ליאון קם, מרצה לאסטרונומיה ואיש "מתון באופן קיצוני", נוהג לעלות לגג ביתו כדי לצפות בכוכבים. באחד הלילות הוא מתפתה להפנות את הטלסקופ לדירה מוארת בבית ממול, ומגלה גלקסיה זוהרת של כוכבים מקומיים. אחת מהם, אישה יפה בשמלה אדומה, מעוררת בו עניין מיוחד, וכשמתברר לו איך קוראים לה, הוא מאבד את הצפון. חמוש ב"כוחה המכשף של האהבה" הוא יוצא לסגור את החשבונות הפתוחים של חייו. מסעו לוקח אותו מילדותו מוכת הנוסטלגיה ב"בלוק הפלמ"ח" בנווה שאנן, דרך מטר מטאוריטים בנוף הכי עצוב בעולם, ועד למשבר המאיים על נישואיו. רק בקצה הדרך הוא מעז לחזור אל הרגע המכונן, זה שאסור היה לדבר עליו – הרגע שבו איבד את אמו ואחותו האהובות, ובעקבותיו נאלץ לברוח הכי רחוק שאפשר, עד קצה היקום. ב'על גג העולם' מחבר אמיר בן-דוד בין עולמות שבמבט ראשון נראים רחוקים זה מזה – בין המציאות הישראלית למרחביו של שביל החלב, בין רומן אהבה סוחף להפלגה אל מעמקיה של גלקסיית הנפש, ובין החורים השחורים של העבר למבט רענן ומשוחרר בהווה.
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2009
1. טלסקופ, מיקרוסקופ, משקפיים
(במדבר עם נוגה)
אבא נמנם מולי, הראש שלו שמוט עלהחזה, ופתאום לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו. את מכירה את ההרגשה הזאת, שכוח חזק ממך הודף את העיניים לכיוון אחר? שאתה פשוט לא מסוגל להישיר מבט? בדרך-כלל זה קורה לי כשאני נתקל בעיניים נחושות יותר משלי, כמעט תמיד עיני אישה, אבל הפעם זה היה אחרת. לא ננעצו בי עיניים אבל המבט שלי נהדף והתרומם למעלה, אל השמים. הם היו נקיים מעננים, וכוכבי הערב הראשונים כבר נצנצו. סיפרתי לך שזה מה שאני עושה תמיד ברגעים כאלה – מרים את העיניים לשמים?
מגיל שלוש-עשרה בערך. מין הרגל.
כן, אולי כמו מין תפילה... זה מרגיע אותי ועוזר לי לייצב את המחשבות. מבט ארוך למעלה, בעיקר בלילה כמובן, מחזיר כל חרדה שתוקפת אותי לממדיה האמיתיים. נוסך בי שלווה. יש לי פתאום הרגשה שהמצוקה שלי תחלוף, או שהיא תזכה בקרוב למענה מהשמים.
לְמה את מתכוונת?
לא, בכלל לא. מה פתאום חוסר אונים.
לא, גם לא ייאוש.
אני חושב שבגילי אני כבר לא צריך לברוח מעצמי, אבל כמו כולם גם אני זקוק לפעמים לחיזוק. וכשזה קורה אני עושה את הדבר הכי טבעי
לי – מביט למעלה.
את טועה. העובדה שאני מכיר כל-כך טוב את השמים דווקא מגדילה את יראת הכבוד שלי. הידיעה אולי מצמצמת את המסתורין אבל לא מבטלת את ההשתאות. אני לא צריך להאמין בשום כוחות נסתרים. אני פשוט יודע.
מה זאת אומרת מה אני יודע? יודע כמה היקום מסתורי, כמה הוא גדול.
לא לא, נוגה, תשכחי מזה. המילה הזאת, אלוהים, יותר מדי דברים מערפלים אותה מבחינתי. היא טעונה בכל-כך הרבה משמעות ואי-בהירויות ומיתולוגיה ופחדים ואמונות תפלות, שאני מעדיף לנהל את חיי בלעדיה.
