פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2004 למחבר ולחרגול הוצאה לאור בע"מ

הספר נוצר בהשראת דמויות ואירועים אמיתיים, אך אין לראות בו בשום אופן ניסיון לתאר או לשחזר במדויק את המציאות. הסופר שמר על נאמנות מסוימת למסגרת האירועים הכללית כפי שהיא מוכרת מתיעוד היסטורי וממחקרים היסטוריים, אך התיר לעצמו חופש אמנותי מוחלט בעיצוב האירועים והדמויות. כל קשר בין הדמויות כפי שעוצבו בספר לבין דמויות כלשהן במציאות הוא אפוא מקרי בהחלט.

1

אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו.

היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים.

היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב-הידיים, ולעיתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן.

את אבא כמעט לא ראיתי במהלך היום: נוהג היה להשכים קום, עובר בהליכה מהירה את שדירת הבוסתנים באחוזת ביתנו, שהיתה מעלה בו תמיד ריטון על השיהוי הכרוך בהליכה לאורכה, והולך לעסקיו המשגשגים באשר הם, להלוות ריביות של נשך לעובדי הארצות, לשחרר במכס סחורות שהגיעו מארצות אירופה הרחוקות, ולכלכל את מעשיו ככל שעינו, שאינה שבעה לעולם, היתה מדריכה ומוליכה אותו.

רק לעת ערב, כשפתחו לפניו המשרתות את דלתות העץ המגולפות, היה חוזר אל הבית, נוכחותו ממלאת בבת-אחת את החדרים כמו תרועת שופר במוצאיו של צום. מייד היו בני הבית סובבים אותו ומכרכרים בהתרגשות, אללה יעטיכ אלעאפיה, שאלוהים ייתן לך בריאות, וממהרים לספר לו את חדשות היום ובראשן כל מיני מעשיות ודברים שבגנותי.

Maman, אשתו התמירה, ארוכת השיער ושופעת השדיים, הענודה עגילים וטבעות זהב, שבמהלך היום היתה מתחזה לחברתי הטובה ומלבישה אותי בבגדי משי לעכס בהם בחדרה, היתה מרצה לו על דברים שאמרתי לאחותי אלחוֹלה, הפוזלת, כגון שהקנטתי אותה על עינה העקומה ועל קולה הצורמני, ואחותי הרטנונית, כחולת העיניים וצחורת העור, היתה מאשרת הכל בקול בוכים ומוסיפה ראיות משלה על פתקי נאצה שלכאורה שלחתי לה ואיחולי הבראה לא מהירה שאיחלתי לה על פזילתה, ובשיא הדברים, בעוד אישוניה מתגלגלים כמו כפתורים שנשרו מבגד בלואים, היתה מוסיפה שהקנטתי אותה בדברים "אִמֵכּ מוּוָחָמָה עלא אלג'אמוּס", כלומר שבעת הריונה היתה אמי בוהה בג'אמוסים ומכאן צורתה הזועפת תמיד.

ובעוד הן מתחבקות ומתנחמות זו בזרועות זו, היה האח הקטן מאיר מספר מדי ערב, כל פעם בדרך אחרת, כיצד אצלאן החרים את צעצועיו ואצלאן לקח את מלבושיו ואצלאן זה ידו בכל ויד כל בו, והנה אני רואה את גביניו של אבא הולכים ונכווצים, שערותיו מזדקפות ומזדקרות והוא משלשל את חגורתו והאחים תופסים אותי בכותונתי, שהיתה נקייה ונעימה תמיד ככל מלבושי אשר אהבתי, ומביאים אותי אל אבא הזועם ואל חגורתו המצליפה על כפות רגלי הקטנטנות חזור והצלף, ואת הכל מלווה שרשרת ארוכה וצעקנית של גידופים, מברכת ה"אהבל" העדינה ועד איחולי "אינשאללה תְמוּת", "אללה יְלַעַנַכּ" או "אללה יַחְ'דַכּ", שלאחריהם לא הייתי בוכה ולא הייתי מזיל דמעה, אלא רק מושך מעט בחוטמי והולך בכתפיים מושפלות ובראש רכון אל חדרי, נתמך בזרועות אחד המשרתים.

ידידי המאושר, בשעה שאני מוסר דברים אלה אליך, ובעודך כותב אותם מפי באצבעותיך החרוצות ובמבע עיניך החומות והגדולות, מבקש אני לחַיות ברשותך לרגעים מועטים את דמותו הישנה, התמה, של אצלאן, והיא דמותו של נער כחוש-לחיים שימיו שושנים והוא טרוד בנגישות בני ביתו, אולם שומה עליך לזכור כי רשעותה הרבה עוד לפניה, ואל לך להיקשר אליה בעבותות של אהבה, ואף לא לקבוע מסמרות של שנאה לאויביה, אלא היזהר תכלית הזהירות מרשעותה המידבקת והולכת.

נשוב-נא אל זכר אבי בעיניו של אצלאן הצעיר, הטובל בשנאת חינם. והלא אם היה קול צעקותיו של האב עולה מאחד החדרים באחת ממריבותיו התכופות עם maman – שכן אלה היו מתקוטטים כמעט מדי ערב, אחרי שנצלפו הצלפותי, על עניינים ברומו שבעולם, כגון מדוע הטורבאן שלו שוב מוכתם ומלוכלך, ומדוע אין די מים בכלי הטבק בנרגילה  שלו, ומדוע שוב נודף ריח אימים מבור השירותים שבקצה הבוסתן – אם היו הקולות עולים וגוברים, הייתי חוזר לשם, אל הדקלים, התמרים העסיסיים, יום מדברי צח ללא ענן, וקול הרכיבה נשמע, ואני על סוס פראי, לרגלי מגפי עור גבוהים, חרב חרמש בידי ואני מנופף בה באוויר, וזרועותי אינן דקות ומנומרות, אלא עבות, קשות, קשויות, ורגלי אינן שדופות ורשעות, אלא בעלות שוקיים קלות של רוכב מיומן, והן דוחקות בצלעות הסוס להדהירו ולהגביר מהירותו, ועיני אינן בולעות בחמדה את היופי והפאר שבעולם, אלא טובות וצחות ומכירות טובה, ואני רוכב שם, פלג גופי העליון עירום, שזוף, גלוי לשמש שהיא בעלת-ברית נאמנה.

