לעיתים רחוקות אנו זוכים ברומן מפתיע, נדיב ומרגש כמו האשה שאהבה סיפורים. מבעד לתמימותו המתעתעת, להומור שעוטף אותו ולתאוות הסיפור שניכרת בו בכל פינה, מתגלה יצירה חכמה ומשוכללת, שמתרחקת משביליה המוכרים של הספרות העברית ומפלסת לעצמה דרך משלה. פסיונאריו, גיבור הרומן, הוא גבר של נשים. נשים ממלאות את חייו, חלומותיו וזכרונותיו והוא אף קרוי על שמה של אישה, הפסיונאריה -המנהיגה הבולטת ביותר של המחנה האנטי-פשיסטי במלחמת האזרחים בספרד. כל הנשים הללו מכוונות את גורלו, אך לאחת מהן תפקיד מכריע בעלילת חייו: האישה שאוהבת סיפורים. ביום שהיא נוטשת אותו לאנחות ועוזבת את ביתו בשכונת פלורנטין בתל-אביב, נסחף פסיונאריו אל תוך מערבולת של ערגה, והסיפורים שהוא ממשיך ללקט ולארוג למענה – בעיקר כאלה הקשורים למלחמת האזרחים הספרדית – הולכים ומשתלטים על חייו. בעקבות שרשרת של הסתבכויות הוא נאלץ לעטות על עצמו את דמות השוטה, ולבסוף מוצא את עצמו מאושפז בכפייה בבית-משוגעים. רק שם, במחלקה הסגורה, הוא מתחיל להתיר את פקעת חייו, להפריד בין החוטים השונים של סיפורו, ולמצוא מחדש את מעברי הגבול הנחוצים כל-כך בין מציאות ובידיון, זעם פוליטי ותאוות חיים, טירוף ושפיות.
מן הביקורת:
"ברקאי הוא מספר מלא חדווה, משועשע ומשעשע... המחבר מיטיב להגיש את מכמניה של התרבות הספרדית, מחומריה הספרותיים ועד למציאות היומיומית של ספרד האמיתית על כל הכרוך בכך. הוא יוצר רומן שנקרא בהנאה רבה, לעיתים אף בהתלהבות. התיאורים הארוטיים שלו מצליחים להימלט מן הנדוש והשדוף, ומנות גדושות של הומור משמנות את דרכו של הקורא... 'האשה שאהבה סיפורים' הוא רומן שונה, מהנה מאוד, כתוב היטב ולא מתנצל מבחינת התפיסה, העמדת הדברים ומימושם."
יורם מלצר, "מעריב" (ספרות וספרים), 20.2.2004
"רק אנשים משכילים במיוחד (בנוסח נבוקוב או אומברטו אקו) יכולים לכתוב גסויות אזוטריות בשחרור משועשע כזה. מבחינה זו, רון ברקאי הוא פרופסור מושלם, שכתב רומן מצחיק ונהדר, מרגש ומאוהב, ובכל זאת נטול כל מסחריות או קיטש."
מנחם בן, "זמן תל אביב", 16.1.2004
"זהו רומן מצחיק, מחכים ורב מחוות לתרבות ולהיסטוריה, אך יותר מכל הוא מחווה לאמנות הסיפור, לתשוקה לספר ולהקשיב."
מירי פז, "ידיעות אחרונות" (ספרות), 9.1.2004
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2003 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד. יוצאים מכלל זה דמויות היסטוריות ואירועים היסטוריים, אך גם אלה מובאים בהקשר בדוי, רובו ככולו.
א. סהרוניות
אני לא יודע כמה זמן שכבתי ללא הכרה, אבל אני זוכר את רצועות העור מתהדקות על-ידי ורגלי. מישהו מאחורי אמר: "נו, אז תתני לו חמישים מיליגרם..." והרגשתי את חדירת המחט הארוכה.
אני זוכר בבהירות את השלווה הפסטורלית שחדרה מבעד לחלון כשהתעוררתי.
הרוגע שעלה מן הגן חידד את הדיכאון שזחל בוורידי. עדת תולעים יצאה מתוך הראש וגלשה בעורקי הצוואר. הן זחלו והתגודדו בתחתית הבטן, מתפתלות, לפותות אלה באלה.
החלון לא היה אלא פתח עגול ומסורג, קצת מתחת לתקרה, כצוהר ספינה שעלתה על שירטון. הזכוכית היתה שבורה. היה בה סדק גדול בדמות V, ואני מילמלתי את שמה של ויקי. הבטתי בצמרות הברושים שהסתייפו ברוח, וניסיתי לשחזר את שרשרת האירועים שהביאה אותי למקום הזה.
שחרורים סילסלו בשירה עליזה. הייתי אסיר-תודה לירקוני שהיסה אותם בצרחות נרגזות.
גם את הריחות אני זוכר היטב. ניחוח חריף של דשא גזום פלש קילוחים- קילוחים אל תוך החדר, ונמזג בצחנה שעמדה בו. נלוותה לו ארומה מתקתקה, שלא הכרתי עד לאותו בוקר.
אבל יותר מכל המראות, הצלילים והריחות, אני זוכר את חוסר-האונים שאחז בגופי המותש. עמדתי במקום זר ולא נעים, רגלי יצוקות ברצפת הלינוֹלֶאוּם, ידי יבשות.
את תחושת השיתוק אני מכיר מנעורי, אך באותו בוקר היא קיבלה ביטוי מוחשי: השתן זרם בתוך מכנסי הפיג'מה הכחולים, הכתים את נעלי-הבית ונקווה סביבן בשלולית צהובה.
אני זוכר את אי-הנוחות שגרמו לי הרטיבות וריח השתן, אך גרועה מהם היתה הבושה. הרי בכל רגע מישהו יכול להיכנס לחדר ולראות אותי.
עלבונו של גבר בן ארבעים ושתיים שאינו מסוגל להתיר את קישורי הפיג'מה ולפסוע אל האסלה, והוא ניצב כילד חסר-ישע במרכז החדר ומטיל את מימיו.
הדלת חרקה קלות, ובפתח עמדה אחות. היא נראתה הדורה במדיה הלבנים, המעומלנים והמגוהצים. שתי סיכות-ראש הידקו לשיערה האדמוני שביס צחור, עטור בסרט אדום. בעקבותיה נגררו באיוושה מרגיזה זוג נעלי התעמלות כחולות, ומתוכן התנשא אח מגודל. ראשו היה מגולח, צווארו קצר ומוצק. שתי זרועות שריריות השתלשלו מחולצת טריקו ירוקה, קצוצת שרוולים. מכנסיים לבנים ומוכתמים הודקו למותניו בחבל כביסה. פניו המגולחים למשעי הביעו שלווה נחרצת.
