פרק מתוך הספר

© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2007

מתוך: יעל של אורה

1

אביו התעקש לאסוף אותו משדה-התעופה. הוא התקשה להבין מנין הלהיטות הזו, להיפגש עימו מייד כשירד מהמטוס. בשיחת הטלפון האחרונה עוד ניסה להניאו: אין צורך, באמת, הוא כבר יקח מונית. לא חבל שיקום באמצע הלילה? אבל אביו התעקש: מה פתאום! יותר משנה לא התראו, והוא יניח לו להגיע הביתה בטקסי, כמו תייר? מה, אחת וארבעים? לא מאוחר בכלל, הבטיח אביו, שאותו זכר נרדם כמעט מדי יום כבר בעשר וחצי, צולל לשינה עמוקה על הכורסה מול הטלוויזיה.

כעת, מגשש את דרכו החוצה בבניין החדש, שאל את עצמו היכן ימצא את אביו. כמה היטב הכיר את הטרמינל הישן, הצפוף והעלוב, שהיה ממלא אותו בושה על המקום ממנו הוא בא. כמה שנא את הירידה מהמטוס אל מסלול האספלט, את הבל האוויר הלח האופף אותך לפנות בוקר והקרניים המסמאות בצהרי היום, את האוטובוסים הדחוסים והמיושנים שהביאו אותו אל הטרמינל, להמתין בתור לבדיקת הדרכונים. אבל עכשיו התפוגגה תחושת ההקלה שחש כשיצא מדלת המטוס אל שרוול הברזנט – ממש כמו בכל שדה-תעופה אחר, ציין לעצמו – ואחרי שצעד במסדרונות לבנים ארוכים, מסר את דרכונו לבדיקה ואסף את חפציו, גישש את דרכו, אבוד וזר, בתוך היכל השיש, נושא את מבטו אל התקרות הגבוהות, מביט סביבו בחנויות היוקרה הנעולות בשעת הלילה. ושם, מתוך הקהל שבא לקבל את פני הבאים, יצא אליו אביו.

בדיוק בגלל זה העדיף לנחות בפרטיות, חשב לעצמו כשעמדו, זה מול זה, תוהים מה עליהם לעשות עכשיו. אביו התעשת ראשון, עוטף אותו במכה על שכמו ומאמץ אותו אליו.

"אתה נראה מצוין!" צהל. "עושה חיים באמריקה, אה?"

"אתהנראה מצוין," חזר על דברי אביו. ואכן, כמו ללעוג לו, נראה אביו צעיר משהיה לפני שנה, כשנסע. פניו היו שזופים, מלאי חיים, רעננים למרות שעת הלילה המאוחרת. המשקפיים המרובעים שזכר, שלפתו בכוח את גשר אפו של אביו, הוחלפו בעדשות דקות, קלות משקל, חסרות מסגרת. שערו, לבן בוהק, היה זקוק לתספורת, אך הוא הניח לו ליפול על מצחו ברישול מתגנדר.

"בוא," הניח אביו יד על כתפו, ויחד גלגלו את עגלתו החוצה, אל מגרש החניה. לפניהם פסע זוג צעיר, דוחף גם הוא עגלת מטען עמוסה מזוודות שעליהן הונח מושב רכב נייד ובתוכו תינוק ישן.

אביו שלף צרור מפתחות ולחץ על אחד מכפתוריו. במרחק שלוש או ארבע מכוניות משם נדלקו אורותיה של חיפושית צהובה. הוא הביט באביו באי-הבנה.

"זה... האוטו שלך?"

"כן," אמר אביו בגאווה. "יפה, לא?"

"איפה הסובארו?"

אביו גיחך בלעג: כבר מזמן מכר אותה.

"ואת זאת," שאל, בעוד אביו מכניס את מזוודתו למושב האחורי, "קנית יד שנייה?"

"לא!" הכריז אביו, מנצח. "חדשה, לשם שינוי. מה," שאל, כשהתיישב לידו, במושב הנהג, "לא מוצא חן בעיניך?"

"כן, רק..."

אביו, שהזהיר תמיד מפני קניית מכוניות חדשות, מלכודת לשוטים, לועג לאותם פתיים הממשכנים את עתידם כדי לקנות רכב חדש שיאבד שליש מערכו בתוך שלוש-ארבע שנים.

"מה יש," התניע אביו והדליק את האורות. "חיים רק פעם אחת, לא?"

