ישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים – שנות העלייה הגדולה – שבה לתחייה בכל חושניותה, על יופייה וכיעורה, בנערה, הרומן החדש של אלונה פרנקל. היא שבה לתחייה בזכות מבטה החד של גיבורת הרומן – נערה צעירה, "עולה חדשה", שבשנות ילדותה, בפולין של מלחמת העולם השנייה, למדה שבעולם מתרחשים דברים שאי-אפשר בשום פנים ואופן להבין, ודווקא משום כך הם נחרטים בזיכרון בכל עוצמתם: על פרטיהם הכי קטנים, הכי מגוחכים, הכי מזעזעים, הכי נוגעים ללב, ולעיתים קרובות גם הכי מצחיקים. והנה גם כאן, במדינת היהודים, שאליה הגיעה ביום האחרון של שנת 1949 והיא נערה בת שתים-עשרה, מגלה גיבורת הרומן שהעולם סביבה ממשיך להיות בלתי מובן, מגוחך, מזעזע, נוגע ללב ומצחיק, ושאין לה ברירה אלא להמשיך להיות רואה ובלתי נראית – לצפות מן הצד, לראות הכל ולזכור הכל. לצד ההתמודדות עם הארץ החדשה, השפה החדשה והתרבות החדשה, עם מעמדה כ"אוד מוצל", "גלותית"' "סבונית" ו"פּוֹילישֶה דריפְּקֶה", עם הבדידות, עם הקושי ללמוד והתשוקה לצייר והכורח להתפרנס – מתגלה לה תחום חדש של התרחשויות ורגשות בלתי מובנים, מבלבלים ומתסכלים: העולם המסתורי, הבלתי מושג עדיין, של האהבה.
מן הביקורת:
"פרנקל מתחילה את 'נערה' במקום שבו סיימה את 'ילדה', ב-31 בדצמבר 1949, יום עליית המשפחה לישראל ב'אונייה גלילה המגעילה' , שבמקרה או שלא, היה גם היום שבו קיבלה לראשונה מחזור חודשי והפכה מילדה לנערה. סיפורה של הנערה אילונה-אילנה אינו סיפור רגיל של התבגרות, כי הנערה המסוימת הזאת נושאת בגופה ובנפשה את הילדה הקטנה, שיום בהיר אחד, עוד בטרם עמדה על דעתה, חרב עליה עולמה, הלכה למעשה. כל הפחדים, הבדידות, מצוקות הגוף והנפש חרותים בה כמתבגרת. וכאילו לא די בכל אלה, עכשיו, שנים אחדות לאחר אותה ילדות מחרידה - היא מטולטלת שוב מעוגן חייה על האונייה גלילה, לארץ זרה ומוזרה - ארץ ישראל - כאן היא זוכה לקבלת פנים הנעה בין אדישותם החרישית של המבוגרים לבין התאכזרותם הקולנית של הילדים שמכנים אותה כמובן (מי לא זוכר?) בשמות: 'עולה חדשה', 'פוילישה דריפקה', 'אוד מוצל' ו'סבונית'. הנערה, כמו הכותבת הבוגרת, המתבוננת בה, לא מבינה. היא לא מבינה למה לועגים לה, היא לא מבינה את השפה, היא לא מבינה את הנלמד, היא לא מבינה למשל למה השליך אותה המורה לציור מהחלון."
ציפורה דולן, הארץ ספרים, 7.10.2009
"גישתה של פרנקל לסיפור האוטוביוגרפיה ישירה והסיגנוּן מינימלי (מתמצה כמעט אך ורק בחזרה על פרטי סיפור שונים כמה פעמים לצורכי הדגשתם). הרומן אינו מתחכם אך גם אינו מתוחכם. נקודת התצפית של הסופרת היא שילוב, לא תמיד עקבי, בין הפרספקטיבה שלה כילדה לזו של בוגרת חכמה יותר המשקיפה אל ילדותה ממרחק. הטון, גם כשהסופרת מתארת תחושות צורבות של נתק בין האם לבת, אם שהצילה את בתה במלחמה חזור והצל ולא נותר בה כוח לאמהות רגילה, או כשהסופרת מוחה בכאב על ההחמצה ברכישת השכלתה, על כך שאיש לא היה בסביבתה שעודד אותה ללמוד, או שהיא מאבחנת את עצמה כמי שחשה בו זמנית ילדה קטנה וזקנה אל מול הצברים, אינו גולש, למרבה הפלא, לרחמים עצמיים ואף מתיז לעיתים ניצוצות של הומור שחור."
אריק גלסנר, 26.9.2010
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2009
הדם זרם והיה קר.
אני מתעוררת במיטה משונה.
היו לי הרבה מיטות, תמיד משונות.