על הבושה נוסף הפחד.
האשה הגדולה הביטה בכתם הלח שבתוכו דישדשו רגלי. היא החמיצה פנים, היכתה בשתי ידיים שעירות על ירכיה העבות ואמרה:
"נו... עַבֶּד, לך בבקשה ותקרא למישהו מהסניטארים שינקה פה. אה, ותביא איתך מכנסיים נקיים, אנחנו לא יכולים לקחת אותו ככה אל דוקטור הורוביץ..."
כשהאח יצא, היא סידרה בחירות מביכה את שדיה בגביעי החזייה. אחר-כך משכה מתחת לבית-השחי תיק קרטון חום ופנתה אלי:
"טוב, עכשיו בוא נראה: קוראים לי רבקה ואני האחות האחראית על המחלקה. לפנינו בוקר ארוך..." היא עילעלה כמה שניות בניירות הצרורים בתיק ואמרה בהיסוס: "השם שלך, אדוני... אהרן ליטבק..."
"לא..." תיקנתי אותה כהרגלי, "פָּסיוֹנאריוֹ, השם שלי פסיונאריו ליטבק. אהרן זה שם שני, שהוסיפו... אני מעדיף פסיונאריו."
"פנסיונר זה לא שם," אמרה לי האחות בהטעמה של מורה בבית-ספר. "פנסיונר זה מישהו שהגיע לגיל פרישה מהעבודה, ואתה עוד רחוק מאוד מהגיל הזה."
"לא," התעקשתי, "לא פנסיונר אלא פסיונאריו, זה השם הפרטי שלי."
"פאסו... לא חשוב, אני לא שמעתי דבר כזה. בשביל לא לסבך את החיים, אתה תהיה אצלנו אהרן ליטבק. בסדר?"
"אבל אני לא..."
ידיו המיומנות של האח עבּד הסירו מעלי את הפיג'מה הרטובה. האחות רבקה בחנה בסקרנות את שוקי הדקות ואת כפות רגלי הנבוכות והמשיכה בשלה:
"אז ככה, אדון ליטבק, אנחנו ניקח אותך עכשיו אל הדוקטור. הוא ידבר איתך ויראה מה המצב. בסדר? אני מבקשת ממך שלא תעשה בעיות ובעיקר שלא תתפרע... אנחנו לא רוצים להגיע למצב שנצטרך לקחת אותך בכוח... אתה מוכן? נוּ, אז תשים את הנעלי-בית, אתה לא יכול ללכת לרופא יחף."
רגלי חרקו בין שני המלווים, צעדים ראשונים במסדרון ארוך וקודר. החלל המה מלמולים שעלו וירדו כהדים של ים, שוטפים מקונכייה, זורמים אל האוזן ומטריפים את הדעת. דמויות מעוותות בפיג'מות התדיינו עם עצמן: הברות, מילים ומשפטים מקוטעים שהיו נהירים רק להן. אחרים ישבו סביב השולחן, שאבני דומינו ולוחות דמקה היה מונחים עליו. הטלויוזיה ריצדה בלי קול, מטילה אורות וצללים בפניהם הבוהים של מאושפזים בוורוד וסניטארים בכחול. צרור המפתחות קירקש, דלת המחלקה נפתחה לרווחה ומילאה את המסדרון בשפע של אור וריחות.
"הולכים לטייל?" שאלתי בשמחה.
"מה פתאום," אמרה רבקה וידה הלחה היטיבה את אחיזתה בזרועי השמאלית. "אמרתי לך. הולכים למשרד של ראש המחלקה."
מדשאה גדולה הפרידה בין המבנה המרכזי לבין הצריף הישן שפסענו לעברו. משני עברי השביל ניצבו עצי ברוש, מברכים בעמידת דום יהירה את הצועדים אל הטיפול. עצי קָליסתֶמוֹן וכליל-החורש היו פזורים במשטח הירוק, עושים כמיטב יכולתם לפרוע את הסדר. שאפתי עמוקות את ריח הדשא. הוא בא אל קרבי כעשן מתקתק של סיגריית עשב. רגלי נעו בהיסוס והירהרתי בחוכמתו ובטוב-ליבו של דוקטור הורוביץ. לא רק שהרחיק את עצמו מהטרדות הקולניות ומריח הליזול שמילאו את הבניין, הוא אף זיכה את מטופליו בטיול-בוקר קצר במרחב הפתוח.
הארומה הלא-מוכרת שהציפה את חדרי מוקדם יותר באותו בוקר קטעה את הרהורי, ורק אז הבחנתי בהן, בסהרוניות. ענפים דלי עלים השתרגו בין שלביה של גדר הברזל המקיפה את בית-החולים, ומהם השתלשלו אשכולות של פרחים לבנים קטנים. מי יכול לדמיין מקום הולם יותר לשיחים אלה? פרחי הסהרונית נפתחים רק בלילות ירח מלא, ולכן הרוקחים של העולם העתיק כינו אותם "פְלוֹסְקוּלי לוּנָטיקי" – פרחוני הסהרורים.
למרות הפיתוי, נשמעתי לעצתה של האחות רבקה. לא התפרעתי ואפילו לא התעכבתי להתבשם מניחוח הפרחים, אלא המשכתי ללכת אל צריף המשרדים. המבנה הישן היה מוקף מכל צדדיו בשיחי הרדוף קטלני, תערובת מחושבת של אדום ולבן, פרי דמיונו היוצר של אדריכל גנים ונוף. הרדופים...
"תנו לי להישאר פה רגע, בין ההרדופים," ביקשתי.
"לא, עכשיו אי-אפשר. אולי בַּעַם אחרת..." אמר עבּד ומשך אותי אל פתח הצריף.
האחות הקישה קלות על הדלת, ובלי להמתין לתשובה נכנסה עם התיק למשרד של מנהל המחלקה. מהחדר נשמעו ליחשושים וצחקוקים. עבּד ניסה לפייס אותי בחיוך צהוב. כעבור כמה דקות יצאה הראשית ואמרה לי:
"דוקטור הורוביץ יקבל אותך עכשיו. אתה יכול להיכנס."
אלא שנפשי יצאה אל ההרדופים.
ב. הרדופים
אַדֶלפאס – הרדופים – רודפים את הכביש המתפתל לאורך נהר הטוֹרמֶס. ירוק כהה, ורוד, לבן ואדום אינם מניחים לעין. תחילה, במורדות הרי הגְרֶדוֹס, השיחים פזורים בקבוצות קטנות, מביטים בנוסעים בחביבות מטעה. בהמשך הדרך, ביציאה מהעיירה סנטה מרתה, הם כבר שולטים בצמחיית המים, מגמדים את הצפצפות ומביכים את כידוניו של הרקולס, אותם גזעים דקים וארוכים שבצמרותיהם ארוגים קינים גדולי-מימדים. במבואות העיר סַלַמַנְקָה, כשהכביש נוגע בגשר הרומאי, פיתוי ההרדופים משתלט על החושים. אין-ספור פעמים נסעתי בדרך הזאת, ואני מכיר אותם היטב, כמו את פיתולי הנהר והחסידות המרחפות מעליו.