הוא הנהן, נזכר במכוניות הבלות שהיו ברשות אביו כשהיה הוא ילד. את הווספה עם הסירה – שבה, כך היו שבים ומספרים לו, הביאו אותו הביתה מבית-החולים – זכר רק במעומעם, אבל את הכרמל רום שהגיעה כשהיה בגן חובה זכר היטב, וכמוה את הסימקה שנקנתה כשעלה לכיתה ג'. כשהגיע לתיכון הגדיל אביו וקנה אופל קדט מיד שנייה. "מגיע לנו," אמר אז, "לא?" הוא היה מטפל בהן, מחליף נוזל קירור ושמן, יורד עם סחבה ודלי לרחוץ אותן לכבוד שבת, זועם בינו לבינו על הספקולנטים עם המכוניות הנוצצות שמרשים לעצמם לרסס אותן בצינור, כאילו לא חבל על כל טיפה.

"לא ידעתי שיש טרמינל חדש," אמר לאביו, שהאט לפני קופת החניון ושלה מטבעות מכיסו.

"לא ידעת!" התפלא אביו. "איפה היית! שנים כבר מדברים על זה..."

"לא ידעתי שעברו כבר לחדש. מתי זה קרה?"

"כבר די הרבה זמן," השיב אביו בביטחון, והוא התפלא, מנין לו הבקיאות הזו, הוא, שנסע בימי חייו פעם לטיול מאורגן באירופה ופעם לנופש ברומניה. "אולי שנה."

"אני זוכר שהמראתי מהטרמינל הישן."

"באמת ביזיון, מה שהיה לנו עד עכשיו," אמר אביו, "כמו בעולם השלישי. עכשיו עשו משהו ממש מכובד. חבל רק שבגלל החבר'ה מכפר חב"ד..."

הוא הקשיב בחצי אוזן לאביו, שהלין על העיקוף שנכפה על כל הנוסעים לשדה התעופה. הכביש, על אף שעת הלילה, היה הומה.

"לאן נוסעים כולם?" שאל.

"מבלים," השיב אביו, כבקיא. "יום חמישי בלילה, אתה יודע. אז מה?" שאל, מצדד אליו מבט, "אתה מבסוט באמריקה?"

"כן."

"והמשכורת? טובה?"

"מממ..."

"יש לך דירה יפה?"

"כן. בסדר."

"מצליח לחסוך משהו?"

"כן."

"יופי. מצוין."

סוף-סוף, האב שזכר.

"וחבר'ה?" שאל אביו.

"מה?"

"חבר'ה," חזר אביו. "מהעבודה," פירש. "או סתם... יש שם ישראלים?"

ודאי שיש שם ישראלים, הסביר לאביו. הוא עובד הרי בחברה ישראלית. התשובה, כך נראה, הניחה את דעתו של אביו. "מבלים?" שאל בלשון רבים, "מטיילים קצת?"

הוא השיב בניד ראש. אביו התלהב. "יופי," עודד אותו, "תבלה. תיהנה קצת. אל תחכה לאחר-כך."

הוא מיעט בדיבור, היה מותש מהטיסה. ממילא יהיו להם עוד הזדמנויות לדבר, חישב בינו לבין עצמו, ומוטב שלא ימהר לכלות את נושאי השיחה שלהם. לכן לא שאל מה פשר המכונית החדשה, המשקפיים שנראו מוזרים משהו, לא הולמים אדם בגילו, מנין ההתלהבות שלא הכיר בו.

"אז מה?" שאל אביו כשירד מדרך איילון ימינה, לרמת גן, "אני מביא אותך לאמא?"

הוא הביט בו בתמיהה, כאילו יש לו מקום אחר להיות בו.

"יש לך מפתח?"

אמו התעקשה שתישאר ערה, הסביר לאביו, נזכר בשיחת הטלפון האחרונה עימה. "מה זה משנה," נשפה בלעג כשהסביר לה שינחת לקראת שתיים ועד שיגיע אליה תהיה השעה קרובה יותר לשלוש. "אני ממילא כבר לא ישנה בלילות. בייחוד לא בקיץ. כן, לא ישנה בכלל. רק מנמנמת קצת בצהריים."

אור עכור, צהבהב, דלק בחלון המטבח.

"אמא מחכה לך," פסק אביו. "אני לא אעכב אותך."

הוא עזר לו להוציא את המזוודות, שש להסתלק משם. "תנוח," ציווה, "כשתתאושש, תרים לי טלפון. נצא קצת, תנשום אוויר. נכיר לך את אורה..."

"אורה?"

