ארבעת פרקי "קצה הכדור" עוקבים אחר אותה דמות בתחנות שונות בחייה: ילדה רכה הנוסעת עם הוריה לשהות ארוכה באפריקה ומוצאת את עצמה במוקד של עלילת מסתורין לילית, צעירה הנוסעת עם בעלה המוזיקאי לעיר צפון-אמריקאית קפואה ומתאהבת שם בגבר זר ורב-קסם הסובל ממחלה נדירה, ואם המתגוררת בתל-אביב ומנסה להתגונן או לגונן על ילדיה מפני האלימות הרוחשת סביבם. בכל התחנות הללו נקלעת גיבורת הספר לסתירה בין סבילות עמוקה לבין צורך עז לפעול, ובין מרחב נפשי פרטי כמעט לחלוטין לבין רגישות דקה וחדה שפוערת אותה אל העולם. רמה לוסקי כותבת ספרות טעונה, חזקה, אינטנסיבית מאוד. העברית שלה רוחשת יופי נדיר ומתח חריף, המשקפים בנאמנות מפתיעה את העוצמות הרגשיות והמורכבות הקיומית שגיבורת הספר מתמודדת עימן, ואת המימד המסתורי, הטקסי והרה הגורל של חיי היומיום. כל אחד מהסיפורים הוא תיעוד של רגע מכריע שבו שיווי המשקל של החיים אובד, ושל המאמץ האדיר שנדרש על-מנת להשיב אותו ולשוב אליו.
מן הביקורת:
"בימים אלה של שפע קולות חדשים בסיפורת הישראלית, קובץ הסיפורים הראשון של רמה לוסקי בולט בייחודו. הסופרת מקשיבה לעצמה ולהתכוונויותיה הפנימיות, נאמנה עד תום למשהו שהוא רק בתוכה. היא חרישית, כמעט שותקת, כאילו אין קהל, כאילו אין המולה שצריך להבקיע. רמה לוסקי חותרת למשהו שאינו מצוי בכתיבה הנון-שלנטית, הפורעת הסדרים וה'נשפכת' בקלות של היום. כאן יש עושר חווייתי עצום, שאסור להניחו חשוף לפני הקוראים. להיפך: צריך לרסן ולאפק, למדוד ולנפות..."
חנה הרציג, ספרים, הארץ 17.12.08
"'קצה הכדור' של רמה לוסקי הוא אחד הספרים המורכבים שיצאו לאחרונה. באמצעות שפה עשירה, מטאפורית ועלילות ראויות הוא מחזיר את האמונה כי לא אבדה אמנות כתיבת הנובלה בישראל."
מתי שמואלוף, 6.11.08 ynet
"זהו ספר ביכורים מקסים. ללוסקי יש יכולת נדירה לתאר את הנימים הדקים–דקים של היום ושל הלילה, לנתח אותם בבהירות מחד ועדיין להותיר אותם מסתוריים ומורכבים כפי שהם."
מיה סלע, ידיעות תל אביב, 13.6.08
פרק מתוך הספר
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2008
חג הפורים השנה קשה יותר מהחג בשנה שעברה, שהייתה בו שלווה קצרה לאחר שהתאומים, כמעט תינוקות עדיין, התרצו לתחפושות בקלות ובאושר, והילדה ישנה והתחפשה בביתה של אמי.
נכנסתי לחדרם, כמעט מתנגשת במשחקי דמיונותיהם שהשתחררו בין הקירות. רציתי להעיר רק את הילדה הגדולה כדי שאוכל לחפש אותה בלי שהאחרים יתבוננו בנו. שני הקטנים ישנו בתנוחות עליזות שנחקקו באיבריהם וקפאו בשינה יסודית, והיא, שוודאי לא נרדמה כל הלילה, שכבה ישרה על גבה, עיניה צלולות לתקרה. כשאמרתי בשקט את שמה הפנתה אלי את ראשה והביטה בי בגל רוך מוחלט, והרגשת העולם הטובע שלנו שבה ונבראה.
היא לחשה, לקום? רציתי לענות לה בקול של סדר ושיטה, שיגרור את החיים אל מעל לדבר הזה שמעמעם אותנו, אבל היא קמה בזהירות כבדה, בתנועותיה נטולות החמצן, ונעמדה לידי בדממה גמורה, ללא משאלות. התאומים היטו את ראשיהם קדימה בתנועת הסקרנות המושרשת בגופם. מייד יתעוררו, וצירופם, המצטנף כעת מתחת למיטה, יסרב לשוב למחבואו עד שייפלו מחוסרי הכרה בשעות המאוחרות של הלילה.