הייתי מתרחץ לבדי, לא בחמאם שברובע עם יתר הגברים אלא בגיגית המים החמים בחדר שבפאתי הבוסתן, שלא תראה אותי עין זרה, ומביט בהשתוממות על חלקי הגוף הרופסים: על הבטן הנפוחה, החיוורת, שלא ראתה קרן שמש זה זמן רב והיא תמיד נסתרת מאחורי בגדים עבים, על אצבעות הרגליים הפרודות זו מזו כמו חבורת אחים שהסתכסכו ביניהם, על אצבעות הידיים שלא יצלחו לעבודה והן פריכות, מנוקדות באדום ובוורוד, על הכתפיים העשויות כשתי גולות משחקים, מתנדנדות ומתגלגלות לכל עבר. ובימי הקיץ, כאשר קרן שמש מתאחרת הבליחה פתאום דרך החלון והאירה את החדר הקטן, היו נגלות לעיני נקבוביות קטנות המכסות את העור כולו עדרים-עדרים, ואני מביט בהן ואת פשרן איני יודע.

בימים ובשבועות הארוכים שבהם היה אבא נעדר מן העיר בצאתו לחאלב או לצידון ומשם באונייה מעבר לים, בימים כאלה היו רגעי האושר והמנעמים שלי, כאשר בחוזרי מן התלמוד תורה, ובעת שאחותי הרעה והזעופה היתה פורשת בתכול עיניה למשחקיה ואחי הקטן היה טרוד בענייניו בחדרו, הייתי מקיף את עץ המשמש הגדול העומד במרכזה של אלחוֹש, החצר הפנימית, משליך פירורי לחם לדגי זהב המשייטים בבריכה למרגלותיו, ואחר-כך, בהיסוס מלא ציפייה, מבקש מאחת המשרתות להתקבל אצל maman לפגישה, ומשנתקבלה תשובתה כי היא מצפה לי בחדרה הולך אליה באיטיות, סוגר אחרי את הדלת ונענה לנשיקותיה המרפרפות ולחיבוקה המתקתק.

אז היינו פורשות את הבדים היקרים שקנתה לה במשלוחים מיוחדים מבתי-ממכר בארצות אירופה, ולצידם מלבושים ושמלות שהשיגה לה מסוחרי העיר הממולחים, או כאלה שהיו מביאים לה סוחרים-אורחים המבקרים באחוזתנו מדי פעם, וביניהם שמלות ארוכות שרוולים, מעוטרות בנוצות, ויש ביניהן מקושטות בחרוזים נוצצים ובצדפים, ואז הייתי מקרב את הבד המשובח אל חזי ומרחרח בנעימים, וכאשר maman היתה רואה ויודעת לבטח כי עיניים רעות אינן צופות בנו לספר לאבא את מעשינו האסורים, היתה נוטלת בתנועה מהירה את המכבנת הקושרת את שער ראשה ומשחררת אותו לגלוש מלוא אורכו עד מותניה, ואז מסירה מעלי את כותונתי, נחרדת לרגע מול הגוף העירום המנוקד באותן נקבוביות חסרות-פשר, ומייד עוטה עלי לפי בחירתה אחת מן השמלות הארוכות, המכסות את רגלי עד לשורשיהן ומתלפפות סביב זרועותי, וכדי להגביר את הריגשה היתה נועלת לכפות רגלי הקטנות, על אצבעותיהן המסוכסכות, נעלי לכה שחורה, מצווה עלי לשבת על מיטתם ומעבירה מין אבקות ומשחות צבע על איברי פני, ולאחר כל זאת הייתי נעמד מול פניה הנוהרות.

איש לא ידע על מלבושים מעין אלה שאני מתהדר בהם מעת לעת, אפילו לא המשרתים העושים בביתנו. פעם אחת, פעם אחת בלבד, בהיותנו סבורות על דרך הטעות כי הוא מצוי אי-שם בעסקיו הרבים, הקדים האב להגיע אל הבית, ובעוד קול נעליו הקשויות רועם על רצפת השיש מסביב לבריכה, מיהרה maman להפשיטני בחופזה, מסלקת את כתמי האיפור וכמעט קורעת מעלי את הבדים היקרים למען לא יראה אבא כל אלה ויתפוס אותנו בקלקלתנו, וכשנכנס ומצא אותי בחדר, יושב על מיטתו, תפס אותי מייד בקיבורת הזרוע ועמד בפנינו לשמוע את פשר העניין.

