פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2004 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

פרק 1

ווזלי שר ולנסיה ומקבל מכתב חשוב

קוראים לי וֶוזלי ג'קסון, אני בן תשע-עשרה, והשיר האהוב עלי הוא ולנסיה. אני משער שכל אחד בעולם מוצא לעצמו מתישהו שיר שאהוב עליו. אני יודע שלי יש, כי אני שר אותו כל הזמן ושומע אותו כל הזמן, אפילו כשאני ישן. אני אוהב איך שהבחור צורח בקול הכי חזק שלו:

ולנסיה!

בחלומות

נדמה תמיד

שאת קוראת בלחש לי!

ולנסיה!

דאט טאראטה

דאט טאראטה

דאט טאראטה, דאט טא טא!

אי-אפשר להתחמק משירים בעולם הזה, כי לכל אחד יש תמיד איזושהי צרה, וצרה הולכת עם שירה. חבר שלי הארי קוּק שר, אם זה תלוי בי, יקירתי, לא תזדקני לעולם. הוא שר את זה לאנשים שהוא לא אוהב, והוא מתכוון שמצדו הם יכולים למות, הוא לא מתכוון שהוא רוצה שהם יישארו צעירים לנצח. הוא גם יכול לשיר את השיר כאילו הוא מתכוון למה שהתכוון כותב השיר – כאילו הוא שר אותו לכלה שלו והלב שלו שבור, כי הוא לא יכול לשמור אותה צעירה ויפה לנצח. אבל הבנאדם שהארי מעוצבן עליו יודע למה הארי מתכוון, רק שהוא לא יכול לעשות שום דבר בעניין כי השיר נקי, ואף אחד לא יוכל לעולם להוכיח שהארי לא שר אותו לבחורה שעומדת להיות הכלה שלו יום אחד. אין שום חוק שאוסר לשיר לאהובה שלך.

ניק קאלי שר:

הו אלוהים, הן תדע שאין לי רֵע כמוך –

אם לא גן-העדן ביתי, אלוהים, מה אעשה?

מלאכים ינחוני אל שעריו הפתוחים של גן-עדן

ולא אוכל להרגיש שהעולם הזה הוא ביתי.

גם ניק שר את השיר שלו בשתי דרכים – רצינית ומבודחת. מהאופן שבו ניק שר אפשר לדעת שהוא מתכוון ל"אני לא אוהב את החיים האלה", אבל באותו זמן יודעים שהוא גם מתכוון ל"אני לא אוהב אותם, אבל אני רוצה להחזיק בהם, כך שאם אני חייב ללכת, בשם אלוהים, הלוואי שאלך למקום טוב יותר מהמקום הזה – הלוואי שאלך לגן-עדן." אפשר לדעת שניק מתגעגע למין חיים בלתי אפשריים, ואפשר לדעת שהוא מתבדח על הגעגועים שלו. בכל פעם שאני שומע את ניק שר את השיר הזה, או שאני נזכר בו שר אותו, אני נעשה כל-כך עצוב שהייתי רוצה להיות מישהו אחר ממי שאני. הייתי רוצה להיות סיני או אסקימואי או כל דבר מלבד מי שאני – אמריקאי שנולד בסן-פרנסיסקו, ושאמו הגיעה מדבלין, אביו מלונדון, והם נפגשו בסן-פרנסיסקו, התאהבו, התחתנו והולידו שני בנים, אותי ואת אחי וֶרג'יל. אני מתחיל להתייאש מהחיים שלי כשאני שומע את ניק קאלי שואל את אלוהים מה עליו לעשות אם יתברר שגם גן-העדן הוא לא הבית שלו.

לכל מי שאני מכיר יש שיר שהוא זוכר מאיפשהו, שיש לו משמעות מיוחדת בשבילו. אני אוהב לנחש אלו שירים שרים לעצמם אנשים מפורסמים כשאין אף אחד בסביבה. מה שבנאדם שר בכנסייה זה דבר אחד, ומה שהוא שר כשהוא לבד זה דבר אחר.

