פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

בלומינגטון, אינדיאנה

25 באוגוסט 1956

עכשיו, כשאני נזכר בימים ההם, אני חושב שלמעשה לא היתה לי אי-פעם "רתיעה ממין" (אם להשתמש באחד הביטויים החביבים על פְּרוֹק), אבל אני מוכן להודות שבהתחלה כשבאתי אליו הייתי תמים לגמרי, שלא לומר חסר מעוף וכבול למוסכמות עד ייאוש. אני לא יודע מה הוא ראה בי, באמת – אבל בעצם אולי אני כן יודע. אם תסלחו לי על רגע של שחצנות, אייריס, אשתי, טוענת שבאוניברסיטה הייתי שובר לבבות, אם כי הייתי בוודאי האחרון שידע על זה, כי לא יצאתי עם בנות, ותמיד הרגשתי לא נוח באותן שיחות קלילות המכשירות את הקרקע כדי לברר דרך אגב מה מתכננים לעשות אחרי השיעורים, ומה עושים או לא עושים בשבת אחרי המשחק. היה לי מבנה גוף לגמרי לא רע בימים ההם, מערכת תואמת שכללה זוג כתפיים של שחקן פוטבול ומותניים שהיקפם שבעים וחמישה סנטימטר (הייתי בהרכב הפותח בנבחרת של התיכון שלי, עד שבאמצע העונה בכיתה י"א חטפתי זעזוע מוח, ואמי שמה קץ לקריירה שלי בטרם עת), ובניגוד לרוב הבחורים באוניברסיטה הקפדתי לשמור על כושר – עד היום אני מקפיד – אבל אני סוטה מהעניין. למען השלמת הדיוקן, מאחר שממילא כבר שמתי את נפשי בכפי, התברכתי במה שאייריס כינתה עיניים "רגישות", מה שזה לא יהיה, ובקודקוד מכוסה שיער בצבע חיטה, שהסלסול הטבעי שלו הביס כל קרם וכל שמן-שיער שהגיעו לידי אי-פעם. ובאשר למין, הייתי אמנם להוט אבל לא מנוסה, וביישן באופן הרגיל – לא בטוח בעצמי וחף מידע כמו כל אחד אחר.

למעשה, הפעם הראשונה שפיתחתי הבנה יותר מתיאורטית במה שקשור למשגל – כלומר למכאניקה של המעשה – היתה בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה של אינדיאנה, בסתיו 1939, כשמצאתי את עצמי יושב באולם הרצאות מלא מפה לפה סטודנטים שותקים ויבשי-פה משני המינים, והשקופיות הצבעוניות של פּרוֹק ריצדו ענקיות על המסך. הגעתי לשם ביוזמתה של בחורה בשם לורה פיני, אחת מה-femmes
fatales של האוניברסיטה, שככל הנראה לא הלכה לשום מקום בלי זרוע כרוכה בזרועו של אחד הספורטאים המצטיינים. ללורה יצאו מוניטין של "נותנת", אם כי אני מבטיח לכם שאני מעולם לא זכיתי להימנות על הנהנים מנדיבותה המינית (אם אמנם היו השמועות נכונות: כפי שלמדתי לאחר מכן, דווקא נשים שנראות הכי פרובוקטיביות יש להן לעיתים קרובות חיי מין עצורים לגמרי, ולהיפך). אני זוכר כמה זה החמיא לי כשהיא עיכבה אותי יום אחד במסדרון בזמן ההרשמה לסמסטר סתיו, לפתה אותי בשריר הזרוע ונתנה לי נשיקה חטופה על הלחי.

"היי, ג'ון," התנשפה, "בדיוק חשבתי עליך. איך עבר עליך הקיץ?"