הכל בגלל מלחמה נוראה אחת... שלוש שנים ארורות נעצו הספרדים את שיניהם זה בגרונו של זה, כמו להקה של צבוֹעים שוטים. בערים ובכפרים, בהרים ובמרחבים הצחיחים נותרו מאות אלפי פגרים. שנים מעטות אחרי שהמלחמה הסתיימה הוליד אותי אבי, איש הבריגדות הבינלאומיות, אל חיק האדמה המדממת הזאת, ומאז כרוכים בה חיי ללא התרה, עד כלות השפיות.
כמעט כל שנה, ולפעמים פעמיים או שלוש בשנה, נסעתי לסלמנקה, אל הארכיון הכללי של מלחמת האזרחים הספרדית. את הארכיון ייסד החֶנֶרָליסימוֹ פרנסיסקו פראנקו בָּהָמוֹנְדֶה. פקידיו של איש-הדמים עברו בין מחוזותיה של ספרד, חמסו כל נייר שיש לו נגיעה למלחמה, וריכזו הכל בעיר אחת. שוד הארכיונים היה אתנן, זול למדי, שהעניק פראנקו לעיר הרנסאנסית היפה, הקריה הבוגדנית סלמנקה, אבל עיקר כוונתו היה לעקור מזכרונם של אויביו המושבעים, הבאסקים והקטלאנים, את ימיה הקצרים של הרפובליקה. ועם כל זאת, לא עלה בדעתו של איש מאיתנו – החוקרים, ההיסטוריונים – להחרים את הארכיון או למחות כנגדו... למה לנו? מעשה הנבלה שירת היטב את הקריירה המקצועית שלנו!
וכך עליתי לרגל שוב ושוב אל מקדש הניירת, חיטטתי בתיקים שממלאים את המדפים, כיליתי את ימי בחיפוש אחר פגרים המסתתרים בין המסמכים המצהיבים. העתקתי בשקדנות שמות ומספרים. עצמות יבשות, שבסופו של דבר אמורות לאכלס את עבודת המחקר שלי, תמצית חיי: רצח אזרחים תומכי הרפובליקה בידי אנשי הפלנחות הפראנקיסטים במחוז לָה ריוֹחָה...
באותו יום עשיתי בפעם האחרונה את דרכי אל עיר הארכיון. האוטובוס הגיע אל סנטה מרתה, כחמישה קילומטרים מסלמנקה. ההתרגשות לחצה בבית-החזה. לרגע הרגשתי כמו פר תמים המגיח אל הזירה החולית, שועט לכל עבר כמוכה סנוורים, ואינו יודע שרגעיו ספורים. יין ודם התערבו זה בזה: יין ריוחה, המשובח ביינות ספרד, קטיפתי ומבושם, צבעו אדום כהה, ודם "ההרוגים שלי", הריוֹחאנוֹס, ששמותיהם ממלאים את הדוחות היבשים והאדישים של משרד רישום האוכלוסין או של הצלב האדום.
השעה היתה חמש לפנות ערב, ויכולתי להבחין מרחוק בכיפות ובמגדלי הפעמונים של שתי הקתדרלות של סלמנקה, הישנה והחדשה. ככל שהאוטובוס התקרב אל החומה העתיקה, הסתמנו ביתר בהירות הצריחים הדקיקים המעטרים את שתי הכיפות. הם הזכירו לי את ארמונות החול של ילדותי, בשפת הים בשכונת חסן בֶּק – טורים המזדקרים מתוך טיפות מים רוויות חול שנופלות זו על זו. את המגדלים שלנו אספו הגלים, או שהם נרמסו ברגל גסה. אלה של סלמנקה עומדים איתן זה שש מאות שנה.
השמש השתהה בקצה מערב, כתליון אדום המונח בין שתי גבעות מוצקות וצהובות, אורו עוטף את הקתדרלות בגלימת חשמן. הסטודנטית במושב לידי סגרה את הספר שקראה בו. היא הביטה בקתדרלות וחייכה בהנאה. על הכריכה היה כתוב: "האויב בראי. מוסלמים ונוצרים בספרד של ימי-הביניים". אצבעותיה הארוכות והמטופחות הסתירו את שם המחבר.
"האויב בראי..." איזו כותרת! גופו השמנמן של הגנרל פראנקו הצטייר מול עיני, עומד בחדר האמבטיה, עטוף בחלוק רחצה ומתבונן בראי. הוא שולף באמצעות פינצטה את השערות הצומחות על אפו, ולפתע רואה באספקלריה את הפסיונאריה, אויבתו בנפש, והיא מציצה מאחורי גבו וחורצת לשון...
בעוד רגע האוטובוס ייצא מדרך הנהר וייכנס אל העיר. הבטתי בשתי הקתדרלות היהירות שניצבו כעת ממש מולי, ונזכרתי בקתדרלה העלובה של העיירה קאלאהוֹרָה במחוז לה ריוחה, ובמה שאירע שם לפני עשרות שנים...
האב קאנדידוֹ גוֹרֵיאָה ארפּוֹן, שכיר-יום ופעיל באיגוד המקצועי, הוצא להורג בבוקר השישה-עשר באוגוסט 1936, והוא בן חמישים ואחת. באותו יום מיהרו הפלנחיסטים ועצרו את אשתו פּילאר, בת ארבעים וחמש, ואת שתי בנותיהם: דוֹלוֹרֶס, בת עשרים וארבע, וכַּרמֶן, בת עשרים. השלוש היו פועלות חקלאיות ונודעו בכינוי "הבצלצליות". הן הובאו אל בית-הכלא סן פרנסיסקו, והוכנסו לאותו תא שבו היו כלואות אֶמיליָה ארנֶדוֹ, בת עשרים וארבע, המכונה "החסה", ותוֹמאסה גוֹנסאלס, בת שלושים ושש, המכונה "פלפל אדום". בשעת אחר-צהריים הובלו החמש עירומות לחלוטין מבית-האסורים אל הקתדרלה, ושם, בחדר צדדי, נאנסו על-ידי אלה שמאוחר יותר הובילו אותן אל שולי העיירה וירו בהן. יומיים לאחר מכן התפאר איש הפלנחות המכונה לָה רוֹנדָה, שאותו יום, השישה-עשר באוגוסט, היה יומו של "הסלט הגדול"...
