פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2004 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

סנטה אינס, נובמבר 2025

הצילצול מגיע כשאני בחוץ, מאכיל את הצבוֹעה גבות-תרנגולות ובונזו ועושה כמיטב יכולתי לנקות אחרי הסערה האחרונה. טלפון מאנדריאה. אנדריאה נוֹלְס קוֹטוֹן טירווֹטֶר, אשתי לשעבר, אשתי לפני אלף שנה, כשהייתי צעיר ומלא עזוז ורב-און עד בלי די, האישה שכבלה את עצמה דרך קבע לעגורנים ולדחפורים ולמכונות לכריתת עצים שמחירן שבע מאות אלף דולר בימים שזה היה חשוב בעינינו, האישה שעזרה לי לגדל את בתי, האישה שהוציאה אותי מדעתי.

איך שלא יהיה, בכל מקום יש עצים על הארץ והבוץ לא מרפה ממגפי הגומי שלי כמו פה יונק, פה שבסופו של דבר ישאב אותי למטה, אבל עוד לא. אני אמנם בן שבעים וחמש ומרגיש כאילו חיברו לי את הכתפיים בקרסים, אבל הכליה החדשה שהצמיחו לי עדיין מעבדת את הנוזלים בלי בעיות, תודה רבה, ואני מסוגל עדיין לעבוד פי שניים מרוב ילדי השמנת המפגרים שנמצאים כאן. וחוץ מזה, יש לי כישורים, כישורים מיוחדים – אני איש של חיות, וכיום כבר לא נשארו רבים מאיתנו, והבוס שלי, מאקלוֹביוֹ פּוּלכְּריס, מעריך את זה. אני מטפל בביבר הפרטי שלו, האחרון שנשאר בחלק זה של העולם, מאגר חשוב – תמחקו את זה, חיוני – לשיבוט זואולוגי והפצה של מה שנשאר ממיני היונקים העיקריים. ותגידו מה שתגידו על כוכבי פופ או על איכות המוזיקה שלו או אפילו על איך שהוא נראה כשהוא מסיר את הכובע ואת משקפי השמש ואפשר לראות עם איזה ראש קטן ומעוך ומגוחך הוא נולד, אבל את זה אני אגיד – הוא ידיד החיות.

לא יישאר כמובן שום דבר מהמקום הזה אם מזג-האוויר לא ישתפר. זאת אפילו לא העונה הגשומה – או מה שהיינו קוראים העונה הגשומה, כאילו בכלל ידענו על זה משהו – אבל הסערות נערמות מעל לאוקיינוס השקט כמו הכדורים על שולחן ביליארד אבל בלי אף כיס. לפני יומיים הרוח התגברה בלילה, קרעה את הגג מעל אחת המכלאות האחוריות והטיחה אותו כמו פריזבי ענקי אל הבתים של "גבעת זאב" מעבר לכביש. מאק לא התרגש מזה במיוחד – כבר לא מבטחים איש מפני מזג-אוויר וכל התביעות המשפטיות נפסלות על הסף, אז אל תשאלו אפילו – אבל מה שפגע בו היתה העובדה שהשועלה הפּטאגוֹנית הלכה לאיבוד, הפריט הילידי האחרון שיודעים על קיומו בפלאנטה הבלה הזאת, ועדיין לא מצאנו את היצור. היא פשוט נעלמה כאילו הרימה אותה הסערה כמו את דורותי והניחה אותה במקום שבו הטורפים הנכחדים של כל התקופות משתוללים בשדות הנצח של הטרף הצולע – או באמצע הכביש המהיר, שם לא תהיה בעיני הנהג הממוצע אלא כלב על קביים. גם הפָּנגוֹלינים נעלמו. ויש מהם פחות מחמישים בכל העולם. זה פשע, אבל מה אפשר לעשות, לקרוא ליחידת החילוץ? כולם נפגעו קשה. שטפונות, רוחות, רעמים וברקים, אפילו ברד. יש המון אנשים בלי גג לראשם, ממש כאן במחוז סנטה ברברה, לא רק בלוס אַנְדְיֵיגוֹלֶס או בסן חוֹסֶה פרנסיסקו.

לילי, אם-כן, נותנת בי מבט ממושך ויציב מחלמוני עיניה, ומזל שיש לי גבות-תרנגולות איתי, ועוד בהתחשב במצב הבשר בזמן האחרון, והתמונפון מצלצל (תחשבו על דיק טרייסי, כי כל העולם הוא קומיקס אחד גדול היום). השמים שחורים – לא אפורים, שחורים – ועכשיו בקושי שלוש אחר-הצהריים. הכל דומם, ויש לזה ריח של עננים נאספים, מוות, מוות של כל הדברים, ייאוש וצחנה ובליה, צבע בלי פיגמנט, בתים בלי צבע, מכוניות נטושות לאורך הכביש, ואז שוב מתחיל הגשם. אני מדבר אל פרק ידי (אבל בלי תמונה – הכפתור של התמונה כבוי בכוונה ולצמיתות – למה שאני ארצה להראות למישהו את הפרצוף-חורבה הזה?) "כן?" אני צועק, והגשם עכשיו חזק יותר, רדוף-רוח, חובט בפני כמו מגבת רטובה.