מיטת ילדותי הלבנה, האורטופדית, הקשה והריקה, שאמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה עליה בגאווה. זה היה לפני שהמלחמה הייתה בעולם.
ומיטת הברזל הצרה שבחיבוריה שורצים פרעושים שמנים ומסריחים, ופרוש עליה מזרן דל, מדובלל, רוחש פשפשים, הממולא שׂער סוס נוקשה שמבצבץ מכל תפריו, קרעיו ובקיעיו – המיטה ששכבתי בה בין אמא שלי ואבא שלי בגטו, בלבוב, כשהמלחמה הייתה בעולם. בד הריפוד של המזרן ההוא היה עשוי פסים-פסים, כחולים ולבנים, דוגמה שעדיין לא הייתה אז באופנה – אופנת הבגדים של האסירים במחנות הריכוז, ששימשה השראה לעיצוב המעודן של כריכת הפנקס שהפיקו בני-האדם היהודים ממשרד האוצר של מדינת היהודים לבני-האדם היהודים שהגרמנים לא הצליחו לרצוח: הפנקס של נכי הנאצים. בהזדמנויות שונות, כמו בתור לקולנוע או לקופת חולים, הייתה אמא שלי שולפת את הפנקס הזה, מנופפת בו וקוראת, "אני נכת נאצי, אני נכת נאצי," ואז, לפעמים, עשו לה פרוטקציה. הדבר היה כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם.
והספסל הצר הסמוך לאורווה, שמושבו מורם בלילה וחללו הפנימי – הדומה לארון מתים – מלא קש מעוך המשופע בחריוני עכברים ובחרקים זעירים מכל הסוגים. בתוך החלל הזה ישנתי בכפר, כשהייתי אִירֶנָה סֶרֶמֶט, ילדה נוצרייה, והמלחמה כבר הייתה בעולם.
והמרבץ בפינת קיטון המחבוא של אמא שלי ואבא שלי: ערימת כרים קלושים, שמיכות ממורטטות, סמרטוטים בלויים ומיליוני כינים של ראש ושל בגדים. אמא שלי, אבא שלי ואני התחבאנו שם, במרבץ הזה, מהגרמנים, והמלחמה עדיין הייתה בעולם.
והכורסה – הכורסה היקרה שלי, המרופדת קטיפה כחולה, שהתקין הנגר-האמן פּאן סְטוֹלארצ'יק. זה כבר היה אחרי שהמלחמה הייתה בעולם, בקְרָקוֹב היפה.
ושתי המיטות הלפני אחרונות שלי. המיטות שלי בהפלגה לכאן, הפלגת האימה בגלילה המגעילה. שני דרגשים, בעצם. הראשון היה בבטן האונייה שהתנדנדה בים הסוער ועימה התנדנדה מעלי הפרוטזה של הגידם הסנטימנטלי שנטפה מיץ פטל והדיפה ניחוחות של נקניק פולני עתיר שום: היא התנדנדה בעודו מתבונן בפַּאנְנָה ריטה ששכבה בדרגש התחתון מצד שמאל, ובהפגנת מיומנות לוליינית ניסתה לפשוט את החולצה הירוקה וללבוש במקומה את החולצה הירוקה עם הנקודות, ותוך כדי כך התגלה הקוֹרסֶט שלה ועימו בשרה הלבנבן שגלש מכל אחת מאלף הלולאות שדרכן היה מושחל השרוך הוורוד. שרוך ורוד, בהחלט לא לבן, גם לא אדום כמו השרוך של החולצות הכחולות העולות על כל העדיים שזכיתי להכיר לאחר מכן, או ירוק כמו השרוך שצבעה אמא של טַדֵאוּש בצבע מאכל לטדאוש – או טֶדי – שכעבור ארבע שנים ארוכות מאוד כמעט אתנשק איתו.
והגידם הסנטימנטלי הרעיד את כל הדרגשים בתנועותיו הקצובות, תוך שהוא נאחז במשהו שהיה לו שם, כנראה, בין רגליו, וליתר דיוק – בין הרגל הבריאה שלו לבין הגדם.
ואחרי הדרגש ההוא מתחת לפרוטזה, ואחרי שהקאתי כל-כך, והייתי חולה כל-כך – עוד דרגש: הדרגש של אמא שלי ששכבה בקבינת החולים הזעירה בתואנת-לא-שווא שהיא חולה בשחפת. אמא שלי, גאון ההישרדות, הגניבה אותי לקבינה הזעירה והחביאה אותי בדרגש שלה, וכשהרופא היה נכנס, הייתי מתכרבלת מתחת לשמיכה בזריזות של חיית מחילות דרוכה.
ושם, בקבינת החולים הזעירה, זרם הדם לראשונה.
ועכשיו הדם שוב זורם, וקר.
ושוב אני שוכבת במיטה משונה.
אני ישנה בה כבר כמעט שלושים לילות.