הסטודנטית אימצה בהתרגשות את הספר אל בטנה, דומה היה שגם היא שומעת את קולות הנשים מקאלאהורה. משהו נשבר בתוכי. לא יכולתי יותר להמשיך את המסע האיטי בדרך המלך.
"תסלחי לי, אני צריך לזוז," אמרתי לשכנתי, וריח השמפו בשיערה עשה בי כלה.
מיהרתי אל הנהג והתחננתי:
"עצור בבקשה! אני מוכרח לרדת כאן!"
"אי-אפשר לעצור כאן, קצת סבלנות," ענה לי הנהג בנעימה פייסנית. "אנחנו כבר מגיעים לתחנה הסופית."
"לא, אני לא יכול לחכות עד התחנה הסופית, תעצור לי כאן!" צרחתי.
"מה קרה לך, השתגעת? יש משטרה בכל פינה, ומי ישלם את הקנס? הם יכולים אפילו לשלול לי את הרישיון!"
בעוד אנו מתווכחים, משאית פורטוגלית שעל אחוריה היה כתוב באותיות גדולות וֶהיקוּלוֹ לוֹנְגוֹ חתכה בפראות את מסלול הנסיעה שלנו. הנהג פלט: "איחוֹ דֶה פּוּטה! האמא שילדה אותך!" ובלם בבת-אחת. ניצלתי את ההזדמנות. לחצתי על כפתור הפתיחה האוטומטית של הדלתות וקפצתי החוצה. הנהג קרא מבוהל:
"אתה מטורף לגמרי! ובכלל... והמזוודה שלך?"
"תשים אותה במשרד לחפצים אבודים," צעקתי אל האוטובוס המתרחק בהילוך איטי, "ושיברך אותך איסידוֹר הקדוש!"
הנוסעים הצטופפו ליד החלונות והצביעו לעברי. רק הסטודנטית חייכה אלי בהבנה, ונופפה לעברי בספר שבידה. מהכריכה ניבטו דמויותיהם של מוסלמי ונוצרי משחקים שח-מט.
האוטובוס האיץ בדרך המהירה, ואני הלכתי בצעדים חגיגיים אל גשר האבנים שימיו כימי גלות ישראל: מהנדסי האימפריה בנו אותו זמן קצר אחרי שחיילים רומאים הרסו את בית-המקדש. התבוננתי בגשר בחיבה: מרבה-רגליים קמור המתוח על ארבעים ושבע קשתות, ומחבר את הדרך הראשית העולה מן המֶסֶטָה הקסטיליאנית אל סלמנקה.
הכניסה אל הגשר היתה חסומה בסרטים אדומים ולבנים שהתנופפו חגיגיים כדגלים ברוח הערב. עשרות פועלים התרוצצו לכל כיוון ובידיהם מריצות, אבנים ולוחות-עץ. שום דבר לא השתנה מאז ביקורי הקודמים: את העיר הזאת לא גומרים לתקן ולשפץ. מאז נהרסה בידי חניבעל, הבנאים אינם חדלים ממלאכתם.
את התופעה הבנתי לפני כמה שנים כשגרתי בלב העיר העתיקה של סלמנקה, בקאיֶה דֶה לוֹס ליבְּרֶרוֹס, רחוב מוכרי הספרים. מחלון הדירה בקומה השנייה עקבתי בהתפעלות אחרי שלושה עובדים שנשלחו לתקן בור באמצע הרחוב הצר. אחד מהם, שהיה מבוגר מחבריו, מינה את עצמו למנהל. הוא ישב על ערימת המרצפות העקורות, התענג על סיגריות פוֹרטוּנה, וחילק לחבריו הוראות. השניים לא מיהרו לבצע אותן. הם הסתובבו שעות סביב הגומחה, בחנו אותה מכל זווית, ושקלו בכובד-ראש מה לעשות. בשעה שתיים פרשה החבורה לבר סמוך כדי לשתות יין ולאכול טאפּאס. הם חזרו בארבע, והשתרעו על ערימת האבנים לקיים את מצוות הסייסטה. כשקמו בשעה חמש החליטו פה-אחד שכבר מאוחר להתחיל את עבודת התיקון... שבוע ימים נמשך המחזה המופלא, עד שלרווחת הדיירים הושלמה המלאכה. לא עברו חודשיים, ושוב הופיעו השלושה ברחוב שלנו. הם חזרו לתקן את הבור ששב וחשף את לועו...
דקה ארוכה התלבטתי בפתח הגשר החסום, ולבסוף החלטתי לנהוג כבן המקום: בהינף-יד קרעתי את סרטי הפלסטיק שחסמו את המעבר. עשיתי כמה צעדים עד שניגש אלי אדם קטן-קומה, לבוש באוברול צהוב ולראשו קסדת פלסטיק אדומה.
"אני מנהל-העבודה. מצטער, אי-אפשר לעבור על הגשר עד שנגמור את התיקונים!" אמר האיש באדיבות אך בתקיפות.
שאלתי מה התאריך המשוער לסיום העבודות. הוא הניף את ידיו בתנועה של חוסר-אונים, כה אופיינית לקסטיליאנים, ופלט:
"אה! את זה יודע רק אלוהים!"
"נו, אם כך יש לנו הרבה זמן," חייכתי אליו והתיישבתי על מעקה האבן. שלפתי מכיס החולצה חפיסת רות'מן כחולה והצעתי למנהל העבודה סיגריה. הוא העביר את הסיגריה מתחת לאפו בתנועה איטית, חיקוי מדוקדק למחווה הקולנועית של אלן דלוֹן, והניח אותה מאחורי אוזנו.
"נעים מאוד," אמר ולחץ את ידי בהתלהבות, "שמי טְרַחאנוֹ!"
"טרחאנו?" הגבתי בפליאה, "אתה מתלוצץ..."
"כן, כן, זה השם שלי," השיב האיש ברצינות. הוא הצית את הסיגריה, שאף עשן והסביר: "אבא שלי, ירחם אלוהים על נשמתו, היה בנאי כמוני, והעריץ את כשרון הבנייה של הרומאים. לי הוא קרא על שמו של הקיסר טְראיאנוּס שהקים את הגשר הזה, אבל תחשוב על אחי המסכן... הוא נקרא נירון..."
חייכתי, אבל כעבור רגע פני שבו והרצינו. "תשמע," אמרתי, "צריך למצוא פיתרון. אני חייב לעבור עכשיו לצד השני של הנהר... אולי אקח את אחד הקאיאקים שקשורים פה למטה?"
מנהל-העבודה יישר את קסדת הפלסטיק שנשמטה על עיניו ואמר לאחר מחשבה ארוכה:
"אני באמת מצטער שאני לא יכול להרשות לך לעבור על הגשר, זה יותר מדי מסוכן. אבל תחכה פה רגע, אני חושב שיש לי רעיון..."
