קימיה סאדר יושבת בחדר ההמתנה במחלקת טיפולי הפוריות בבית חולים פריזאי ומחכה לתורה. הסערה הרגשית שוטפת אותה בזיכרונות וכמו כל פרסית ראויה לשמה היא מתחילה לספר סיפורים. לנגד עינינו נפרשת תמונה מסחררת וצבעונית של משפחת סאדר לדורותיה - סבתה שנולדה בהרמון בן החמישים ושתיים נשים של הסבא-רבא שלה בצפון איראן, אביה הפעיל הפוליטי שלא כל-כך רצה להתחתן, הילדות בטהראן וחופשות הקיץ בכפר עם הדודים והדודנים, התהפוכות במדינה שמאלצות את הוריה להימלט ממנה, ההתבגרות הקשה בפריז ועד הרגע הזה, בו התקליטנית האיראנית - צרפתייה עומדת להיכנס להריון, ובדרכה המיוחדת להמשיך את המסורת המשפחתית ולמרוד בה כאחת. קימיה סאדר שוזרת את המשפחתי בפוליטי, ומספרת באהבה ובצער, בהומור ובאירוניה על החיים באיראן, על קשיי ההתערות בארץ החדשה, על שייכות ועקירה, ועל התהום והגשר בין מזרח ומערב – על היותה דיסאוריינטלית.
מן הביקורת:
"רומן סוחף על גלות, התנגשות בין תרבויות וכינון זהות מינית בחברה שמרנית... הסיפור המסועף של משפחת סאדר מסופר כמו מפיה של שחרזאדה מודרנית המספרת אגדות. .. ג'וואדי הצליחה ביד בטוחה לדחוס כמה מהנושאים הבוערים על סדר היום הפוליטי והחברתי באירופה של ימינו: התנועה התמידית של מהגרים מערבה, הגזענות וההתנגשות התרבותית שמגיעות בעקבותיה, וכן המאבק לכינון של זהות מינית בתוך חברה שמרנית (יותר או פחות)."
תהילה חכימי, מוסף ספרים, הארץ 24.7.20
"הסיבה היחידה לקרוא את הספר הזה היא שזה ספר מצוין... הספר מפתיע. גם באיכות הכתיבה, גם בדמות הגיבורה – שמכילה בערך כל מה שגיבורה "נכונה" אמורה להכיל, ועדיין משכנעת ומעניינת לקריאה – וגם בסיפור עצמו. זה ספר תובעני, גדוש פרטים, אולי יותר מדי, בעיקר לקראת סופו. הוא מצריך הרבה ריכוז ונשימה ארוכה. ההיסטוריה מעניקה לנו שלל חומרים לקריאה ולכתיבה, ולפעמים היא גם מארגנת תקופות עם הרבה שהות בבית. אם נפער חלון זמן שתתאים לו קפסולת זמן ססגונית, 'דיסאוריינטלית' היא בהחלט כזו."
גילית חומסקי, מקור ראשון, 18.6.20
"לג'וואדי יש עט של קוסמת,"
קאנאל פלוס
"הגיבורה של ג'וואדי היא מספרת סיפורים נפלאה, כמו שחרזאדה,"
לוס אנג'לס טיימס
"'דיסאוריינטלית' מקסים את הקורא בכל-כך הרבה רמות... אי אפשר לא לחזור ולדפדף באלבום המשפחתי הזה כדי לשוב ולשמוע את קולה הכובש והמכשף של ג'וואדי."
לה מונד
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור ולחרגול הוצאה לאור
הדרגנוע
בפריז, אבי, דָריוש סאדר, מעולם לא עשה שימוש בדרגנוע.
בפעם הראשונה שירדתי איתו אל המטרו, ב־21 באפריל 1981, שאלתי אותו למה. הוא השיב: "הדרגנוע זה בשבילם." במילה בשבילם הוא התכוון אליכם הצרפתים, כמובן. אתם, שנסעתם לעבודה בבוקר יום שלישי ההוא של חודש אפריל. אתם, אזרחי המדינה הזאת, עם המיסים וניכויי החובה והארנונה, אבל גם עם החינוך, אי־הפשרנות, חוש הביקורת ורוח הסולידריות, הגאווה, התרבות, הפטריוטיות והנאמנות שלכם לרפובליקה ולדמוקרטיה, אתם יגעתם מאות שנים כדי להגיע אל הדרגנועים המכניים האלה, שמותקנים מטרים רבים מתחת לפני הקרקע.