הקיץ עבר עלי בבית, במישיגן סיטי, בהעמסת מדפים ובמילוי שקיות במצרכי מכולת, ואם היו לי חמש דקות לעצמי, אמי דאגה שאגזום עצים, אחליף את הרעפים על הגג ואנכש עשבים בגינת הירקות. הייתי בודד, משועמם עד מוות, ופעמיים ביום אוננתי בחדרי בעליית הגג, שהיה חם כמו תא חקירות בבית-כלא. הנחמה היחידה שלי היו הספרים. בקיץ ההוא נשביתי בקסמם של ג'ון דאן ואנדרו מארוול, וקראתי את אספודל וסטלה מאת סר פיליפ סידני שלוש פעמים בזו אחר זו כהכנה לקורס בספרות אנגלית, שציפיתי בעניין לתחילתו בסתיו. אבל לא יכולתי לספר ללורה פיני את כל זה – גם לא חלק מזה. היא היתה רואה בי נפל גמור. כפי שאכן הייתי. לכן רק משכתי בכתפיים ואמרתי, "בסדר, אפשר להגיד."

קולות הידהדו בחדר-המדרגות, רעמו מן הפינות וגמאו את המסדרון לכל אורכו עד שולחנות הרישום שהוצבו באולם ההתעמלות. "כן," אמרה לורה, וחיוכה הצטנן לרגע, "אני מבינה אותך. אצלי זה היה עבודה, עבודה, עבודה, כל הזמן – לאבא שלי יש מזנון בפורט וֵיין, ידעת את זה?"

לא ידעתי. ניענעתי בראש והרגשתי שלולאת שיער שלמה ונוצצת נחלצת מהתסרוקת שלי וצונחת, אם כי השתמשתי קרוב לוודאי בחצי בקבוק שמן-שיער. הייתי לבוש באחת החולצות המכופתרות החדשות, הנוקשות, שסבתא שלי שלחה לי משיקאגו, ועליה עניבה בפסי שתי וערב מאופקים, שאותה אני חושב ענבתי ללימודים מדי יום אותה שנה בתקווה לעשות רושם טוב, הילקוט ביד אחת, חבילת ספרים מהספרייה באחרת. כפי שאמרתי, כשרון השיחה הקלילה חמק ממני. אני חושב שאמרתי משהו כמו, "פורט ויין, באמת?"

מכל מקום, מה שאמרתי לא היה חשוב, כי היא פקחה לרווחה זוג עיני טורקיז (היא היתה ג'ינג'ית, או למעשה בלונדינית אדמדמה, והעור שלה לבן לגמרי, אפשר היה לחשוב שמעולם לא ראה שמש), זיכתה את השריר שלי בלחיצה והנמיכה את הקול. "שמע," אמרה, "רק רציתי לדעת אם יש לך התנגדות שנתארס –"

המילים נשארו תלויות בינינו ואטמו את הכל – את הפטפוט של חבורת סטודנטים שנה א' שהגיחו פתאום משירותי הגברים, את רעש צופר המכונית שהגיע מהרחוב – ואני יכול רק לתאר לעצמי את המבט שהחזרתי לה בתגובה. זה היה הרבה לפני שפרוק לימד אותי לתחוב את הקצוות הפרומים של רגשותי מאחורי מסיכה של שוויון נפש, וכל מה שחשבתי פרץ דרך קבע אל פרצופי יחד עם הדם שהתמקם בלחיי כמו ברומטר של מבוכה.

"ג'ון, אתה מסמיק?"

"לא," אמרתי, "בכלל לא. אני רק –"

היא לא הניחה לעיני, נהנית מהמצב. "רק מה?"

משכתי בכתפי. "היינו בחוץ, בשמש – אתמול, אתמול אחרי הצהריים. העברנו רהיטים. אז אולי, אולי –"

מישהו עבר והתחכך בי קלות, סטודנט שנראה לי מוכר במעורפל – הוא היה איתי בשיעור פסיכולוגיה בשנה שעברה? – ואז היא הפילה את זה עלי. "אני מתכוונת רק לסמסטר הזה. לעשות כאילו." היא הסבה את מבטה, ושערה התרומם וצנח כגל הולך ומתמעט. כאשר הפנתה אלי שוב את ראשה, היא הרימה את הפנים עד שהם היו כמו ירח המלווה את הפנים שלי, הם היו חיוורים והאירו בנהרת האור שחדרה מבעד לחלונות בקצה המסדרון. "בשביל הקורס נישואים?" אמרה.