לא יכולתי אפילו לזכות ממנה בקריצת עין על סודנו המשותף, לא בהבזק קל של משובה שבין קושרים, משום ש-maman מיהרה לספר לו על מעשי בעת היעדרותו, כיצד אני ניגש אליה ומטריד אותה וקורא לה שירים גסים שלימדוני הילדים בתלמוד תורה, וכי חינוכי רע ותרבותי רעה ואני רשע אף יותר מן הבדואים הפראים הבוזזים את שיירותינו, וכי מקומי אינו בחדר התפנוקים שלי אלא במרתפי הסראיא, היכן שזעקות המעונים נשמעות מדי לילה, וכששמע אבא את כל אלה שוב הזדעפו אותם גבינים במצחו, והוא אמר שאני גרוע אף יותר מבני הררי, יימח שמם וזכרם, והנה הוא דוחף אותי החוצה, אל מזרקת השיש העומדת בצל עץ המשמש, ואת ראשי הוא דוחף אל הבריכה הקטנה, מקום מושבם הקבוע של הדגים הזהובים, ולוחץ על עורפי עד שאני נשנק ונחנק ואיני יודע אנה אני בא, והיא קוראת לו מאחור, שדיה זקורים ושופעים, יותר חזק, יותר עמוק, ללמד אותי לקח מר וקשה.

בתלמוד תורה לא שפר עלי מזלי, על-אף שמה הטוב של משפחתי. אבא וכל הדודים היו אנשים חשובים ויקרים, והשם שלנו – פרחי – היה מעביר רחשים של קנאה, אולם החריג לכך היה ונותר אצלאן.

פרחי – כן, אלו הם בני העושר, השושנים והימים המאושרים, אולם באשר לאצלאן – לא ולא, על אצלאן העצל אומרים אלוַגְ'ה וַרְדָה ואלטִיז פַרְדָה, הפנים כמו ורד, הישבן כמו כרית, אצלאן הוא חלוש-אופי ונוח לבכות, אצלאן מתהלך בדרך משונה כשהוא מעכס ומנענע את עכוזו, אצלאן הוא דקיק ושברירי ונוח ליפול, והנה אנו דוחפים את אצלאן, תוקעים מכשירים קהים בצלעותיו, לוחצים על עיגולי עיניו ומשברים את שיניו.

חבר יחיד לי בכל שנותי בתלמוד תורה היה מוסא, גם הוא דק-גזרה ונוח לחלום, עיניו תכולות, שערו ענוג ובהיר שלא כדרך היהודים, אף הוא שנוא מאוד על התלמידים הרבים, ויחד היינו פורשים בעת ההפסקה לפינת החדר, ובעוד שאר הילדים מושכים אלה בשרווליהם של אלה, מקניטים ומעוררים ריב ומדנים, היינו מוסא ואני מביטים זה בעיניו של זה ומדקלמים שירים אשר אהבנו, שירים ישנים ונשכחים, שאיש בחארת אליהוד לא היה מעלה עוד על דל שפתיו, שירי אהבים על פירות עסיסיים בבוסתן ומתק פרחי צוף העומדים בפריחתם, ולעיתים, באין רואה ואין שומע, היה מוסא מתחיל לזמזם, וקול הזמזום עולה לכדי שירה, ובקול צלול ורך הוא שר לאהוב רחוק, שהלך אל מעבר לגבעות ולהרים ולא יחזור עוד לעולם:

מִן בַּעְדָכּ אַהְגוֹר חַאלִי

יַא עַ'אאֶבּ עַן עַיְנָיָא

אליך אצא מעצמי

אתה הרחוק מעיני

ואני ומוסא מביטים זה בעיני זה ומתחילים לדמוע ולהתייפח, ומציירים זה לזה על פתקים קטנים דמויות קטנות וחלשות הנאחזות זו בזו ומתרפקות אישה על רעותה, ופרחים צהובים וגדולים מעטרים אותן מימינן ומשמאלן.

פעם אחת, בעת שדימינו כי אנו נסתרים מעין, אחזתי בידו של מוסא והוא אחז בידי והסתכלנו זה בזה, מתקרבים איש אל רעהו וצוללים אל עומק העיניים, אך הילדים האחרים הבחינו בנו והחלו לקרוא בשמות, ומייד פשטה השמועה בכל החארה כי מוסא ואצלאן נאהבים ונעימים כדוד ויהונתן, ומאותה שעה לא הניחו לנו ולא משו מעימנו, ועם בוקר היו צוחקים לנו על אהבתנו וצובטים בעכוזינו ומשליכים עלינו חלוקי נחל מנהר הבארדה ואדמת טין מרחובות הרובע, ומבעד למטר הנה אני שם, בראש צבא שכירי חרב חשופי חזה, לקראת מלחמה מגואלת בדם, אוחז בדגל מורם ובחניתות ובפגיונות, עומד לכרות את ראשיהם של אויבי המפוחדים, להניס אותם מחלקת המדבר שלי, והראשים הערופים הם שביל שאני מפלס בו את דרכי הזוהרת.

מחדרי שבביתנו הרחב אני שומע את maman ואת אבא מדברים בקול נמוך דברים שבגנותי, כי השמועה על מוסא ועלי הגיעה גם לאוזניהם, אלא שהפעם קול הצרחות אינו נשמע, דרך אחרת יש לו, לאבא, ואני איני יודע אלא זאת, שמקץ שבוע מאז אחזנו מוסא ואני ידינו ודיברנו דברים של טוב וחסד, לא הגיע מוסא יותר אל התלמוד תורה, וגם אם שאלתי וחקרתי לא נודע לי לאן נעלם, ורק קול צחוקם של הילדים נשמע, לזרוק בי לעג, בוץ ודיבה.

שלושה דודים היו לי, מוּראד, מאיר ויוסף, שלושתם כרסתנים כמו אבא, שיער קצר ומקורזל מכסה את גופם, כתפיהם רחבות וירכיהם שמנות, גבותיהם מחוברות זו לזו ועיניהם זוממות תמיד וצחוקם גס ודיבורם תפל.