אז אם אני כבר במצב רוח כזה, אני מעדיף לחשוב על אלוהים כעל אישה. אני מדמיין למשל ששביל החלב הוא הנתיב השמימי של השכינה. חשבת פעם כמה יופי מסתתר בצירוף המילים שביל החלב? כל-כך נשי. כל-כך אימהי בעצם. גם מזין וגם צופן הבטחה –
אם זה שביל, אולי כדאי לעלות ולצעוד עליו, לתת לו להוביל אותך.
כן, בדיוק, המחשוף של אלוהים.
לא, זאת לא הייתה רק מצוקה. היה שם עוד משהו, חדש לגמרי, שממש החריד אותי. מין כעס. אבל לא סתם כעס. כעס איום, שגאה בי ולא ידעתי מאיפה הוא בא ואיך אוכל לעצור אותו. כעס כזה ש... הוא ממש הפך לי את הבטן מבפנים. הרגשתי כאילו מישהו תופס לי את הסרעפת משני הצדדים וסוחט אותה כמו סמרטוט רצפה שספוג במים מטונפים, מסובב, ומסובב, ומסובב... וזה עניין נדיר אצלי, כעס כזה. את כבר יודעת שבדרך-כלל אני טיפוס שקול.
מתון באופן קיצוני... הגדרה נפלאה... כן, זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי: ליאון קם, קוסמולוג. מתון באופן קיצוני.
לא, לא בגלל זה אני צוחק. פשוט מביך אותי שהצלחת להגדיר אותי בדייקנות אכזרית כזאת, ועוד בשלוש מילים. יש לי הרגשה שאם תשאלי אנשים שמכירים אותי, ותבקשי מהם למנות את תכונות האופי הבולטות שלי, אף אחד לא יטען שאני הפכפך או בלתי צפוי. מעט מאוד אנשים, אם בכלל, זכו לראות אותי מתפרץ בכעס.
באמת? אל תהיי כל-כך בטוחה ותפסיקי להתגרות בי. אני עלול להפוךלקיצוני באופן מתון.
אכלה בך את חמתי, אשפוך עליך את חרוני ואצית אש אוכלת שתשרוף את יסודותייך... סתם. מה נבהלת. אני צוחק. זאת את שהיה דחוף לה להזכיר את אלוהים קודם, אז הנה לך קצת אלוהים.
הממ... אף פעם לא חשבתי על זה. אולי את צודקת... נדבר על זה אחר-כך, בסדר? אני מבטיח לך תשובה כנה. תזכירי לי כשאגמור את הסיפור. תראי מה את עושה לי עם כל ההערות הפרובוקטיביות האלה שלך – אני תקוע כבר עשר דקות במשפט הפתיחה של הסיפור שלי, ולא מצליח להתקדם לשום מקום. ביקשת שאתאר לך את היום של ההתקף הראשון בפרטי פרטים, שלא אדלג על שום פרט, נכון? אז אם נמשיך לסטות כל רגע לדרכים צדדיות פשוט נאבד את הכיוון.
כן, הבנתי כבר שאת אוהבת לנסוע בדרכים צדדיות, וכל סטייה מהדרך הראשית מעוררת אותך. אבל את זוכרת, יש לך עסק עם טיפוס מתון באופן קיצוני. אני מאלה שמעדיפים את דרך הישר. אז למה שלא תיתני לי לספר את הסיפור בדרך שלי?
טוב, בסדר.
אז זהו – לא יכולתי להסתכל עליו יותר, והמבט שלי פשוט עלה למעלה. הסתכלתי על השמים האלה עם הכוכבים שכבר האירו, ואמרתי להם: קיבינימט, את כל החיים שלי הקדשתי לכם. עכשיו התור שלי, עכשיו אני זקוק לעזרה. מגיע לי שתתייחסו אלי, שתחזירו לי טובה תחת טובה.