בינתיים אתם יודעים את שמי, את הגיל שלי, מהו השיר האהוב עלי, אבל אתם לא יודעים את הדבר החשוב ביותר שיש לדעת עלי: אני מכוער. אני לא קצת מכוער כמו אנשים אחרים, אני מכוער לגמרי. אני לא יודע למה זה, אבל ככה זה וזה סוף הסיפור. כל פעם שאני מתגלח יש לי הפתעה. אני לא יכול להאמין שמישהו יכול להיות כל-כך מכוער, אבל הנה הוא ממש מול עיני, וזה אני! ווזלי ג'קסון (39,339,993), ולא אף אחד אחר. לא ידעתי כמה אני מכוער עד שהתחלתי להתגלח, לפני שלוש שנים, והייתי צריך להסתכל על עצמי פעם ביומיים-שלושה. זה מה שמפריע לי בגילוח. לא אכפת לי להתגלח, לא אכפת לי לנסות להיות נקי, אבל אני חייב להסתכל על עצמי כשאני מתגלח, ומה שאני רואה גורם לי בחילה כל-כך גדולה שאני אפילו לא טורח לרצות להיות אסקימואי, אני רוצה למות.

בגלל כל זה הכנסתי לעצמי לראש לפני שלוש שנים שאני צריך להישאר כמה שיותר רחוק מטווח הראייה של אנשים. יצאתי להליכות ארוכות וקראתי המון ספרים. הליכה גורמת לך לחשוב, וקריאה מחברת אותך למחשבות של אנשים אחרים – סביר להניח שמרביתם מכוערים בעצמם. אחרי שהלכת המון וקראת המון וחשבת המון, אתה מתחיל לדבר אל עצמך, רק שזה לא בדיוק אל עצמך, כי אם אל הטיפוסים שנתקלת בהם בספרים. די מהר אתה משתוקק לדבר עם מישהו חי, אבל כשאתה הולך לעשות את זה אנשים לא יודעים על מה אתה מדבר, כי הם לא קראו את הספרים שאתה קראת או חשבו את המחשבות שלך, ורוב הסיכויים שהם יחשבו שאתה משוגע. אולי אתה באמת משוגע, אבל מי יודע מי משוגע ומי לא? אני לא הייתי לוקח על עצמי את האחריות להגיד על אף בנאדם שהוא משוגע, כי אולי אני טועה.

השלב הבא הוא שאתה מתחיל לחשוב שאתה חייב לכתוב מכתב למישהו, וזה מה שעשיתי. אני מתכוון לומר שחשבתי שאני חייב לכתוב מכתב, רק שלא ידעתי אל מי לשלוח אותו. כמעט כל חיי אמא חיה בנפרד מאבא ואיבדתי איתה קשר.

בנוגע לאבא – לא ידעתי איפה הוא בכלל. בנוגע לאחי ורג'יל – מה כבר אפשר להגיד לבחור שהוא בסך הכל בן שלוש-עשרה, גם כשמכירים אותו – ואני לא הכרתי. אם הייתי כותב לנשיא, הוא בטח היה מופתע, לא?

לא הכרתי מישהו מספיק טוב כדי לכתוב לו, אז בסופו של דבר כתבתי לגברת פוֹקס שלימדה בבית-ספר של יום ראשון בסן-פרנסיסקו.

אבא שלח אותי לבית-ספר של יום ראשון, כי הוא טען שאיבד את הדרך אל החיים הטובים וחשש שגם אני אאבד אותה אם לא אקבל מעט עזרה ממישהו. הוא אמר שזו האחריות שלי למצוא את הדרך בשביל שנינו, אבל לכל הרוחות, אבא היה השתיין, לא אני. הוא זה שהיה צריך ללכת לבית-ספר של יום ראשון.

כתבתי לגברת פוקס מכתב ארוך וסיפרתי לה חלק מהדברים שקרו לי מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. זה היה לפני תשע שנים. לא חשבתי שהיא תזכור אותי, אבל נראה היה לי שאני חייב לכתוב למישהו, אז כתבתי אליה. מה הטעם להיות בצבא אם אתה לא כותב לפעמים מכתב ומקבל תשובה לפעמים? אם גברת פוקס תכתוב לי, יופי. אם לא תכתוב, זה גם בסדר.

לילה אחד, בערך חודש אחרי ששלחתי את המכתב שלי לגברת פוקס, התעוררה מהומה גדולה במשרד הדואר כי הגיע אלי מכתב. וֶרנוֹן היגבּי התחיל את הרעש. במקום לזרוק אלי את המכתב כמו שהוא עושה תמיד, הוא אמר שהוא רוצה להגיש לי אותו רשמית. הבחורים אהבו את הרעיון להפוך את זה לרשמי, ולי לא היה אכפת במיוחד, אז כשהם פינו לי דרך אל הבמה, צעדתי במסלול, עליתי על הבמה וניגשתי אל ורנון, כמו שכולם ציפו שאעשה. ידעתי שהם רוצים שיהיה להם שעשוע קטן, וכשהרבה בחורים בצבא רוצים להשתעשע, הכי טוב זה לתת להם את זה, כי אם אתה לא נותן הם משועשעים עוד יותר, ואתה בכלל לא. אבל אם אתה נותן להם, אז גם לך יש מעט שעשוע. אם אנשים צוחקים עליך, על מי הם צוחקים? אני צוחק על עצמי, אז למה שגם הרבה בחורים בצבא לא יצחקו עלי? אני מתאר לעצמי שכל אחד לומד לצחוק על עצמו אחרי גיל שמונה-עשרה.

