פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2008

1.

בְּריוומָן מכיר נערה ושמה שֶל, שאוזניה נוקבו כדי שתוכל לענוד עגילים משובצים. הנקבים העלו מוגלה, ועכשיו יש צלקת זעירה על כל תנוך. הוא גילה אותן מאחורי שׂערהּ.

כדור קרע את בשר זרועו של אביו כשהתרומם מתוך שוחה. פציעה בקרב היא נחמה לאדם שסובל מהסתיידות העורק הכלילי.

על רקתו הימנית יש לבריוומן צלקת שקראנץ העניק לו באת חפירה. סכסוך על איש-שלג. קראנץ רצה להשתמש בפחמים בתור עיניים. בריוומן היה, ועודנו, מתנגד גדול של שימוש באביזרים לקישוט אנשי-שלג! לא צעיפי צמר, לא כובעים ולא משקפיים. ממש כפי שהוא לא בעד לתחוב קלחי גזר לפיותיהן של דלעות מגולפות, או לחבר להן אוזני-מלפפון.

בעיני אמו כל גופה היה צלקת גדולה שהתפשטה וכיסתה שלמוּת של פעם, שאותה הייתה מחפשת במראות, בשמשות חלונות ובצלחות של גלגלי מכוניות.

ילדים מראים צלקות כמו מדליות. לאוהבים הן סודות לגילוי. צלקת היא מה שקורה כשהמילה הופכת לבשר.

קל לחשוף פציעה, צלקות גאות של קרב. קשה להראות פצעי בגרות.

2.

אמו הצעירה של בריוומן צדה קמטים בשתי ידיים ומראה מגדלת.

כשמצאה אחד, נועצה בחומות של שמנים ומשחות ערוכות על טס זכוכית, ונאנחה. ללא אמונה נמשח הקמט בשמן.

"אלה לא הפנים שלי, לא הפנים האמיתיים."

"איפה הפנים האמיתיים שלך, אמא?"

"תסתכל עלי. ככה אני נראית?"

"איפה הם, איפה הפנים האמיתיים שלך?"

"לא יודעת. ברוסיה, כשהייתי ילדה."

הוא משך את האטלס הענקי מהמדף, ונפל יחד איתו. הוא סינן דפים כמחפש זהב עד שמצא אותה, את רוסיה כולה, חיוורת ורחבת ידיים. הוא כרע על המרחבים עד שראייתו היטשטשה, והוא הפך את האגמים, הנהרות והשמות לפנים עצומים, עמומים, יפים וממהרים לדהות.

העוזרת נאלצה לגרור אותו לאכול. פנים של גברת צפו על כלי הכסף ועל האוכל.

3.

אביו חי רוב הזמן במיטה או באוהל בבית-החולים. כשקם והתהלך – שיקר.

הוא לקח את מקל ההליכה שלו בלי רצועת הכסף, והוביל את בנו למאונט רויאל.במקום הזה היה לוע הר הגעש העתיק. שני תותחי ברזל-אבן בבור עטור דשא, אותו בור שהיה פעם תהום לַבה רותחת. בריוומן רצה להתעכב על האלימות.

"נבוא שוב כשארגיש יותר טוב."

שקר אחד.

בריוומן למד ללטף את אפיהם של הסוסים שהיו מאופסרים ליד הבקתה, ולהושיט להם קוביות סוכר בכף יד פרושה.

"יום אחד נצא לרכוב."

"אבל אתה בקושי נושם."

אביו התמוטט באותו ערב על מפת הדגלים שעליה תיכנן את המלחמה, בעוד אצבעותיו מגששות אחר הכמוסות לשבור ולשאוף.

4.

הנה סרט מלא בגופות בני משפחתו.

אביו מכוון את המצלמה אל דודיו, גבוהים ורציניים, פרח בדש מעיליהם הכהים, הולכים קרוב מדי ונכנסים לתחום המטושטש.

נשותיהם נראות רשמיות ועצובות. אמו, פוסעת לאחור, מאיצה בדודות להיכנס לתמונה. בקצה המסך חיוכה וכתפיה מתרפים. היא חושבת שהיא לא בפוקוס.

