קירח עם רעמה אפורה על החזה. ואני לא סובל את האריות הצעירים שמסתובבים סביב הלביאות שלי. את אלה אני אגרש בלי ייסורי מצפון. היא אמרה שאחותה התקשרה אליה בשמונה בבוקר, אבל אני ידעתי שזה הבחור הצעיר שפגשנו בבר והיא נדה לו בראשה, תנועה קצרה, כמעט סמויה. לא שאלתי אותה עליו, אבל אני ממשיך לעקוב. היא תתבלבל. היא לא תזכור מה אמרה לי לפני כן. ואז אני אתפוס אותה. ותהיה מריבה גדולה והיא תבטיח לי שאף פעם היא לא תעשה את זה יותר, ואני אהיה מסויג וצונן והיא לא תדע מה לעשות עם עצמה. אני מכיר אותה. ואחר-כך נתפייס. קטע יפה ההתפייסות. הרבה תשוקה. דמעות, אלימות, שריטות ואנחות שאין בכל יום.
עירבבתי את הקפה עם כפית סוכר. עוד לא הדלקתי סיגריה. בא לי, אבל אני אחכה. אוכל כבר בדרך. אני חוזר לחדר, מריח את עלמה מהדלת. יש כאלה שהריח שלהן חריף, וכאלה שהריח שלהן עדין, כמעט לא מורגש. אני מריח נשים מרחוק. יש נשים שאי אפשר לטעות בריח שלהן. לפעמים אני עובר ברחוב ליד אישה במחזור והריח חזק ומשגע. לעלמה יש ריח נעים.
לפעמים אני מרחרח בשמים בדיוטי פרי. יש בשמים שמזכירים לי כל מיני דברים, ואני אוהב להתאים בשמים לריחות של נשים שאני אוהב. אני אקח קצת מהריח שלה לדרך.
אני ניגש ומחדיר יד מתחת לשמיכה. עלמה נאנחת ומסתובבת אלי רכה וחמה. אני מושך את היד, מנשק אותה בשקע הצוואר, לוחש לתוכו דזווידניה ויורד אל הרחוב הרטוב והנטוש שמשאית זבל של העירייה מטרטרת בו. שני פועלים דבוקים לתחת שלה ומחברים את פחי הזבל הירוקים לזרועות המתכת שמניפות אותם. אני מדליק סיגריה ראשונה ונכנס לרכב. הדיסקברי מניע בנהמה דיזלית כבושה, ריטון רגוע שאני אוהב. אני פותח את החלון ואת החימום, מתלבט רגע בקשר למוזיקה ומחליט נגד, מעדיף לתת לבוקר להתעורר בשקט, ונוסע שמאלה מבלפור למלצ'ט ובחזרה דרך אחד העם עד להיכל התרבות ופונה שם ימינה לדיזנגוף כדי להגיע לירידה לאיילון.
בעלייה מהאיילון עומד המחסום של המשטרה ומשמר הגבול. כמות המטענים שניסו לחדור לתל אביב ולפוצץ אותה הייתה גדולה מדי בשנה האחרונה, אבל עכשיו שקט. כבר חודשיים שקט. אנחנו תוקפים והם במנוסה, מתחבאים.
אני ממשיך דרך איילון-דרום. הדיסקברי משייט. כמה שהוא יציב. משייט כמו ספינה על הכביש שצולל עכשיו בין חומות אדירות, וגם כשהוא עולה חומות הבטון המגוננות ממשיכות ללוות אותו. עוד מעט תעבור פה הרכבת לראשון-מערב. מחלף עובר לי מעל הראש ועוד מחלף. הכביש מואר באורות ערפל כתומים שזוהרים בראשי עמודים גבוהים. הגשם יורד במסכים והרוח מניעה אותם. גם בכביש יש קצת תנועה. משאיות נוסעות לעבר תל אביב בנתיב הנגדי. ואז המחלף האחרון, ומימיני משתרע שטח הניסויים הגדול של התעשייה הצבאית.
קרוב לתל אביב יש איים של סודיות. הבור, בית-ספר למרגלים, שטח ניסויים סודי פה מימין, ותיכף הכור הגרעיני למחקר. כורון קטן בין תל אביב לאשדוד. ועכשיו בונים את הבור החדש של ראש הממשלה מתחת לירושלים. ארץ תת-קרקעית ומעליה חומות – חומות שמפרידות בינינו לבינם. בטח כשמסתכלים עליה מלמעלה הארץ נראית כמו מבוך אחד גדול. האנטנות הגבוהות מעבר לכביש, שבראשיהן מנצנצים פנסי אזהרה אדומים, מעבירות בי שוב רטט של כוח.
אני כבר במחלף שמזרים תנועה לאשדוד ולאשקלון, וברגע שאני חוצה אותו חולפת רכבת משא שבאה מאשקלון על פני תחנת 'עד הלום'. מכל פיגועי הרכבות זה היה הכי מוזר. הם לא ניסו להרוס את הגשר – הם פוצצו את המצדית. אם זה לא היה מרגיז זה היה מצחיק. פיגוע במצדית שבנו הבריטים ושבדיוק עד אליה הגיעו המצרים במלחמת העצמאות? אין יותר מרגיז מפגיעה בסמלים. ולכן כשהתפוצץ המטען בראשו של נחש הבטון באנדרטת הנגב שבבאר שבע, כבר אפשר היה לקשור את המקרים: מפגעים עם רגישות לסמלי הציונות.
מסוק חוצה את השמים, יש פה כל-כך הרבה תאורה והם טסים כל-כך נמוך, שאני יכול לראות שזה בלק הוק מלווה באפאצ'י בדרכם מהנגב לתל נוף. אני פותח קצת חלון לשמוע את רעש המנועים. לונג בו. השרף. המסוק הטוב בעולם. ארבע מטרות בו זמנית בשש שניות. כל חתיכה 27 מיליון דולר. השקעה מצוינת.
לפני כמה דקות עצרתי לרגע בקסטינה, בתחנת הדלק, יצאתי מהאוטו מתחת לגג התחנה והוצאתי מתא המטען את התבור. הגשם פה חזק מהגשם בתל אביב. המגע של הנשק עורר אותי. אתה רק נוגע ובא לך לירות. ושוב אני נוסע. הנשק הישראלי, החקלאות, ההיי-טק... ליד קריית גת יש משוכות צבר ליד הדרך. ארץ טובה עשינו. כבישים, קניונים, רבי-קומות, שיכונים מאורגנים, שכונות של בנה ביתך עם גינות קטנות, מחלפים. הבתים של קריית גת נעלמים מאחורי והנוף משתנה. חווה בודדת בצד ימין של הכביש שהשלט שלה מציע גבינות ושמן זית ויינות, ואחר-כך מתגלה המדבר דרך האקליפטוסים. אני מושיט יד ופותח את הנצרה של התבור. אני מרגיש נוח בגבעות החשופות והלבנות האלה. משמאל אפשר לראות את היערות שהקרן הקיימת שתלה במדבר. לא איכפת לי לנסוע פה לבדי. אני והתבור. המקום היחיד בעולם שהארץ המיושבת דוחקת את הישימון. תמיד מצא חן בעיני שאנחנו דוחקים ומאלפים את המדבר. הופכים אותו לארץ נושבת. אין לי סנטימנטים למדבר. אני ציוני.