כשנעמדתי על הבמה לצד ורנון כולם צחקו ונהנו, ואז ורנון נשא את ידיו כמו שעושים נואמים בציבור כשהם משתלטים על הקהל שלהם.

"שקט, כולם!" הוא אמר. "זהו האירוע החשוב ביותר בקריירה שלי כפקיד דואר של פלוגה ב'. יש לי הכבוד להודיע שהגיע מכתב דרך מערכת הדואר האמריקאית – ויש לי הכבוד הגדול והמשמח להודיע שהמכתב נשלח לטוראי ווזלי ג'קסון. שלוש קריאות הידד לטוראי ג'קסון, בבקשה."

הבחורים הריעו, ואני רק תהיתי מה יש לגברת פוקס להגיד לי במכתב. באותו זמן המשכתי לשמוע את הבחור צורח ולנסיה.

אחרי הקריאות מישהו אמר, "ממי המכתב?" ומישהו אחר אמר, "אל תגידו לי שאפילו לווזלי יש בחורה."

אבל לא היה לי אכפת.

"כל דבר בשעתו, בבקשה," אמר ורנון היגבי. "ברשותו האדיבה של טוראי ג'קסון אני אגיד לכם ממי המכתב. בקשר לשאלה האם לטוראי ג'קסון יש או אין בחורה, תשובה חיובית או שלילית בנוגע לזה אינה קשורה בטקס הנוכחי, שהוא רשמי. המכתב שאני מחזיק ביד, שהוא רכושו הפרטי של ג'קסון, ממוען אליו באופן ברור על-ידי השם ווזלי ג'קסון, והדרגה שלו שהיא טוראי, והמספר האישי שלו שהוא 39,339,993 – הכל לפי תקנות הצבא. שלוש קריאות הידד לתקנות הצבא."

הבחורים הריעו לתקנות הצבא, ואז ורנון אמר, "טוב, אז ממי המכתב? המכתב הוא מהכנסייה הפּרֶסביטֶריאנית בשדירה השביעית בסן-פרנסיסקו." כאן פנה ורנון אלי.

"טוראי ג'קסון," הוא אמר, "יש לי עונג גדול להגיש לך בשם האומה את המכתב הזה, שהגיע אליך מהכנסייה הפרסביטריאנית בשדירה השביעית בסן-פרנסיסקו, עיר שקרובה ללבי, תשעה מייל בלבד מהצד השני של המפרץ שליד הבית שלי בסן ליאנדרוֹ, וכמעט מאתיים מייל מהבסיס הצבאי הזה."

ורנון נקש בעקביו ועבר לעמידת דום. מאיזושהי סיבה כל אחד מהבחורים שעמדו מסביב וחיכו לדואר שלהם – בערך מאה איש – עשו אותו הדבר. הם לא חיקו את ורנון, הם נקשו בעקבים שלהם ונעמדו דום יחד איתו. זה היה משחק, אבל לי בכלל לא היה אכפת. אפילו קצת אהבתי את זה, כי לא ראיתי את הבחורים האלה כל-כך נמרצים לפני כן, אפילו לא במסדרים. בשביל השעשוע, אנשים יכולים לעשות כמעט הכל בצורה נמרצת. חוץ מזה, גברת פוקס ענתה למכתב שלי ותוך זמן קצר אני אקרא אותו.

ורנון קד קידה, הושיט לי את המכתב, וכולם פרצו בצחוק שלא תוכלו לשמוע בשום מקום חוץ מאשר בצבא – בעצם, אולי גם בבית-סוהר. יכולתי לשמוע אותם צוחקים כשרצתי לחורשה שהייתי רגיל ללכת אליה כששירתתי באותו בסיס. כשהגעתי לחורשה התיישבתי מתחת לעץ ושמתי את המכתב לפני על האדמה והתבוננתי בו.