בריוומן עוצר את הסרט כדי להתמקד בה, ופניה נאכלים על ידי כתם מתפשט כתום-שוליים שעה שהסרט נמס.

סבתו יושבת בצל מרפסת האבן, ודודות מושיטות לה תינוקות. מערכת כלי תה עשויה כסף זוהרת באור יקרות ובצבעי טכניקולור ישנים.

סבו סוקר שורה של ילדים, אבל נקטע באמצע הנהון של שביעות רצון ולהבה טכנית כתומה עושה בו שמות.

בריוומן מסרס את הסרט במאמצים שהוא משקיע בהיסטוריה.

בריוומן ובני דודיו נלחמים בקרבות ג'נטלמניים קטנים, הילדות קדות. כל הילדים מוזמנים לדלג בזה אחר זה מעל לשביל המרוצף.

גנן מבויש ואסיר תודה מובל לאור השמש, להיות מונצח עם הטובים ממנו.

גדוד של רעיות נלחצות זו לזו בשורה. שולי המסך מחסלים רבות מהן. אמו היא בין הראשונות להיעלם.

פתאום התמונה היא נעליים ודשא מטושטש כשאביו מתמוטט בהתקף נוסף.

"הצילו!"

סלילי צלולויד בוערים סביב רגליו. הוא רוקד עד שהוא ניצל בידי העוזרת והאומנת, ומקבל עונש מאמו.

הסרט רץ יומם ולילה. היזהר, דם, היזהר.

5.

הבריוומנים הקימו את רוב המוסדות שעשו את הקהילה היהודית במונטריאול לאחת הקהילות היהודיות החזקות בעולם כיום, ועמדו בראשם.

הבדיחה שמסתובבת בעיר: היהודים הם המצפון של העולם, והבריוומנים הם המצפון של היהודים. "ואני המצפון של הבריוומנים," מוסיף לורנס בריוומן. "למעשה, אנחנו נשארנו היהודים היחידים, זאת אומרת סופר-נוצרים, אזרחים רמי דרג עם שפיץ חתוך."

התחושה הרווחת כיום, אם מישהו בכלל טורח לנסח אותה, היא שהבריוומנים בירידה. "שימו לב," לורנס בריוומן מזהיר את בני דודיו אנשי העסקים, "או שהילדים שלכם יתחילו לדבר במבטא זר."

עשר שנים קודם חיבר בריוומן את הקוד של בני בריוומן:

אנחנו ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית.

אנחנו לא יכולים לקבוע בוודאות, אבל אנחנו בטוחים למדי שכל יהודי אחר שיש לו כסף עשה אותו בשוק השחור.

אנחנו לא רוצים להצטרף למועדונים נוצריים או לדלל את דמנו בנישואי תערובת. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כאל שווים, מאוחדים על-ידי מעמד, השכלה ועוצמה, ונבדלים בפולחנים ביתיים.

אנחנו מסרבים לחצות את גבול ברית המילה.

אנחנו היינו בני תרבות לפניכם, ואנחנו שותים פחות, חבורה עלובה של שיכורים צמאי דם שכמותכם.

6.

בחולדה יש יותר חיים מאשר בצב.

צב הוא איטי, קר, מכאני, כמעט צעצוע, קונכייה עם רגליים. צב מת לא נחשב. אבל חולדה לבנה היא מהירה וחמה בתוך מעטפת עורה.

קראנץ החזיק את החולדה שלו בתוך מקלט רדיו ריק. בריוומן החזיק את שלו בפחית דבש עמוקה. קראנץ נסע לחופש וביקש מבריוומן לדאוג לחולדה שלו. בריוומן זרק אותה פנימה יחד עם שלו.

להאכיל חולדה זאת עבודה. צריך לרדת למרתף. זמן-מה שכח את זה. עד מהרה לא רצה לחשוב על פחית הדבש ונמנע ממדרגות המרתף.

לבסוף ירד. מהפחית עלה ריח נורא. הלוואי והייתה מלאה בדבש. הוא הסתכל פנימה וחולדה אחת אכלה כבר את מרבית הקיבה של האחרת. לא איכפת היה לו איזו מהן שלו. החולדה החיה זינקה עליו ואז ידע שהיא משוגעת.