אני לוקחת את ידה הדקה בידי, תרה אחר מהומת חיי הבית: שיגרת ההפרעות, כורח ההפסקות והנתקים הפשוטים, רחישת האוכל במחבת, צלצולי הטלפון, זעקות הלהט של הקטנים, נמרצותו של הזמן – כל אלה הקובעים מידה ואיפוק בין שתינו, בבית הזה שמעבר לקצביו הבלתי צפויים וחזותו הפרומה, פזורת הנפש, נמתחת שורה קפדנית של מיומנויות הישרדות ודפוסי זהירות מסועפים, המציבים את הממשות כסייג ביני ובינה. כעת, בהיעדרם, אנחנו נעות כשתי שיכורות זו מול זו. בדרכנו אל עבר הדלת חוצה צילה הזעיר את הרצפה. היא ממתינה שאדביק אותה ואני מתמהמהת, וכשהיא פונה בפינת החדר ונעלמת למסדרון, נעלמת בעקבותיה הפינה. ניגשתי למטבח ומילאתי את קערות האוכל של הכלב והחתולה. מבעד לחלון הפנימי של מרפסת המטבח ראיתי אותה ניצבת גולמית בגבה אל המראה, שטופה באורו החיוור, הלא ממוקד של ניאון חדר האמבטיה, פניה מורמים מעט, חסרי כיוון, פני חיה קטנה.
היא לא הייתה בת יותר מארבע כשצוות החינוך של עמותת בית-הספר החדש פרש את עקרונותיו באוזני האחראי בעירייה. ההורים נשאו דברים מסביב לשולחן וטעמו מהכיבוד. השיחה התפתלה בין לשון המעשה ללשון הרוח, והאחראי עקב אחר הדברים ואמר בהבעה ישרנית, אני פתוח להקשיב ליוזמות חדשניות. מהקומה הגבוהה התבוננתי במדרגות המובילות לבניין. בשל רוחבן אני תמיד מהססת כיצד לעלות בהן: שלושה צעדי ילד קטן על כל מדרגה, או צעד אחד, בפישוק רגליים רחב מאוד, מעייף, לא טבעי. אבל רחבת הכיכר נפרשה פתוחה לגוף ולאופק באיזונה המלבני המושלם, משוחררת עדיין מזיכרונות פריעה, מובילה את שפת האזרחות. הקראתי מתוך התקנון: ביסודו מונחת ההנחה שזיקה אפשרית רק בין בני-אדם אוטונומיים, מורכבים ושלמים, המעוניינים בדיאלוג כמטרה, בדמוקרטיה השמה דגש לא על כוחו של הרוב אלא על הדו-שיח והרב-שיח שבתוך החברה. חינוך שבמרכזו האוטונומיה האישית הנשענת על הניסיון להשתחרר מתדמיות, מדעות קדומות, מהרגלים מושרשים ומניסיון העבר. משהו המשיך אותי במילים ובמשפטים נוספים, מעין לועזיוּת נרקוטית שכיסתה באופן מושלם כל סוג של הסתכנות במבטי ספק או תדהמה מצד האחרים אילו נגליתי במטרתי האמיתית: להפציר באחראי מטעם העירייה, בפניו הקשובים, שייקח את הילדה הזאת שאינה מסירה ממני את עיניה העדינות, שיתערב וידאג בכוח סמכותו כנציג המדינה המחנכת שלא נישאר שתינו לבד, זו מול זו.
השתאות מוחלטת מילטה את הפחד לתוכה, העזתי והבטתי בילדה כשהאחות אליס הניחה אותה לראשונה לצידי במיטת בית-החולים ויצאה מהחדר. היא פקחה את עיניה ובאה בזוהרה השקט לקראתי, בלתי נתפסת. התכופפתי אל מחוץ לכל מה שידעתי, מעבר לסף הניסיון, מנסה להבין את הכוונה מחוסרת ההיסטוריה הפרטית בינינו, ופתאום איזה זיכרון מעורפל מלילה מחורר בחלומות ערים נכנס לעיני בפראות, התבהר בעוצמה מעוורת והחשיך מייד, כושל אל תוך עצמו. הסתובבתי וישבתי בגבי אליה, מביטה בגשם שירד בצלילים איטיים עם הדמדומים הכבדים. הגשם של פורים. דממה מתעבה, מרעידה, ירדה עלי. צלצלתי בפעמון בכוח באצבעות פרועות שוב ושוב עד שאליס שבה ונכנסה בתנופה לחדר. אמרתי לה שהתינוקת אכלה ואפשר להחזיר אותה לחדר התינוקות. היא התבוננה בי בריכוז, ללא משוא פנים, ואמרה בקול בהיר: עברו פחות מחמש דקות. את האמא שלה. עברו פחות מחמש דקות והאדים הסמיכים של סוף התודעה שלי זכו בשם ובתפקיד.
