לעילם קריגר, איש שירותי הביטחון הישראליים, מגיע מידע על כת יהודית לא מוכרת, הרואה בשאול המלך את מייסדה. מדובר באנשים נחושים ומסוכנים, המזהים את מדינת ישראל עם בית דוד ההיסטורי, ומעוניינים לחדש את קרב הדמים בין שתי השושלות העתיקות – בית שאול המובס ובית דוד המנצח. תחילה מתקשה עילם להאמין לסיפור הפנטסטי, אך אט-אט הוא נסחף לתוכו וחושף את סודותיו. הוא מגלה עולם נסתר של יצרים עזים ומסורות חתרניות, הרוחש כבר אלפי שנים מתחת לפני השטח של ההיסטוריה היהודית, ומצפה ליום הנקמה. מכאן מתגלגל סיפור מתח תזזיתי שמתפתח בשני כיוונים: אחורה, אל סודות העבר המושתקים של בית שאול, וקדימה, אל ההתקוממות המתוכננת. המורדים מעוניינים לנצל את קנאותם של המתנחלים כדי לקעקע את יסודותיו של המשטר הישראלי, וכמהים להשיב לתחייה את מורשתם האבודה: זו של שאול שיצא לבקש אתונות ומצא מלוכה, של בעלת האוב ושושלת הנשים החזקות שהיא מייצגת, ואפילו של אויביו המרים ביותר של בית דוד: העמלקים. הרומן נע על גלים של כאב, קסם ומסתורין, נודד בין יבשות ועידנים, ומנהל בתוך כך חשבון נוקב עם ההיסטוריה היהודית, ועם אלה המתיימרים להיות יורשיה החוקיים.
מן הביקורת:
"כיאה למותחן היסטורי אינטליגנטי, מרתק ועתיר ידע ודמיון, יש כאן עלילה מסובכת ומפותלת בהווה אשר שורשיה נעוצים עמוק בעבר, והוא מרמז על משהו שעלול לקרות לנו בארצנו השסועה והקרועה... חגי דגן משאיר את הסוף פתוח, בתבונה רבה. הוא אינו מלעיט את הקורא בתשובות אלא משאיר לנו את הכבוד והעונג להגיע אליהן בעצמנו."
ראובן מירן, הארץ (ספרים), 29.11.05
"ספרו החדש והמצוין של חגי דגן הוא ספר סקסי ועסיסי על יהדות, מתנחלים, השב"כ ושושלת שאול המלך... אמירה נוקבת של דגן, שבונה את המיתוס החלופי השאוליסטי באופן מרשים ואמיץ למדי. תענוג."
מיה סלע, תל-אביב, 26.11.05
"ספרות פנאי משובחת, מהז'אנר הבלשי-קונספירטיבי-היסטורי... דגן חולש היטב על ידע היסטורי-תרבותי שמעניק סבירות לקונספירציה ה'שאוליסטית' שבספר ומצליח לייצר מתח שנשמר לכל אורכו."
אריק גלסנר, מעריב (ספרות), 26.11.05
"רומן מתח המבוסס על הרעיון המבריק להפליא של מיני מחתרות וכתות חתרניות, קונספירטיביות, השוטמות את היהדות, הנצרות והציונות ואוגרות אגדות ונשק כדי לחולל מהפכה אלימה ולהמליך על ישראל מלך מן השושלת הסודית של צאצאי שאול המלך ובעלת האוב מעין דור (לא יטעה לחלוטין מי שייזכר ב'צופן דה וינצ'י', אף ש'למלך אין בית' עולה עליו כמעט מכל בחינה)."
