בספר הנפלא הזה יש גיבור אחד, ויסקוביץ, וגיבורה אחת, ליובה, ודבר אחד מקשר אותם – האהבה. הם סובלים מהבעיות הרגילות של קנאה, רגש נחיתות, פחד, אימה קיומית וכו', אבל יש להם גם בעיה אחת שלא מטרידה את רובנו: הם לא יכולים להחליט לאיזה מין ביולוגי הם שייכים, ולכן הם מתגלגלים מנמנמן לאייל, לגמל שלמה, לכלב, לחיפושית זבל, לחזיר, למיקרוב וכו', וכל סיבוב כזה מעניק להם ולנו נקודת השקפה חדשה על טבע הדברים והקיום החייתי, כלומר האנושי. בראיון איתו אומר המחבר: "זה כמו לנסוע: אתה מבין מקום טוב יותר כשאתה עוזב אותו, או כמו לדבר עם מישהו שונה מאוד ממך: זה גורם לך לתהות על הרגליך ולראות אותם בפרספקטיבה. אלא שכיום, כשכולם רואים אותן תוכניות טלוויזיה וכו', קשה הרבה יותר למצוא מישהו ממש שונה. בעלי-החיים הם הטיפוסים ה"אקזוטיים" היחידים, ואין פלא שהם נהפכים לכוכבי תקשורת."
מן הביקורת:
'אתה חיה, ויסקוביץ' הוא משל חכם לנבכי הקיום האנושי, רומן מפתיע ונדיר מאוד במקוריותו."
אלכס אפשטיין, הארץ ספרים, 28.8.2006
"מטורף לתפארת..."
לוס אנג'לס טיימס
"יצירת מופת מטאפיזית."
מטרו
"צירוף של ג'יימס תרבר וקפקא."
סן פרנסיסקו כרוניקל
"יורש לאיזופוס, ונצחי לא פחות."
סקוטסמן
"קלאסיקה קטנה."
טיימס
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות
פרק 1
איך החיים, ויסקוביץ?
אין דבר יותר משעמם מהחיים, יותר מדכא מאור השמש, יותר מזויף מהמציאות. בשבילי כל יקיצה היתה קץ, לחיות זה היה למות.
"תתעורר, ויסקו, כבר מאי!" צייצה יאנה. "עוד יחטפו לנו את הבלוטים הכי טובים."
בעמל רב התמתחתי, ולמורת רוחי פקחתי עין אחת. למרות הכל צריך לחיות.
"רק עוד רגע," חרחרתי, "תני לי להפשיר."
היה זה סופה של תרדמה בת שמונה חודשים. התעוררתי באפור שמעבר, בגיא הצלמוות של הנמנמנים.
במחשכי המאורה, בין גופות הישנים המגובבות, הבחנתי בצללים עכבריים מקרטעים בסך לעבר פתח בית המתים, נשמות אבודות במעבר אל הערוּת. כמוני.
התהפכתי על הצד, וגופתי המאובנת חרקה כולה. לאט לאט זיהיתי את הצלליות המוכרות של בני השבט שלי, נכדים ונינים, סבים ואבותיהם, בנים, הורים וחותנים. אחדים הסתתרו עדיין תחת זנב ארוך ושעיר, נמנמו וגנחו, מתמסרים לאותו תענוג הרסני.
ובעוד חילוף החומרים נכנס למהלך, התחלתי להרגיש את מיחושי המפרקים, את ההתייבשות, את הכאבים של כל תא ותא. היו אלה ייסורי היקיצה, עינוי שעמד להימשך עוד ארבעה חודשים, עד לתרדמה הבאה. ברגעים האלה רק הרעב נותן לך כוח לעמוד על הרגליים. "קדימה, ויסקו," אמרה לי, "בגילך סביר להניח שתזכה לעוד שלוש תרדמות חורף, ואת אלה, נמנמן זקן שלי, חבל להפסיד."
התרוממתי כמו זומבי על גופי העצי והחיוור כסיד, נטול השומנים והנשמה, ובתנועות מגושמות דחפתי אותו אל האור, מסונוור ודומע.