"טיי?"

הקול סדוק ומיובל, כמו האדמה כאן כשהסערות עוברות לנוואדה ואריזונה והשמש חוזרת להכות בנו במלוא עוצמתה המסרטנת הלא-מסוננת, אבל אני מכיר אותו מייד, חרף עשרים השנה. זה קול שעושה לי משהו גופני, שמזנק מהאוויר המקיף ונצמד אלי כמו יצור שחי על דמם של יצורים אחרים. "אנדריאה? אנדריאה קוטון?" חצי פעימה. "אלוהים אדירים, זאת את, לא?"

רכה ומפתה, הרוח מתגברת, לילי נועצת בי מבט מאחורי רשת לול התרנגולות כאילו אני המנה העיקרית: "אין בשבילי תמונה?"

"מה את רוצה, אנדריאה?"

"אני רוצה לראות אותך."

"מצטער, אף אחד לא רואה אותי."

"אני מתכוונת בחיים, פנים אל פנים. כמו פעם."

גשם זורם לי מהכובע. אחד מהאריות העלובים ופגומי הגֶנים מתחיל להשתעל במלוא ריאותיו, צליל חורקני מכאני להפליא שנישא על-פני חלקת היבלית וניתז מהחזית המונוליתית של הבניינים מעבר לכביש. אני מנסה לעצור המון גואה של רגשות, אבל הם צצים ועולים אל פני השטח, ומאיימים להתפרץ ולגעוש ולסחוף אחת ולתמיד. "בשביל מה?"

"מה אתה חושב?"

אין לי מושג – לבזבז לי את כרטיסי-החיוב? לזיין לי את השכל? להציל את הפלאנטה?

לילי מתמתחת, מפהקת, מראה לי את ניביה הצהובים ואת הטוחנות המרסקות הגדולות מאחור. היא היתה צריכה להסתובב חופשייה בערבות, לשבר עצמות ג'ירפות, למצוץ את הלשד מהחוּליות, לכרסם טלפיים. אלא שאין ערבות, כבר אין, וגם לא ג'ירפות. משהו משתחרר אצלי במוח, זאת אנדריאה! וזאת היא. קולה של אנדריאה משיב לי. "לא, מטומטם!" היא אומרת, "בשביל האהבה".

אני מטומטם, מטומטם באלף כובעים ומסכות, וההוכחה היא שאני מסכים להיפגש איתה, כמעט בלי להתווכח ועם קורטוב זעום בלבד של התעלסות מקדימה, הקול מן העבר מסתובב בראשי וחובט כמו אגרוף שעצם מכורסמת בתוכו. וכמה זמן זה כבר – כמה בדיוק? מכל מקום,
מ-2002 או 03'. היינו מטפסים על הרים ביחד, רוקדים עד שהמוזיקה נתחרשה באוזנינו, מזדיינים עד שהציפורים התעוררו וצייצו ומתו מזיקנה. פעם בילינו יחד עירומים בסיירה נוואדה, ואפילו אם זה לא היה בדיוק הלגונה הכחולה, זאת היתה חוויה שאי-אפשר לשכוח. וכן, כל האיברים הפעילים שלי עדיין בסדר, אין צורך בוויאגרה-סופר או שתל פּיני, תודה רבה, ואני תוהה איך היא נראית אחרי כל השנים האלה. היא היתה צעירה ממני בשמונה שנים, ואם חוקי המתמטיקה לא קרסו עם כל הדברים האחרים, אז היא צריכה להיות בת שישים ושבע, מה שמנקודת המבט שלי יכול להיות גיל מעניין מאוד לאישה. אז כן, אני עומד להיפגש איתה.

אבל לא כאן. לא, אני לא מטומטם עד כדי כך. אירגנתי פגישת אהבים ב'בית השפמנון והסושי' של סוונסון בסוֹלוואנג לשעה שש הערב, חרף השטפונות והכבישים שנסחפו, כי קיבלתי את ה-4x4 של מאק, ואיזה מכונית יש לה או איך היא תגיע לשם זה לא בדיוק הבעיה שלי. לא לעת-עתה, בכל אופן.