אביו חייך בגאווה: "החברה שלי," הכריז, נופף לו לשלום, והתניע.

2

הוא טילפן כבר למחרת, לפנות ערב, והשאיר לאביו הודעה. לשם מה בדיוק הוא זקוק למשיבון, שאל את עצמו כשהניח את השפופרת.

"ירון?" שמע את אמו מהמטבח. הוא המתין רגע, מעמיד פנים שלא שמע אותה.

"למי אתה מתקשר?"

"לחברים," השיב כשנכנסה לחדר, נושאת צלחת פלסטיק מלאה ענבים. "אה," התיישבה בכבדות על הכורסה והניחה ענב בפיה. כך בדיוק מצא אותה כשהופיע אתמול לפנות בוקר עם מזוודתו: יושבת בכורסה שלה, כפות רגליה החשופות מונחות על הדום קטן, קרסוליה מלופפים בתחבושות אלסטיות, תולשת ענבים מהקערה שלצידה ומניחה אותם בפיה. הטלוויזיה, חדשה וגדולה מזו שזכר, שידרה סרט צרפתי נושן, מעוטר בשוליו בכתוביות דהויות בעברית ובערבית. הדלת תהיה פתוחה, הבטיחה לו. היא לא חוששת מגנבים, גיחכה. מה כבר יש לגנוב אצלה. הוא לחץ בעדינות על הידית, משתדל להחניק את חריקת הצירים.

היא התעקשה לקום, וכשניגש אליה חיבקה אותו וכרכה את זרועותיה סביבו, מדביקה את החולצה לגבו. מהמכונית הממוזגת של אביו טיפס שלוש קומות ברגל, גורר את המזוודה. האוויר בבית אמו היה לח ומחניק, על אף שהייתה זו שעת טרם שחר.

"אתה נראה עייף," אמרה אמו לאחר שהרפתה ממנו. "אתה עובד קשה שם?"

הוא ער כבר שלושים שעות, הסביר. מובן שהוא עייף.

"סידרתי לך את המיטה," אמרה אמו. "יש מים חמים."

הוא דחף את המזוודה לחדרו, שמח להימלט למקלחת.

"אולי להכין לך משהו לאכול?"

"אני לא רעב," השיב מבעד לדלת הנעולה.

איך לא רעב, תהתה אמו, אחרי יום שלם בדרכים. טוב, הסכימה, כמו לעצמה, אולי הוא עייף מדי. שיתקלח, יש הרבה מים חמים, הדוד-שמש התחמם כל היום. שישכב לישון. מחר... הוא לא שמע עוד: את דבריה החניק בקילוח מים.

רסיסי אור חדרו מחריצי התריסים הירקרקים, מתווים נקודות בהירות על הכרית שלו, על שערו, על ריסיו. הוא כבש את ראשו בכרית, מנסה לחזור לישון. חם, הבחין פתאום. לא חומו של אוויר הלילה שאפף אותו אתמול, עם הנחיתה, אלא להט של אור צהריים מסמא. הוא מחה אגלי זיעה ממצחו בגב כף ידו, מגשש אחרי בגדיו, מחפש את שעונו. ארבע ארבעים וחמש, קרא, מבולבל, עיניו מצומצמות. הוא נבהל: האם ישן כל היום? לאחר רגע נזכר שלא כיוון עדיין את השעון. רבע לחמש בבוקר בבוסטון. כמעט צהריים בישראל. כשפתח את הדלת נדמה היה לו שחדרו כמעט קריר. הבל לח, רותח כמעט, עמד במסדרון. הבגדים שהזיע בהם אמש נצמדו שוב לגופו. כשנכנס למטבח מצא את אמו רוכנת מעל מחבת מלאה שמן רותח. גבה, עטוף בחלוק פרחוני, היה מופנה אליו. מקערה קטנה יצקה כפות של תערובת חומה, צמיגה, אל המחבת. טיפות שמן רותח ניתזו עם כל יציקה. מדי פעם, כשפגעו בה, נרתעה.

"לא חם לך?" שאל, והיא הסתובבה אליו, מנגבת את פניה בסחבה שעל השיש.

"קמת!" קבעה. "הכנתי לך צהריים."

הוא הביט בקציצות המיטגנות, שאמו שלתה עכשיו אחת-אחת מהמחבת והניחה על מפית נייר, נודד בעיניו אל תפוחי האדמה המבושלים שמעכה במזלג והוסיפה להם שארית של חבילת מרגרינה בטעם חמאה שהוציאה מהמקרר.