"אתה רזה כמו מחט, ויסקו. בוא לבלוס בלוטים!" צרחה עלי יאנה. שנים שמרתי לה אמונים, לא בשל נטייה למונוגמיה, הזרה לנו הנמנמנים, אם לדבר בכנות, אלא בשל עצלות וכמיהה לשיעמום. היא היתה הנקבה הכי מכוערת ומדכאת בקהילה, הכי מעייפת ומטופשת. בדיוק בגלל זה בחרתי בה. כי רק חיים המורכבים משיעמום ותיסכולים מפרנסים חלומות מספקים ונשגבים. ואלה הרגעים החשובים. אם מה שנמצא מעֵבר, כלומר הערות, הוא הגיהינום, החיים, כלומר השינה, הם גן העדן. ולא להיפך.
לא התחשק לי לצאת להרפתקאות בצמרת, אז צדתי בעיני זוג בלוטים שכבר צנחו לאדמה, ובאיטיות מחושבת שלשלתי את עצמותי לאורך הגזע. התנדנדתי עד לאחד מהם, שיחררתי אותו מגביעונו בכפותי ושיקעתי את הטוחנות שלי בבשרו הבשל. מייד הרגשתי טוב יותר.
המאורה שלי היתה פעם גומחת נַקָר בעץ אלון. משפחתי העבירה אותה בירושה מדור לדור. זה העץ הכי פורה בכל היער, מנקים ממנו את הבלוטים ושורדים עד לסתיו. הילדים שלי כבר היו שקועים בעבודה, תלויים בעצלתיים על הענפים. בסיפוק אבהי התמוגגתי מהתנדנדותם הבטלנית, מעיניהם העצומות, מאדישותם לחיים. ואז התחלתי להתקדם לעבר גדת האגם.
כי פרט להשמנה ולהשתעממות מוטלת על העֵרים גם החובה לאגור חומרי חלימה לתרדמה הבאה. לשם כך אנו הנמנמנים מסתובבים תמיד במקומות הקסומים ביותר: מחפשים השראה לאגדות שלנו, דמויות, אירועים. דרך אחרת להעשרת הדמיון היא להקשיב לחלומות של אחרים, בתקווה לגלות בהם איזה רעיון שניתן להעתיקו. זה מה שעשו זוּקוֹטיץ', פטרוֹביץ', ולוֹפֶּז, שרועים בשמש תחת עץ אלון, מגבבים בזנבם את הבלוטים שנשרו.
"בוקר טוב, ויסקוביץ. ספר לנו איך היה," אמר לופז.
"הדיבור מעייף," קיצרתי.
לא היה מה ללמוד מהם. החלומות של לופז היו סיפורי אימה, שבהם כל הגיבורים מצאו את מותם בין הניבים של סמור או של לוטרה. אצל פטרוביץ', לעומת זאת, דווקא הנמנמנים הם שחיסלו את כולם, ואז מצאו את מותם בין ניביו שלו. זוקוטיץ' המסכן סבל מנדודי שינה. אם תוך כדי שינה היית שומע קולות מן השאול, יכולת להיות בטוח שזאת רוח הרפאים שלו.
את החלומות שלי, לעומת זאת, לא יכולתי לספר לכל אחד. תמיד הופיעה בהם נמנמנית אחת, ותאמינו לי שזאת לא הייתה יאנה. נמנמנית מאלה שקיימות רק בפנטזיות, יצירת המופת של חלומותי. שנים של כיעור ותיסכולים היו נחוצות לי כדי לדמיין כראוי שלמות גמורה כזאת של קווי מיתאר, צירוף מדויק כזה של חטא וקדושה. עשיתי אותה יפה כמו שינה, מפתה כמו פיהוק, רכה כמו כרית.
וקראתי לה ליוּבּה.
עצם המחשבה עליה עוררה בי חשק עז לישון. עשיתי שלושה צעדים וצנחתי במקום, גבי אל גזע עץ, מנומנם...
מצאתי אותה במקום שהשארתי אותה, ביער הטרופי שחלמתי עבורה, בין פרחי היביסקוס וצל עצי שיטה. אותה סביבה קסומה שאין בה רעשים אלא רק מנגינות; אין ריחות אלא רק בשמים, אין עליות אלא רק ירידות. עולם ללא זיזים או בליטות, עולם שבו הכל, אפילו הגזעים, מרופד בפרווה, פרחים ונוצות. שאין בו טורפים מציקים או יריבים. שאין בו זָכָר מלבדי ולא אלוהים על פני ויסקוביץ.