טרחאנו ניגש אל קבוצת העובדים שעסקה במיון אבנים והסתודד איתם. לאחר מכן הוביל אותי אל משטח מתכת גדול שנמצא סמוך לפתח הגשר. אחד הפועלים חבש לראשי קסדה אדומה, ופועל אחר עלה משפת הנהר וקישט את הכובע בזר פרחים לבנים. מנהל-העבודה הביט בי בחיוך וסימן לעובדים שהכל מוכן. הם הושיבו אותי על המשטח, בראש ערימה של אבנים מסותתות. אחד מהם חיבר בזריזות את המשטח לשלשלות ברזל, וסימן בידו בתנועה מעגלית למפעיל העגורן. הזרוע הענקית הרימה אותי עם הכבודה והניחה אותנו באמצע הגשר. פועלים שנמצאו במקום ניתקו את הכבלים וחיברו אותם לזרועו של עגורן אחר שעמד בעברו השני של הנהר. זו הניפה אותי לגובה של יותר משלושים מטרים. ריחפתי מעל לזרם המים. הצצתי בסקרנות בגוזלי החסידות, וכעבור רגעים אחדים נחתתי בצידו השני של הגשר. הנפתי את ידי לעבר טרחאנו ואנשיו, ומיהרתי אל העיר.
קבוצה גדולה של סקרנים שנאספה במקום הריעה לי כשנכנסתי בשער-הנהר הקרוע בחומה, ראשי מעוטר בקסדת פלסטיק ובפרחים. חייכתי באושר: איזו כניסה מלכותית!
למחרת בבוקר, כשהתעוררתי בחדרי, הבטתי סביבי ונוכחתי לדעת שאין סימן וזכר לזר הפרחים ולקסדה.
ג. דוניה חוספינה
מוכרת הפרחים הגמדה היתה מבוצרת כדרכה מאחורי דליים שטבלו בהם דליות, כריזנטמות, ורדים וענפים כתומים של פצעי המושיע. הדוכן, שניצב מול מנזר 'המשרתות הנאמנות של מריה', הבטיח לה פרנסה בשפע ומידע מעודכן על המתרחש ברובע. באחד הדליים בחשה אם-המנזר, שבכל בוקר באה לקנות ורדים לבנים לקישוט מזבח הכנסייה.
"אצלך שום דבר לא משתנה," חייכה אלי הגמדה בחביבות, ואצבעותיה העבות קטמו בזריזות עלים כמושים. "רק הגעת וכבר את אתה רץ אל דוֹניה חוֹסֶפינה!"
"אַמֶליָה, את רכלנית חשוכת מרפא... וזה חטא שדינו מוות!" נזפה בה האם רוֹסאריוֹ, "תני לו פרח אחד על חשבון המנזר. יש לי הרגשה שהוא יזדקק לו יותר מהמשיח!"
אמליה הושיטה לי בידה הקצרה ורד אדום לוהט, וצירפה לו חיוך של יודעי נסתרות.
האמת היא שלא היה צורך לטרוח בין קפלי הבצל, כמאמר הפתגם הספרדי, על-מנת לחשוף את סודי. בכל ביקורי בסלמנקה ביליתי יותר זמן בבר של דוניה חוספינה מאשר באולם-הקריאה של הארכיון.
הבר, שנקרא על-שם חנה, הסבתא של ישוע, אינו אלא גומחה קטנה החצובה בסלע שהחומה העתיקה בנויה עליו. יש בו רק שני שולחנות נמוכים, ולצידם שרפרפי עץ. רוב המבקרים עומדים ליד הדלפק, שותים בירה או יין, טועמים ממבחר הטאפּאס ומזינים את עיניהם בבעלת המקום. הדבר הבולט ביותר בבר היא הטינופת. הספרדים רגילים להשליך הכל ליד הדלפק ומתחת לשולחנות: מפיות נייר וקיסמי עץ, בדלים וחפיסות סיגריות מעוכות, גלעיני זיתים ופרוסות לחם נגוסות למחצה – כאלה שסבי נהג להרים, לנשק ולהניח בגומחה שבקיר. רצפה נקייה היא הוכחה נחרצת לאיכות הירודה של בר או בית-קפה, ודוניה חוספינה חרדה לשמה הטוב. היא עוברת עם מטאטא קש מדולדל-שיער ואוספת את הזבל רק פעם אחת ביממה, ממש לפני הנעילה, בשתיים לפנות בוקר. בזכות הפופולריות שלו, בר סנטה אנה זוכה מדי שנה, ללא קושי, בתואר הנכסף "הבר המלוכלך ביותר בסלמנקה". תעודות ההוקרה מטעם אגודת שוחרי היין הקסטיליאני, ממוסגרות ומקושטות בפרחים מפלסטיק, מפוזרות על הקירות בין תמונותיהם של המטדורים האהובים על דוניה חוספינה.
הגברת מאחורי דלפק המשקאות היא הדמות הנערצת ביותר ברובע וֶרָה קְרוּס. האשה הגדולה, בעלת השדיים השופעים והשוקיים האדירות, שנראית כאילו יצאה מסרט של פליני, לובשת תמיד חולצה צרה והדוקה וחצאית מיני קצרצרה. הסטודנטים שממלאים את המקום בכל שעות היום והלילה מכנים אותה "לָה וירְגוֹ פּוֹטֶנְס", הבתולה בעלת-העוצמה. כשהכינוי מגיע לאוזניה היא מתיישבת על הבר ליד ברזי הבירה, רגליה מתנדנדות באוויר, חצאית המיני נדחקת למעלה וחושפת תחתונים אדומים שרקומים עליהם פרחים בכחול. חוספינה מחזיקה בכוסית הנצחית שלה, אניס צ'ינְצ'וֹן מתקתק, מרימה אותה לעבר הסטודנטים ואומרת בקול רועם:
"פּוֹטֶנס – כן, ועוד איך. אבל וירגוֹ? מישהו מוכן להתערב?"
אני לא מכיר אף סטודנט שנענה אי-פעם לאתגר.
דוניה חוספינה הסתערה לעברי, ושדיה נמעכו בחדווה על חזי.
"דוֹס גַרדֶניאס פּארָה טי...." לחשתי באוזנה את שירו של אנטוניו מָצ'ין, האהוב על שנינו, ותקעתי את הוורד בשיערה.
"גרדניות בתחת שלי!" אמרה ואצבעותיה העמיקו בתלתלי ראשי, "העיקר שאתה פה... פּוּטה מַדרֶה דֶה דיוֹס! כל-כך הרבה זמן..."