אבל היא תגיע – אפשר לסמוך על זה. היא רוצה משהו – כסף, מקום לגור, בגדים, בקבוק יין נחמד, את הקופסה האחרונה של סרטני שלג מאלסקה (כמו כל דבר אחר ששוחה או זוחל בים, פרט אולי למוּל המפוספס, גם המין הזה נכחד) – והיא תמיד משיגה מה שהיא רוצה. אני מנסה לדמות אותה כפי שהיתה אז, באמצע שנות הארבעים שלה, ולא יכול לראות אלא את עיניה, עיניים שהיו נאחזות בך ולא מרפות, חמות וקשות ומענישות כמו זוג לפידים. ואת שדיה. גם אותם אני זוכר. אני לא חושב שהיה יום אחד בחייה שבו לא יצאה את הבית בלי בגד שלא נצמד אליהם כמו צבע טרי, חוץ מהחודש ההוא בהרים שבו לבשה רק עקיצות-חרקים ולכלוך.

אנדריאה. כן, כמובן שיהיה טוב לראות אותה, אפילו אם שום דבר לא יקרה – וכפי שאמרתי, עוד לא הסתלקתי לגמרי מהעולם במה שנוגע לסקס, עדיין לא, וגם אם לא עשיתי שום דבר שאפילו מזכיר סקס מאז מתה לורי במגפת הרירית שפגעה בנו לפני שלוש שנים, אני עוד חושב על זה כל הזמן. אני מסתכל בנשים ששומרי-הראש של מאק מביאים ומנסה לדמיין איך הן נראות מתחת לשכמיות שלהן, ואני מתבונן ברזות-הרגליים בשמלות החאקי שמוליכות את עגלותיהן במעברים הנטושים של הסופרמרקט כשאני נוסע ב-4x4 להביא בונזו ואיזה חומר צמחי חצי-רקוב שיש להם בשביל הדוב הממושקף והפֶּקארים. סקס. זה דבר טוב. גם אם אני לא חושב שהייתי עומד בזה יותר מאולי פעם בחודש, ורק אם מקפידים שכל מה שכרוך בזה – פכירת הידיים ומחיטת האף, הבגידות, ותחרויות הצעקות, והאינטימיות החייתית שנמצאת בדיוק על אותו שלב בסולם הרגשות כמו הליקוק, והמציצה וההתרפסות של הצבועים – יורחק לגמרי מהתהליך.

אהבה, היא אמרה. בשביל האהבה. ונגד רצוני, וחרף כל מה שלמדתי וסבלתי וסימני הטפרים שנחקקו בגבי, אני מרגיש שאני מתרכך לקראת אותו רגע גורלי, ואני יודע שהיא מחזיקה בי.

אני עומד שם, נועץ עיניים בכלוב של לילי, כל הגשם שביקום נוטף מתיתורת כובע-הגשם הצהוב הטיפשי שלי ומההשפלה המגודלת המזדקרת של אפי, אף של זקֵן, כשצעקה נישאת ברוח מגיעה אלי מעבר לחצר. זהו צ'וּאי, מואר בקנוקנת ברק פנטסטית שמחזירה אותי לימי עניבות הבאטיק שלי, ללס"ד על נייר סופג, לאורות הסְטְרוֹבּוֹסקוֹפּ במועדון ריקודים ולג'יין, אשתי ואהבתי הראשונה, אבל צ'ואי הוא לא ג'יין, הוא צ'ואי, שאין לו שם משפחה כי הוא לא יכול לזכור אותו מאז תקרית הריסוס שסילקה את שערו, את זכרותו וחצי ממוחו והותירה אותו תזזי כמו מקק על פח לוהט. הוא גורר משהו, סמרטוט רטוב מגולגל, עיתונים ישנים, והגשם מעכב בעדו ביריעות רחבות אפורות, בדיוק כמו דלי המים שהיו שופכים בקומדיות הישנות – כמו אפקטים מיוחדים, בעצם.

"זה כלב," אומר צ'ואי, מתנשף לקראתי דרך אוקיינוס האוויר, ואמנם, אין ספק שזה מה שזה, כלב. מת לפני יומיים-שלושה, קצת תפוח בבטן, תערובת של קולי וכלב-רועים, מעולם לא ראיתי אותו ולפחות זה לא השועל הפטאגוני, כי זה בדיוק מה שחסר לנו. "מצאתי אותו מת בשיחים, מר טיי, ומה אני חושב זה שאולי זה משהו כמו לילי יכולה קוֹמֶר, לא?"

אני, שקול, זקן, מצומק, חבוט-מגשם: "רעל? כי אם זה –"

צ'ואי מרים אלי מבט מצומצם, פרויקט השיקום הפרטי שלי, עיניים מטורפות, שום שליטה על הלסת או הלשון, כל העצבים מטוגנים ורוחשים עדיין. "לא רעל, מר טיי, כביש." והוא מרים את החלק האחורי של היצור להראות לי את הרגליים החבולות ועמוד השדרה המעוך.