בירכתי אותה בזי-זי, קריאת האהבה של הנמנמנים. ואז התקרבתי, במורד עץ הבננה, יפה ועצל כמו אלוהי המכרסמים.
"חזרתי, אהובתי," צייצתי. "אני כאן רק למענך."
"כרגע אני עסוקה, ויסקו," נאנחה. "אני מחפשת אלון. זה לא פשוט למצוא בלוט או אגוזית בין כל הבננות האלה."
"רק תבקשי," אמרתי לה, ובמטה דמיון הצמחתי מן הקרקע שלושה בלוטים גדולים כמו אבטיח, חסרי גביעון וללא קליפה. כמו כל הנמנמנים המוארים, ידעתי לחלום בכוונת מכוון, וזה העשיר עד בלי די את כל אותם הרגעים, אחד לאחד.
"אבל עכשיו בואי וטפלי בי, אוצרי," ציוויתי. "זאת לא תרדמת חורף, רק נמנום קצר. תראי את מיטת הפרחים הזאת, היא נראית לי מושלמת..."
"לא, ויסקו."
"לא?"
לא נעים לשמוע "לא" בחלום. אבל למרות ההתקדמות שעשיתי בריסון היצירתיות החלומית שלי, עוד לא הצלחתי להשתלט על דמותה החזקה של ליובה מן החלומות, וזה הטריד את מנוחתי.
"נמאס לי שמתייחסים אלי כמו אל בובת שעשועים ונמאס לי להיכנע לגחמות שלך," נאנחה וטלטלה את שפמותיה. "לך זה קל. בשבילך זה רק חלום שאתה יכול לעשות בו כרצונך. אבל בשבילי אלה החיים היחידים שיש לי, הייתי רוצה שתניח לי לחיות אותם..."
"את יודעת שהם לא היחידים. את יודעת שתחיי בכל חלומותי."
"בטח, ככה כולם אומרים. בינתיים אתה אפילו לא משאיר לי זמן לאכול או לבטא מחשבה. אתה מאפשר לי לחיות בעולם המגוחך והישנוני שלך, בלי נמנמנים, בלי אלונים, בדמדומים הנצחיים האלה. אתה לא מרשה לי לעשות ילדים, אתה לא מרשה לי לחיות את חיי..."
"אבל אני מרשה לך לחלום..."
"יופי, אבל על מה אני אחלום אם אני מכירה רק את עולם האגדות שלך?"
"אוצרי, בואי לא נתווכח על זה עכשיו, באמת שאין לי הרבה זמן. נו, בואי הנה."
"לא, ויסקו."
כמו תמיד זה נגמר בכך שכדי לתת לה "להרגיש שהיא מלאת חיים" כמו שהיא קוראת לזה, הייתי צריך לחלום למענה על כל גסויות החיים: זריחת השמש, האלונים הצעירים, האשורים, אולי גם על זוקוטיץ'. בסוף הייתי יותר עייף מקודם. חלפה לפחות שעה עד שהתקרבה אלי ונתנה לי לגעת בפרוותה המבושמת מאוד. אחר-כך התמתחה על הטחב, התלטפה לאיטה, וייללה שני זי-זי מגרים.
"לא, ליובה, את יודעת שזה לא מה שאני רוצה," הודעתי לה.
הבעיה עם ליובה הייתה שהיא אף פעם לא רצתה לעשות את מה שנמנמנים ונמנמניות עושים בחלומות, כלומר לישון. לחלוק את רגעי הקסם של ההירדמות, ערמומיות הפיהוק. התשוקה לתרדמה, ההתאחדות המוחלטת של הגופות בשינה אחת הרסנית, איחוד הנשמות בשינה אחידה ומנצחת.
איתי היא רצתה לבלוס בלוטים, לעשות אהבה, להתרבות, ושאר המנהגים הבנאליים, ואילו ברגע המכריע, כשהעפעפיים החלו להיסגר, היא התנגדה ולא הלכה עם זה. וככה בסוף נמנע ממני אותו תענוג מושלם, ונראה היה שגם הפעם זה לא יסתיים אחרת.