בגיל עשר לא הייתי מודעת לכל המושגים הללו, אך מבטו חסר הישע של אבי — שלא הכרתי ושנצבר בחודשים בהם חי בעיר הזאת לבד — זעזע אותי בעוצמה כזו שעד היום, בכל פעם שאני עומדת מול דרגנוע, אני חושבת עליו. אני שומעת את הלמות צעדיו על המדרגות הנוקשות. רואה את גופו הנוטה מעט קדימה מחמת המאמץ, עיקש ותקיף, נטוע בסירובו ליהנות מן הנוחות הרגעית של עלייה ממוכנת. לפי ההיגיון של דריוש סאדר מותרות ממין זה צריך להרוויח ביושר, שאם לא כן זה ניצול, שלא לומר גניבה. מעתה ואילך נחרת גורלו במדרגות של העולם הזה, בזמן החולף בלי הפתעות, במבט האדיש של העוברים ושבים.
כדי להבין את מורכבות ההיסק יש לחדור למוחו של אבי, כלומר אבי כפי שהיה אז: סוער ומפוכח מאשליות. לתפוס את דרך החתחתים האבסורדית להפליא של חשיבתו. לראות, מתחת לשכבת הסבל, מעבר לחומת הכישלון, את מרחבי העדינות והחן, הכבוד וההערצה. להעריך את עקביות החלטתו (לא לעשות שימוש בדרגנוע) ואת הכישרון בו תמצת במילים ספורות — הוא, שרוב חייו השתופף מעל חבילה של נייר כתיבה — את כל מה שנהיה ממנו ואת כל מה שייצגתם אתם.
אבל אתם יודעים בדיוק כמוני שכדי להתיימר לחדור לתוך מוחו של אדם צריך קודם כל להכירו, להטמיע את כל סוגי החיים שחי, את כל המאבקים והשדים שלו. ותאמינו לי, אם אתחיל כאן, אם אמהר לשלוף את קלף ה"אב", לעולם לא אצליח לספר לכם את מה שברצוני לספר.
נתעכב עוד רגע על ההד שיוצר המשפט הזה: "הדרגנוע זה בשבילם." זו אחת הסיבות שהניעו אותי לפתוח בסיפור, בלי לדעת היכן להתחיל. כל מה שאני יודעת הוא שהעמודים האלה לא יהיו לינאריים. לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות, ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים.
אחדים מכם אולי כבר מכירים אותי, זוכרים את האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה־13 של פריז ב־11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם. אולי עקבתם אחרי הפרשה.
מובן שיכולתי להתחיל בה. במקום לדבר על הדרגנוע, יכולתי לספר לכם על מה שאנחנו מכנים במשפחה האירוע. אבל אינני יכולה. עדיין לא. לעת עתה, כל מה שעליכם לדעת הוא שאנחנו ב־19 בינואר, השעה עשר ועשרה ואני מחכה.
צד א'
1
הסופה של מאזַנדָרָאן
האגף המזרחי בבית החולים קוֹשַן, המוקדש לטיפולי פוריות, הוא אתר בנייה כבר כמה חודשים. למיטב הבנתי, האגף ייהרס והצוות יעבור למבנה הראשי שבבולוואר דה פּוֹר־רויאל. חדר ההמתנה בקומה השנייה צומצם למינימום. לא כרזה על הקיר ולא עלון בהישג יד, רק כעשרים כיסאות אפורים ערוכים בשלוש שורות, מוארים קלושות באור חורפי חיוור המסתנן מבעד לפיגומים. כשנכנסתי לכאן הבוקר, כיסא אחד ניצב בריחוק מכל היתר, צמוד לקיר. כבר כמעט ארבעים וחמש דקות אני יושבת עליו, ומחכה.
