פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות

החבר האחרון שלי הכריז: "סוף-סוף אני יכול לעשות מה שתמיד רציתי."

אני אלרגי להצהרות מהסוג הזה, במיוחד אצל אָבָה. הוא תמיד היה יכול לעשות מה שהוא רוצה. זה בטבע שלו.

"ארבעים שנה חיכיתי ליום הזה," הוסיף אבה.

רתחתי מכעס, אבל קולי בגד בי. אילו יכולתי להביט במראה הייתי נעשה מודע לזעמי: הדם עלה לי לראש, שפתי נחשקו.

אבה, כפי הנראה, לא היה מודע לכלום. אחרת לא יכול היה להוסיף ולומר: "חוויתי דברים – רומנים שלמים יכולתי לכתוב על זה. שלשום, למשל."

הייתי צריך להשיב: "לא חווית די אפילו בשביל רומן אחד. דרך אגב, לא חייבים לחוות כלום. והכי חשוב: אתה בכלל לא יודע לכתוב." שתקתי.

אני מקנא באבה כי הוא תמיד עושה בדיוק מה שמתחשק לו. האם ברגע ההוא פעל אחרת? האם הוא שאל אותי לשלומי, למשל? אולי נראיתי מאושר כשנפגשנו? להיפך! אני מניח.

הייתה לי סיבה להיות אומלל. בדיוק חזרתי מחברתנו אידה. הסברתי לה בפעם האלף שאני אוהב אותה. היא השיבה בפעם החמש-מאות: "גם אבה אוהב אותי."

"ואת?" ביקשתי לדעת בפעם המאתיים וחמישים.

"אני?" השיבה אידה בפעם המאה, "אני אוהבת את שניכם!"

ומה עשה אבה? אמר בדיוק מה שהוא רצה להגיד: "שלשום, למשל. שלשום התקשר אלי מישהו וטען שלפני לפחות עשרים שנה נפגשנו במרפאה. בהתחלה לא הצלחתי להיזכר מי זה. אבל כשהוא אמר שהתבטאתי בחיבה על מוּציוֹ קלֶמֶנטי ואפילו שרקתי באוזניו את התיבות הראשונות של הסונטה לפסנתר אופוס 25, מספר 5, בפה דיאז מינור, נזכרתי. ואז גם קולו נשמע לי מוכר. הוא אמר מה שמו, ואני ידעתי שהוא אומר את האמת. קוראים לו רוּדוֹלף ראוּך. 'פשוט תחשוב על סיגריות,' אמר, 'וכבר תדע איך קוראים לי.'

"עשרים שנה הוא זכר את מראה פני ואת שמי, כי כששאלתי אותו איך הגיע אלי, אמר: 'ראיתי אותך לא מזמן בוורטהיים. ואז חשבתי לעצמי: פשוט תסתכל בספר טלפונים ותתקשר אליו.'

"כן. שאלתי אותו למה לא פנה אלי בחנות. ראוך אמר: 'זה ישיר מדי בשבילי.' הוא שאל אותי לשלומי.

"'טוב,' אמרתי, 'מאז השהות במרפאה לא היו לי כאבים.'

"'לי כן,' הוא אמר, 'עד היום יש לי כאבים. אבל למדתי לחיות עם זה. דרך אגב, כבר שנים שאני נכה. הרבה כסף אין לי, אבל זה מספיק. סיגריות וקפה אף פעם לא חסר לי. הדירה שלי קטנה וזולה. אני גרוש. הילדים שלי גדולים.'

"בנקודה הזאת של השיחה לא ידעתי מה להגיד. אבל ראוך הזכיר לי שגם הוא מחובבי המוזיקה. הוא שאל אם אני זוכר את זה. הוא אמר שאפילו הלחין שירים. טקסטים שהוא עצמו חיבר. 'אני יכול להשמיע לך שני שירים?'

"על כורחי אמרתי: 'כן, ברצון.'

"'רגע,' אמר, 'אני הולך עם הטלפון לפסנתר.'

"כעבור עשר שניות הוא ניגן לי ושר שני שירים. את שפופרת הטלפון הניח ודאי על הפסנתר. הצלילים שבקעו היו מתכתיים. השירים נשמעו לא רע.

"ראוך אמר: 'הם מוצאים חן בעיניך?' – 'כן,' אמרתי. 'לצערי, אני לא יודע להלחין שירים.'

"'אבל אתה יודע לעשות משהו אחר במקום זה,' טען. והוסיף: 'אתה רוצה אולי לבוא לבקר אותי פעם? אוכל להשמיע לך שירים אחרים שלי.'

"'אֶהה,' אמרתי, 'אני מעדיף לפגוש אותך בבית-קפה.'

"'קבענו,' אמר ראוך, 'איך נראה לך יום שישי, בחמש, בקפה סאבוֹ?' – 'טוב,' אמרתי, 'אבל אולי אני לא אזהה אותך.'

"'אל תדאג, אני מושך תשומת-לב.'

"בעשרה לחמש הגעתי לבית-הקפה. בפינה אחת ישב גבר מרופט, מלוכלך וכחוש עם שיער ארוך ומדובלל. הוא שתה תה ועישן סיגריה. שחוח, לפניו מחברת תווים, הוא מלמל, כתב משהו, גירד בפדחתו, זמזם כמה צלילים. האם הוא מלחין שיר? חשבתי. מפעם לפעם הרים את עיניו והביט לעברי בחרדה ובאי-רצון. לא הצלחתי להחליט לגשת אליו. ישבתי, שתיתי קפה וחיכיתי. אחרי חצי שעה הלכתי.

"היום ראוך התקשר. 'לא יכולתי לבוא לבית-הקפה. מחזור הדם שלי נכנס לסיחרור.'"