הוא הרחיק את הפחית מגופו בגלל הסירחון ומילא אותה מים. המתה צפה על המים עם חור בין צלעותיה ורגליה האחוריות פשוטות. החיה גירדה בדופן.

הוא נקרא לארוחת הצהריים שהמנה הראשונה בה הייתה מח עצמות. אביו הוציא אותו בנקישות מתוך העצם. זה בא מתוך בעל-חיים.

כשירד שוב שתיהן צפו. הוא רוקן את הפחית בחצר, לפני המוסך, וכיסה אותה בשלג. הוא הקיא וכיסה את זה בשלג.

קראנץ רתח. הוא רצה לפחות לערוך לוויה, אבל הם לא יכלו למצוא את הגוויות בגלל כמה מתכי שלג כבדים.

כשבא האביב הם תקפו איים של שלג מלוכלך בחצר, לפני המוסך. שום דבר. קראנץ אמר שהמצב הוא כזה שבריוומן חייב לו חולדה לבנה. הוא השאיל לו את שלו ולא קיבל כלום בחזרה. אפילו לא שלד. בריוומן אמר שבית-חולים לא משלם כשמישהו מת שם. קראנץ אמר שכשמשאילים למישהו משהו והוא מאבד אותו הוא צריך לשלם בשבילו. בריוומן אמר שכל עוד הוא חי הוא לא נקרא משהו ובכלל, הוא עשה לו טובה שדאג לחולדה שלו. קראנץ אמר שלהרוג חולדה זאת באמת טובה גדולה מאוד, והם יישבו את הסכסוך בהתגוששות על החצץ הרטוב. אחר-כך ירדו העירה וקנו חולדות חדשות.

זאת של בריוומן נמלטה וגרה בארון מתחת למדרגות. הוא ראה את עיניה כשהאיר בפנס. בקרים אחדים הניח לפני הדלת חיטה תפוחה, והיא כורסמה, אבל עד מהרה נמאס לו.

בתחילת הקיץ, כשהתריסים והווילונות הוסרו, גילה אחד האנשים שלד קטן. גושי שׂער היו דבוקים בו. הוא השליך אותו לפח האשפה.

בריוומן דג אותו, אחרי שהאיש הלך, ורץ לקראנץ. הוא אמר שזה השלד של הקודמת וקראנץ יכול לערוך הלוויה, אם הוא רוצה. קראנץ אמר שהוא לא צריך שלד ישן ומסריח כשיש לו אחת חיה. בריוומן אמר שמצידו זה בסדר, אבל הוא מוכרח להודות שעכשיו הם תיקו. קראנץ הודה.

בריוומן קבר את השלד בערוגה של האמנון-ותמר שאביו היה קוטף מהם פרח אחד בכל בוקר לדש מעילו. בריוומן מצא עניין מחודש בריחם.

7.

חזרי, ברטה הקשוחה, חזרי ופַתי אותי לטפס על עץ העינויים. הוציאי אותי ממיטותיהן של נשים שקל להשיגן. גבי את החוב עד תומו. הנערה שהייתה לי בליל אמש בוגדת בגבר שמשלם את שכר הדירה שלה.

כך היה בריוומן מעלה את רוחה של ברטה, בבקרים רבים של שנות העשרים שלו.

ואז עצמותיו שבות ונהיות כעצמות תרנגולת. אפו נסוג מהבולטות השמית המרשימה שלו אל אפרוריות ילדותית של גוי. שׂער הגוף נעלם עם השנים כמו נווה-מדבר מוכה גורל. הוא קל די הצורך לשבת על כידוני אופניים וענפים של עץ תפוח. היפנים והגרמנים הם הרעים.

"תנגני עכשיו, ברטה?"

הוא טיפס אחריה לחלקים מסוכנים של העץ.

"יותר גבוה!" היא דורשת.

אפילו התפוחים רועדים. השמש פוגעת בחליל שלה, מעניקה לעץ הממורט איכות של מתכת.

"עכשיו?"

"קודם אתה צריך להגיד משהו על אלוהים."

"אלוהים הוא חתיכת אפס."