חוספינה הושיבה אותי במקומי הקבוע, והניחה לפני כוס ריוחה אדום וצלחת של בוטנים קלויים במלח. בהיתי בתנועותיה שאינן יודעות לאות, ונבואתה של רוסאריו אם-המנזר העלתה בי הירהורים. ואולי העלתה אותם טרדת הכאב בשן הטוחנת. רובע ורה קרוס, שבליבו ממוקם הארכיון ובשוליו נמצא הבר, היה עד לפני חמש מאות שנה הרובע היהודי של סלמנקה. לא פלא שכינו אותו "רובע הצלב האמיתי" – כאילו ביקשו לסלק לא רק את שוכניו אלא גם את רוחות-הרפאים שלהם... טעמם המלוח של הבוטנים התפוגג בפי בכל לגימת יין. בין בוטן לבוטן נזכרתי שממש פה, ליד הבר, התגורר היהודי המפורסם ביותר של סלמנקה, צייר המפות והמתמטיקאי אברהם זַכּוּת. אומרים שבזכות המפות שלו קולומבוס מצא את דרכו בימים... מצא? שאלתי את עצמי במאמץ נואש ללכוד שבריר של בוטן שנתקע בחור בשן באמצעות גפרור חצוי לשניים; משהו היה שגוי שם, במפות או בניווט, אם במקום להגיע לחופי הודו, גילה קולומבוס עולם חדש... מאברהם זכּוּת ומבני קהילתו לא נותר זכר, לא שרידי בית-כנסת, אפילו לא אבני מצבה מנופצות. סימטאות הרובע היהודי נבדלות משאר סלמנקה רק בזכות השם הנוצרי כל-כך.
דוניה חוספינה עברה ליד שולחני, כאילו באקראי, ומילאה את כוסי. התנועה הנדיבה של האשה הגדולה הזכירה לי ימים רחוקים, מראשית היכרותנו.
לילה אחד נשארנו לבד בשעת הנעילה. בעוד אני מפזר נסורת לחה על הרצפה ומכין את הבר ליום המחרת, נפלה על דוניה חוספינה עגמימות נוסטלגית. כדרכה התיישבה על הדלפק, וירכיה הגדולות נעו בקצב זו לעומת זו.
"אני כמו ספרד," אמרה לי דוניה חוספינה. "השנה הגורלית בחיים שלי היתה 1975. הייתי בסך-הכל בת עשרים וחמש, וכבר נשואה שבע שנים. זו היתה גם השנה שהאיש עם העצירות" – כך נהגה לכנות את פראנקו – "התפגר ולקח איתו לגיהינום את המוסר הקתולי... שמתי לב שבעלי, כשהוא מכניס את הידיים מתחת לשמיכה וממשמש, כבר לא מבחין אם זה הירך שלי או שלו. זרקתי אותו מהבית. לך תחפש ירכיים חדשות, אמרתי לו. קניתי את החור הזה ועשיתי את הבר... בר של חופש!"
"יקירתי," התגריתי בה, "אל תספרי לי מעשיות. את שוכחת שאני יודע משהו על ספרד ועל הנשים שלה באותם ימים!"
דוניה חוספינה שילבה את רגליה והניפה אותן לפנים. חצאית המיני העפילה במעלה גופה המלא. היא הביטה משועשעת בעיני הנעוצות בעורה החום, המכוסה פלומה זהובה, ואמרה בלעג:
"מה שאתה יודע זה מהספרים, איפה שהכל מסודר, ולא מהחיים, איפה שהכל בלגן. אז בוא ואני אספר לך איך זה היה."
שכבנו חבוקים על הדלפק בין ברזי הבירה ובקבוקי היין.
"כשהייתי ילדה, אמא שלי היתה מעריצה גדולה של פראנקו, והרבה פעמים היא סחבה אותי לאסיפות שלהם בפּלאסה דֶה טוֹרוֹס. בכל פעם שהיתה רואה את החנרליסימו נואם, היא היתה מתעלפת, אצלה זה היה עניין אורגזמי... למה אני מספרת לך את זה? כי בכל חודש היה מגיע אלינו הביתה 'ביטאון הנשים הפלנחיסטיות'. מהעיתון הזה למדתי שיש דבר כזה שנקרא "אהבה חופשית", ושזה דבר שמקובל אצל עובדי-אלילים, כופרים וקומוניסטים. ואני, שלא האמנתי באלוהים ובפּוּטה שילדה אותו, דווקא בגלל זה רציתי להיות קומוניסטית, בגלל האהבה החופשית... אבל מה, היתה לי בעיה: האדומים היו אז אסורים לפי החוק, אפשר היה לפגוש אותם רק בבתי-הסוהר. בימים שפראנקו גסס קניתי בשוק הפשפשים כובע פרווה בצבע חאקי עם כוכב אדום ובאמצע שלו סמל של פטיש ומגל. שנה לא הורדתי את הכובע מהראש, לא בחורף ולא בקיץ. אמרתי לעצמי, אם יש קומוניסטים בסלמנקה, לפי הכובע הם יידעו שאני משלהם...
"ביום לוהט אחד אני יושבת בקפה לאס טוֹרֶס, בפּלאסה מאיוֹר, הכובע פרווה של הצבא האדום על הראש שלי, והזיעה זורמת על הפנים ועל העורף יותר מהמים של הטוֹרמֶס. אנשים הסתכלו עלי כמו על איזו משוגעת, כובע כזה באמצע הקיץ של סלמנקה... הזמנתי לארוחת בוקר צ'וקולאטֶה עם צ'וּרוֹס וקוקה-קולה עם הרבה קרח בשביל הקירור. בשולחן שלידי ישב אֶל פּוֹאֶטָה, אתה יודע, זה המשורר שמוכר את הספרים שלו בכיכר בפינת כנסיית סן מרקוס. הוא נעץ בי עיניים איזה רבע שעה ובסוף אמר לי: 'יש לך אומץ-לב הרואי, קָמָראדָה!' ככה, בזכות המשורר הורדתי את הכובע-פרווה והלכתי לאסיפות של הקומוניסטים, למרות שהם היו עדיין במחתרת. מה אגיד לך... איזו אכזבה, הכל קשקושים! מרקסיזם-לניניזם, מהפכה, יום המחר שישיר לעמלים. ואני אומרת להם: ומה עם האהבה החופשית? רק בגללה באתי אליכם! ואז הם מתחילים לצעוק עלי, שיש לי מושגים של בורגנית, שזה מתאים לאימפריאליסטים האמריקאים והצרפתים. בקיצור, ברחתי מהם מהר. אל תצחק, הייתי אז בחורה תמימה..."
