פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות

1. גשם ביום חול

אתמול היו בחירות, היום יהיה שרב. ארבעים ואחת מעלות –כמניין המנדטים של הליכוד, תשעה מנדטים יותר משקיבל המערך. מאי עכשיו, חמישה לשבע, ואת החלון שלי ממלאים שמי בוץ מלוכלכים ורבע שמש עכורה, ומאחורי הזגוגית המוגפת מתפתח השרב ונבנה. בערב יישבר החוםואולי גם יירד גשם, ואולי ר"צ וגם ל"ע יעברו את אחוז החסימה. קרטר כבר הכריז שיזמין אליו את ראש הממשלה הבא. המפד"ל קיבלו שנים-עשר מנדטים, ד"ש קיבלו ארבעה-עשר, שֶלי שניים, שלומציון שניים, ופלאטו-שרון השיג די קולות כדי לצבור שני מנדטים, אבל כיוון שרשימתו כוללת רק אותו, הוא יקבל מנדט אחד ושאר הקולות ילכו לאיבוד. כמו השנים המתות של דוֹקי. אילו היה חי היום היה בן שלושים ושבע. והיום יוני בן שבע. מאז מותו הטיפשי של דוֹקי העליתי ארבעה-עשר קילו ולא ידעתי גבר, אבל אין זיקה בין שני הדברים, או שלושתם: חסרונו של דוֹקי, משקלי ותאוותי. ויום-הולדתו של יוני, שאינו בני הביולוגי.

שבע. אני קמה מהמיטה. בחדרו של יוני עוד שוררת דממה. היום הוא לא חייב ללכת לבית-הספר. אני מתיישבת על האסלה ומשתינה ומנגבת ומחפשת את הדם על נייר הטואלט. כבר שלושה ימים שאני מרגישה את כאבי הבטן של הווסת, אבל אין לי כלום. בכל זאת אני מתקלחת ומרטיבה את השיער, ועוטפת אותו במגבת, ומתעטפת בחלוק רחצה סגול, וכשאני נעמדת מול הכיור כדי למרוח קרם פנים, נפתחות כנפות החלוק והמראה מחזירה אלי את שדי הכבדים ואת בטני המלאה ואת ערוותי הכהה, הסבוכה, הסגורה. כבר שכחתי אותי ואת דוקי שוכבים. דווקא זה מכל הזכרונות. פשוט לא מצליחה להעלות על הדעת את גופו העירום על גופי, את פניו מול פני, את לשונותינו מתפתלות זו בזו. דוקי התמוסס מזכרוני ונעלם, דהה ונמחק כמו ציור מנייר ישן, ונותרו זכרון חסרונו, וקיצבת האלמנות, ויוני, שהתייתם פעמיים. אני מהדקת אל גופי את החלוק, קושרת את רצועת המותניים, מורחת קרם פנים וקרם ידיים והולכת להציץ ביוני.

הוא ישן על צידו, מכוסה עד צוואר בשמיכת עונת המעבר, בפה פתוח למחצה, פניו העדינות מכוסות בשערו החלק, הבהיר, ובין חרכי התריס המתקפל מסתמן אור צהוב ומותש. אני הולכת אל המטבח ומעמידה מים על האש, פותחת את דלת המרפסת ונושמת את חום הבוקר היבש. על מכונת הכביסה מונח הכלוב המכוסה במגבת, ואני מסירה אותה ומביטה בשרקן הקטן שקניתי ליוני ליום-הולדתו. אני פותחת את דלת הכלוב המסורג, והשרקן השחור-לבן נסוג לאחור כשאני מכניסה את ידי ושולפת את כלי המים ששבבי נסורת צפים בתוכו. אני שוטפת את הכלי בכיור שבמרפסת וממלאת אותו עד מחציתו, מחזירה את הכלי למקומו ונועלת, לוקחת את הכלוב ומניחה אותו על השולחן במטבח. אני מכינה לעצמי קפה ומוציאה גזר מהמקרר ומתיישבת מול השרקן שנראה מבוהל, וכשאני מחדירה את קצה הגזר בין הסורגים הוא נסוג שוב אל פינת הכלוב, מצטנף ומתנשם במהירות. אני פותחת את דלת הכלוב ומניחה את הגזר ליד כלי המים, מפעילה את הרדיו ומסיימת את שארית הקפה.