שוב את מתחילה. ברור שהקדשתי להם את כל החיים שלי. אני הרי עובד כמו משוגע בשבילם, עושה כל מה שאני יכול, הרבה יותר ממה שהמשכורת שלי מצדיקה, כדי לקדם את המודעות לקוסמולוגיה במערכת החינוך, כדי שנצליח להגיע לכל ילד שיש לו עניין בכוכבים, ואפילו לכאלה שאין להם מושג כמה הכוכבים יכולים לעזור להם ולנחם אותם... כל השנים שביליתי עם העין תקועה בתוך הטלסקופ. לילות ארוכים בלי שינה, תחשבי על זה, מתמסר לגמרי לכוכבים, מוטרף מכל החידות הגדולות שלהם, החידות הכי גדולות של המין האנושי, מאיפה באנו, מה זה לעזאזל היקום הזה שמצאנו את עצמנו בתוכו...
זה לא נאום של סיסמאות ריקות מתוכן, ממש לא, נוגה. תעשי לי טובה. זה לא הרגע להיות עוקצנית.
כי זה מעצבן.
יכול להיות שזה נשמע לך ככה בגלל שחזרתי על כמה מהמשפטים האלה עשרות ואולי מאות פעמים באוזני עוזרי מחקר ועמיתים וסטודנטים ותלמידי תיכון ומי לא, שמגיעים לשמוע את ההרצאות שלי...
את באמת צריכה לבוא פעם. מעניין אותי מה תחשבי.
יש לי הרגשה שתופתעי.
קשה לי להסביר למה, אבל כשאני עומד מול קהל משהו באישיות שלי משתנה. קהל מדליק אותי. אני מתמלא אנרגיה. נפתח. אולי נדרך זאת המילה. כן, אני נדרך. כמו מיתר. ולמרות שאני בדרך-כלל מגיע להרצאות שלי מוכן היטב, אני תמיד מאלתר, מדלג מנושא לנושא, נזכר באנקדוטות שלא חשבתי עליהן מראש, מחבר בין דברים שעד לאותו רגע לא ידעתי שהם מתחברים כל-כך יפה... משהו במתינות הקיצונית שלי מתרכך פתאום. אז הנה תשובה אחת לשאלה שלך: כן, זה נכון, רוב הסיכויים שאם תשאלי אנשים שמכירים אותי מקרוב איזה מין טיפוס אני, רובם יגידו שאני בן-אדם סולידי, די אפור, אולי אפילו משעמם. אבל כשאני מול קהל – משהו בי מתעורר.
בדיוק, יוצא ממני מין פֶּרפוֹרמֶר שבדרך-כלל אין לו איך להתבטא.
אולי בכלל הייתי צריך להיות שחקן, או קריין בטלוויזיה... לפעמים אני חושב על זה: תוכנית טלוויזיה על היקום יכולה לרתק הרבה מאוד צופים, את לא חושבת?