לפעמים, אחרי שסגרנו את הבר, דוניה חוספינה היתה באה איתי אל הדירה ברחוב מוכרי הספרים. שכבנו מכורבלים במיטת הברזל החורקת, גופי הצנום נדחק אל גופה האדיר כמו גור-כלבים המבקש לשוב ולהיבלע בגופה של אמו. היא חרשה באצבעותיה את שיערי הארוך ואמרה בגילוי-לב:
"זה מוזר איך הדברים עובדים בין גברים ונשים... זה יותר מסתורי מהשילוש הקדוש, אתה לא חושב? עם כל אחד זה משהו אחר... איתך למשל, זה לא בדיוק הזיון עצמו, יש לך פּיטוֹ קטן בשביל המימדים שלי, אבל אני יכולה להרגיש את הרעידה המתוקה בסיר-הלחץ שלי רק מללטף את התלתלים שלך... ואתה?"
"אצלי זה קצת יותר מורכב..." עניתי ודמותה של ויקי ניצבה מולי. באמת לא איכפת לי כל ההתפרפרויות שלך, אמרו עיניה האפורות, העיקר שתשמור את הסיפורים שאתה ממציא רק בשבילי!
"מה קרה לך?" דחקה בי חוספינה, "על מה אתה חולם?"
"אני... אני חושב שאצלי זה בעיקר הפנטזיות, ואולי ההזיות... מי יודע? אבל זה גם בגלל שאני יודע שתמיד תתני לי את היין הכי טוב!"
"אתה בן-זונה חמוד," היא לחשה באוזני.
אין שום בר, קפה או מסעדה בסלמנקה שאפשר למצוא יין כל-כך משובח כמו אצל דוניה חוספינה, בטח לא במחירים כאלה. גם זאת יש להוסיף לסגולותיה המופלאות של בעלת המקום. בכל יום חמישי, כשיצאתי מהארכיון להפסקת צהריים, הייתי רואה את המשאית הקטנה של הבּוֹדֶגָה לאס דוּאֶניאס מגיעה אל פתח הבר וחונה בסימטה הצרה. מן המשאית יורדים תמיד סניור דואניאס עצמו, ועימו הבחור הצעיר שעובד אצלו בבית-המסחר למשקאות חריפים. הפועל מוריד שתי חביות יין אדום, אחת ריוחה ואחת ריבֶרָה, נכנס לבר ומציב אותן ליד הדלפק, וכעבור כמה דקות יוצא עם שתי חביות ריקות, מעמיס אותן על המשאית והולך לאכול ארוחת צהריים בבר ממול, ה'אַוֶה טוֹרוּטָה'. בעל הבּוֹדגה, לעומת זאת, ניגש אל ראי המשאית, מסרק את מעט שיער-השיבה שעל ראשו, בוחן שמא דבק דבר-מה בשיניו התותבות, מיישר את העניבה המרופטת, מורח על פניו הקמוטים מי-קולון, ושם פעמיו בצליעה מאוששת אל הבר. כעבור שעה, בדיוק הזמן הדרוש לפועל לסיים את הארוחה, יוצא סניור דואניאס מהבר וחיוך עליז מאיר את פניו. אחריו מופיעים פניה של דוניה חוספינה. היא פותחת את הדלת ותולה עליה את השלט "פתוח".
סימפוניה של ריחות וטעמים מתנגנת בבר סנטה אנה, ואפילו הענן הכבד של עשן הסיגריות אינו מצליח לכסות עליה. מביני-דבר נוהגים לפתוח בשתיים-שלוש חתיכות קטנות של תפוחי-אדמה אפויים. הרוטב האדמדם שבו הם שרויים עוטף את הלשון ומשחרר את חוש הטעם. פרוסות דקיקות של חצילים מטוגנים בשוּם מאריכות את העינוג כניגון איטי ומתמשך. זה הזמן לעשות הפסקה קצרה, לשטוף את הארמון בשתי לגימות קצרות של יין אדום כדי להכינו לשיא: אשכי פר צלויים.
מי שנהנה מהם יותר מכל הוא סוחר היין הישיש. מהפינה הקבועה שלי אני רואה אותו נועץ עיניים בחזה הקיסרי של דוניה חוספינה, מגרד ביד שמאל את תחתית הבטן ובימנית תוקע קיסם באשך של פר. סניור דואניאס מגיש אותו לפיו ביד רועדת והלשון מגלגלת את האשך מצד לצד בחלל אנין-הטעם... מי שאינם בקיאים באומנות אכילת האשכים יכולים לחשוב שהוא נוהג כך בגלל החום המופלג של הצלי, אבל הניסיון מלמד שתנועה זו חיונית כדי לחוש במעדן הפריך בכל שטחי הלוע.
לא מעט מבין הסועדים בבר נרתעים מהמחשבה שאשך מטייל בפה שלהם. לאלה שומרת המבשלת הנפלאה שיא אחר: נחירי חזירונים יונקים מטוגנים בשמן עמוק: חתיכות סחוסיות שמתפצפצות בפה כמו טוגנים ארוזים בשקית, ושאת טעמן אי-אפשר להסיר מהפה במשך ימים.
כאקורד סיום לחגיגת הטאפּאס מציעה דוניה חוספינה פרוסות דקות של נקניק-דם, הנקרא בפי בני המקום מוֹרסייה.
המורסייה של בעלת הבר אינה סתם מעדן, היא מאורע. פעם בשנה, באחד-עשר בנובמבר, הוא חג מרטין הקדוש, היא סוגרת את המקום לכמה ימים, ונוסעת לכפר הולדתה שבהרים המתנשאים ממערב לעיר, סמוך לגבול פורטוגל. ימים אלה של תחילת החורף הם ימי שחיטת החזירים, ודוניה חוספינה חוזרת עם מלאי מחודש של מוֹרסייאס, ועם הרבה סיפורים.
"החזירים אסור לטעות בהם," היא מספרת ללקוחות שבולעים כל מילה בתאווה. "אלה בעלי-חיים חכמים. כמו שאומרים אצלנו בכפר: כמה שיותר מסריחים – ככה יותר אינטליגנטים! תיקחו למשל את פראנקו... לא, אני לא מתכוונת לאיחוֹ דֶה פּוּטה, אלא לחזיר שלי שנולד ביום שהחנרליסימו התפגר. אז קראתי לו על-שמו, בגלל שאני מאמינה בגלגול נשמות. מה אגיד לכם, החזיר הזה יצא עם לב שחור כמו ההוא, אבל יותר פיקח ממנו. ומה שיותר חשוב, לא היה אימפוטנט כמוהו וגם לא סבל מעצירות... הפעם החלטתי שזהו-זה, הגיע יומו: אכל, ליכלך, הרביע כל חזירה שהיתה בסביבה... די, מספיק לו. צריך לשחוט אותו לפני שימות מזיקנה. קמתי בחמש בבוקר והלכתי עם הקפה למחסן להשחיז את המאכלת. נכנסתי לדיר, הסכין חבוי מאחורי הגב שלי, וקראתי לו: פראנקו, פראנקו, בוא תראה, הבאתי לך מה שאתה אוהב! חזיר, אתם יודעים, אוכל הכל, אבל זה, המעדן שלו זה מרצפנים טבולים בדבש שאמא שלי מכינה, ואני אוהבת לפנק אותו. אני צועקת וצועקת ופראנקו לא בא! הממזר ידע מה מחכה לו. אני אומרת שהוא ברח בגלל שהוא שמע את רעש ההשחזה של הסכין. הכומר שלנו דון פרנסיסקו אומר שזה לא יכול להיות. חזיר, לפי דעתו, אפילו אם הוא חכם כמו פראנקו, לא מבין בהשחזת סכינים. לפי התיאוריה שלו החזירים יודעים בעל-פה את הסַנטוֹראל, לוח הקדושים, ובמיוחד הם שמים לב ליום סן מרטין..."