אסף שור, כל העיר, 26.11.05
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2001 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
עילם עצר בבית-הקפה הקטן שבו נהג לפעמים לנסות לארגן את מחשבותיו. הוא חיבב את המקום בשל הקפה המצוין, מיגוון העיתונים, השקט, ובעל-הבית הזעוף והשתקן שעורר בו אמפטיה מיידית. אפשר היה לשבת שם ולחשוב, לנסות להכניס סדר בדברים גם אם סדר של ממש אינו אפשרי. הוא ישב שם איזה זמן, משרבט חצאי מילים ורבעי משפטים בפנקסו, מתקשה להתרכז. מאז שאבא שלו נעלם נפער באמצע ראשו מין מקום חלול ששאב אליו את כל שברי המחשבות. מאז שהוא נעלם... עילם נזכר בדברים ששמע פעם בקורס "חורבן וגאולה" שהעביר פרופסור צווייפל באוניברסיטת בר-אילן. הוא ישב בקורס ההוא רק משום שרצה להתחקות אחרי שני סטודנטים שהקימו תא בשם "חרב דוד". הם נהגו לשבת בשיעור ולהחליף פתקים, ועילם חשד שהשיעור משמש להם מסגרת להעברת מסרים.
מיום שחרב בית-המקדש, חזר אליו כעת קולו החורק של צווייפל, ניטל טעמם של דברים. ניטל טעמם של פירות, ניטל טעמה של ביאה... קולו של צווייפל נותר יבשושי ונטול רגש, אבל מישהי בכיתה הצביעה ואמרה שזה מזכיר לה שיר אחד: "אין ענבים בגפן, ואין תאנים בתאנה, והעלה נופל ויורד הצל ואין לנו תקנה."
נכון, אמר צווייפל, וקולו התענן, אין לנו תקנה. אולי עוד לפני חורבן הבית כבר לא הייתה לנו תקנה. אולי מאז ומעולם. בשלב ההוא קפץ אחד משני הסטודנטים של "חרב דוד" וצעק על צווייפל שהוא כופר בעיקר. ומהו העיקר, שאל צווייפל בקול רועד במקצת, מהו העיקר, אביתר?
מה אזלהוטר רוצה ממנו עכשיו? כמה שנים כבר עברו מאז הגיע אליו בתור אסיסטנט. למעשה הגיע אליו כדי לתהות על קנקנו מטעם היחידה, עקב חשדות שהצטברו בדבר פעילויות לא ברורות שלו. דבר לא התברר והפעילויות נותרו בלתי ברורות. עילם זכר את המפגשים ביניהם כחוויה לא קלה ולא נעימה במיוחד. אזלהוטר היה קצר רוח, הרבה להרעים עליו בקולו הניחר, גער בו על כך שהוא יהודי מדי, ואפילו שאל איך זה שמישהו שבא מבית כמו שלו מתעניין כל-כך בבית דוד. עילם חשב שהוא מתכוון לשאול איך זה שמישהו שבא מבית חילוני ומקיבוץ של השומר הצעיר מתעניין ביהדות. התשובה הייתה שזו ההצבה שהוא קיבל מהיחידה, אבל לאזלהוטר אמר אז שיש לו נטייה לחקור את מה שזר לו ורחוק ממנו. התשובה לא הניחה את דעתו של אזלהוטר, והוא הפך עם הזמן תוקפני יותר ויותר כלפי עילם וכלפי עבודתו שלא הניחה את דעתו. הוא לא הסביר את התנגדותו הגוברת. עילם מצידו חש איבה גואה כלפי אזלהוטר, ובו בזמן חש שהאיבה הזו מכסה על משהו אחר, אחר לחלוטין, משהו שהוא עצמו לא היה מוכן להודות בו.
מה זה היה? אולי מין תערובת תמוהה של יראה ואהבה? כמו אל אב גדול ואבוד? למה? למה דווקא אזלהוטר, אותו נפיל שואג עטוף תמידית בענני עשן, עורר בו מין חמלה ומורך-לב? פתאום, במבט לאחור, נראה לו אזלהוטר שביר עד כדי פריכות בזעמו הניחר. אבל למה כעס כל-כך דווקא עליו, על עילם, ולמה נדמה היה שבדרכו הנזעמת והמסורבלת הוא מנסה להתקרב אליו? למה הקיף אותו בכעסו הרעוע, למה גישש אחריו בהלצותיו החבוטות? אולי חש גם הוא, כמו עילם, באיזה תווך עמוס ועמום מפרפר ביניהם? אולי חשש גם הוא, כמו עילם, מן התווך הזה הלא מפוענח?