בימי שישי כשאנו נפגשים בבית-הכנסת הפרטי, זה שהאחים בנו סמוך לביתו של יוסף פרחי על-מנת שלא להתערבב בדלת העם, הם שולחים בי מבטים רעים על גבי השחוח והמעוקל והרכון ועל צורה ארוכה ודקיקה שיש לי, ומגנים אותי על הבשר שאיני אוכל ועל מטעמים שאני נמנע מהם, וילדיהם הריהם גדולים ובריאים וכל אחד מהם מתפאר בזוג סנטרים, ואבא מצטרף לצחוקיהם והם עומדים לנשוף עלי להראות כמה דלה אחיזתי בקרקע, והרי אני שַבַּאח בַּלַא רַוַאח, צל בלא רוח חיים.

אחרי ימים כאלההייתי יורד אל מרתף הבית, מתחת למטבח, היכן שמזווה אפלולי גדול אצר בתוכו כלי חרס וצנצנות זכוכית ובהם כל טוב, והייתי פותח את המכסה ומאביס אל פי מרקחות של משמש ושל תאנים, גורף ללא אבחנה את הפירות המסוכרים ובולע אותם בלא חמדה, בלא הנאה, להעלות על גופי משמנים כמוהם, ומשם עובר הייתי לשעועית ועדשים וקטניות אחרות, ואפילו אינן מבושלות ואינן חלוטות והן עומדות משך חודשים בתוך הכלים והצנצנות הקרירות, לוקח מלוא חופניים מהן ולועס ועומד להקיא ומאלץ וכופה ומכריח את עצמי לבלוע את הבלילה סרת הטעם, ומדמה לראות כי בין קירות המרתף האפל ננעצים בי זוגות עיני נחשים, והריהם מפטמים אותי לקראת סעודתם בתחילת הקיץ.

בחגים נאלץ הייתי לראות את פניהם של קרובי ולחזות בהם עסוקים בתוך הילולה נוספת של אוכל ומזון ומשקאות, ובולעים את המַעוּדֶה ואת הסְפִיחַה בלא שיהוי ללעיסה, ויש וחרף מחאותיו של החכם-באשי, רבה הראשי של חארת אליהוד, היו מביאים רקדניות ומזמרות יהודיות לעכס ולשיר מולם, אך גרוע מכל הוא חג הפסח, כאשר בליל הסדר עלי לראות את כולם לנגד עיני למשך שעות ארוכות ולשמוע את רחשם המשותף, ואני שולח לשווא מבטים באמי האהובה, שחורת השיער, שתחביא אותי בין שדיה, שתציל אותי מטלפיהן של הנשים הרעות והצייקניות שדודי לקחו להם, אך היא מסבה את פניה ממני, והנה דודה ח'אלדה, אשתו של מאיר, עבת בשר ועבת קול, קוראת לי בנוכחות הדודים והאחיינים והאחים והאבות והאמהות – אצלאן, אללה יח'דכ, תעאל הון! והיא שואלת אותי שאלות וחדה לי קושיות ואם אני עונה, ממהרת היא לחזור אחרי קולי, קול חלוש, קטנטן, ומחקה אותו בנגינה לעגנית, מחודדת, ואחריה עונים כולם בצחוק ובמקהלה, וביניהם אני נחרד לראות גם את maman, עורה זוהר ותכשיטיה נוצצים, מוסיפה חידודים גם היא על דרך הדיבור שלי שאינה כדרך הנערים ואינה כדרך הגברים אלא כמו הייתי גוזל עירום וקירח ועיוור המתבקע מביצה זרה, וסיפור היציאה מארץ מצרים והכנת לחם עוני ודבריהם של רבי טרפון ורבי אליעזר בבני-ברק מתערבבים בדברי גוזמא ורכיל על אצלאן, אצלאן, אצלאן.

אילו חיים היו אלהומה היתה תכליתם ולאן נועדה זרימתם, זאת לא ידעתי, והנה אני רואה עצמי נתלה בכיכר הגדולה בפתח הסראיא על פשע שאת טיבו לא ידעתי, או מושלך לנהר הבארדה לטבוע במימיו הצוננים או נמלט אל הרי הלבנון, מטפס אל פסגתו של הר צאלחיה, ומשם, כמו ילדות בתולות שהושאו בעל כורחן לגברים ישישים, מטיל את עצמי מטה-מטה, משליך את גופי התהומה לשים קץ לימים שאין להם פשר.

כשהיתה פורצת מחלת דבר בעיר הייתי מנסה להידבק בה, וכשכיסה השלג את הרחובות ניסיתי להתפלש ולחלות בו, וכשעבר מושל העיר איברהים פאשא ניסיתי ללעוג לו שידון אותי לכף חובה, אך דבר מכל אלה לא קרה, ואצלאן נותר בריא וחי בעינו.

