פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

עננות כבדה. גשמים עזים לפרקים. הטמפרטורות המירביות 14-11 מעלות. רוח צפונית-מערבית מתונה.

"מה אמרת? מה...?"

האשה הצעירה דקת הגיזרה אימצה את מבטה אל השיחים מתחתיה והקשיבה. היא עמדה לבדה במגרש החניה השומם בשולי הדרך הכפרית, לבדה עם מרצדס 300 שחורה, מכולת אשפה שעלתה על גדותיה, וקרוואן מגורים חסר גלגלים, דלתו חסומה וממוסמרת, ושלט עץ עם הכתובת "מזנון" קבוע בראשו. שמה של האשה דקת הגיזרה היה מרטינה אוּלבְּריכט. לפני שבועות אחדים התחתנה, ובעלה, ליאון אולבריכט, שאיתו נסעה לראות את הבית שאולי יקנו, נעלם לפני רבע שעה בין השיחים ולא שב. בשל הגשם הכבד חיכתה מרטינה במכונית, אבל אז התחילה לדאוג, וכשנחלש קימעה הגשם יצאה החוצה. היה קר. בהחלט קר מדי בשביל סוף חודש מאי. מרטינה לא לבשה אלא חצאית עור צהובה וקצרה (מן הסוג שנרכס בתיק-תקים), גרבוני ניילון דקים, וסווטשרט ירוק, רפוי, וגדול בהרבה ממידתה. על גבו היה כתוב 

FIT FOR LIFE

לא חלפה דקה והשערות האדומות היורדות עד הסנטר נדבקו אל פניה של מרטינה. מקווצת השיער שעיטרה את מצחה בסלסול קליגרפי נטפו מים אל פיה. היה לה פה גדול, שיניים כמו קוביות סוכר, שפתיים פצועות ובקועות מעט בקצותיהן – מה ששיווה לפניה ארשת מפחידה כשל חיית טרף. אבל מעל לפה ניצב אף ישר לגמרי בגודל ממוצע, והעיניים רבצו בחוריהן מעורטלות ומבועתות, כאילו לא היה זה מקומן הטבעי אלא מקום מפלט זמני בלבד, ובכל רגע עלול להגיע בעליהן החוקי לתבוע את זכויותיו ולתחוב אותן לכיסו כמו שתי גולות. כמכלול עוררו תווי פניה רושם מועיל במובן זה, שבכל מקום שהופיעה היו הגברים מזדקפים כמו כלבי ציד שהריחו טרף, ואילו הנשים היו קורסות למראיה כמו עוגה שלא עלתה יפה.

הגשם ירד עכשיו קל וקצוב והתפזר על המשטח החלק בלי ליצור שלוליות. לא מכבר כבשו את מגרש החניה בזפת. כשפסעה מרטינה אל המקום שבו נעלם ליאון וחבילת ממחטות נייר בידו, חרקו אבני החצץ תחת נעליה. מאחורי גדר בגובה ברך, עשויה קורות עץ פשוטות, הוביל משעול כבוש כלפי מטה. הוא היה צר כל-כך ומכוסה צמחייה עבותה, עד שלא היה אפשר להבחין אם הוא נגמר אחרי כמה מטרים או משתפל לאורך הגדה התלולה עד לנהר שליווה את הדרך הכפרית זה כמה קילומטרים. מרטינה קראה לליאון. התשובה הגיעה ממרחק רב להפתיע ונשמעה בערך כמו "בואי למטה."

"מה אמרת? מה...?"