"חם," חזר על דבריו. הוא הוציא מארון המטבח את כוס הזכוכית המשובצת פסים ורודים שבילדותו היה מתעקש לשתות מיץ פטל רק ממנה.

"מה אתה מחפש?" שאלה אמו כשפתח את המקרר.

"מים קרים."

"בדלת," הורתה אמו. "אם הולך להיגמר תמלא עוד מהברז."

זה אותו המקרר שזכר, אותו מקרר שהיה עמוס תמיד: המגירות התחתונות מתפקעות מעגבניות, חצילים, גזרים, בצל ירוק, פלפל ירוק, כרוב, ירקות למרק עטופים בנייר עיתון; בתווך פרוסות גבינה צהובה ארוזות בנייר, נקניק תה, שקיות ניילון של חלב, מיכלי לבן וגבינה לבנה, נתחי בקר ועוף שהופשרו על השיש במשך הלילה והגירו את נוזליהם אל עטיפות הפלסטיק שלהם לפני שאוכסנו במקרר; ובמדף העליון סירי מרק או תבשילי בשר וירקות.

כעת היה המקרר ריק כמעט לגמרי, להוציא חפיסת גבינה לבנה ושני גביעי לבן. במדף הצמוד לדלת, זה שאליו החזיר את בקבוק המים הקרים, מצא צנצנת ריבת תות של 'עסיס', ריקה כמעט, בקבוקון של טיפות עיניים וחפיסת כדורים.

"אל תחזיק את הדלת פתוחה," ביקשה אמו. "קיץ. החלב תיכף מחמיץ."

הוא טרק את הדלת. "חם פה נורא," התלונן.

"פתחתי שתיכנס רוח. תיכף אני גומרת לבשל," עודדה אותו, "הנה, כבר אין אדים."

כעת ערכה את השולחן הזעיר שבמטבח, מניחה שתי צלחות זכוכית לא תואמות על מפת הפלסטיק המשובצת. "הנה," אמרה, "הכנתי לך צהריים."

אני לא רעב, ביקש לומר. רק התעוררתי. ומי בכלל יכול לאכול קציצות ופירה בחום הזה. אבל ריחן של הקציצות, נישא באוויר ההביל, הגיע אליו, ובעל כורחו מצא את עצמו מצפה לארוחה.

אמו אכלה את הפירה שלה עם לבן. "אסור לי בשר," הודיעה, מצפה אולי שישאל אותה מדוע, אבל הוא המשיך לגרד את שאריות הפירה מצלחת הזכוכית הירקרקה שלו, משפיל אליה את עיניו.

"קח," דחקה אליו אמו את סיר הפירה. "יש עוד."

ההבל שעלה מהסיר הלהיט את פניו, מעלה עליהם אגלי אד. "אפשר להדליק מזגן?" ביקש.

"הוא עושה קצר," הסבירה אמו.

"מה?"

"קצר," חזרה אמו. "כשמדליקים אותו. אחרי חמש-עשר דקות הוא עושה קצר והפקק קופץ."

"תני לי," ביקש, "אני אבדוק מה איתו," אבל היא נבהלה: "לא, לא! זאת עבודה בשביל חשמלאי. אתה יכול להתחשמל מזה, חס וחלילה."

הוא משך בכתפיו.

"תיכף," קמה אמו בכבדות. "אני אדליק מאוורר."

אחרי רגע נכנסה לחדר, נושאת את מאוורר הפלסטיק כחול הכנפיים. "מה," תהה, כשראה אותה גוררת אל החדר את המאוורר שזכר היטב מילדותו, "הוא עוד פועל?"

"בטח!" התריסה אמו. "קיבלנו אותו מרעיה לחתונה, לפני שלושים וחמש שנה. פעם עשו דברים טובים."

היא הניחה אותו על הכיסא חסר המשענת ותחבה את זנבו לשקע. "אה," אמרה, כשהשיב עליהם רוח, "לא צריך מזגן."

קול יללה עלה מלמטה.

"החתולים," נזכרה אמו. "מסכנים, אין לי היום שאריות בשבילם. אין לי עצמות."

הוא פנה אל מרפסת במטבח, מביט למטה. מבעד לסמרטוטים הצבעוניים שהתייבשו על חבלי הכביסה הבחין בשלושה חתולים אפורים מפוספסים מתגודדים על האדמה החשופה מתחת לשיחי הגדר החיה.

"כל יום את מאכילה אותם?"

"כן. מה שיש לי. עצמות או קצת גבינה לבנה, אם החמיץ לי."