בימים עלובים שלאחר חג האביב, כאשר אבק סמיך ושרבי הולך ומכסה את העיר, וריח הקיץ עומד בנחיריים, נוהג הייתי לצאת מחדרי הקטן, לעשות דרכי בין עצי הבוסתן העומדים כעת בפריחה מלאת הוד, לעבור דרך הפתח בחומה המקיפה את ביתנו, להמשיך משם במעברים הצרים שריח צחנה וביוב עולה מהם, לעקוף את העוברים ושבים ואת אלה המחמרים את דרכם בין הבתים הצפופים, להמשיך משם אל רחוב היהודים הראשי, לעבור על-פניהם של מוכר הסלק והירקן ובעל האיטליז המכריזים על מרכולתם, לעקוף את כיכר תֵלֵה ההומה תמיד מוכרים וקונים ולהקות קבצנים, ומשם קדימה והלאה אל שוק התרנגולים שנוצותיהם מתעופפות ברוח השרבית הכבדה ודמם נוטף על קירות החימר, ואני מגיע אל הפינה המזוהמת ביותר בקצה אלסוק, מרים מכסה של פח המשמש את השוחטים, ואז מעווה את פני וחורץ לשוני להריק את בני מעי החוצה, למטה, אל אלנהר אלאסווד, הנהר השחור, מבקש לשלוח אליו קיא ומיצי עיכול וריחות רעים, שייפרדו מגופי ויירדו ויתנקזו אל תעלות הביוב של דמשק, אך אלה נתלים ונאחזים בחזי כקנוקנות ואינם נכנעים לעוויתות הגרון והוושט, ולרגע, כשהשמש נגלית מבעד האובך שלפני ימי החום הגדולים של הקיץ, אני נחרד לראות דמויות שחורות נשקפות אלי מתוך הנוזל העכור המתערבל מתחתי, ואני רואה את התרנגולים השחוטים צורחים על מותם ללא עת, על הסכין המשספת את גרונם ללא רחם, וגל חדש של עווית מבקש להישטף החוצה ואינו נשטף אל אלנהר אלאסווד, אלא רק טיפה אחת, סרוחה, של מזון לעוס ומעוכל למחצה, נופלת מטה-מטה ונטבעת באותם המים, והנה היא נוסעת משם הרחק מביתו של אבי ומביתה של אמי ומבתיהם של הדודים והילדים והצחוקים הרעים אל כפרי הפלאחים מחוץ לגבול דמשק, אל המדבר, שלילותיו צוננים וגבעותיו עירומות, וסוסה פראית עומדת שם ואני עליה, אורב חמוש-חרב לשיירת גמלים עמוסי גב וכבדי צעד ומנופחי דבשת, לבזוז מהם את מרכולתם ולהרוג בחרב את מוביליהם, ומשם בצהלה גדולה לדהור אל האוויר הצלול, ואיש אחד אוחז בי לפתע מאחור, מרים סנטרי ומנגב שיירים של רוק, יא ולד, שוּ עַם בִּתְסַווי הוֹן, ילד, מה אתה עושה כאן, ומשיב אותי רופס ונתמך אל בית אבי.

2

להקות של עגורים שחורי כנף פרצו אל הבית בסערה, מטילים בוקה ומבולקה בין הכריות והכסתות, שולחים רוח רעה בין הברבורים מצונפי הצוואר הארוגים על שטיחי הבית, ומשם מפזרים בקול צרחה נוצות ארוכות, מחודדות קצה, ונעלמים אל מרתפים נסתרים מתחת לאריחים ולמרצפות המלבניות, עד למועד לא קרוא שבו יפרצו שוב בלהקותיהם.

מיהו אצלאן ואילו נתיבים מיועדים לו ולאן הולכות דרכיו ומדוע כה נפתלות הן אורחותיו, כה נלוזים הם מנהגיו, מדוע היה עליו לינוק משדי אמו, ללבוש בגדי דרדקים, לפתח את איבריו, להגביה קומתו, מדוע זרועותיו מתארכות, שיערו מצטמח, דמות התולעת אשר לו הולכת ומתארכת, גדלה ומתנפחת, מדוע גופו מתכסה זימים, לסתותיו מתחזקות ומתקשות, פיו מפיק נוזלי עיכול ומיצים, מדוע הוא מקומם עליו את הבריות, מדוע הוא שוכן ביניהם ככנימה של דם, מוצץ מתוכם את לשדם ומעורר עליהם גירוד של רוגז?

ידידי המאושר, הנה אף לא שערה אחת נצטמחה עדיין על עורך העדין, ואתה אסופי ללא אם וללא אב, וכולך מגדנים ומחמדים ולעולם אין לשמוע מפיך קול תלונה או יללה גם כאשר אתה טורח בעבודת כפיים קשה, ומה שונה דרכך מדרכו של ידידנו אצלאן הצעיר, השטוף שנאות ותפנוקי חינם, והנה אצלאן זה, בעודו מסתבן בסבון נאבּלוּסי בחדר קטן בצד הבוסתן, הבין לפתע את פשרן של הנקבוביות המכסות את העור מכף רגל ועד ראש עדרים-עדרים, כי מכל נקבובית יכול היה לראות עתה זקיק של שערה בהירה וחיוורת, המצטרפת לאחיות תאומות רבות, ומייד הפך את רגליו וזרועותיו והציץ עד כמה שניתן אל מעבר לגבו לראות כי שטח העור מכוסה כולו באותם נבטי שערות, הממתינות עתה בהיחבא, אך בעוד חודשים ספורים, אולי שבועות, יתהוו לפלומה מקורזלת ושחורה, מאותו מין בדיוק המכסה את אבא והדודים מוראד, מאיר ויוסף.

מעתה הייתי מציץ מדי פעם אל אבא בבואו הביתה, לא מחליף איתו מילה אולם מתגנב אחריו כחתול-אשפתות בעת שהיה מתלבש או מחליף בגדיו או מסיר חולצתו עם התגברות החום, לבחון את כפות הרגליים הבשרניות, החלקות, ומעל חלקלקותן הנה אני מבחין בקו המסמן את תחילתה של הפלומה השעירה, המטפסת במעלה הגוף כאזוב, מתחילה בקווים ישרים ושחורים על השוקיים, מותירה קרחות קטנות בברכיים העגולות, ממשיכה אל הירכיים, שם היא מתקרזלת ומיתלתלת וגונה בהיר מעט פחות, עולה ומשתרגת סביב צמד האשכים מעוטרי הוורידים, מצטופפת ונדחסת ונכהית עד מאוד בערוותו של אבא, ומשם נפרשת למרחקים אין-קץ של גב מדולדל, כרס עגולה, זרועות וחזה, עד שהיא מתנקדת לנקודות שחורות וצפופות באזור הפנים, ומפסיקה משאונה רק שם, מותירה את המצח חלק וצח, מלבד הפוגות קלות בחיבור שבין הגבות ולעיתים אף באוזניים, שגם מתוכן מציצות מעת לעת שערות שחורות וקצרות.