תתפלאי, דווקא ניסיתי. היה איזה מפיק טלוויזיה שפגשתי פעם במסיבה, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל אני בטוח שאת מכירה אותו. ראינו אותו באירוע שאליו לקחת אותי בשבוע שעבר, ומשום-מה הייתה לי הרגשה שהוא חייך אליך חיוך מלא משמעות... טוב, האמת היא שבאותו ערב הייתה לי הרגשה שכולם מחייכים אלייך חיוכים מלאי משמעות. אותי, לעומת זאת, הוא לא זכר. עמדתי לידו בשירותים אז אמרתי לו שלום. הוא הסתכל עלי כמו מישהו שמדפדף בעמוד מודעות האבל בעיתון, ומגלה שאף אחד שהוא מכיר לא מת. חייך חיוך רפה כזה, שאין לו שום משמעות חוץ מאני-בכלל-מכיר-אותך-מאיפשהו? לא התחשק לי להזכיר לו איפה נפגשנו, אבל כשדיברנו במסיבה ההיא, לפני שנה בערך, הוא דווקא היה מאוד ידידותי ואמר שהרעיון שלי נשמע לו מסקרן, עם פוטנציאל גדול, אבל הסביר לי שאין עכשיו כסף להפקות כאלה, שבטלוויזיה חותכים עכשיו בתקציבים ומשתדלים לא להמר, מתעסקים בעיקר עם תוכניות ריאליטי, כי זה מה שהקהל רוצה. מייד אמרתי לו, אבל מה יותר ריאליטי מהכוכבים? זאת הרי המציאות הכי בסיסית של החיים שלנו – חיים על פני כדור הארץ ביקום שמתפשט לאינסוף, וסיפרתי לו על הניסיון העשיר שלי בהרצאות מול קהל, על זה שעדיין אפשר לפתות אנשים עם ידע, עם מדע, בתנאי שיודעים לעטוף אותו באריזה הנכונה... רוב האנשים באמת חוששים קצת, כי זה נשמע להם מסובך או מאיים, אבל אם פונים אל הסקרנות הטבעית שלהם ומגישים להם את הדברים בצורה ידידותית, בלי התנשאות ובלי מושגים מסובכים, אז הם נסחפים ובסוף אפילו אסירי תודה. היינו קצת שתויים, המפיק ואני, אז התחלנו לצחוק על זה שנקרא לתוכנית 'כוכב נולד', אבל במקום לבחור זמר המתמודדים יצטרכו למצוא גרמי שמים שטרם זוהו...
כן, בטח, דמיינתי את זה הרבה פעמים. פתיח דרמטי כזה, מוזיקה הרואית, קצת מסתורית, נגיד כמו בפסקול של 'אודיסיאה בחלל', ואז אני נכנס לאולפן גדול, צבוע כחול, מלמעלה מנצנצים כוכבים קטנטנים, הכל חשוך, אני נעמד במרכז ומעלי נדלק זרקור גדול, כמו ירח מלא של אמצע תמוז, שמשרטט סביבי עיגול אור צהוב ומקיף אותי בהילה. כל המבטים מתמקדים בי, ואני מתחיל לדבר – קודם כל מין מונולוג קומי כזה, כמה שיותר מצחיק. יש לא מעט בדיחות על חורים שחורים, את יודעת, על מהירות האור, על החומר האפל, שיצחיקו גם אנשים שלא מבינים כלום בקוסמולוגיה...
דווקא כן. בטח. יש היום סרטים מדהימים שמתקבלים מטלסקופים שמשייטים בחלל, צילומים של כוכבים, גלקסיות, סוּפּר נוֹבוֹת. רוב האנשים לא יראו לעולם את הצילומים האלה וזה חבל, כי בכל פעם שאני מקרין סרט כזה אז גם אנשים שלא מעלים על דעתם שקוסמולוגיה יכולה לעניין אותם יוצאים נפעמים.
בדיוק. מין סרטי טבע כאלה, אבל עם כוכבים ועולמות רחוקים במקום עם קופים או סחלבים.
זהו, אז עד שאקבל תוכנית טלוויזיה משלי – אני בינתיים מממש את הפוטנציאל שלי בהרצאות. אבל אם תבואי, הידיעה שאת בקהל בטח כל-כך תרגש אותי, שמייד אשכח כל מה רציתי להגיד, והכל ייצא לי עקום, אז אולי...
מה זה משנה אם תסתתרי? מספיק שאדע שאת שם. הרי כל ההרצאה שלי תכוון אלייך, במקום אל הילד עם העיניים הבוערות והמשקפיים.