"מזה הם חיים?"

"גם שושנה מאכילה אותם. וגם הדסה, ונעמי."

היא אספה שאריות אל גביע לבן ריק וזרקה אותן למטה. החתולים התנפלו על המזון, נלחמים על הפירורים.

סנוורי הצהריים, שחדרו אל הקיטון ששימש מרפסת מטבח, הציקו לו. כאב ראש כבר הסתמן בפאתי הרקות.

"אני הולך לנוח," אמר לאמו ופרש לחדר.

"קח את המאוורר," שידלה אותו אמו. "שלא יהיה לך חם."

"ואת?"

"אני?" גיחכה. "לזקנים קר."

הוא התפשט ונשכב במיטה, מכוון אליו את המאוורר. החדר, למרות התריסים המוגפים, לא היה חשוך. ככה היה שוכב בשעות צהריים של החופש הגדול, כשעוד גר כאן, כשעוד היה לו חופש גדול. שרוע על הסדין הלבן, העבה, מתכסה בציפית פרחונית, וקורא מה שהביא אתמול מהספרייה, 'דנידין' או 'חסמבה', 'החמישייה הסודית', 'דני ידעני מפגין תושייה', 'דני ידעני מציל את המצב', ניאות מפעם לפעם לקרוא ב'אמיל והבלשים' או 'אי המטמון' שהניח לפניו אביו, מתעלם מתחנוניו להעיף ולו מבט בספרי ילדותו שלו שרצה כל-כך לחלוק עימו: 'קוו ואדיס', 'בישימון ובערבה', 'פנג הלבן', 'דון קישוט'...

עכשיו שלח יד אל הארונית שליד המיטה, המצופה נייר דמוי עץ כהה, והוציא ממנה כרך דק. 'קופיקו במילואים', פיענח במאמץ את הכותרת, ואז הסיט את רפפות התריס מעלה כדי חרך דק, לאפשר לו לקרוא. הוריו סירבו לקנות לו את הספרים האלה. בזבוז כסף. אם הוא מוכרח לקרוא את השטויות האלה, הוא יכול לשאול אותן בספרייה. אבל הוא מצא את האפיקומן, אז, בפסח של כיתה ב', ואביו התחייב לקנות לו מה שיבקש. אמנם מציאת האפיקומן לא הייתה רבותא גדולה כל-כך. הוא היה הילד היחיד בסדר הזה, שהיו בו, מלבדו ומלבד הוריו, גם בת דודה של אביו ובעלה עם בתם הרווקה.

הוא עלעל בדפים, נהנה מהאותיות הגדולות, המנוקדות, צוחק בעל כורחו כמעט, כאילו היה שוב ילד. כשגמר, קרא עוד ב'דני ידעני מציל את המצב', שהמתין לו במקומו, מתנת חנוכה מבת הדוד של אביו, שגינתה את המנהג להעניק כסף לילדים, ולאחר מכן השתקע בכרך נושן של 'הארץ שלנו' שעבר אליו מבתה של בת הדוד, וקרא את הסיפור בהמשכים שהתפרסם בו, על חבורת ילדים נועזים בתקופת היישוב ומאבקה בבריטים.

כשיצא מחדרו, קצת לפני חמש, טילפן לאביו. למעשה, היה מופתע מעט שאביו לא חיפש אותו קודם. כנראה רצה לאפשר לו לנוח. אולי גם לא נעים לו לצלצל לבית אישתו לשעבר. הוא חייג והמתין, מתפלא איך זה שאביו איננו, מה כבר יש לו לעשות מחוץ לבית. אולי טעה בחיוג, חשב, אבל אז שמע את המשיבון, את קולו של אביו, סמכותי, נעים, נוקב במספר ומבקש להשאיר הודעה, והוא הניח את השפופרת, מעמיד פנים שאינו שומע את אמו כששאלה למי הוא מתקשר.

"את אבא ראית?" שאלה כשהתיישבה מול הטלוויזיה עם קערת הענבים.

הוא הזכיר לה שאביו בא לאוספו משדה-התעופה.

"אה," אמרה, בוהה במסך העצום מולה.

"אני יוצא," אמר לאמו תוך כדי קימה, מגביר את קולו להתחרות עם מגישת חדשות חמש.

"לאן?" תמהה אמו. "רק הגעת."

"עם חברים," אמר, וטרק אחריו את הדלת, מגלה רק בצאתו מחדר המדרגות שאין ברשותו מפתח.