אילו ניתן היה לעצור את המחול הזה, לפשוט את הפרווה ואת הזקיקים המבשרים את תחילתה, לוקח הייתי סכינים ותערים ומסיר את הפלומה מעם הגוף, מתנכר לה ומתעלל בה, אולם ככל שהייתי מתעמר בשערות הקטנות ומענה אותן, כך היו הופכות עיקשות יותר, פורות ורבות, והמשרתים היו משלחים בי מבטים נוזפים על שאריות השיער שאני מותיר אחרי ומשלחים הכל במורד המחראה אל הנהר השחור.

שוב אני בוכה בחדרי. לא משום התעמרותם של בני הבית, את כולם דחקתי ממחשבותי, ולא משום לעגם של בני כיתתי בתלמוד תורה, החולפים על פני בלי שאראה אותם, ולא משום צעקותיה של דודה ח'אלדה כשהיא רואה אותי הולך ברחוב, תעאל לַהוֹן יא חְמאר, אלא משום בבואתי המשתקפת ממראת דמשק שבחדרי, מראה המעוטרת צדפים וכוכבים וצורות מחומשות המתעתעות בעין להיראות כצבא מורדים גדול, והבבואה משונה עד מאוד, פלומה קטנה ובהירה עומדת לכסות עוד מעט את לחיי ואין זאת אלא שאצטרך לבוא כדרך הגברים במלאכת הגילוח היומיומית כפי שעושה אבא, ופעם בחודש להסיר תחת ידיו של יוסוף אלחלאק, הספר, את שער העורף ושער האוזניים ושערות סוררות שעלו מעם החזה להתערבב בזיפי הצוואר.

כששער לחיי היה צפוף וסבוך עד שהילדים החלו ממררים את ימי בבית-הספר, התחלתי מתהלך בין הרחובות המוכרים לי לזרא, ומבלי דעת נעמדתי מול דלתו של סולימאן אלחלאק, הלא הוא שלמה נגרין, אחד הספרים הפשוטים ביותר בקרבנו, שבין לקוחותיו קבצנים יהודים מרוטי פשפשים ופושטי-יד שערוותיהם אכולות כיני בושת עוקצניות, ושישה מהם היו מתאספים אותה שעה במספרתו ליד בית-הכנסת של אלאִפְרַנְג' ומשחקים ביניהם משחק של קלפים.

נעץ בי שלמה נגרין מבט תמה מאוד כשעמדתי מול מפתן חנותו החשוכה והדלה, לאמור כיצד קרה הדבר שאחד מבני פרחי, אשר יוסוף אלחלאק, הספר המוסלמי המפורסם, מגיע אליהם אחת לחודש לגזוז את שער ראשם, לפדר את שער לחייהם ולקצוץ את שער עורפם, כיצד קרה הדבר שאותו פרחי ירד לו אל דלת העם, דילג מעל תעלת השופכין המתנהלת בשיפוע הרחוב ונכנס פנימה אל החנות.

דממה נפלה בין ששת הקבצנים שעמדו במספרתו של סולימאן, ובאשר לי, הרי התמלאתי פתאום בושה סמוקה על בגדי המשי אשר לגופי וריח הסבון אשר על עורי והקול החלוש אשר בוקע מגרוני, והנה עמדתי ללכת חזרה, אפקיד את מלאכת גילוח שערות הלחי הראשונה בידיו של אותו יוסוף להגן ורכלן, המדבר איתי תמיד דיבורים גסים על שער נשים של מעלה ושל מטה וכל מיני דיבורים מלווים בצחוק עטוף עשן נרגילות, אך הספר סולימאן, המבוגר ממני בשנים מעטות, גם הוא שעיר גוף ושחור שיער, מגרש את אורחיו הקבצנים ומסמן לי בידיו שב בבקשה, ובעודי מבחין בסלידה בגבותיו המחוברות זו לזו בפס שחור ועבה אני נכנע לו בראש מורכן, יושב על דרגש עץ נמוך, וסולימאן מסלק מעם השידה שלפני שאריות שער גברים וצנצנות של עלוקות המשמשות אותו לרפא חולים מכל מיני חולאים, והוא מניח עלי בתנועה רבת-רושם מעין מפית של בד מלוכלך שלא ינשרו ויתערבבו בגופי החי שערותי המומתות, ובלי אומר הוא נוטל תער ומברשת גילוח עשויה עץ ושערות זנב סוס, ואני מתמלא פליאה על שכדרך הגברים אני יושב שם, על הכיסא הנמוך, והספר צובע את לחיי באותה משחה והנה אני רואה אותם מולי, מצעדם מדי בוקר, גדודים-גדודים, מאות ואלפים של גברים בכל רחבי העיר, גברים צעירים ומבוגרים, ברובע היהודי וברובע הנוצרי וברובע המוסלמי, וכך גם הגברים במאהלים הבדואיים והגברים בשיירות הסוחרים והגברים מעבר לים, כולם מצמחים זקן, שפם וזיפים, והרי הם מסרקים, מטפחים וגוזזים את שערם, וכמוהם אף אני, בפעם הראשונה, מניח את שער לחיי תחת סכינו החותכת של סולימאן ומבטיח לעצמי לא לבכות ולא להזיל דמעה.