ליאון צעק עוד משהו אבל בדיוק באותו רגע חלפה רכבת בצידו השני של הנהר, וגם הפעם לא הבינה מרטינה כלום. מתוך היסוס חיככה את שוקיה העטופות גרבי ניילון זו בזו ויצרה מעט חום. אולי טעתה כשהשאירה את המרצדס בלי השגחה? היא לא הייתה נעולה, וליאון השאיר את המפתחות בפנים. בצעדים חורקים שבה מרטינה אל העיקול שבו התפצלה הדרך הכפרית ממגרש החניה, שירבבה צוואר, ובדקה אם לא מתקרבת מכונית עם איזה גנב פוטנציאלי. מיניבוס לבן – מגבים נמרצים, חלונות מכוסים וילונות – חלף בשאון, מתיז סילוני מים לכל עבר. אחר-כך השתרר שוב שקט, ולא נשמעו אלא הגשם ושקשוק הרכבת מרחוק. מרטינה חזרה אל השיחים והתחילה לרדת. סבך השיחים כיסה את הדרך, היא צעדה תחת גג של עלים מטפטפים בין קירות סרפד, סמבוק ועלי עוזרר ענקיים. מנהרה, צינור ירוק. טיפות רחשו על העלים. גבעולים שמנים וקרים שרטו את ידיה. ריח בוץ, עץ רקוב ופטריות עמד באוויר. באדמת החמרה הדייסתית נשתמרו עקבות מגפיו של ליאון כמו מאובן משונן של פרוק-רגליים מן העידן הפלאוזואי. מרטינה נאחזה בשיחים שמימינה ומשמאלה, לפתה את ענפי התרזות הנמוכות כדי שנעלי העור הצהובות והשטוחות שלה ישקעו כמה שפחות בשעת ההליכה. אבל סוליות נעליה היו חלקות, והיא לא הספיקה לפסוע עשרה צעדים על המדרון התלול וכבר מעדה. היא נפלה לתוך צמחייה רקובה ורכה ואדמה חלקלקה, נחתה על הגב, הרגליים מקופלות בצורה מטופשת, החצאית מופשלת עד מעל לירכיים, בין פחיות פנטה, סמרטוטי נייר אפורים, שקיות ריקות של רשת חנויות צעצועים ותלוליות צואה מרקיבות. דקה ארוכה נשארה שוכבת, המומה, נשכה את שפתה התחתונה והביטה בענף שלפתה כף ידה הימנית. כשהרפתה ממנו זינק הענף חזרה ומטר טיפות מים כבדות ניחת עליה. היא קמה על רגליה, יישרה את החצאית ואמדה את הנזקים. הסווטשרט דבק לגבה כמו בוץ מחמי-מרפא, צידה השמאלי היה מרוח מכף רגל ועד ראש: הזרוע, החצאית, הגרביון – הכל! הנעל השמאלית נהרסה ככל הנראה. היא שקעה עמוק כל-כך באדמה ונראתה כאילו שימשה תבנית לאפיית עוגות בוץ.

"לעזאזל," מלמלה מרטינה וניגבה את ידה השמאלית על גזע
עץ לבן, שחלקו התחתון צימח פטריות בצורה ובצבע של אוזני ילדים.

היא הוסיפה ללכת, עכשיו כבר זהירה פחות, בלי להיאחז בצמחים. בסופו של המדרון התלול החלה דרך מישורית שלא הייתה מכוסה עוד צמחייה. מכאן נותרו רק מטרים בודדים של חול ואבנים עד לנהר, שהשתרך רחב וקודר מתחת לשמים הגשומים, ואינספור טבעות רועדות נעות על פניו ומתרחקות ממרכזו. על שפת הנהר, כמעט בתוך המים, עמד ליאון. הוא נעל מגפיים כבדים ושחורים בעלי טבעות מתכת, לבש מכנסי ג'ינס שחורים ומעיל-רוח שחור, שאת כובעו קשר הדוק לסנטר. הוא נראה כמו כתם דיו על תצלום נוף. בידו אחז ענף שבור והתבונן במשהו שצף במים. מופתע פנה לאחור והביט במרטינה. טיפות גשם זלגו על פניו העגולות ועל עדשות המשקפיים העגולות. הוא בן שלושים ושמונה. מרטינה בת עשרים וארבע.

"הרי צעקתי לך לא לבוא למטה, אז מה פתאום את פה?" אמר.

"חיכיתי לך שעות. כבר חשבתי שקרה לך משהו. מה עשית פה כל-כך הרבה זמן?"

מרטינה מחתה בגב ידה את קווצת השיער שנצמדה אל פניה והותירה פס חום על מצחה. היא הביטה אל המים מאחורי ליאון, אל בין קני הסוף; משהו גדול, לבן, רך, זוועתי ומבחיל צף שם.

"מה זה?"

ליאון פנה לאחור, כאילו לא ברור לו לְמה היא מתכוונת, ולא ענה. וזה גם לא היה נחוץ כבר. מרטינה הבינה טוב מאוד בעצמה מה צף שם בין קני הסוף: אשה עירומה.

"היא מתה? היא מתה, נכון? אוי, אלוהים, יש כאן גופה. מה נעשה? מה נעשה?"

"אל תסתכלי על זה," אמר ליאון, "יותר טוב שתעלי חזרה, גם אני תיכף בא." ואז שאל לפתע: "נפלת? את מלאה בוץ. כואב לך?"

מרטינה פסעה צעד אחד לאחור, הביטה בו, הסתכלה על הגופה, ושוב הביטה בו.

"למה יש לך מקל ביד?" שאלה בהיסטריה קלה. "בשביל מה אתה צריך מקל? היא מתה, לא?"