אחר-כך אני לוקחת את השרקן וחוזרת אל החדר של יוני שעדיין ישן. אני מניחה את הכלוב על השטיח ומגלגלת את התריס כלפי מעלה ופותחת את החלון, וחום הבוקר נשאב פנימה כמו עשן. אני מתיישבת על קצה המיטה, ויוני משפשף את עיניו בשני אגרופים קטנים ופוקח את עיניו הכחולות אל יום-הולדתו. אני מתכופפת אליו ומנשקת אותו על המצח ואומרת לו, "מזל טוב חמוד שלי," וכשהוא כורך את ידיו סביב צווארי אני אוספת אותו אלי ומרימה אותו מהמיטה כאילו היה תינוק ולא ילד בן שבע. וכשאנחנו חבוקים ככה, הוא מבחין בכלוב המונח על השטיח ושואל, "מה זה, אמא?"

"זה שרקן שקניתי לך ליום-ההולדת," אני עונה, והוא ניתק ממני ונמשך כמהופנט אל השרקן הלחוץ אל פינת הכלוב. "היום עושים יום כיף, חמודי," אני אומרת לו, והוא מביט בי ואומר, "יש!" ואני מחייכת אליו ומוסיפה, "אבל קודם כל תעשה פיפי ותצחצח שיניים, ואני אכין לנו ארוחת בוקר של יום-הולדת." "אני רוצה ביצה רכה," הוא אומר, ורץ לשירותים.

כל השנה אני שוכחת, אבל ביום-הולדתו אני זוכרת שאני לא אמו הביולוגית, והזיכרון הזה מכאיב לי והולך ומעמיק משנה לשנה, ואני יודעת שיבוא יום ואפטר מהמשא הזה ואספר, ומזכירה לעצמי שהדרך אל האמת לא חייבת להיות רצופה שקרים, וגם אם אני לא מספרת לו הכל אני לא משקרת לו, וחוץ מזה לאמת יש הרבה פנים.

דוקי היה מבוגר ממני בשש שנים, וכשהכרתי אותו כבר היה רופא. אני גידלתי שיער עד למותניים והתהלכתי יחפה בשמלות ירושלמיות שהיטיבו עם גיזרתי הדקה, וחשבתי שאני בראשיתה של איזו דרך. הוא חבש כיפה מתוך אידיאולוגיה מטומטמת שקשורה למקום ולקודש, ודיבר עברית במבטא אמריקאי, וכל כמה שהחיבור בינינו היה מוזר אפילו בעיני, התחתנו אחרי חצי שנה והוא הוריד את הכיפה מהראש. הוריו באו לחתונה מארצות-הברית ונתנו לנו כסף לדירה, ודוקי היה עובד שעות נוספות בבית-החולים ואני הייתי מתרגמת, ונדמה לי שהיינו מאושרים. התנהלנו. כנראה אהבנו. ולא הצלחתי להיכנס להיריון. הווסת הייתה תקינה, וכך גם שאר הבדיקות של שנינו, ובכל זאת – אני הייתי זאת שלא הצליחה. היינו רבים, אני לא זוכרת על מה, אבל היינו רבים ומתפייסים, וכנראה שגם היינו שוכבים, אבל את זה אני לא ממש זוכרת. רציתי לזרום, לא לפרק, להמשיך ככה, אבל דוקי רצה לעשות מעשה בעולם. והחלטנו על אימוץ. בתוך הלב הרגשתי שאני מוותרת, אבל דוקי היה נחוש, והיו לו כל הקשרים, וכל האמצעים הנפשיים לעשות מעשה בעולם.

חיינו את סוף שנות השישים, בתקופה שבין המלחמות, ואצלי התחילה להתפתח סלידה מהמצב הבלתי נסבל הזה. שכרון נצחון מלחמת ששת הימים ותבוסת רַחְמי התמוססו זה בזה, ודוקי התקדם יפה במחלקה, ונסע לכנסים בארצות-הברית, ומשך בחוטים, והתלוצץ ואמר, "עוד תראי שיהיה לנו ילד עד המלחמה הבאה."

אני זוכרת את הדברים שלו, את החיוך, את תיק העור, את ידיו העדינות ודרכו לקלוף תפוח, ושוכחת את עצמי בתוך הזכרונות הללו. איפה הייתי אני. מה באמת רציתי. מה ביקשתי מהחיים. מה הניע אותי, מה דחף אותי קדימה. אני זוכרת את חיינו הבלתי נסלחים, ואת המהפך שהביא לתוכם יוני, ואת המט שהנחיל להם מותו של דוקי.