הספר מעביר את הסכין בעדינות, ומדי פעם מחליק יד על שערות ראשי, ומתפעל בקול מן השיער השחור, המבריק, ומחמיא מחמאות על הבגדים היפים אשר לי ועל הליכותי המנומסות, ובזווית-העין אני מבחין בחוץ בששת הקבצנים מציצים מבעד חרכים שבקיר מספרתו הקטנטנה של נגרין, מתאמצים לראות אותנו בתוך החשיכה, והם כולם נרגשים מעצם המעמד ומסתכלים בנו ומחייכים וצוחקים, ומגע ידיו של סולימאן נעים לי מאוד ואני רוצה להישאר שם עוד, הרחק מן הבית היפה והחדר המסודר והליוואן המרוהט שבהם אני מוציא את ימי, רוצה אני לדבוק בסולימאן וחבורתו, ואלה אינם יכולים עוד לעצור בעד עצמם והריהם נכנסים בעד הדלת אל המספרה, ממלאים אותה בלהגם ונועצים מרפקים אלהבאלה ואומרים לי סחתיין, כל הכבוד על הגילוח הראשון, אתה עכשיו רַג'וּל, גבר, ומייד שואלים אולי ניקח אותו גם לעשות מעשה של גבר אצל איזו שרמוטה, מה אתה אומר, אבל סולימאן הספר אומר להם תעזבו אותו, יש לנו פה עסק עם נסיך אמיתי, לא אחד שטוב לזונות הזולות והמלוכלכות שלכם, והוא ממשיך ללטף את צדעי ומגע אצבעותיו נעים לי מאוד.

לפני שהלכתי משם, ובעודי נותן לקבצנים המעמידים פני ממאנים מנת כסף מדודה, לקח אותי הספר לפינה קטנה ומלוכלכת בחנותו, וקירב אלי את ראשו עד שגבותיו המחוברות נצמדו אל מצחי והבל פיו התערבל בחוטמי, ושאל אותי אם ארצה להיות שרוי איתו בידידות, כי יפה בעיניו ידידות איתי והוא מעוניין מאוד לדעת הכל על אודותי.

ומתוך זקירה שנזקרה בכותונתי וחיוך של מבוכה שחייכתי בעקבותיה, לחש לי הספר כשמבט של זימה עולה בעיניו הירוקות, כי אבוא לבקרו באותו ערב ליד בּאבּ אלפוּקראא', שער העניים, שלוש שעות אחרי קריאת המואזין הרביעית, ואני לא אמרתי דבר ורק שילשלתי לידיו את שכר עבודתו והסתלקתי משם אל הבית, מותיר אחרי עננת מי קולון חריפים שהקבצנים היו מוסיפים לרחרח אחריה.

ובאותו ערב, כאשר שלוש השעות נקפו מקריאת המואזין הרביעית, קמתי לשים פעמי אל באב אלפוקראא', אל פגישה בלתי-צפויה זו עם הספר, ומכין הייתי תירוצים לתרץ להורי על יציאה נמהרת ומוזרה זאת בערבו של יום, כאשר שערי הרובע נסגרים ודלתות הבתים מוגפות ואין איש יוצא ואין איש בא אלא רק המאחרים בנשף והמבקשים לעצמם צרות, אלא שאז מילאתי את עצמי סלידה מכוונת על הגבות העבות והשחורות של סולימאן, המחוברות ביניהן ללא חן וללא הדר, וכך הנסתי את הריגשה שהיתה רוגשת בקדמת כותונתי, והצטרפתי אל משפחתי המתנכרת, להאזין לריכוליהם על נבזויותיהם ומזימותיהם של בני הררי יימח שמם וזכרם, וללעוס איתם קלחי גזר מול עץ המשמשים העומד בשלכתו בלב-ליבה של אחוזת בית משפחת פרחי.

ידידי המאושר, הנה אתה אסופי וללא משפחה ועורג כל הימים אל דמותם של אביך ושל אמך שלא הכרת מעולם, ומדמה אני לראות בעיניך תמיהה שאתה תמה על אצלאן הספון באחוזת פלאים, מוקף בבני משפחתו, לבוש מלבושים נאים ופנוי מכל עבודה קשה, ועל-אף כל אלה הוא שונא את חייו ושונא את הוריו ושונא את עצמו, ועלי לגלות את אוזנך כי שנאות רבות עוד ממתינות לו לאותו נער צעיר, אך בל נקדים עתה את רשעותו המאוחרת.

בימים הבאים הייתי נמנע מלעבור באותה סימטה מרופשת שבה שוכנת חנות הגלבים של סולימאן אלחלאק, אך מבט עיניו הירוקות של סולימאן היה הולך אחרי בכל מקום, יש והן מתנצנצות לאורה של שמש בבוקרו של יום ויש שהן בורקות בלילה אפל, ומחשבותי חוזרות ונודדות אל אותו שער שעליו הצביע הספר, באב אלפוקראא', שער מוזנח שנסתם במרוצת הדורות ואין דרך לצאת או לבוא ממנו אל החארה, וכן תהיתי על פשר הזמנתו להיפגש שם לעת ליל, ושוב עולה בי ריגשה ואני משתוקק לבוא אליו מניה וביה, ואולם אני נותר רובץ במיטתי ואיני זע משם.