וברגע ההוא התחיל הכל, אם כי לא ידעתי את זה אז – איך יכולתי לדעת? איך יכולתי לחזות שבחורה רדודה ומניפולטיבית שבקושי הכרתי תהיה הכוח המניע שעתיד להוביל אותי אל פרוק ומק, קוֹרְקְרֶן, ראטלֶדג', אל שולחן הכתיבה שאני יושב אליו עכשיו ומנסה לשפוך החוצה כמה שאפשר יותר, לפני שהעולם מתמוטט סביבי? אמרתי, "כן." אמרתי, "כן, בסדר." ולורה פיני חייכה, ועוד לפני שהספקתי לזוז, הייתי בדרכי להיות חניך במדע המין ונטשתי את האידיאלי למען הממשי, את החלום על סטלה ("אמת, שיופי של אמת הוא אכן סגולה") למען אנטומיה, פיזיולוגיה והיכרות קרובה עם בלוטת ברתולין ושפתי הפות הפנימיות. כל אלה – שנות המחקר, אלפי הקילומטרים שנסענו, רישום ההיסטוריות, החיטוט, הנבירה, והחלוציות – נטווים כמו חוט מסליל אינסופי הנתון בכף-ידה הלבנה כחלב של לורה פיני בבוקר רגיל מכל בחינה אחרת, בסתיו 1939.

אבל אני לא רוצה לנפח את העניין – לכל אחד מאיתנו יש רגעים מכריעים בחיים. ואני גם לא מתכוון להסתיר מכם במה מדובר. ה"קורס נישואים" שלורה פיני התייחסה אליו – "הנישואים והמשפחה" ליתר דיוק, בהנחייתם של פרופסור קינסי מהחוג לזואולוגיה וכמה מעמיתיו מתחומים אחרים, היה הסנסציה של האוניברסיטה. הקורס היה פתוח רק בפני הסגל האקדמי והעובדים, סטודנטים נשואים או מאורסים ותלמידי שנה ד' משני המינים. בסך-הכל התקיימו אחת-עשרה הרצאות, חמש מהן עסקו בצדדים הסוציולוגיים, הפסיכולוגיים, הכלכליים, המשפטיים והדתיים של הנישואים, הנחו אותן מרצים מחוץ לחוג לזואולוגיה, והן בהחלט סיפקו את הידע הנדרש, אני מניח, והנחוץ, אבל למען האמת הן לא שימשו אלא עלה-תאנה לשש הרצאות (בסיוע עזרים אור-קוליים) לא מצונזרות שנקבעו לפּרוֹק בנושא הפיזיולוגיה של יחסים במסגרת הנישואים.

השמועה פשטה באוניברסיטה, ויש לי חשד, שכמו לורה פיני, היו בנות לא מעטות משנה ג' שהלכו לחנויות מציאות לקנות טבעות משובצות אבנים מלאכותיות – ואולי אפילו בנות משנה ב' וא'. אני מנחש שהספורטאים המצטיינים של לורה היו מאורסים לתחרויות הסתיו, וכפועל-יוצא, למאמנים שלהם, ושלכן היא הטילה עלי את תפקיד החתן המיועד. לא היתה לי התנגדות. הייתי אומר שהיא לא הטיפוס שלי, אלא שבנסיבות הנכונות כל הנשים הן הטיפוס של כל גבר. היא היתה מקובלת, היא היתה יפה, ואם שעה-שעתיים בשבוע אנשים יחשבו שהיא שייכת לי, מה טוב. עד אז הייתי שקוע בלימודים – הגעתי לרשימת המצטיינים של הדיקן בחמישה מתוך שישה סמסטרים – וכמעט שלא הכרתי בנות, לא באוניברסיטה ולא בבית, וללכת יחד איתה, בשעה שזוגות אחרים מטיילים לידנו, והשמש המאחרת לפרוח יוצקת סירופ על העצים, והעולם האמיתי עומד מלכת לדקות שלמות כל פעם – היתה לפיכך תחושה שלא חשתי כמותה מעודי. זאת היתה אהבה? אני לא יודע. ודאי שזה היה משהו, משהו שהפעים אותי – ומותר היה לי לקוות, לא?