ליאון שמט את הענף שבו תופף בעצבנות על מגפיו, התיר את הקשר מתחת סנטרו והסיר את כובע המעיל מראשו. היה לו שיער חום קצר, דליל יותר מלפנים מאשר מאחור, בצדעיו כבר זרקה שיבה אפורה. הוא הניח את זרועו על כתפה של מרטינה ונשק לרקתה. לשם כך היה צריך להתמתח מעט.

"עזבי, בחייך. את רטובה לגמרי. אני לא רוצה שתראי את זה. בואי, אני אחזיר אותך לאוטו וניסע מכאן."

הוא ניסה לשוות לקולו נימה דואגת, אבל הוא נשמע פשוט צרוד. שפתיו היו קרות כל-כך, כאילו הוא עצמו שכב זמן-מה בנהר. מרטינה הוסיפה לבהות בגופה. עורה היה חיוור ותפוח, במיוחד במקומות שלפני כן היו קשים מאוד: בעקבים, בידיים, בברכיים, במרפקים. הבשר נראה שברירי, כאילו אפשר לקרוע אותו בידיים. מרטינה תהתה אם האשה הייתה צעירה כשמתה. קרוב לוודאי שהייתה צעירה. קרוב לוודאי שהייתה יפה לפני שהפכה לערימת ג'לי. היה לה שיער ארוך במיוחד. שיער שחור. שיער שחור כזפת שהגיע לה ודאי עד הירכיים. עכשיו הוא התנועע אנה ואנה בזרם האיטי. הגופה צפה על גבה. היא הביטה במרטינה – אם אפשר בכלל לדבר כאן על מבט. גלגלי העין היו חסרים. בהתחלה חשבה מרטינה שהעיניים פשוט עצומות, כי הן לא נראו לה אדומות או מדממות, אלא לבנות כמו שאר הגוף. הוא נראה רך כל-כך, הגוף, פגיע כל-כך. בשער הערווה צמחו חוטי אצה דקים.

ירכיה ורגליה של האשה צפו בין קני הסוף. הבשר סביב הבהונות היה מכורסם. בין קרעי העור בצבצו עצמות. מרטינה חשה בחילה. ובה בעת נזכרה לפתע במורה למלאכה ובקישוטי הנייר הלבן שגזרה בכיתה ג' במספריים לציפורניים. קודם מקפלים את הנייר כמה פעמים, ואז גוזרים בקצותיו משולשים קטנים וחצאי עיגולים. וכשפורשים את הנייר מתקבלים עיטורים יפים בפאותיו. כך מכל מקום היה אצל התלמידים האחרים. כשמרטינה פרשה את קישוטי הנייר שלה, תמיד נפער במרכזם חור גדול או שהם נקרעו לשניים.

"נו, מרטינה, מה הדבר הבא שתהרסי?" שאלה גברת וובר.

"תגידי, השארת את האוטו למעלה פתוח?" החזיר אותה קולו של ליאון אל המציאות. "את צוחקת עלי. מה, השתגעת לגמרי?"

הוא הסתחרר לאחור, חצה בריצה את רצועת החוף, מתיז חול לכל עבר, והסתער במעלה סבך השיחים. מרטינה רצה בעקבותיו. כשהגיעה אל מגרש החניה כבר חג ליאון סביב המרצדס שעמדה שם בדיוק כפי שמרטינה עזבה אותה. הגשם הקיש בתדירות מתגברת על הגג השחור. מרטינה פתחה את דלת המושב שלצד הנהג, אבל ליאון נדחק בינה לבין המכונית וטרק את הדלת.

"את רוצה לטנף לי את כל הריפוד?"

הוא פתח את הדלת האחורית ונבר בערימה שעל המושב. תפוחים, המצלמה שלו, שקית עם שלושה קילוגרם אספרגוס שקנו בצד הכביש, ושנטפה חול כשהרים אותה, כמה תפוזים מעוכים, אטלס כבישים, צעיף משי עם הדפס פרפרים, שקית זבל עם קליפות תפוזים שהפיצו ניחוח חג מולד, פנקס הרשימות שלו וספר ששמו 'אתה פשוט לא מבין אותי'. הוא היה שייך למרטינה. מאז שהיו ביחד נתקל ליאון לעתים תכופות בספרים כאלה שבעזרתם ניסתה מרטינה לפצח את החידה הקרויה "גבר". פעם אחר פעם ניסה לחבב עליה את הספרים הנכונים, הקריא לה בערב במיטה, קנה לה ספרים במתנה ונזהר שלא לדרוש ממנה מאמץ רב מדי כבר בהתחלה, הבטיח לעסות את גבה אם לפחות את 'הבושם' תקרא עד סופו. לשווא. בכל פעם שראה אותה עם ספר ביד זה היה מדריך לנשים.