זה היה המכתב הראשון שקיבלתי מימי, והשם שלי וכל השאר היה מודפס על המעטפה, הו ולנסיה!

לאחר זמן-מה פתחתי את המעטפה כדי לראות מה יש לגברת פוקס להגיד, אבל המכתב לא היה ממנה. הוא היה מהדרשן של הכנסייה. הוא אמר שהוא מצטער לבשר לי שגברת פוקס נפטרה. היא נפטרה בשנתה, לפני שלושה חודשים, בגיל שבעים ואחת. הוא כתב שהוא הרשה לעצמו לפתוח את המכתב שלי וקרא אותו שש פעמים. הוא הצטער על שמעולם לא פגש אותי, כי אם לשפוט לפי המכתב שלי אז אני בחור נוצרי טוב (משהו שמעולם לא ידעתי עד שהוא אמר לי, ודבר שאבא היה שמח לשמוע). הוא אמר שהוא מתכוון להתפלל בשבילי וביקש שגם אני אתפלל – אבל הוא לא אמר לי להתפלל בשבילו. הוא אמר הרבה דברים אחרים שקראתי בעוד דמעות זולגות מעיני כי גברת פוקס נפטרה, ואז הוא כתב, "יש דבר אחד שהחלטתי לומר לך לאחר שיקול-דעת זהיר, ואני מקווה שיהיה לך האומץ לקבל אותו באצילות ובענווה: אתה סופר. אני עצמי כתבתי הרבה בארבעים השנה האחרונות, ואני חייב לומר שאף-על-פי שלא התעלמו מיצירתי (פרסמתי ספר דת לפני חמש-עשרה שנה על חשבוני, שנקרא לחייך למרות הדמעות, ספר שהכומר ר.ג'. פֵתֵ'רוֶול מסוֹסליטוֹ, קליפורניה, עשה בו שימוש בתור נושא לדרשה שבה הוא אמר, 'הרי לפנינו ספר שהעולם חיכה לו זמן רב – ספר שהעולם החשוך והמושחת זקוק נואשות לאורו הענוג.') – אף-על-פי שכמו שאמרתי לא התעלמו מיצירתי, אני חייב לומר לך שהכתיבה שלך טובה משלי, לכן אתה חייב לכתוב. כתוב, בני!"

חשבתי אמנם שהאיש טיפש גמור, אבל לאחר זמן-מה מצאתי את עצמי עושה מה שהוא הציע, וכך קרה שאני כותב את הסיפור הזה שעוסק בעיקר בעצמי, מכיוון שאני לא מכיר אף אחד אחר כל-כך טוב, אבל הוא עוסק גם באחרים עד כמה שאני מכיר אותם.

נזהרתי מאוד בלשוני במכתב ששלחתי לגברת פוקס – וגם במחשבותי, אני מתאר לעצמי – אבל יותר אני לא צריך להיות זהיר, ואני מתכוון לומר מה שאני חושב לנכון בכל זמן שהוא, מה שזה לא יהיה.

פרק 2

ווזלי מסביר מה הצבא עושה לבנאדם, אומר משהו
שהוא חושב לנכון ולא מצליח להירדם

אמרתי שהמכתב שקיבלתי מהדרשן בתשובה למכתב ששלחתי לגברת פוקס היה המכתב הראשון שקיבלתי אי-פעם, אבל זה לא כל-כך נכון, אם כי זה גם לא שקר. קיבלתי פעם מכתב מהנשיא, אבל אני לא חושב שהוא ממש ידע על זה, אז לא החשבתי אותו. בכל אופן, זה לא היה מכתב אישי. הוא גם לא נראה כמו מכתב אישי. קראתי את המילה ברכותי ותהיתי למה לא כתוב להתראות, בהתחשב בכך שמשמעות הדבר היתה שאני עומד להתגייס לצבא בזמן הקרוב. שמעתי שאם אתה מסוגל לנשום הצבא מעוניין בך, ואני נשמתי ממש בסדר. שמעתי הרבה דברים אחרים על הצבא, חלקם משעשעים וחלקם מלוכלכים, אבל הכל תמיד הסתכם בזה שבקרוב אהיה במדים, כי לא היה לי תיק פלילי, לא הייתי לא-שפוי, לא היה לי לב חלש, לחץ הדם שלי היה בסדר, והיו לי כל האצבעות והבהונות והעיניים והאוזניים, וגם כל הדברים האחרים שנולדתי איתם היו בסדר. נראה כאילו נועדתי מאז ומתמיד להיות חייל, ורק הסתובבתי בחוף הים ובספרייה הציבורית בסן-פרנסיסקו בהמתנה להכרזת מלחמה. בכל מקרה, לא ממש השתוקקתי ללכת. השתוקקתי לא ללכת.