מיטה שהיא המצאה הנדסית נשגבת – פטנט. ביום היא בכלל לא קיימת: ביום היא אצטבה שמוצבים עליה ספרי "ספרייה לעם" ומשתלשל ממנה וילון עד לרצפה.
אך בלילה מוסט הווילון ומתגלה – מיטה!
המיטה הכמוסה: היא מחוברת בקפיצי פלדה לדופנות האצטבה, וכדי שתתהווה יש למשוך במסגרת הברזל ואז... המיטה יורדת לה לחלל החדר, ורגליה מתמתחות ונעמדות על הרצפה.
פלאי פלאים.
יש עליה מזרן דקיק וסדין.
את השמיכה והכריות מאחסנים בארגז שביום משמש ככיסא.
פעולת הסגירה והפתיחה של המיטה כרוכה בסכנות ודורשת זהירות מירבית: יש לאחוז במסגרת בשיקול דעת, שלא תיסגר חלילה על האצבעות או תיפול בחבטה על כפות הרגליים.
האצבעות האומללות, שגורלן נגזר להיצבט. מיטת הפלאים ההיא הייתה עוד אחת ממלכודות האצבעות האיומות של ילדותי ונעורי – ככיסאות-הנוח הזדוניים או השולחנות המתקפלים המטופשים.
כאן אני ישנה, בפרטיות מזהירה, שכן את הווילון ניתן לסגור.
הדם זורם, וקר, קר, קר.
קר מאוד.
אור היום מסתנן מבעד לווילון הפרחוני הדהוי.
גם ההוֹל מרופד באותו בד דהוי ופרחוני, אם כי בהול הוא דהוי קצת פחות.
לראשונה זרם הדם באונייה, האונייה גלילה המגעילה שהובילה את אמא שלי, את אבא שלי ואותי, ועימנו עוד הרבה מאוד אנשים אפורים, שחוחים ולא הכי נקיים, לארץ הזאת, ובשלושים ואחד בדצמבר שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע השלימה את מסעה ועגנה בנמל חיפה.
ביום האחרון להפלגה זה קרה, ואני עודני ילדה. מה יהיה מעכשיו? ככה זה יהיה תמיד בחיים שלי? כל חודש? זה נורא. וכשאקום – האם הפיג'מה שאלבש תהיה מגואלת בדם? ונניח שאלבש חצאית לבנה? ומה יהיה גורלו של הרטט הנעים שאני חשה כשאני מצמידה את הירכיים חזק-חזק-חזק זו לזו?
הרטט הזה ודאי ייעלם. איך יכול להיות רטט כזה לילדות שיוצא מהן דם כל חודש? כמה חבל.
וכל חודש אלך לי הלוך וטפטף. האם דבר נורא כל-כך קרה גם לאנה קרנינה? ולטטיאנה? ומה עם נֶל הקטנה? סְטאש ידע?
קר קר וקר.
דלת המרפסת נפתחת.
פתאום, אם זה ייתכן בכלל, עוד יותר קר.
"גוּסְטָה, סָלֶק, אִילְקָה. ראו! הביטו!! הסתכלו!!!"
אני מסיטה את וילון המיטה.
מולי עומדת דודה מלכה. היא לא זוכרת שאני לא מבינה אף מילה בשפה שלה. היא עומדת ובידה עציץ קטן – קקטוס, אולי צבר? – ועל ראשו כיפת שלג לבנה!
שלג!
דודה מלכה בוכה. אף-על-פי שקר כל-כך, עינייה של דודה מלכה מגירות דמעות זיעה. היא בוכה, בוכה ובוכה, כי לראשונה מאז בואה לארץ הזאת, לראשונה מאז שהיא מתגוררת בתל-אביב, יורד בה שלג – השלג של ילדותה!
ילדותה הפולנייה, באושוויֶינצ'ים. משפחתה הגדולה והיפה: אמא, אבא, אחים, אחיות, ילדים, תינוקות. כולם נרצחו במלחמה. הגרמנים רצחו אותם. רק אחותה הגדולה גוּסטה, אמא שלי, ניצלה. וגם אבא שלי, סלומון, גיסה של דודה מלכה, ניצל. וגם אני ניצלתי – אילונה, אחייניתה. ועכשיו באנו לכאן, לפלשתינה, שקוראים לה מדינת ישראל,ודודה מלכה בנדיבותה אספה אותנו אל ביתה.
כשירדתי עם אמא שלי, אבא שלי וכל שאר האנשים המודאגים, העייפים, הנרגשים והמסריחים מגלילה המגעילה, הגרוטאה שהפליגה מבּארי שבאיטליה והביאה אותנו לפלשתינה המכונה מדינת ישראל – הביאה אותנו ממש בנס, שכן הים רגש וסער ונחשוליו הכבירים היו נחושים לנתץ אותה ולהטביע אותנו בתהום מצולה – האוויר היה גדוש בערפל לבן שצלליות של עגורנים התמוססו בו, והיה קר וגשם עז התחיל לרדת.