מתחת ל'אתה פשוט לא מבין אותי' היה מונח עיתון סוף השבוע שליאון עדיין לא קרא. הוא שלף את מוסף התיירות ופרש אותו על המושב שלצד הנהג.

"כמו בשביל כלב," אמרה מרטינה כשהתיישבה על מוסף התיירות, והוסיפה: "חייבים להתקשר למשטרה."

ליאון לא רצה להתקשר למשטרה. הם כבר עברו דרך ארוכה כדי לראות את הבית וממש כמעט הגיעו. אין לו חשק שהמשטרה תעכב אותם.

"היא כבר מתה, את מבינה? היא כבר לא ממהרת. מחר ימצא אותה מישהו שמת להתפרסם וימלא בהתלהבות שאלונים במשך שעות. למה את רוצה לקלקל לו את התענוג?"

הוא התניע את המכונית. המגבים השתכשכו במים.

"אבל מוכרחים להתקשר למשטרה," השיבה מרטינה ורשרשה על נייר העיתון. "פשוט מוכרחים. אפילו להשאיר הודעה אנונימית."

כעבור עשר דקות נעצרה המרצדס השחורה בכפר בשם פְרָייֶנָאוּ, שהיה שקט ושומם כמו אחרי אסון גרעיני. ליאון ניגש לתא הטלפון הציבורי והקיש באצבעו שלוש פעמים על לוח הלחצנים, קצת מעל לספרה אחת.

"כן, גופה," אמר אל תוך האפרכסת המזמזמת והקפיד להניע את שפתיו באופן ניכר. הוא הביט במרטינה מבעד לעדשות משקפיו, מבעד לזגוגית תא הטלפון, ומבעד לשמשת המכונית – כולן מכוסות דוק. מרטינה הטתה את מגן השמש, הביטה במראת האיפור, קינחה את פניה בממחטת נייר ואגב כך הסתכלה על ליאון מזווית העין. כששב ליאון אל המכונית צבט את לחיה בחיבה.

"נו? מרוצה?"

היא הנהנה.

"אם לא היינו מתקשרים בטח הייתי חולמת עליה כל לילה."

ליאון הוציא מטלית עור מתא הכפפות, ניגב את משקפיו ואחר-כך את חציה השמאלי של השמשה הקדמית, תחב למרטינה את המטלית ליד, התניע את המכונית וכיוון את המשנק לעוצמה מירבית. כמו תמיד המכונית זינקה קדימה, השסתומים נהמו, אבל המגבים לא זזו. ליאון ניסה את כל המהירויות, כיבה את המגבים, ושוב הפעיל.

"לא עובד?" שאלה מרטינה.

"את רואה בעצמך שלא!"

על החלונות נמתחו פסי טיפות גשם מרופשות שנסחפו רוטטות זו אל זו ונמשכו מטה מחמת כובדן. ליאון לא הבין הרבה במכוניות. הוא היה בעיני עצמו יותר מסתם טוב בתור נהג, אבל בתיקונים לא הבין שום דבר. מעולם לא בדק שמן ולא החליף גלגל. עם כל קלקול קטן הביא את המכונית למוסך. הוא נזכר שמעט אחרי השלט 'פריינאו' ראה תחנת דלק סגולה-אפורה. הוא פנה איפוא לאחור ונסע חזרה.

מאחורי הדלפק בתחנת הדלק ישב נער צנום בן שבע-עשרה עם עגיל באוזן ושיער קצר וקוצני. הוא דפדף במגזין אופנועים ולא טרח להרים את עיניו כשליאון נכנס. ליאון כחכח בגרונו והסיר את משקפיו ששוב התכסו דוק. הוא החליט לוותר על גינוני הנימוס.

"אתה יכול לגשת רגע לאוטו? המגבים הפסיקו לפעול."

הנער הרים את ראשו. על הטישרט הֶבי-מטאל השחור שלו היו מודפסות גולגלות מתים ונשים פראיות מנופפות גרזנים. הוא הביט באיש המהביל שעמד לפני הדלפק וניקה את משקפיו, ומיד ידע שהוא בז לטיפוס הזה. כבר מאופן עמידתו.

"בדקת את הפיוזים?"

"הפיוזים?"

הנער הניח על הדלפק קופסה קטנה ובתוכה פיסות פלסטיק כחולות, אדומות וצהובות.

"קודם כל תחליף את הפיוזים. בדרך-כלל זה זה."

הוא שב לעיין במגזין.

ליאון נשם נשימה עמוקה והעלה על פניו חיוך מיוסר.