תפקידו כאסיסטנט לא נמשך זמן רב. בלאס לא היה מרוצה ממצב הדברים בינו לבין אזלהוטר, והוא שלח את נחום להחליפו. נחום נהג להסתובב במסדרונות האוניברסיטה יגע, משועמם ונחבא אל הקירות. עם הזמן התקרב עילם לנחום והפך את עצמו לאדם היחיד בחייו, שלפני-כן היו סגורים בפני שאר העולם. עילם שאל את נחום איך הוא נהיה מין מרגל-קמפוס, ונחום אמר שלעשות ריגול כבד יותר הוא בטח לא מסוגל, ושחשבו שהוא מתאים לתפקיד כי יש לו מראה קלאסי של סטודנט נצחי. קצת מוזנח, מפוזר, לא מתקשר, אחד ששכח שצריך גם להתחיל את החיים מתישהו. הם לא יודעים, הוסיף בסגנון הדיבור העייף שלו, הבלתי נלהב, הבולם יותר מאשר דוחף, שאני בדיוק ההיפך מסטודנט נצחי, כי בעצם שום דבר לא מעניין אותי באמת. שום דבר.
עילם הוסיף להרהר במסה הדחוסה והעמומה ההיא שרבצה בינו לבין אזלהוטר גם כשיצא מבית-הקפה ונסע לאוניברסיטה, וגם כשעלה לקומה העליונה של בניין רוזנברג. כשיצא מן המעלית קידמה אפלולית מעובה את עיניו. לא רואים כמעט כלום, רטן לעצמו, מאמץ עיניו במסדרון הצר, מנסה לקרוא את התוויות הקטנות שלצד הדלתות, מתקשה להיזכר מתי היה כאן לאחרונה. פרופסור ויניגר, פרופסור צוקרשטיין, דוקטור פומרנץ, או, הנה הוא, פרופסור אזלהוטר. עילם שלח יד מהססת מעט לדפוק בדלת אבל עצר לרגע.
נמאס לי מכל השטיקים של הגרזון הזה! הרעים מעבר לדלת קולו הצרוד של אזלהוטר. מה הוא מביא לי אנשים מתחת לאף, ועוד למדור שלי! בטח שאני יודע שיש לו קשרים טובים אצל הרקטור! הרי מה שצריך בשביל קשרים טובים זה לקשקש הרבה באיבר האחורי ההוא! ראש אין לו, אבל זנב... הרי האיש הזה לא כתב שורה אחת ראויה בחיים שלו! הרי כל הקריירה האקדמית שלו בנויה על הערות שוליים להערות שוליים, על לא להגיד אף פעם כלום חוץ מכל מיני פראזות כמו "אנו זקוקים לפיתוח מתודולוגי של הגישה הפרשנית"! למה אני צריך שגם אצלי במדור, במקום היחיד שבו עוד מתייחסים למה שכתוב, יתחילו לדבר על "גישה בינתחומית לסוגיית המיתוס"? לא ולא! הפעם השרלטן הזה חצה גבול אחד יותר מדי, וכאן הוא ייעצר! אני אחשוף את ערוותו ברבים! שמעת? מצידי את יכולה להגיד לו את זה מילה במילה!
קול טריקת השפופרת הגיע חד וברור לאוזניו של עילם. הוא המתין רגע ודפק קצרות על הדלת. כן, כן, עלה שוב הקול הצרוד באוזניו. הפעם כבר לא הרעים, ובכל זאת הוא נשמע לעילם ניחר ונרגן, כתותח עשן שירה יותר מדי.
ענן סמיך קידם אותו בכניסתו. גם כאן שררה אפלולית. הקירות היו חשופים כפי שזכר אותם, ערימות ספרים התגבבו זעיר פה זעיר שם, ספה מהוהה עמדה בצמוד לקיר, ובקצהו המרוחק של החדר הקטן, מאחורי שולחן עץ משרדי פשוט וסתמי, נראתה רעמת שיער אפור-לבן טובלת בשלולית אור צהבהב, אפופה בתמרות עשן המתאבכות במרץ זו אל תוך זו.