כשירדתי אחרי הפגישה בעירייה חיכו לי למטה שלושתם עם המטפלת. הקטן בראשו הבהיר, הגברי, הביט במדרגות הרחבות ועיניו הכלילו לראשונה את תנועת הכיכר והשמים. הוא שאל: זה היה פה קודם? מחווה בידו מעל לראשו, נע קדימה, רוכן אל המראה וידיעתו, כמעט משתחווה.
אני הצעתי לה להתחפש לערבייה ולהשתתף בתהלוכת לאומים של בית-הספר החדש. היא נעתרה ואמרה טוב בקול ההסכמה המושלמת שלה. המשכתי להסביר את הבחירה והיא אמרה שוב טוב, זה טוב.
התאומים התרוצצו סביבנו בדופק גבוה, בסינכרון ביטויים קוליים של אוות נפש ולהיטות, נחשפים לבדיון שהפך אפשרי. לא רוצה ערבייה, צורחת עלי התאומה, עיניה בורקות דחופות ופעלתניות, תעשי לי מלכה רקדנית.
האות נמסר הלאה. תעשי לי ארתור, צורח התאום, מיידה את המילים ברגליים פשוקות ומלוכלכות ממרומי משקוף הדלת. תעשי לי נסיכה, היא צווחת בתגרנות, תעשי לי סופרמן, תעשי לי קאובוי, הוא קופץ ונוחת ליד הקטנה המתפתלת ומצטעקת תעשילי, תעשי לי, מצהיבה מהשתוקקות שסוחטת את מלאי רעיונותיה. הם מתגלגלים זה בזה גונחים ומריעים ויוצאים מהחדר אל המסדרון. נותרנו היא ואני.
אז מה את אומרת? אני שואלת אל תוך השקט המתגשם מעובה וערפילי מייד עם צאתם. הילדה חושבת מהוססת, נעה לאט, כמעט אינה נעה. תנודותיה זעירות וגופה הרך אינו מדומיין עדיין במבטה. שתינו ממתינות. הילדה בהמתנה הנמוגה הרגילה ואני בתחושת החנק במחיצת זו שאינה מגיחה מהסבילות, כה קשה להבנה, נסתרת בשתיקתה. ומתוך כחישותו של ליבי אני כבר יודעת שלא אוכל למלא את הרצון הביישן, הענוג, זה המביט בעצמו בחוסר אמון, ללא פתח לציפיות. איני קוראת את כתב-היד המסתורי בשפת דפוסו המחוק, שורות הקופצות לעיניים ונחבאות, שפת הלחש, הניחוש, השפה המידבקת בדומה, שפת ירכתי העולם. דחף מנוסה מוכר עולה ועומד מעלי, מטפטף את שמי לאוזני. אני מנסה להתחזק ולהתנגד. התאומה מציצה פנימה ורואה אותנו עומדות ללא תזוזה זו מול זו. היא אומרת בעפעוף עיניים מוגזם ושפתיים גאוותניות: תעשילי בננה.
תפסיקי לבלבל את המוח, אני מחקה את טון דיבורה. מרוצה מתשובתי היא יוצאת פיסחת, דורכת על עקב כף רגלה השמאלית וטופפת על קצות אצבעות רגלה הימנית. הילדה הגדולה יוצאת ממחבואה לרגע מבעד ללשון התאומים החצופה, והיא נשמעת חסרת חיים בפיה, לא ניתנת כמעט לזיהוי. היא אומרת: תעשי לי מוכרת פרחים? סבתא אמרה שאולי. השקט חוזר. שומעים את הכלב חולם.
בטח, אני מזדרזת לומר. אבל זה לא לאומי.
השיחה גוועת, הזמן מרחף בנשימות. ערבייה זה טוב, אומרת הילדה.
כן? אני שואלת בכל מאודי, זה טוב?
כן, אומרת הילדה, זה טוב.