"אתה מוכן לעשות את זה בשבילי? אני לא מבין בזה כל-כך."

הנער נשען לאחור.

"לא. אסור לי לעזוב את החנות," אמר בשלווה ובשמחה לאיד. "אני לבד כאן. מה, אתה לא מסוגל להחליף פיוז?"

באותו הרגע נכנסה מרטינה לחנות ונעמדה נבוכה אחרי ליאון.

"איפה אני יכולה לשטוף פה ידיים?" מילמלה.

הנער זינק ממקומו וקיפל את המגזין. הוא הסיר מעל הוו מפתח שהיה קשור בחוט לעצם גדולה וחלולה.

"הנה, בבקשה," אמר. "השירותים זה מצד שמאל של המיתקן רחיצת מכוניות. בעצם חכי רגע, אני אראה לך איפה זה."

הוא החזיק לה את הדלת פתוחה.

"מזג-אוויר זוועה," אמר. "נפלת, מה? אם את רוצה אני אתן לך את הטישרט שלי." הנער צחק, הוא הזיע, הוא חיפש נואשות משהו שנון לומר. לעבר ליאון לא שלח אפילו מבט.

לרגע פתטי אחד ליאון ביקש להיות אשה, להיות בלונדינית ארוכת רגליים, בעלת ציפורני ערפד מצופות לכה אדומה שאף אחד לא מצפה ממנה שתדע להחליף נתיך או שתמצא בכוחות עצמה את הדרך לשירותים. הוא הוציא את ארנקו מכיס המעיל וכשהמוכר המתבגר חזר ורצה להתיישב שוב ולעיין במגזין, הניח שטר של חמישים מארק על הדלפק.

"אוקיי. תכניס את האוטו לחניה. אני רק סוגר."

ארבע דקות נדרשו לנער כדי להחליף את הנתיכים. הוא ביצע את המלאכה באדישות מופגנת, נועץ מבטים ברגליה הארוכות, וכעת גם הנקיות, של מרטינה שישבה על המושב שלצד הנהג, והתעלם מנוכחותו של ליאון. אחר-כך ניגב את ידיו במטלית שהייתה מלוכלכת מהן בהרבה ושיקע בפעולה הזו את כל המרירות שחש על זה שמישהו שלא יודע להחליף נתיכים יכול לנהוג במרצדס 300, ואילו הוא, שיודע הכל על מכוניות, אפילו רשיון נהיגה עוד לא יכול להוציא.

"זהו," אמר וטפח לעצמו עם המטלית על השכם מול פרצופו של ליאון. "אני מקווה ששמת לב איך עושים את זה, שפעם הבאה תוכל לעשות את זה לבד."

ליאון התכופף אל תוך המכונית, הפעיל את המגבים, חיכה שיעבדו – פלאפ... פלאפ – פעמיים, וכיבה אותם. אחר-כך הזדקף במתינות ותפס בנחת את הנער הגמלוני, שהיה גבוה ממנו רק במעט, בצווארונו.

"עכשיו תקשיב לי טוב," אמר כמעט בלחישה ומשך אליו את הנער, "אני לא צריך לדעת דברים כאלה. לא אני. אני לא אדחס לי בראש ידע פרולטרי רק בגלל שאתה אומר. אני מאמין בחברה שמקיימת חלוקת תפקידים, ובשביל תיקונים באוטו יש אנשים כמוך, אלפי אנשים כמוך – כולם עם עגיל באוזן ותספורת כדורגלן – ויש אנשים כמוני, שמשלמים לאנשים כמוך, כדי שתתקנו לנו את האוטו ותסתמו את הפה. ברור?"

"בסדר, בן-אדם! בסדר."

ליאון שיחרר את הנער, נכנס למרצדס ויצא מהחניה בנסיעה לאחור בלי להביט בו שוב. מרטינה ציחקקה בהכרת תודה ונשקה לליאון על לחיו. הוא הניח את זרועו על כתפה. כסף יכול לפצות על חסרונות רבים.

ליאון אולבריכט זכר עדיין יפה איך זה לחיות בליכסף, כי רק לאחרונה השתחרר מהמצב הזה. הוא היה סופר. הוא כתב סיפורים קצרים על גברים מאוכזבים שדמו לו ושירים בלי חרוזים שכמעט לא נמכרו.

"אני שונא שירים עם חרוזים," אמר ליאון, "אני שואל את עצמי, בשביל מה זה טוב."