ואז הערפל התרומם פתאום – ועל צלע ההר ממול התגלתה הכיפה הזהובה של בית-המקדש. מתברר שטיטוס לא שרף אותו כפי שקראתי זה מכבר ב'מלחמת היהודים' של יוֹסֵפוּס פְלביוּס!
הגידם שהפרוטזה שלו היטלטלה מעל לדרגש שלי בבטן האונייה, וכל ימי ההפלגה טפטפה מיץ פטל דמוי דם בריח נקניק פולני, בכה מאוד.
הוא כרע על ברכו היחידה ועל קצה הגדם שלו, ונישק את הבטון.
אולי האמין שמתחת לבטון יש אדמה קדושה.
הגענו.
ואז אנחנו, כלומר אמא שלי ואבא שלי ואני וכל שאר האנשים המודאגים, העייפים, הנרגשים והמסריחים שמעתה כונו עולים חדשים – ובפי אמא שלי כונו לפעמים שוּמוֹבִינֶה, מילה בפולנית שפירושה בעברית קופי, כלומר הקצף שיש לגרוף מעל המרק, ואין זו מחמאה – נאלצנו לעבור במדורים רבים עד מאוד של סידורים בירוקרטיים, פורמליים ופרוצדורליים.
די-די-טי דווקא לא היה. אולי מפני שלא הושלכנו למעברה כעולים חדשים אחרים. כעבור שנים רבות מאוד שמעתי סופר אחד אומר בטלוויזיה שזה בכלל לא היה נורא אילו היו מרססים אותי בדי-די-טי. הוא אמר שאני ואנשים כמותי – כלומר יהודים מפולניה – כבר היינו רגילים לדי-די-טי. אולי לדעתו היינו רגילים לזה מהגטו, או ממחנה ריכוז? אני לא יודעת. אבל הוא, ככה הוא סיפר, לא היה רגיל להיות מרוסס בדי-די-טי, ובכל זאת ריססו אותו, ולכן הוא כועס.
באולמות קרים ואפלים, שנורות חשמל דלות לא מצליחות להאיר והגשם דופק על גגותיהם העשויים פח גלי, ניצבו שולחנות, שולחנות ושולחנות. ומאחורי השולחנות ישבו פקידים, פקידים ופקידים. והפקידים שאלו שאלות ובחנו מסמכים, מסמכים ומסמכים, ולבסוף, בקול חבטה מופרז בעוצמתו, הטביעו על כל מסמך חותמת שנבחרה בקפידה משלל החותמות התלויות על קרוסלה חמודה.
חותמות, חותמות וחותמות.
משום-מה החותמת הוטבעה כמעט תמיד במהופך.
רק במקרים נדירים הייתה ההטבעה ברורה וקריאה. בדרך-כלל הכרית לחותמות הייתה יבשה והכתב המוטבע דהוי ולא קריא – וזאת על אף שהפקיד ניסה פעם אחר פעם לנשוף עליה מהבל פיו הלח והחמים על-מנת לרעננה, או דווקא להיפך, הכרית הייתה רווּיה בדיו יתר
על המידה, והחותמת המוטבעת נמרחה ואף הכתימה את שאר המסמכים.
כריות לחותמות – מקור פרנסתנו לעתיד בארץ הזאת. כריות שאינן מתייבשות לעולם, שנותרות לחות ואין צורך לשפוך עליהן דיו – אחת ההמצאות המופלאות של דוד דב, הכימאי הגאון שהיה זוכה ודאי בפרס נובל אלמלא הגרמנים רצחו אותו כשהמלחמה הייתה בעולם.
רצחו גם את אשתו, מִינְקָה הגיבנת היפהפייה, אחותה האהובה של אמא שלי.
ורצחו את בתם הקטנה פנינה.
ורצחו את בתם הקטנטנה רחל.
רחל – זה השם שאני רוצה לעצמי. לא אילוֹנה, אילוֹנְקה, אילֶצ'קה, אילוּסְיה, אִילְקָה, אִירֶנָה, אִירֶנְקָה, אירקה, אילנה, אלוֹנה.
רחל – שם של עצב ואהבה.
הכריות לחותמות יפרנסו אותנו. תעשייה ביתית. שמן היה "כר-עולם" – כריות לחותמות שאבא שלי, סלומון גולדמן, ואחרי מותו אני, בתו, ייצרנו במרפסת המטבח על-פי הרצפט של הדוד דב. כל יום, כל יום, כל יום – מאה ארבעים וארבע כריות לחותמות.
אף לחסוך הצלחנו. ושתי דירות רכשנו.