יוני חוזר מהשירותים ואני קמה מהמיטה שלו, ומוציאה לו חולצה לבנה מהארון ומכנסיים כחולים קצרים, אבל הוא מעדיף להישאר בפיג'מה, ואני מוותרת לו. הוא מתכופף אל השרקן, פותח את דלת הכלוב ותוחב את ידו פנימה. "תיזהר מזה יוני," אני מבקשת, אבל הוא לא עונה, ומוליך את ידו הקטנה אל עבר השרקן שחולץ אף מתוך כירבולו, מזדחל אל היד ומטפס על כפה, ובזהירות רבה מוציא אותו יוני מהכלוב ומניח אותו בחיקו, שחור-לבן על רקע התכלת של פיג'מת הכותנה שלו.

"הוא עוד מפחד נורא," הוא אומר בלי להביט לעברי, ואני מניחה את בגדיו על המיטה, מתכופפת ומלטפת את ראשו ומדביקה לו נשיקה קטנה על הלחי, והוא מתחמק ממני ומצחקק, "די כבר אמא," ואני אומרת לו, "אבל אני רוצה לאכול אותך, יוני," ומתנפלת עליו בנשיקות, והוא צוחק ומנסה להתחמק, אבל אני לוכדת אותו בין זרועותי ומכריעה אותו אל השטיח, והשרקן חומק מבין ידיו ורץ מתחת למיטה.

"תסגרי את הדלת, תסגרי את הדלת," הוא צועק, ואני מתרוממת מעליו בכבדות וסוגרת את דלת חדרו, וריבוע החלון מצהיב בשמי שרב ורוח יבשה ומרוטה מסיעה חול למרחקים. יוני זוחל אל מתחת למיטה ורק כפות רגליו הקטנות מציצות תחתיה, ואני לא יכולה להתאפק ומתקרבת אליו בזריזות ומדגדגת לו את קצה הרגל, והוא פורץ בצחוק ובועט ברגלו וקורא, "אוף אמא, כבר כמעט תפסתי אותו."

"טוב חמודי, אני הולכת להכין לנו משהו לאכול," אני אומרת לו בעליזות ויוצאת מחדרו, וסוגרת אחרי את הדלת, ונשענת עליה בגבי, ואומרת לעצמי, "הנה, עכשיו, בחדר הזה, לרגע קצר, היה לי אושר גדול."

לפעמים אני מרגישה שאושר הוא עניין של בחירה, ושאיש מלבדי לא יכול להביא אותו אלי, ולפעמים אני מרגישה שאושר הוא מיתוס, כמו דת, משהו אמורפי, שאינו בנמצא, כמו אלוהים בתוך הסנה.

חייו של דוקי נגמרו סתם כך. בדרך-כלל אני לא חוזרת אל הרגע הזה. הוא סגור עבורי וחתום ושלם ומלא בעובדות. הוא מת בראשית מלחמת יום הכיפורים, בבית-החולים, משבץ, בשעה חמש עשרים ואחת, אחרי שלושים ותשע שעות עבודה, ככלות שלושים ושלוש שנות חיים. הכירו בי כאלמנת מלחמה כי דוקי גויס בצו לשעת חירום, ומבחינה פורמלית זה הספיק לי כדי לקבל את הקיצבה שמחזיקה אותי ואת יוני מאז ועד בכלל. אם אתחתן אאבד את הזכות לקיצבה, ומפעם לפעם אני מהרהרת בטמטומו של החוק הזה, ובאידיאולוגיה המחורבנת שמסתתרת מאחוריו. מלבד זה אני אדישה. הנושא סגור הרמטית. לא הייתה לי שליטה על מה שקרה, והדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לעצמי זה לא להתעסק בזה.

לא ממש התאבלתי על דוקי. יוני היה כבר בן שלוש, והיעדרותו הפתאומית והמוחלטת של דוקי מחיינו בלבלה אותו והצריכה את כולי. הוא התחיל להרטיב במיטה, וסירב לחזור לגן גם כשהמלחמה הסתיימה. הוריו של דוקי, שידעו שיוני אינו נכדם הביולוגי, ניתקו איתי את הקשר בתוך שנה מיום פטירתו, ואני סירבתי ליצור פולחן כלשהו סביב מותו, כי רציתי לשחרר את יוני מכאב מיותר על אדם שבקושי הכיר. כששאל איפה אבא, לא הסתרתי כלום. "אבא מת. הוא לא יחזור אלינו." חסרונו של דוקי הפך לעובדה, ויוני השלים איתה ושכח אותו, ואני הולכת למטבח ומכניסה ביצה לסיר, מעמידה על הכיריים ומדליקה את האש. ומחכה. בחוץ מתפתחת רוח חזקה, והאוויר רובץ כבד ומלוכלך, ובתוך הלב אין לי חרטה. למרות שאז, כשהכל קרה, הייתי אכולה.