עכשיו הייתי מוכרח להגיד לאבה: "אתה יכול להתבשם בהבלותך. מישהו זכר במשך עשרים שנה את הפנים שלך ואת מה ששרקת."

"ואת השם שלי!"

"השם שלך הוא רק צליל."

"יש לו שלוש אותיות."

"אני, בכל אופן, לא הייתי מזהה אותך שוב. תסתכל על עצמך. בהשוואה למי שהיית אז במרפאה אתה עכשיו מישהו אחר. לפחות מבחינה חיצונית. אני לא אומר שאתה נראה רע יותר או טוב יותר. העובדה שראוך זיהה אותך אחרי עשרים שנה מלמדת עליו זכות."

"אני לא יודע."

"אבל מה מעניין אותי ראוך. אני צריך לדבר איתך על אידה."

"שוב פעם?"

"אני לא יכול לשאת את זה שאישה מבוגרת כמוה מתנהגת כמו ילדה."

"בדיוק את זה אני אוהב."

"כשהייתה עוד צעירה ויפה, היא השתלטה על הדמיון שלי חזק כל-כך, שהתפתיתי לדאוג לה כל חיי."

"משנה לשנה היא נעשית יפה יותר. אבל אתה דאגת לה? אל תשכח שהיא עומדת ברשות עצמה. לפעמים היא אפילו דאגה לך."

"אני לא יכול אחרת," אמרתי, "לעיתים קרובות היה לי הרושם שהיא מתייחסת למקצוע שלה כאילו הוא סתם שעשוע."

"על זה אתה מתלונן?" אמר אבה. "אני אוהב את זה."

"היא לא חושבת על מה שהיה, היא לא חושבת על מה שיהיה, היא נצמדת רק להווה."

"ואילו אתה, כמובן, חי רק בדמיון!"

"גם בעבר."

"אז תשמח שאידה מחזירה אותך ליומיום."

"כשאני חושב כמה היא מפוכחת, הדם עולה לי בהדרגה לראש."

"לא הייתי רוצה לתאר לעצמי אותה לא מפוכחת."

2

לפעמים אני שומע הרצאה שיגרתית. לאחרונה פרש בפנינו הדובר שורה אינסופית של נתונים, אבל לא הוציא מהם שום מסקנה. אולי חשב שההרצאה שלו היא שיר המדבר בעד עצמו. במאזיניו ראה, ככל הנראה, חובבי שירה החייבים לחרוז בעצמם את שורת הנתונים שלו.

בין המאזינים היו כמה מעמיתי. כמו תמיד אחרי ההרצאה רצינו עוד לשתות יין במועדון. אני התיישבתי על יד אישה שאת גילה קשה היה לאמוד ושהייתה מאופרת בסגנון יוצא-דופן. הזמנתי כוס יין אדום, וכשהמלצר הביא את היין אמרה לי האישה: "אולי אתה כבר לא מזהה אותי, אבל אני מכירה אותך."

"איך זה יכול להיות? את בכלל לא מוכרת לי."

"לא," אמרה, "אבל בזכותך הייתי, לפני שבע שנים, חמישה חודשים בתחנת המחקר באנטארקטיקה."

"מצטער."

"לא, לא," אמרה, "הייתי אסירת תודה לך אז, ואני עדיין אסירת תודה."

"איך קוראים לך."

"אדריאנה."

"לא זוכר."

"אתה תמכת בנסיעת המחקר שלי בוועדה המייעצת."

"בוועדה יש שמונה חברים. לי לא מגיעה שום תודה."

"בטח, בטח," אמרה.

"מה את עושה היום," שאלתי.

"אני עדיין עוסקת בהשפעת האוזון על האורגניזם."

"ואיפה את גרה?"

"כאן, בעיר. עם הבת שלי אנטוניה."

"בת כמה הבת שלך?"

"בת שש. דרך אגב, אתה מכיר את אביה של בתי."

"אני?"

"כן, הוא עמית שלך."

באותו רגע נכנסו שלושה גברים גבוהים ורחבי כתפיים אל המועדון. אדריאנה אמרה בלחישה: "עכשיו באה המאפיה. סליחה."

היא קמה ממקומה, ניגשה אל שלושת הגברים ובירכה לשלום את הגבוה מביניהם בהתרגשות גדולה. השלושה מצאו שולחן, ואדריאנה ישבה יחד איתם. היא נשארה שם לפחות חמש-עשרה דקות.

כשחזרה אל שולחני, אמרתי: "היחסים האישיים שלך עם המאפיה מפליאים אותי."

"אח," אמרה, "זה כבר היה מזמן, לפני חמש-עשרה שנה לפחות. הגבוה היה שותף עסקי של בעלי."

"את נשואה?"

"גרושה. אצלנו זה רגיל שמתחתנים בגיל שמונה-עשרה."

"והאקס שלך במאפיה."

"אז עוד לא הייתה אצלנו מאפיה."

"מה עושה הגבוה היום?"

"יש לו מפעל. הוא מיליונר. והוא לומד תולדות הדת. אבל, כמו שכבר אמרתי, אתה מכיר את אביה של בתי."

אדריאנה אמרה שם של גבר, ונזכרתי. "כן," אמרתי, "הוא כתב עבודה על שוויון היום והלילה."

"בזכותך," אמרה אדריאנה, "הוא היה, לפני שבע שנים, חמישה חודשים בתחנת המחקר באנטארקטיקה. הבת שלי היא ילדה של תחנת המחקר."

"אני מקווה שאביה של בתך דואג לילדה שלו."

"לא ממש," אמרה אדריאנה, "אני צריכה להודיע לו שדמי המזונות עלו."