פעם או פעמיים חשבתי להתחבא רחוק בהרים ולחכות שהמלחמה תסתיים. פעם אחת אפילו ארגנתי את הדברים שאזדקק להם בשביל חיים במחבוא, וכרכתי אותם בצרור ולקחתי חשמלית שנסעה הכי רחוק מחוץ לעיר. ירדתי לכביש המהיר, ובחור אחד נתן לי טרמפ ולקח אותי שישים מייל דרומית לגילרוֹי, אבל כשהסתכלתי סביבי ראיתי שאני עדיין באותה ארץ, ושכולם עדיין מתלהבים מהמלחמה. כולם נראו חולים מרוב התלהבות, וההתלהבות נראתה נתעבת. קניתי המבורגר וכוס קפה, ואז חזרתי הביתה בטרמפים. לא סיפרתי לאיש מה עשיתי. אפילו לא הזכרתי איך הבטתי מעבר לכתפי, אל הרי קוֹסט רֵיינג', איפה שחשבתי לחיות במהלך המלחמה, ואיך הרגשתי כל-כך בודד ונואש ובור וזול ונתעב שהתחלתי לשנוא את כל העולם, שזה דבר שאני לא אוהב לעשות כי העולם זה אנשים, ואנשים הם עלובים מכדי לשנוא אותם. פשוט המשכתי לנוע יחד עם כולם, וכשהגיעה השעה הגעתי לרחוב מרקֶט 444 וגייסו אותי לצבא.

אבל כל זה היסטוריה עתיקה כיום, ואני לא מתכוון להתעסק בשום היסטוריה בסיפור הזה. יום אחד כל המלחמה הזאת תהיה היסטוריה, ואני ארצה לדעת מה תהיה הדעה המוסכמת לגביה. אני מתכונן להיות מעוניין לדעת מה יהיו התוצאות שלה. תהיה לי הפתעה קטנה אם המלחמה הזאת תתברר כנקודת המפנה, כמו שהם אומרים ברדיו. הבעיה היא, שאם אתם חושבים על נקודת מפנה במשך שלוש או ארבע דקות אתם מגיעים למסקנה שאין משהו בעולם שהוא לא נקודת מפנה, והדבר היחיד שחשוב לגבי נקודת מפנה זה ממה היא נקודת מפנה ואל מה. אם זאת נקודת מפנה מלא-כלום אל לא-כלום, אז מה טוב בה? יכול להיות אפילו שאפשר להתעלם ממנה, למרות שאני לא יכול לראות איך מישהו שהוא לא נכה או משוגע מסוגל להתעלם ממלחמה, בהתחשב בדואר שהוא מקבל ובתסבוכות שפולשות לחיים שלו מרגע שהוא פותח את הדואר וקורא אותו.

אני זוכר שלפני תחילת המלחמה לא היה איש בכל הארץ שידע שאני חי או שהיה לו באמת אכפת ממני, כך או אחרת. אף אחד לא הזמין אותי להצטרף למציאת פתרון לבעיות השלום. תמיד הייתי אני זה שזקוק לקצת מזומנים. זאת הסיבה לכך שרוח המשפחה-הגדולה ששורה על כל הארץ בשעת מלחמה גורמת לי לחשוד מעט באנשים שארגנו את החגיגה, כי נראה לי שהם תמיד מחייכים ומלאי תקווה וזריזים מכדי להיות גיבורים, בעוד שהבחורים במדים מבולבלים ואומללים רוב הזמן ומחייכים רק כשאין להם שום דבר אחר לעשות, והם אף פעם לא ממש מלאי תקווה כי הם לא יודעים כל-כך מה קורה ומה המשמעות של זה או מה תהיה כנראה התוצאה – בכל מה שקשור אליהם, אני מתכוון. הם אף פעם לא ממהרים להיות גיבורים, כי עם קצת מזל רע הם עלולים להיות גם גיבורים וגם מתים. כשבנאדם יודע משהו כזה, הוא לא יכול ליהנות בכל לבו מהמסיבה. הנרי רוֹדס נהג לומר, כשהוא ואני נמצאנו יחד בבסיס הקליטה בימים הראשונים של השירות הצבאי שלנו, "זאת המולת הבטלנים, ג'קסון, ואתה ואני צמד בטלנים."