הוא גר בהמבורג, עד לפני זמן קצר בדירה מעופשת בקומה השלישית של בניין עתיק ומוזנח ובלי קישוטי גבס. היה לו שותף, שוליה בבית מטבחיים, שלא היה לו איתו שום דבר משותף מלבד העובדה ששניהם היו הדיירים המערב-אירופאים היחידים בבניין. השוחט נכנס ראשון לדירה והתגורר בחדר הגדול שפנה לחצר הפנימית. חדרו של ליאון פנה אל הרחוב. מולו שכן בית המטבחיים. מחלונו יכול היה ליאון לראות חלקים מן המגרש. כשעבד בלילות ראה את המשאיות מגיעות ואת הזרבוביות הצמודות לפתחי האיוורור שלהן, לעיתים מטרים רבים של משאיות דו-קומתיות מלאות חזירים. הם הגיעו לפנות בוקר, כשהעיר הייתה שקטה במיוחד, חזירים ורודים כמו סבון עם גוף ארוך עד כדי אבסורד, אחוריים מגונים וזנבות מכורסמים. פעם ראה שאחד מהם הצליח לברוח ותעה בחצר עד שגברים בחלוקים מרובבים בדם תפסו אותו באוזניו וגררו אותו בחזרה. כשפתח את החלון כדי לאוורר את חדרו והרוח נשבה לכיוונו, הריח דם ומוות – במיוחד בקיץ.

באחד מערבי הקיץ הללו, בשנה שעברה, הופיע אצלו לפתע הארי. הארי קְלאמְט היה חברו היחיד והטוב ביותר של ליאון. העובדה שנפגשו לעיתים רחוקות ביותר לא שינתה מאומה. ליאון ידע שבכל עת – אפילו בשלוש לפנות בוקר – הוא יכול להתקשר להארי ולומר: "אתה חייב לבוא לחלץ אותי; אני תקוע עם המכונית על האוטוסטרדה," ושהארי יבוא מייד – ואפילו ברצון – גם אם הוא נמצא במרחק חמש-מאות קילומטר.

כשצלצל הפעמון ליאון שכב במיטתו, הרהיט הנוח היחיד בחדרו, וצפה בסרט טלוויזיה על לטאות קוֹמוֹדוֹ. הדירה התחממה מאוד במהלך היום והוא השאיר את החלון פתוח, אף-על-פי שהאוויר שחדר לחדר היה רווי דם וכל הזמן היה לו טעם בפה כאילו זלל זה עתה שתי מנות סטייק נא. ליאון הניח לשוחט לפתוח את הדלת, כי בלאו הכי כמעט תמיד היו הביקורים בשבילו. ליאון הכיר אומנם המון נשים, אבל הוא העדיף לשכב איתן בדירה שלהן מאשר אצלו בבית. היה לו קל יותר פשוט להסתלק מאשר לזרוק את האשה החוצה.

כאשר נפתחה הדלת והארי נכנס, עמדו לטאות הקומודו לדחוק צבי אל קירות הסלע. הארי לבש חליפה בצבע אפור-מֶלֶט עם מכנסיים רחבים שנראו יקרים ובה בעת מפוקפקים. הוא גילח את הזקן שעיטר בעבר את תווי פניו האדישים. את שערותיו אסף מאחור לזנב סוס שקשר במנקה מקטרות ירוק. הארי רזָה. עצמות לחייו בלטו והלובן בעיניו הפך צהבהב.

"היי, חבר," אמר, וליאון זינק מן המיטה וקרא: "היי, בן-אדם!"

הם טפחו זה לזה על השכם ותפסו איש את רעהו בכתף. הארי היה גבוה מליאון בראש. גם מכל בחינה אחרת לא היו דומים במיוחד. לליאון הגוץ היו תווי פנים רכים, ובגלל האלרגיות שסבל מהן ושגרמו לעיניו להיראות אדמומיות ונפוחות, עשה רושם של מי שנוטה לבכות. התווים הברורים היחידים בפניו היו אלה של משקפיו. באותו יום לבש את תלבושתו הרגילה: מכנסיים שחורים וטישרט שחור. ליאון רצה לכבות את הטלוויזיה, אבל כששלח את ידו אל השַלט, הקדים אותו הארי והרחיק אותו ממנו.

"עזוב, תשאיר! תשאיר דולק! זה החיות המדהימות האלה שתמיד זורקות עז שלמה מהסלע ואז קורעות אותה לחתיכות. סוף הדרך. כבר ראיתי את זה פעם. הן יכולות לשבור למישהו את הברכיים במכת זנב."

הם התיישבו שניהם על המיטה ונשענו על הקיר, וליאון, שכבר ראה את תחילת הסרט, הסביר שהקומודו גם חופרים בבתי-קברות ומוציאים גופות מקברן.

"נשמע טוב," אמר הארי, "אבל גם אצלך די מסריח. אני מקווה שזה בא מבחוץ."