מכל מקום, כפי שאמרתי, השמועה נפוצה, וכשהגענו לשם ביום הראשון, אולם ההרצאות היה מלא עד אפס מקום. אני זוכר שהופתעתי ממספר אנשי הסגל הצעירים שהצטופפו בשורות הראשונות עם נשותיהם הצנועות והמהוגנות, וכמה רבים מהם לא הכרתי. פה ושם היו גם קומץ אנשי סגל מבוגרים, שנראו תועים ואפילו לחוצים משהו, ונוכחותם היתה חידה של ממש – מי היה מעלה בדעתו שאנשים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, שיש להם ילדים בוגרים, עדיין אינם יודעים את עובדות החיים, אבל הנה, גם הם כאן. ("אולי הם צריכים קורס ריענון," אמרה לורה בחצי גיחוך ובלחש גמור, אבל אפילו זה, אפילו ההתייחסות המרומזת ביותר למה שהזוגות האלה כנראה עושים – או עשו פעם – בד' אמותיהם גרמה לי ללהוט בכל גופי.) ומובן שהרוב הגדול היה מורכב מסטודנטים – היינו שם כשלוש-מאות איש או יותר, דחוקים כתף אל כתף, וכולם מצפים שיזעזעו אותם, לשמוע את המילים האסורות נאמרות בקול, ולראות את המעשה עצמו מוצג בצבעים טבעיים.

ד"ר הניג, דיקנית הסטודנטיות, הוצבה ליד הדלת שממנה נכנסנו בזה אחר זה, נכונה להתנפל על כל מי שלא נמצא ברשימת הסטודנטים שבידה. היא היתה אישה נמוכה, כבדה בעיקר בפלג גופה העליון, ולבושה שמלה מיושנת וכובע-פעמון אפור, שנראה כמו שלוחה של שערה המורם כלפי מעלה ומהודק בסיכות, ואם כי היתה אז קרוב לוודאי בשנות הארבעים שלה, היא נראתה לנו עתיקה ופקוחת עין כמו הספינקס, וכשהרכינה ראש לסמן את השמות ברשימה ולבחון בקפדנות את הטבעת על אצבען של הבנות שטענו שהן מאורסות, משקפיה הבהיקו. אנחנו עברנו בהצלחה את הסקירה, ישבנו בהרצאות הפתיחה וחיכינו לרגע שד"ר קינסי יעלה על הבימה. ראינו אותו כבר בפתיחה – הוא חישמל את כולנו בהרצאת המבוא שלו, כאשר טען שאין דבר כזה לא נורמלי, בכל הנוגע למין, חוץ מהימנעות, נזירות ונישואים מאוחרים – אבל אחריו בא רופא מבית-הספר לרפואה, שקולו כוון להפליא לתדר של שינה, ואחריו כומר מתודיסטי ואיש קטן וצמוק מהחוג לפסיכולוגיה, שדיבר עד זרא על שלוש מסות על התיאוריה המינית של פרויד.

ירד גשם, אני זוכר, ביום שכולנו חיכינו לו – ביום הקרנת השקופיות – וכאשר לורה פיני ואני נכנסנו למסדרון הכניסה והצטרפנו להמון הסטודנטים האחרים, שנפטרו ממטריות ומעילי גשם, הלם בי ריח הגוף הנוקב של כל הבשר הצפוף והמשוח הזה. מסתבר שגם לורה הבחינה בו, כי ברגע שעברה בראש מורכן ליד הדיקנית הניג, קימטה את אפה ולחשה, "לפי הריח נראה שמישהו שיחרר כאן את כל החתולים המיוחמים."

לא ידעתי מה להגיד על זה, לכן חייכתי אליה חיוך רפה – לא יעלה על הדעת בכלל להיראות כאילו אני נהנה, כי הרי מדובר פה בהשכלה בסופו של דבר, במדע, וכל הפרצופים גוהצו לארשת של רצינות – והנחתי לידי הימנית להישען קלות על מותנה כדי להוביל אותה דרך הצפיפות אל האולם המוחשך חלקית. הקדמנו ברבע שעה, אבל כל המושבים ליד המעבר כבר נתפסו ונאלצנו להתפתל ולהידחק דרך משמרות של ברכיים כפופות, ילקוטים ומטריות כדי להגיע לאמצע אחת השורות האחרונות. לורה התמקמה במושבה, ניערה את שערה, נופפה לשלושים-ארבעים איש שלא הכרתי, ואחר-כך התכופפה מעל מראת הפודרייה שלה ובהיחבא מרחה שוב ליפסטיק. היא התרוממה בכיווץ שפתיים ונתנה בי מבט מהסוג השמור איתה כנראה לאחיה הקטן או לכלב של המשפחה – היא היתה סטודנטית שנה ג' מפורט ויין, ואני הייתי סטודנט שנה ד' ממישיגן סיטי, ולא חשוב כמה רציתי להאמין שזה אחרת, לא היה בינינו שום דבר, אבל ממש שום דבר.