הנרי רודס היה רואה-חשבון ציבורי מוסמך, שעבד במשרד ברחוב מונטגומרי בסן-פרנסיסקו, עד שגייסו אותו. הוא ממש לא היה ילד. הוא היה בן ארבעים ושלוש, אבל באותם ימים לקחו את כולם.

אמרתי שאגיד כל מה שאמצא לנכון, מה שזה לא יהיה. אז הגיע הזמן לומר משהו שאני חושב אותו לנכון, אבל הנה אני פוחד פחד מוות לומר את זה. אני פוחד מפני שאני בצבא, אבל מה לעזאזל מפחיד את אלה שלא בצבא? מרגע שפורצת מלחמה נראה שכולם שוכחים כל מה שהם ידעו אי-פעם – כל דבר ששווה יריקה – וסותמים את הפה ושומרים אותו סגור, ורק גונחים בייסורים על השקרים שהם שומעים בכל מקום כל הזמן.

מההתחלה הם מפחידים אותך בצבא עד מוות. הם מתחילים להפחיד אותך עם תקנות המלחמה. אין להם שום כוונה להיות אנושיים בנוגע לשום קושי מהקשיים שסביר להניח שבנאדם ייתקל בהם. הם פשוט מאיימים עליך בטבעיות שהם יהרגו אותך, זה הכל. הם אומרים לך את זה כשאתה מרים את ידך להישבע. הם אומרים לך את זה לפני שהורדת את היד, לפני שאתה עמוק בתוך הצבא, "...העונש הוא מוות." הם המשפחה שלך, אותם אלהשאומרים לך כל-כך הרבה דברים שרבים מהם מבלבלים מאוד. זה אחרי שאמרו לך מה העונש. כמובן, רק לעיתים רחוקות מאוד הם צריכים להטיל את העונש הזה על מישהו, אבל המילה מוות עומדת באוויר בכל הנוגע לחוק ולסדר הצבאיים, ודי מהר היא מחלחלת אל כל תקנה קטנה ומעצבנת שבנאדם יכול להפר. כך שאם הוא הולך לשתות קצת מים אחר-הצהריים הם קוראים לזה נפקדוּת, וזה דבר חמור ביותר, שהעונש עליו – למרות שהוא נקרא "תורנויות נוספות" – הוא למעשה מוות. או אם מישהו נותן למים לזרום בזמן שהוא מתקלח, במקום למלא את הכיור, שוב העונש הוא תורנויות נוספות, אבל מבחינתי זאת רק הגדרה אחרת לרצח. אתה מקבל שישה או שבעה חודשים מהסוג הזה של חוק וסדר, ואם אתה לא פוחד עד מוות או מתמלא בלבול וכעס, סימן שאתה אדם טוב ממני, כי למרות שאני בנאדם נוח לגבי כל הדברים, ולמרות שזכותי לא להיות מפוחד, מבולבל או כעוס, אני מפוחד ומבולבל וכעוס. אני לא אוהב את זה, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר בעניין.

בכל אופן, דיברתי על הנרי רודס ומה שהרגשתי שאני חייב לומר כי אני מרגיש שהוא נכון – אבל פחדתי לומר את זה כי אני בצבא – היה הדבר הבא: הנרי רודס היה מעוצבן על הממשל, כי גייסו אותו לצבא.

פחדתי לומר דבר קטן כמו זה.

אני מתבייש בעצמי.

אני לא יכול לישון מרוב המחשבות על הדברים האלה, אבל לפעמים, כשאני לא יכול להירדם זה בגלל הרעש שהבחורים עושים בבסיס כל הלילה – מדברים, מספרים סיפורים גסים, שרים או משגעים זה את זה, כמו השיגוע שדומיניק טוֹסקה ולוּ מריאצ'י עשו לאחיו של דומיניק, ויקטור, שישן ביניהם.

מרגע שוויקטור נרדם, התחילו דומיניק מצד אחד ולוּ מצד שני ללחוש לו באוזן: "אני לא רוצה להיות בצבא. למה זה קרה לי? לא התערבתי לאף אחד בעניינים. אני לא רוצה להיות חייל. אני לא רוצה להרוג אף אחד. אני רוצה ללכת הביתה. אני לא רוצה למות." הם לחשו יותר חזק ועוד יותר חזק עד שוויקטור המסכן התעורר ואמר, "תפסיקו עם זה, טוב? אותך לאמא, דומיניק." כל הבחורים בבסיס שאגו מצחוק, אפילו אני, למרות שבכלל לא חשבתי שזה משעשע.