הפגישה הראשונה שלנו עם דוקטור פרנסואז גוֹטייֶה הייתה לפני אחד־עשר חודשים. יום קודם, יום אביבי חמים ונעים, צבעתי את ציפורני רגלי באדום, בתקווה נאיבית במקצת להתקרב ככל האפשר לדימוי שביקשתי להקנות לפייר ולי. בחרתי בסנדלי עקב, וחרף ליגיון העננים שפשט על השמיים בזמן שהתלבשתי, נשארתי איתנה בדעתי. דוקטור גוטייה עלעלה בתיק שנשלח על ידי פרופסור שטיין ושאלה: "נו, אתם עומדים להתחתן?" קולה היה ניטרלי, אבל השאלה נשמעה לי תוקפנית. לא עלה על דעתי שאחרי פרופסור שטיין גם דוקטור גוטייה תגלה עניין במצבנו המשפחתי. האם לא הגענו לכאן כדי להתחיל סוף־סוף בתהליך הטיפולי? האם השאלות, מטבע הדברים, לא אמורות להתרכז בנושאים רפואיים — מחלות ילדות, תורשה, ניתוחים שעברנו? האם לא ניחלץ לעולם מסוגיית הנישואים הזאת?
"כן, בטח, בעוד כמה חודשים," עניתי בקול שנשמע לי כל־כך מזויף, שכל אימת שאני נזכרת בו מתחשק לי לברוח הרחק מכאן ולמות.
הזוג שמולי כבר היה כאן כשהגעתי, וגם זה שיושב מאחור. מאז התווספו שלושה זוגות, כל אחד מקפיד להשאיר כמה כיסאות ריקים בינו לבין שכניו. אף אחד לא מדבר. דממה טעונה בהכנעה וברחשי רקע מהמסדרון ממלאת את החדר. לכולם יש אותה ארשת קפוצה על הפנים, תמהיל של חרדה ופגיעוּת, שמשווה להם מראה של ילדים אבודים בסופרמרקט.
האם גם אני נראית כמוהם?
נדמה לי שלא, שכן איני מרגישה דבר, למעט אולי ניצנים של קוצר רוח.
הנשים מולי, שגופן — בדומה לגופי — הוסב לשדה קרב, ודאי החלו כבר לצבור מנעד שלם של רגשות שיבוטאו מאוחר יותר. שיחות ארוכות שעיקרן הסברים, זעם, דמעות חנוקות וצחוק משחרר. "אין לך מושג...", "אילו ידעת..." ו"בחיי, נשבעת לך...", עד שהכל יוצא, מתמוסס באוויר ונשכח. לפעמים, כשהיא חוזרת מנסיעותיה האקדמיות, גם מינה נוהגת איתי כך (ומובן שגם עם ליילי). היא מטלפנת אלי ובן רגע צוללת לפרטים, פותחת סוגריים, משאירה אותם פרומים, פולטת צחקוקים לא מובנים, משתלהבת, חוזרת על אותו סיפור בנימות קול שונות. ברור לה לגמרי שאני מקשיבה לה, רתוקה אל הטלפון שעות, שהרי אני אחותה. גם ליילי מקשיבה לה, אלא שלה לא תקועה בגרון פקעת הטינה שתופחת לשמע כל משפט חדש. מפני שליילי מבינה אותה. הן חולקות אותה יכולת "לשפוך את הקרביים", כמו שאמא שלנו, שרה, נהגה לומר.
לפעמים אני תוהה אם באמת אפשר להיות קהת רגש במידה כזאת. למרות שזה קורה לי פחות מאשר פעם, התחושה עדיין כאן, בהישג יד. בנעורי היה נדמה לי שהמקום שיועד בי לרגשות יבש בלי ששמתי לב. העולם נגלה לי אז, כמו עכשיו, מבעד למחיצת זכוכית, בלתי מוחשי ומרוחק; מופע אילם שלא יכולתי לקחת בו חלק. כבר אז קישרתי בין המצב הזה לתמונות של החיילים האמריקאים בשובם מווייטנאם כפי שהופיעו בקולנוע ובסדרות הטלוויזיה. הזדהיתי איתם בלב ובנפש, כשישבו על הספה בסלון המשפחתי ובהו נכחם שעה שאנשים התרוצצו סביבם. הבנתי את ההיעלמות הזאת, את חוסר היכולת שלהם להצטרף לתנועה, לבנות לעצמם עתיד. כמוני הם נראו משוקעים בשתיקה, כמו טבועים שצפים על פני המים.
סביר להניח שזה לא חמק מעיני איש: אני לבד.