"חוספינה!" אני קורא אליה מהפינה שלי, "איך את יכולה להאמין בשטויות כאלה?"
"האמת שגם אני לא כל-כך האמנתי," היא אומרת במבוכה. "אמרתי לו: 'דון פרנסיסקו, אם החזירים לא מבינים ברעש של השחזת סכין, אז בטוח שהם גם לא יודעים לקרוא... והוא, הכומר, אמר לי שבאמת הם לא יודעים לקרוא, אבל הם יודעים את הסנטוראל בעל-פה בזכות השדים שישוע הכניס לתוכם, כך כתוב באוונגליון... ואני לא מאמינה באלוהים, אבל בשדים אני כן מאמינה."
"ומה קרה בסוף לחזיר פראנקו?" שואל סניור דואניאס שנפשו קצה בדיונים תיאולוגיים מסובכים.
"הא! פראנקו שלי," אומרת דוניה חוספינה בחיוך של סיפוק, "ברח אל הגבעות. כל היום חיפשנו ולא מצאנו אותו. הוא חזר רק למחרת בבוקר, כשנגמרה השחיטה, דחף את האף הארוך והוורוד שלו בין הרגליים שלי, ריחרח וחירחר בסיפוק. אולי בשנה הבאה יבוא גם היום שלו..."
אצל דוניה חוספינה למדתי שאין קשה מנקמת המורסייה. כמו התֵריאק בזמנו, נקניק-הדם נודע ברחבי קסטיליה כתרופה בדוקה לכל התחלואים, ובמיוחד יפה כוחו להגדיל את השרביט ולהקשותו. לכן הוא מכונה בפי בני סלמנקה "שמחת הקשישים". לילה אחד, לאחר שהבר התרוקן ונותרנו רק שנינו, היא ליטפה את הבליטה שהלכה ותפחה במכנסי, ולמרות מחאותי פירטה באוזני את סדר המעשה:
"צריך לקשור את החזיר חזק ושניים מחזיקים אותו שלא יזוז. המסכן יודע בדיוק מה מחכה לו והוא צורח 'חי-חי-חי!' ממש כמו אצל בני-אדם, הצריחה הזאת מבליטה את עורק הצוואר, וזה בדיוק מה שצריך: דקירה אחת מדויקת והדם פורץ כמו מזרקה. אל תעשה לי פרצוף כזה... מדובר בחזירים, ולא בריוחאנוס שלך! טוב, את הדם אני אוספת בכלי נחושת מיוחד שבו השתמשה עוד הסבתא שלי. אחרי שהחזיר מת, האבא שלי משרה אותו בחבית מלאה במים רותחים, תולה אותו על וו ופושט את העור שלו. כשפותחים את הגוף של החזיר לכל חלק יש ערך, אבל אני לא מתעסקת בזה, אני שולפת רק את המעיים, מנקה אותם היטב וממלאת אותם בנוזל שנקרש ומשחיר בהדרגה."
כל הנשים ההרריות מכינות את המורסייה באותה דרך, ואף על-פי-כן לכל מורסייה טעם מיוחד וסגולות משלה. הכל תלוי בכמות השום, ובעיקר בתערובת המיוחדת של עשבי התיבול שהוכנו מבעוד מועד. דוניה חוספינה שומרת באדיקות על הרכב התערובת שלה. ראיתי נשים שנכנסו לבר והציעו לה סכומי כסף גדולים תמורת גילוי המרכיבים. לשווא, הווירגוֹ פּוֹטֶנס מעולם לא התפתתה... היא העדיפה להתענג על הנקמה: גברים בגיל העמידה, מהודרים בחליפות שלושה חלקים תפורות על-פי מידה, שבדרך-כלל רגלם אינה דורכת ברובע ורה קרוּס, ולא עולה על דעתם לברך את דוניה חוספינה לשלום כשהם נתקלים בה ברחוב, נאלצים לשרך רגליהם לבר סנטה אנה. נבוכים כמו בפתח מרפאתו של אורולוג, הם ממתינים בתור כדי שתחתוך בשבילם שניים או שלושה נתחים של מורסייה.
לפעמים, בלילות קיץ קודחים, לא הייתי נכנס לבר אלא יושב בחוץ על מדרכת האבן, ובידי קנקן גדול של בירה קרה. אהבתי לצפות בסטודנטיות הלבושות בחצאיות מיני מעכסות במעלה הסימטה בדרכן אל ספריית לוֹס אַנְחֶלֶס. בתקופה זו הספרייה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, וקול הצחקוקים של הנערות נמסך במוזיקה שבקעה מן הבר ושטפה את הרחוב. גם בעניין זה סנטה אנה שונה משאר בתי-הקפה והיין של סלמנקה. רוב הקסטיליאנים בזים ללחנים האנדלוּסיים המלנכוליים שכמעט תמיד פותחים בקריאת "אייי...!"; הם לא מתפעלים במיוחד מפריטה וירטואוזית על גיטרה, ועוד פחות מכך ממחיאות הכפיים ומִרקיעות העקבים הקצביות המלוות אותה. לאוזנם החרבה, המוזיקה הצוענית אינה אלא "פייסטה של ברברים", או במקרה הטוב "הצגה מטופשת לתיירים". דוניה חוספינה, לעומת זאת, היא חסידה מושבעת של פלמנקו. למן פתיחת הבר בעשר בבוקר ועד לנעילתו בשתיים בלילה, בוקעים ממנו מקצבי הסוֹלֶדאד, הבּוֹלֶרִייאס, הסוֹלֶאַרֶס והמַרטינֶטֶס, ולמתלוננים, וכאלה לא חסרים, היא אומרת: "מי שזה לא מתאים לו שיילך למקום אחר! בשבילי זו לא סתם שירה, זה כמו לצלול לבאר עמוקה כדי להוציא את הכאב מהתחתית!"