"אוקיי, ויסקו," יצא לה בהפתעה. "אני רוצה לעשות אותך מאושר, בוא נעשה את זה. הפעם זה מתאים גם לי."
לא האמנתי למשמע אוזני.
פתאום הרגשתי טלף על העורף והתעוררתי. הייתי נסער. אילו רק היה לי כוח הייתי מסוגל לרצוח, למי שמעיר אותך לא מגיע שום דבר אחר. שק שיער גדול היה תלוי עלי.
"ויסקו," שמעתי אותו מצייץ.
הקול היה מוכר. הרמתי את החוטם וראיתי נמנמנית. "מה קורה לעזאזל?" אמרתי לעצמי. היא הייתה לא רק יפהפייה, היא היתה יותר ליובה מליובה. היא היתה ליובה במלוא מהותה.
"אתה ויסקוביץ, זה שחולם עלי תמיד," ציחקקה.
הסתכלתי סביבי אובד עצות. מה עשתה ליובה במציאות. "ליובה? מה את עושה כאן?"
"אמרתי לך שאני רוצה לעשות את מה שביקשת ממני, אבל אני מעדיפה לעשות את זה כאן, ולא בחלום המגוחך ההוא."
אם זאת היתה בדיחה, היא היתה בדיחה תפלה באמת. השמועה שהמציאות היא חלום אומנם הגיעה לאוזני, אבל אף פעם לא האמנתי לה: מי יכול להיות מעוות דיו לחלום חלום כזה?
"אני לא יודע מי שלח אותך, ליובה, אבל הוא בטח טעה. את רואה. אין כאן מקום בשבילך. את מריחה את הסירחון? אלה הגשמים החומציים, החנקות, הגופרית. כל סנטימטר מרובע של המקום הזה מזוהם. כאן צריך להזיע כדי לחיות, יש רעש, מחלות. נמיות, ינשופים, צחננים. ויש בני-אדם. יש לי בת-זוג קנאית להחריד וארבעה-עשר ילדים. זאת המציאות המקוללת עד בלי די, ליובה, לעולם לא יהיה בה אושר, לעולם לא תשכון בה שלווה..."
"זה לא אומר..."
"תאמיני לי, מותק."
"כבר לא, ויסקו."
"כבר לא?"
היא כיווצה שפתיים בחיוך מסתורי ומתוק וצייצה במילים הבאות: "כל זה קיים רק כי רציתי לדמיין אותו, ויסקו. אלה לא 'החיים', זו התרדמה שלי. זאת הסיבה שתמיד חלמת אותי, בגלל שאני רציתי בכך. מעולם לא אמרתי לך את זה, כי רציתי להפתיע אותך, נהניתי לשחק איתך."
"באמת?! וגם את יאנה, זוקוטיץ', וכל השאר חלמת את?"
"בוודאי. עיצבתי אותם כל-כך נחותים כי רציתי את כולך לעצמי, מתוק שלי. אתה לא מאמין? תסתכל."
אל מול עיני נבטו שלושה בלוטים גדולים כמו אבטיח. ללא גביעון ובלי קליפה.
"עד היום, ויסקו, התביישתי. זה לא פשוט לגשת אל מישהו ולומר לו 'אתה נמנמן חלומותי'. העדפתי שאתה תחפש אותי, תחלום אותי. רציתי לנסות אותך. כעת אני יודעת שאתה אוהב אותי, אוצרי, אני לא פוחדת, ויסקו, לכל חלום יש סוף, בוא."
מיטה מפרחי קמומיל הופיעה יש מאין, והיא השתרעה עליה.
"האמת היא שאני עצלנית ומנומנמת עוד יותר ממך, ויסקו, ואין דבר שאני משתוקקת אליו יותר מלישון בזרועותיך, לשמוע את נחירותיך בשנתי." היא פערה את פיה בפיהוק כה רחב, עד שנשמתה כמעט פרחה דרכו...
קורן משמחה התמוססתי. לא הבנתי בדיוק מי חלם את מי, אבל תחת הפרווה ליבי התפוגג לאוקיינוס של אושר. במכת עפעפיים ביטאתי את תודתי על העצב, האגם המלוכלך והיער המזוהם, האוויר המחניק והאדמה העקרה. על כל אותו עולם נטוש וכבוי במרחק של פיהוק אחד מן האושר.