לא, מה פתאום, זה לא ילד קבוע... טיפשונת אחת. זה כל פעם ילד אחר, אבל אני מודה שבדרך-כלל הם נורא דומים, כאילו הם יצאו מאותו פס ייצור. הוא תמיד יושב מלפנים אבל לא ממש בשורה הראשונה, די באמצע אבל לא ממש במרכז, קצת יותר שמאלה בדרך-כלל, אין לי מושג למה. נניח שלושה-ארבעה כיסאות מהקיר. אני מזהה אותו מייד. העיניים שלו מושפלות רוב הזמן, אבל כשהוא מרים אותן משהו שם בוער, יש שם מין זיק שאי-אפשר להחמיץ.
ברור שאני מזדהה איתו, תפסיקי להתנשא עלי. יש בכל זאת כמה דברים על עצמי שאני מסוגל להבין בלי עזרתך הנדיבה, גבירתי רבת-החסד, אז בבקשה תשתדלי לא לקחת לעצמך את כל הקרדיט. ברור שאני מזדהה איתו, וברור שבגלל זה הוא כל-כך חשוב לי. ואני תמיד מעודד אותו בליבי, שלא ייכנע ללעג ולספקנות. שישמור על הבעירה הזאת בעיניים. שלא יניח לה לכבות.
כן, כמעט תמיד זה בן, בדרך-כלל עם משקפיים. זה לא שאין בנות סקרניות, אני מניח שיש, אבל לפחות בגילאים האלה קשה למצוא אותן. אולי קוסמולוגיה לא כל-כך מושכת נערות צעירות, אני לא יודע.
אולי כי בנות יותר פרקטיות? יותר מציאותיות? עם רגליים על הקרקע, את יודעת. הרי כל מי שביקר פעם בגן-ילדים יעיד שבנים פשוט משתגעים על חלליות וטילים ואסטרונאוטים וכוכבים... וזה קורה להם מעצמו, בלי שאף אחד מעודד אותם. כאילו ההתעניינות הזאת טבועה בגֶנים שלהם. רובם נגמלים מזה מתישהו, בדיוק כמו שהם נגמלים מהמוצץ, חוץ מאלה שלא...
אולי כי בקוסמולוגיה יש משהו שמנתק אותך מהמציאות המיידית וזורק אותך ליקום אלטרנטיבי. הקוסמולוגיה כאילו משחררת אותך מכוח הכבידה של כדור הארץ, מוציאה אותך מהעולם הקטן והסגור שכולם מצטופפים בו יחד ומשליכה אותך אל המרחבים הגדולים והפתוחים של האינסוף. זה נותן לך פרופורציות, מזכיר לך כמה אתה קטן וחסר חשיבות. בדיוק בגלל זה התאהבתי בתחום הזה, ההרגשה שהוא פותח לפניך מרחבים ללא גבולות, כי ברגע שאתה מתחיל לחשוב במושגי זמן של מיליארדי שנים ולמדוד מרחקים בשנות אור, הדילמות של בני-אדם על פני כדור הארץ נראות פתאום קטנות כל-כך. החרדות שלנו, התקוות שלנו, החיים שלנו...
למה מדכא?
להיפך. זה בכלל לא מדכא אותי, נוגה. בעיני זה דווקא מרגיע. אולי אפילו משמח. נעים לגלות שהמצוקות שלנו לא כל-כך גדולות כמו שנדמה לנו, שמעבר לכאבים האישיים יש מרחבים אינסופיים שמגמדים אותם.
האמת היא שגם כשמתבגרים די נדיר לפגוש בעולם שלנו נשים. טוּלי תמיד צוחקת עלי כשאני נוסע לכנסים מקצועיים, אומרת שהיא ישנה טוב בלילה כי היא יודעת שאין סיכוי שאפגוש שם איזו חוקרת חלל סקסית ואתאהב בה. והנה, תראי, היא צדקה – בסוף פגשתי אותך, וכמו שאת אומרת, החלפתי את הטלסקופ במילים...