"זה ממני," אמר ליאון, "אני לא מתקלח יותר."

עוד דבר שליאון ידע להעריך בחברות עם הארי: גם אם שנים לא נפגשו, לא נדרשו להם הסברים ארוכים והם התנהגו כאילו רק אתמול בערב התראו.

לטאות הקומודו הפילו את הצבי לארץ ושש מהן התגודדו מעליו. אבל הן לא שברו לו מייד את המפרקת אלא רק נגסו ממנו פיסות קטנות בעוד הצבי צווח צווחות רמות. אחד מן הדרקונים הגדולים שכב ונגס מרגלו של הצבי, אחד טרף חתיכות מחזהו, ואחד ביתק את בטנו, החדיר פנימה את ראשו הנחשי והופיע שוב כשעורו נוצץ מדם. וכל הזמן הזה הצבי צווח וצווח וצווח, עד שהלטאות קברו אותו תחתן כליל וצווחותיו נחנקו.

"חיות מדהימות," אמר הארי, "חיות נהדרות."

על המרקע הופיעה מדענית בלונדינית שבחנה את מאורות הזוחלים ומדדה את עומקן על-ידי כך שדחקה את רגליה פנימה. התמזל מזלה וכל הקומודו יצאו לצוד צבאים. אחר-כך התגנבה עם שקית פלסטיק אל קבוצת קומודו מנמנמים, פיזרה ביצים ובשר על הקרקע ונשארה לעמוד לידם בשעה שטרפו. אחד מהם בלע תרנגולת שלמה, לרבות הנוצות, הרגליים והמקור, וכשהוציאה האשה ביצה נוספת מהשקית והייתה משוכנעת שהוא עדיין עסוק עם התרנגולת, התנפל עליה. ברגע האחרון הספיקה האשה לקפוץ הצידה, אבל הקומודו חטף לה את השקית מהיד ובלע אותה על תכולתה, באותה המהירות שבלע קודם לכן את התרנגולת.

"הֵאהֵא," עשה ליאון.

האשה לא התייאשה. שוב ושוב האכילה את הדרקונים המבעיתים ובכל פעם התקרבה אליהם עוד קצת. היא שפכה מים על ראשם ממיכל פלסטיק כדי לצננם, ולבסוף התיישבה על אחד מהם וליטפה את צווארו המקומט.

"מה לעזאזל היא עושה," אמר הארי. "מה העניין שלה? למה היא עושה את זה, הפרה המפגרת הזאת?"

הקומודו הוציא את לשונו השסועה והאשה ליטפה גם אותה, הניחה לה להיכרך סביב אמת ידה ושיבחה את הדרקון על איברו הנאה.

"היא סוטה לגמרי," אמר הארי.

"הקומודו בכלל לא רוצים את זה," הסביר ליאון. "זוחלים בכלל לא אוהבים שבני-אדם מפנקים אותם. זה רק מעצבן אותם."

האשה הוציאה מלקחיים והרחיקה תאי עור מתים ולכלוך מגופו של הדרקון. אחר-כך נישקה את הקומודו על-פיו.

"תכבה, תכבה," אמר הארי. "אני לא יכול לראות יותר את הזונה הזאת. חוץ מזה, אני רוצה להראות לך משהו."

ליאון קם מהמיטה וכיבה את הטלוויזיה. הוא הוציא שטר מקומט של מאה מארק מתוך מגירה בשולחן הכתיבה ותחב אותו לכיס מכנסיו. הארי כבר חיכה ליד הדלת.

"אנחנו הולכים למאי תאי," אמר.

ליאון נלחץ קצת. מאי תאי היה פאב באחד מן הרחובות הצדדיים של אזור הרֶפֶּרבּאהן. זה היה העולם של הארי, לא של ליאון. למאי תאי הלכו – פרט לנותנות השירותים – רק גברים – גברים שתמיד היו ברשותם סכומי כסף גדולים במזומן ושעיסוקיהם היו קשורים בדרך זו או אחרת לזנות, לסמים או למכוני שיזוף. במקום הזה לא הצליחה מערכת המשפט הגרמנית לדחוק את רגלי החוק חסר הרחמים והעתיק בהרבה, החוק של החזקים, של המהירים והאכזריים. במקום כזה טוב לדעת שהארי נמצא לצידך. הוא עבד שם כמין מנהל עסקי. ליאון כבר יכול היה לתאר לעצמו לתוך מה הוא נכנס. בפעם האחרונה שהארי לקח אותו למאי תאי נאלץ ליאון לשקר בשבילו בבית-המשפט. לא התחשק לו לעשות את זה שוב. אבל אם הארי יבקש ממנו, יסכים ללא היסוס.