שום יד להחזיק בה. שום גוף מוכר שייצמד אל גופי וייקשר אלי בעבותות המצוקה. רק גליל הקרטון הארוך ועליו מדבקה עם השמות המלאים שלי ושל פייר מונח על ברכי. גליל ארוך ומלא בזרע מופשר ורחוץ של פייר (כלשונה של דוקטור גוטייה).
מעולם לא הצלחתי להבין איך, באיזה אופן, אפשר לרחוץ זרע. בכל פעם שאני מנסה, עולה בעיני רוחי תמונה של נפָּה גדולה, כמו זו שסבתי מצד אימי, אֶמָה, השתמשה בה כשאפתה עוגות. יכולתי למצוא את ההסבר באינטרנט, אבל למען האמת אינני סקרנית מספיק כדי לגשת לחיפוש כזה.
ברגע שנכנסתי לחדר הרגשתי שהבדידות שלי מושכת את תשומת הלב של הזוגות במקום. אישה שנכנסת בגפה למקום כזה לא יכולה להיות גרושה או פרודה, שכן אז התהליך מופסק. הבדידות שלה מעלה באופן חד־משמעי שלוש אפשרויות (בסדר עולה על ציר האסון המשפחתי):
1. מריבה בבוקר, לפני היציאה לפגישה;
2. חוסר עניין מצד הבעל, שאפילו לא טרח לקחת יום חופשה, לדחות פגישה או נסיעת עסקים;
3. מקרה נדיר בעליל: מות הבעל, מצב המצריך הרשאה מיוחדת מידי שופט ללדת ילד לאחר המוות.
איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. תודה לאל, יש אומללים מאיתנו! שכן המקום הזה הוא ממלכתו הבלעדית של הזוג. שטח ההפקר שבו מוטלים על הכף העתיד שלו, זכות הקיום שלו, התכלית שלו. כור המצרף שבו אלוהי הפוריות, שהקיץ משנתו בכוחן של זריקות פיוּרגוֹן, חורץ את גורלו. המקרה שלי לא עונה על אף אחת מהאפשרויות האלה. הוא הרבה יותר סבוך וערמומי. הוא שייך לתחום הטקטיקה והתחמון. מזימה שנהגתה במוחם של גנגסטרים. אתם הקוראים, עדיין אין לכם מושג מה רב הסיכון שאני נוטלת על עצמי כשאני כותבת את זה. דעו לכם שמבין שלושה־עשר הזוגות שיושבים לפני עכשיו, שמרחמים על האישה שהגיעה לבדה, אחדים היו מצמידים אותי לקיר אילו ידעו, היו יורקים לי בפרצוף, משליכים אותי לרחוב. אף אחד מהם לא היה טורח להבין, לשאול שאלות, לראות גם בי סכום מבייש של נסיבות, גורל, תורשה, ביש מזל ואסונות.
ולכן אני כותבת.
אבי, דריוש סאדר, אדון הדף הלבן, המהפכן עז הרוח, נהג לומר בקולו החולמני ובעל החזון: "בני אדם מקשיבים טוב יותר עם העיניים מאשר עם האוזניים. האוזניים הן בארות חלולות, שנועדו לפטפטת. אם יש לך משהו לומר, תכתבי אותו." אף על פי כן היו רגעים בחיי, פרקי זמן מכריעים למדי, שבהם הייתי מוכנה לעשות הכל ובלבד שלא אהיה אני. החלפתי ארץ ושפה, המצאתי לעצמי תולדות וזהויות אחרות. נאבקתי, אלוהים כמה נאבקתי ברוח הזעף שהתעוררה לפני זמן רב מאוד, במחוז נידח של ממלכת פרס בשם מאזנדראן; רוח טעונה במיתות ובלידות, בגֶנים נסגניים ושלטניים, בהפיכות ובמהפכות, רוח אשר עם כל ניסיון שלי לחמוק ממנה, תפסה אותי בצווארון והחזירה אותי למקומי. כדי שתבינו את הסיפור שלי, עלי לחזור לאחור ולהתחיל מההתחלה; עלי להשמיע לכם — כפי שאני שומעת עכשיו, בזמן שאחות מעיפה בנו מבט חטוף ומתרחקת באדישות — את הקול של דודי סאדק סאדר, הידוע בשם דוד מס' 2. קול בסולם מינורי, ערב כצליל הקלרינט, המגולל את מה שמכונה במשפחתנו: "הסיפור המפורסם של דוד מס' 2".