מבטי שוטט על-פני השורה. כמעט כל הבנות הסתכלו סביבן בעיניים מבריקות, ואילו הבנים התעסקו באוגדנים והיו מוטרדים מחודי העפרונות. אחד הבחורים שגר בפנסיון שבו גרתי אני – דיק מארטון – הרים במקרה את העיניים, ומבטינו הצטלבו בחטף. שנינו מיהרנו להסתכל הצידה, אבל בכל זאת הספקתי להבחין עד כמה הוא נרגש. הנה אנחנו כאן – הוא תקוע בין שני סטודנטים שנה ד' אחרים, אני עם לורה פיני המתייפה לצידי – עומדים להסתכל ולעסוק בדבר שאנחנו רעבים אליו חלק נכבד מחיינו. אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר את רטט ההתרגשות שחלף באולם ההוא, ששודר ממושב למושב, ממרפק למרפק, דרך כל ההמון העורג. במהלך ההרצאות שהתקיימו בשבועות הקודמים לימדו אותנו את ההיסטוריה והמנהגים של מוסד הנישואים, שמענו על הרגשות שמתעוררים, על ההשלכות המשפטיות של קשר הנישואים, ואפילו על האנטומיה של המבנים הכרוכים בהולדה, שמענו את המילים "פין", "פטמה", "פות" ו"דגדגן" נאמרות בקול רם בנוכחות קהל המורכב משני המינים, וכעת עמדנו לראות במו עינינו. חשתי בדם הולם בקצות איברי.

ואז הדלת הצדדית נפתחה, וד"ר קינסי הופיע והחל לצעוד בצעדים החלטיים לכיוון הקתדרה. אף כי לפני רגע הוא השתרך בקמפוס בערדליים ובכובע-גשם רחב-שוליים, אפשר היה לחשוב שזה עתה בא מאחו שטוף שמש, אלומת הבלורית של שערו היתה סמורה, קצוצה ישר ומוגבהת על ראשו והתרוממה מקרקפתו כאילו נוצקה בתוך תבנית, חליפתו הכהה, חולצתו הלבנה ועניבת הפרפר שלו היו ללא רבב, פניו היו נינוחים ורעננים. הוא היה אז באמצע שנות הארבעים שלו, דמות גבוהה משכמה ומעלה, עם ראש גדול יתר על המידה וכתפיים צרות להפתיע וכפופות מעט – כתוצאה מהרכֶּכֶת שבה לקה בילדותו – והוא לא ביזבז תנועה מעולם, וגם לא דקה מזמנו של זולתו. מלמולי הציפייה נדמו בבת-אחת ברגע שהוא עלה על הקתדרה והרים את ראשו להתבונן בקהל. דממה. מוחלטת. כולנו שמנו אז לב לרחש הגשם, רחש יציב כמו חשמל סטטי ברקע.

"היום נדון בפיזיולוגיה של תגובה מינית ואורגזמה אצל החיה האנושית," הוא פתח, בלי שום הקדמה, בלי שום רשימות, וכשנעימת קולו המתונה, העניינית חדרה אל הקהל, הרגשתי איך לורה פיני נדרכת לידי. הגנבתי אליה מבט. פניה היו מרוכזים, חולצתה הלבנה הבהיקה באפלולית של אולם ההרצאות כאילו היתה הנקודה הקורנת היחידה בגיזרה הקעורה שיצר הקהל. היא לבשה גרביים עד הברכיים וחצאית קפלים הדוקה שגילתה את חמוקי השרירים הארוכים בירכיה. הבושם שלה לפת אותי כמו צבת.