שלום, אמר עילם. קולו רעד במקצת והדבר עורר בו זעם.
כן, כן, המהם קולו הניחר של אזלהוטר מתוך ענני העשן.
אז מה העניין? שאל עילם.
יום קודם, כשקיבל ממנו את שיחת הטלפון, לא התפלא על כך שאזלהוטר נוהם עליו בדרכו הגסה, כמו מאשים אותו במשהו, כאילו הוא ממשיך ויכוח שהיה ביניהם שנים לפני-כן, מתעלם לחלוטין ממרחק הזמן, אבל התפלא שהוא פונה אליו בכלל ומזמן אותו למשרדו בשל עניין דחוף למדי, כלשונו. אפילו באקדמיה מתעוררים מדי פעם עניינים דחופים, רטן, כמו להסביר את עצמו. כעת התבונן בו עילם בתערובת של סקרנות וטינה שמשהו מן החשש הישן עוד ליחך את שוליה. אהבה ויראה, הרהר בזעף כשזקף אזלהוטר את ראשו לעומתו. רעמת שערו התרוממה מעל ערימה של ניירות מודפסים וחרגה מתחום שלולית האור. באפלולית הצטייר פרצוף גדל מידות, עז קווים, סבוך גבות, שולי השפתיים משוכים מעט מטה, מעצימים את המראה החמור, המפגיש חמיצות ונרגנות עם מין הוד קדומים.
כן, השמיע אזלהוטר לאחר שהות קצרה, בוחן אותו בהבעה שדמתה לעילם כמורת רוח. אני זוכר אותך. גידלת זקן.
עילם הנהן וחש אווילי למדי. למען האמת הייתה זו חתימת זקנקן כמעט סמלית, מעין מכתם במרכז סנטרו, ובימים אלה שקל להורידה לאחר שטאי בישרה לו שהיא משמינה אותו.
זקן גרמני, הוסיף אזלהוטר.
גרמני? השתאה עילם.
גרמני, קבע אזלהוטר בלי לטרוח להסביר, והשתתק.
עילם שתק גם הוא, מוטרד. לאזלהוטר היה כישרון לגרום לאנשים במחיצתו תחושת אי-נוחות.
העניין חשוב, אמר אזלהוטר לבסוף, ממעך את הסיגריה. קוצר רוח ניכר בנימת קולו. אבל הרי תמיד היה קצר רוח, אמר עילם לעצמו, מסדיר את נשימתו, דוחס את היראה הישנה אל תוך ענייניות מרוחקת, מקצועית, מתנכרת, וחושב על דמותו של אזלהוטר כפי שהצטיירה מתוך התחקיר שהכריח את עצמו לקרוא באותו בוקר כדי שלא להישען רק על היכרותו עם האיש. מן התחקיר, ששכן אחר כבוד במאגר התיקים הצנוע של היחידה, עלתה דמות אקסצנטרית, אימפולסיבית, לא האדם האידיאלי לשותפות סוד. גם הנאמנות עד כדי קורבן עצמי להשקפות אידיאולוגיות שטיבן לא תמיד התברר כל צורכו, והמעברים החדים והבלתי מוסברים שאפיינו את מהלך חייו, היה בהם כדי להטריד. צוין שם גם שיש לו בן שחזר בתשובה ומתגורר בהתנחלות.
אפשר לשבת? שאל עילם.
פרופסור אזלהוטר החווה ללא מילים על כיסא פרום ריפוד שעמד מול שולחנו. לפני הרבה שנים, פתח, התחלתי לחקור תופעה מסוימת. זה התחיל מזה ששטיינדופט מצא איזה טקסט על חתיכת קלף במערה צפונית לעפולה.