הורי מדברים על אישה שעתיד אני לבוא איתה בברית הנישואים כשאגיע לפרקי, והם מתייעצים ומתלחששים בינם לבין עצמם ואני שומע שמותיהן של נערות ועלמות שהם מונים על אצבעותיהם, ואבא מתפרץ לעיתים בקול זעם, לָא, יא חְמַארָה, היא מחאלב, את רוצה להכניס גנבים אלינו הביתה? ואחר-כך מחשב בקול שיקולים של רווח והפסד ותועלת ומעמד, ואני שומע הכל וכמו איני שומע דבר.

לבד מאמי ומאחותי ומדודותי רחבות האגן איני מכיר את עם הנשים ולא באתי איתן בכל דבר מטוב ועד רע, ואין אני יודע הלכותיהן ואורחותיהן ואת הסודות שהן מצניעות מעם הגברים.

חברי לכיתה מדברים בלשון גסה על איבר אחד שיש להן, דחוק ונסתר מעין כל, והוא נקרא חַשוּש, ועל הדרכים שיש לבוא אל אותו מקום ולחרוש בו עד תום, ומספרים על חלומות משחיתים ועל יצר הרע שמעוררת האישה, ואני איני מבין דיבורים אלה ואיני שותף לחלומותיהם, אלא מחשבות שוטפות אותי על סולימאן שמגע ידיו נעים מאוד בשערות ראשי, וכך ערב אחד אני חוזר אל אותו מקום שבו ראיתיו לאחרונה, וצעדי נחושים, ורוצה אני לבוא אליו בדין ודברים ולשאול על אותו מקום שרצה לפגוש בי שם, ומה היתה מטרת דבריו ולמה היה מרמז, והמחשבות רודפות זו את זו בראשי וקצב פסיעותי הולך וגובר, ואין אני מבחין במוכרי הסדקית האוספים עתה את מרכולתם ואין אני רואה את רוקעי הנחושת הקמים ממקום שבתם, אלא הלמות פטיש פועמת ברקותי ומסך אפל יורד על עיני ונשימתי נקטעת ומתקצרת, חרחורים עולים עתה בגרוני, והמסך הולך ומאפיל, הולך ומחשיך, צובע את ראשי המסתחרר בצבעים של קדרות, וכוח החיים ניתק בבת-אחת מכל איברי, ומילה אחת מזנבת בהם, אצלאן.

קהל קטן של קבצנים ועוברי-אורח מתקהל מסביב לנער הכחוש, המעולף, והם מטכסים עצה אם לשפוך עליו מים או לסטור על לחיו, ואני מפרפר פרפורים מוזרים, איברי כמו נסתכסכו ואינם מתחברים עוד אל גוף אחד, מפרקיהם אחוזים אך בקושי אלה באלה, עד שמגיע לשם הספר שסגר זה עתה את דלת חנותו הקטנה והוא מתקרב ובא ביניהם, וכאשר הוא מבחין בנער הלבוש כנסיך, שריחות טובים של תפנוקים עולים ממנו, הוא ניגש אלי ולוקח אותי בזרועותיו, ראשי מיטלטל לאחורי ורגלי רפויות, ונושא אותי אל דרגש הקבצנים שבמספרתו, וכך קרה כי מקץ שעה קלה התעוררתי מעילפון זה שמתרגש עלי מפקידה לפקידה, כשאצבעותיו של סולימאן מרפרפות על ראשי ועל מצחי ועל צדעי והוא לוחש לי מילים טובות.

לא הסתייע בידי להגיע באותו ערב אל באב אלפוקראא', אני אומר לספר הטוב, ואף לא ירדתי לסוף דעתך, מה כוונתך בפגישתך שם איתי, והספר רק צוחק צחוק חרישי ומחבק אותי חיבוק רך, וריח הגבר מוזר וטוב בעיני, ריח מתוק ומיוזע, ואני נענה לחיבוקו, והוא אומר, לא היתה בי כוונה לשום דבר מטוב ועד רע, ונותן יד חמימה ומלטפת בכף ידי ומוליך אותי החוצה, אל הרחוב, והוא כמו אח גדול ומחבק, מלווה אותי בחזרה אל בית הורי, וכשאנחנו מגיעים שמה הוא אומר לי בשקט לך לשלום, ומלטף את לחיי בכף ידו הימנית, ומרפרף באצבעותיו על שפתי, ונושק עליהן ברוך, במעט רוק מתוק, ואחר-כך אוחז את ראשי בשתי כפות ידיו ומטביע בהן נשיקה נוספת, ולמשמע קול צעדים ברחוב מסתלק משם במהירות.

מייד אני מפנה לו את גבי ורץ הביתה, מעלה בדמיוני את צעקותיו של אבא על התמהמהותי ואולי את חגורתו המצליפה על גבי, אולם כשאני מגיע בני הבית ישנים, איש אינו שואל על אצלאן ועל מעשיו ואיש אינו מתעניין בו, ואני ממהר לשטוף את לשוני במים רבים, וריח של פה אחר ממלא אותה, ריח תבלינים פשוטים וגסים, ואני ממלא דלי של מים ומעביר אותם על גופי מהר-מהר, ואני מוליך את הסבון על עורי הלוך וחזור, משפשף בדבקות וביסודיות, ומגע משונה עולה בגרוני ומשא כבד יורד אל בית-חזי, ושוב אני שומע את להקת העגורים משתנקים לקראת מסעם, מנפנפים בכנפיהם, ועם משב רוח סועה הם מציפים את ראשי בלהקותיהם, מסחררים ומנענעים ומזעזעים אותי לכל צד ועבר, ואחריהם נותרת מרפרפת ברוח קלה נוצה קטנה אחת, שחורה וזעירה, והיא מתערסלת ימינה ושמאלהעד שהיא נחה על הארץ, רדומה.