"אה, זה כלום. בשביל זה אני לא אנגן."

השמים כחולים והעננים שטים. פירות רקובים מוטלים על האדמה, קילומטרים מתחת.

"לא שם על אלוהים."

"משהו נורא-נורא מלוכלך, שפן פחדן. המילה האמיתית."

"לא שם זין על אלוהים."

הוא ממתין לרוח עזה שתישא אותו ממושבו ותשאיר אותו מפורק על הדשא.

"זין על אלוהים!"

בריוומן קולט במבטו את קראנץ, שרוע על יד סליל של צינור מים ופורם כדור בייסבול.

"היי קראנץ, תשמע. זין על אלוהים!"

בריוומן מעולם לא שמע את קולו כה צלול. האוויר הוא מיקרופון.

ברטה משנה את תנוחתה השברירית ומצליפה על לחיו בחלילה.

"פה מלוכלך!"

"זה היה הרעיון שלך."

היא מצליפה בו שוב לשם שמים וקורעת תפוחים בהתרסקה דרך גפי העץ. היא צונחת ארצה בלי להשמיע שום קול.

משך שנייה אחת סוקרים אותה קראנץ ובריוומן. היא שוכבת בתנוחה מעוותת שכמוה לא הייתה מצליחה להשיג בשיעורי ההתעמלות. פניה הסקסוניים, האטומים כרגיל, רדומים עוד יותר בגלל משקפיים לא סדוקים במסגרת פלדה. עצם חדה בזרועה ברחה החוצה מהעור.

אחרי האמבולנס בריוומן לחש.

"קראנץ, יש משהו מיוחד בקול שלי."

"לא נכון. אין."

"יש כן. אני יכול לעשות שדברים יקרו."

"אתה משוגע."

"רוצה לשמוע מה החלטתי?"

"לא."

"אני נשבע לא לדבר שבוע. אני נשבע ללמוד בעצמי לנגן בחליל. כך מספר האנשים שיודעים לנגן בחליל יישאר אותו דבר."

"אז מה טוב בזה?"

"זה ברור, קראנץ."

8.

אביו החליט לקום מכיסאו.

"אני מדבר אליך, לורנס."

"אביך מדבר אליך, לורנס," מפרשת אמו.

בריוומן מנסה עוד פנטומימה אחת, נואשת.

"תשמע איך אביך נושם."

אבא בריוומן חישב את הוצאת האנרגיה, לקח את הסיכון והביא את גב ידו אל פניו של בנו.

שפתיו אינן נפוחות מכדי לשיר "ג'ו השחור הזקן".

הם אמרו שהיא תישאר בחיים אבל הוא לא ויתר. הוא יהיה חלילן נוסף.

9.

היפנים והגרמנים היו אויבים יפים. היו להם שיניים לבנות או מונוקלים אכזריים, והם נתנו פקודות באנגלית גסה ומלאה ריר. הם פתחו במלחמה בגלל טבעם.

יש להפציץ את ספינות הצלב האדום. יש לרסס בכדורים את כל הצנחנים. מדיהם היו נוקשים ומעוטרים בגולגלות. הם המשיכו לאכול כרגיל ולעגו לכל בקשת רחמים.

הם לא עשו שום פעולה מלחמתית בלי קלוז-אפ של עליצות סוטה.

יותר מכל דבר אחר הם הצטיינו בעינויים. כדי לגלות סודות, כדי להכין סבון, כדי לשמש דוגמא לערי גיבורים – אבל לרוב הם עינו לשם הנאה. בגלל טבעם.

בחוברות קומיקס, בסרטים ובתוכניות רדיו עניין העינויים היה עיקר הבידור. אין דבר שמרתק ילד יותר מסיפור עינויים. ילדים חלמו, דיברו והשתתפו באורגיות של התעללות גופנית במצפון נקי, ביסודיות פטריוטית. לדמיונם קורָא דרור והוא נשלח למשימות סיור מגולגותא ועד דאכאו.

ילדים אירופים גוועו ברעב, וצפו בהוריהם הזוממים ומתים. כאן, גדלנו עם פרגולי צעצוע. אזהרה מוקדמת מפני מנהיגי העתיד – תינוקות המלחמה.