פרופסור אזלהוטר השתתק לזמן-מה, המהם משהו לעצמו מדי פעם, ומולל בידו את הסיגריה החדשה ששלף. אחר הזדקף והישיר מבט אל עילם. לא הצעתי לך קפה, אמר באיטיות, כנזכר במשהו, ועילם לא יכול היה שלא להבחין בנימת הרטינה שהתלוותה לקולו, כאילו נימוסים מהסוג הזה הם לטורח גדול עליו.
עילם הרים את ידו ונענע בראשו לשלילה.
אזלהוטר התבונן עוד רגע בעילם במבט ישיר, חודר, ובעילם התעוררה תחושה שהוא בוחן אותו, כמו מנסה לוודא משהו. אחר-כך פתח במפתח מגירת ברזל בארונית האפורה שלידו, והוציא צילום של מגילת קלף ועליה כתב עברי עתיק. תשמע, אמר:
אבנר נרצח בחברון. מעי עמשא נשפכו בגבעון. מפיבושת הרוג הורג בידי רֵכָב ובַעְנָה בגלעד. ראש שבע בן בִּכְרי הותז באָבֵל בית מעכה. אַרמֹני בן רצפה בת איה וחמשת בני מיכל בת שאול הוקעו בהר והימים ימי תחילת קציר שעורים. רק אני הקטן במי אבטח וממי לישועה ונחמה אייחל. קטונתי ונידחתי מאוד מאוד. אין לי רק אמי ומערתה.
נו, מה אתה אומר? תלה בעילם מבט בוחן, שהייתה בו מן החשדנות המתלווה לגילוי סודות.
נשמע איכשהו תנ"כי, אבל שונה, אמר עילם בזהירות והתיק עיניו ממבטו של אזלהוטר. מתי זה היה, שאל את עצמו, שהתחלתי להסתכל הצידה ולמטה ולהתחמק מעיני האנשים?
כן. מקראי אבל שונה, שונה מאוד, חזר אזלהוטר וקולו לבש גוון מוזר. הוא הצית עוד סיגריה ועיניו הצטמצמו בהבזק להבת המצית.
אז מה זה? שאל לבסוף עילם.
וידוי, קטע מווידוי, קטע מעדות, חרק אזלהוטר בכיסאו.
עילם שתק. הוא הוציא מתיקו סוכריית מנטה-אקליפטוס נטולת סוכר של ריקולה והניחה על לשונו. מעגלים של קור נעים התפשטו בחלל פיו.
הכותב, ברר אזלהוטר את מילותיו, קורא לעצמו שופר בן עטרה, ובמילים אלההוא מזהה את עצמו:
אבי בנימין ואמי עמלק. אמי את המתים לבדם תדבר ואבי הלך אל המתים ולא ישוב. ואני לא ידעתיו. וכעת מה לי מלבד המערה והחרוב המצל עליה ומתי אמי הקמים עלי לילה.
אזלהוטר הרים עיניו מן הצילום ונעץ בעילם מבט ממושך.
בעלת האוב? שאל עילם מתוך השתוממות גדולה.
אזלהוטר הנהן.
ושאול?
אזלהוטר הנהן בשנית.
זה מה שאני חושב?
אני לא קורא מחשבות.
זה... הבן שלהם? של שאול ובעלת האוב?
נו, יש לך איזה מינימום כישרון כחוקר.
מה גורם לך לחשוב שאני חוקר?
חוקר או לא חוקר, זה נוגע לך, דחף אליו אזלהוטר את הצילום.
איך זה נוגע לי?
זה נוגע! הרעים אזלהוטר בקולו. אפילו אתה יודע שזה נוגע. וכדאי שתעשה משהו בעניין לפני ש... לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילך ובשביל... שמע, תאמין לי, אני עושה את זה לטובתך. אני מנסה לפעול כאן באחריות. אתה יודע, גווילים עתיקים זה דבר מסוכן מאוד. הם כתובים מעצמות, והעצמות יכולות יום אחד לקרום בשר כמו בחזון של יחזקאל, או סתם לקום בלי לקרום בשר, ולפשוט על הארץ כמו בציור ההוא של ברויגל. מכיר? הוא מיעך את הסיגריה בתנועה נזעמת.