אלא שהפעם נראה היה שמדובר בעניין אחר לגמרי, כי הם ירדו אל זירת האיגרוף שבמרתף.

"זה פְּפִיצְנֶר," לחש הארי ורמז בסנטרו על הקשיש בין שני הגברים שריקדו זה סביב זה במכנסיים קצרים ורחבים וגוף שהושחם במכון שיזוף. ליאון הנהן, אף-על-פי שהשם לא אמר לו כלום. לפפיצנר הייתהרעמת שיער אפורה-כסופה שהגיעה עד לכתפיו, מרשימה ומעוררת אימה כמו פרוותו הממורקת של בבון בוגר. הוא כבר היה ללא ספק בן יותר משישים, והיו לו לפחות עשרה קילוגרמים מיותרים. צמיג שומן עבה היה תלוי לו מעל מכנסיו המוזהבים. תנועותיו היו בהחלט איטיות מתנועותיו של הטורקי הצעיר שבו התחרה. אבל אפילו ליאון הצליח להבחין שפפיצנר היה בעבר מתאגרף טוב למדי. הוא גרם לטורקי להתאמץ לא מעט. ליאון שאף לתוכו את ריח הזיעה והאזין בתשומת-לב לחריקה השקטה של נעלי הספורט, לקול חבטות העור בבשר ולנשימות הכבדות שהתלוו אליהן מדי פעם בפעם. בכל פעם שגולגלתו המאסיבית והשעירה של פפיצנר נעה הצידה, גם ליאון התכופף. פעם אחת ויחידה בחייו ניסה להתאגרף – נגד הארי – ומייד מצא את עצמו על הרצפה. (זו הייתה, באופן משונה, הרגשה נעימה ליפול בנוקאאוט. זה לא הסב לו שום כאב.)

"טוב, מספיק," אמר פפיצנר לבסוף, והטורקי הצעיר חדל מייד להתאגרף. שניהם הגביהו את הידיים לגובה הפנים והיכו קלות כפפה אל כפפה. הטורקי עזב את הזירה מבעד לחבלים, הרים את תיקו הסגול-שחור, ונעלם מאחורי דלת שנחבאה עד עתה מעיניו של ליאון, כי כמו הקירות, גם היא הייתה מכוסה כרזות איגרוף. פפיצנר ניגש בנחיריים מורחבים אל הפינה שבה עמדו הארי וליאון והניח להארי להתיר את השרוכים ולהסיר מידיו את הכפפות. על פרקי אצבעותיו הבחין ליאון בצלקות. הארי הגיש לו את המגבת, ופפיצנר ניגב את העורף והבטן.

"זה הוא?" שאל אחרי שכיבד את ליאון במבט מרפרף. היו לפפיצנר עפעפיים כבדים שכיסו חלק מהאישון, מה ששיווה לפניו ארשת של נחש צפע מלנכולי.

הארי הנהן וצחק בעצבנות.

"ואתה אומר שאפשר לסמוך עליו?"

"הוא החבר הכי טוב שלי," אמר הארי.

ליאון בלע את רוקו. לא משנה מה הארי אירגן לו פה, הוא לא יבייש אותו בשום פנים ואופן.

"אוהב ללבוש שחור, החבר שלך, הא?" אמר פפיצנר. הוא קינח את אפו במגבת, בחן את הנזלת שעל הבד ואז אמר לליאון:

"אוקיי, בלאקי, תביא לי את התיק שלי!"

ליאון רתח מכעס. גאוותו דרשה ממנו להישאר במקומו ולתת לקשיש הזה לקחת בעצמו את התיק. אבל בה בעת חש שהארי לא היה מהסס למלא את הפקודה. ועכשיו הארי מצפה ממנו שלא יבייש אותו. ליאון חזר אל גרם המדרגות והביא את תיק האדידס שהיה מונח שם למתאגרף הזקן והשמן במכנסיים המוזהבים. פפיצנר לקח מידו את התיק. הוא פתח את הרוכסן, הוציא צרור שטרות כסף, ותחב אותו לידיו של ליאון.

"זה חמישים אלף," אמר. "זה המקדמה. את החמישים אלף השניים תקבל כשהספר יהיה גמור."

ליאון הביט בהארי. הארי חייך כמו מישהו שהוציאו לו בניתוח חלק חיוני של המוח. אחר-כך בהה ליאון בכסף שפפיצנר תחב לידיו. הפליא אותו שחמישים אלף מארק במזומן הם חבילה דקה כל-כך של שטרות, והפליא אותו שהחבילה הדקה נמצאת בידיו.

מאותו יום השתנו פני הדברים.