יפה, וזה טוב, בונוס אמיתי, וכששנינו מרימים את הפגר הספוג לגובה בתי השחי שלנו ומשליכים אותו מעבר לגדר, שם לילי מגיחה בעניין מהבוץ, אינני יכול שלא לחשוב על אנדריאה ועל איזה חולצה אלבש ואם לטרוח או לא לטרוח בעניין מעיל ספורט. אני רואה אותנו בדמיוני יושבים בבר אצל סוונסון, את עיניה הבלתי-מצטמצמות ואת שדיה העמוקים, אין בה שינוי כי אין להעלות על הדעת שינוי, אנדריאה בת ארבעים ושלוש, פצצה, קטלנית, גיבורה, הלו, תסתכלו עלי, ואז לילי תופסת את הכלב ואינני שומע אלא פצפוץ עצם.

האריות קיבלו כבר את בשר-הסוס שלהם ודובי-הנמלים הגדולים (מירמֶקוֹפָגָה טְרידַקטילָה) טורחים על כמה קורות עץ רקובות למחצה ומלאות טרמיטי פוֹרמוֹזה, מספיק לארוחת צהריים, אני מניח, כשסוף-סוף עולה בדעתי לצאת מהרטיבות ולהיכנס פנימה. בינתיים – בטח כבר ארבע-ארבע וחצי – הגשם נחלש קצת והרוח, שבזמן האחרון נדמה שהיא מגיעה תמיד לשיא בעוצמה 10, גם היא השתתקה מעט כמדומה. איך היינו קוראים לזה? – מהירות חוֹלֶצֶת-כובע. משבים ערים. משבים עזים. כמעט סערה אבל לא ממש. היא מרעידה את מצנפת השכמייה, טופחת על לחיי בוויניל רטוב, פְּלאץ'-פְּלאץ', והמשקפיים עולים ויורדים על גשר האף כאילו משחו אותו בגריז. הכל מבורדק ודייסתי, ושלא יהיה לכם ספק, כל צעד מוקש, השיחים מסמורטטים כמו מפרשים ישנים, העצים שבורים לשניים ושוב לשניים. אבל מה אני יכול לעשות? אני משאיר את הכל לגננים של מאק ולַבֶּנְכֶּלֶב המזוכיסט הזה, אדריכל הנוף שצץ, אדיש, בכל פעם שהגשם נפסק לאיזה שעה – אם כי אחרי הסחף של שכבת האדמה העליונה וההתנוונות של העשב אני כבר רואה אותנו חיים באמצע מדבר בעונה היבשה. אם תהיה בכלל.

כחלק מהסידור שלי עם מאק, אני גר בבית-הארחה בן שני חדרים בקצה הרחוק של האחוזה, מתחת לחומה של ראנצ'וֹ סֶקוֹ, השכונה הנעולה שממזרח לנו. הוא נבנה עוד בשנות התשעים, עם כל האביזרים המודרניים, וזה מקום די נוח פרט לעובדה שהרוחות כבר קרעו מזמן את המרזבים ושלושה רבעים מהרעפים, והאח חסומה בלבנים, על-פי חוק המדינה. אבל בכל זאת יש לי מחמם מרחבי, ואף פעם לא יותר מדי קר כאן, לא כמו פעם – לא פחות מחמש-עשרה על כל פנים – ואני עומד בראש צבא של סירים ישנים ופחיות צבע, שלוכדים חצי מהגשם חצי מהזמן לכל הפחות. אז איך להסביר את העובדה שאני רועד כמו תקוף-כולרה כשאני סוף-סוף מצליח להסיר את השכמייה ולחלוץ את המגפיים ולשים לי מגבת על הראש? כי אני זקן, זה למה. משום שחמש-עשרה מעלות ורטיבות בגילי זה כמו הטמפרטורה של מים קופאים כשהייתי בן שלושים ותשע, בשנה שפגשתי את אנדריאה.

המקום מסריח מעובש – מה הפלא? – ומעכברושים. העכברושים, מין מובחר, שְגָרים גדולים, כושר תנועה גבוה, מותאמים לכל סביבה – משגשגים, מתרבים כאילו אין מחר (אבל כמובן שיש, כפי שכל מי שחי כיום יודע היטב ומיצר על כך, וגם לעכברושים יבוא מחר), ומדיפים ריח סמוי, ריח חתרני, גרבי זיעה ישנים מגולגלים בתחתית הלוֹקֶר של תלמיד תיכון, ביבים שזקוקים לניקוי, מיץ-בשר שהתייבש בצלחת ובהיתז מים נהפך שוב לנוזל. זה סירחון שקט, לא כמו הצבוֹעה, כשהיא רטובה, כלומר תמיד כיום, ועל זה אני מוכן לסלוח לעכברושים. אני סְביבָתָן, אחרי הכל – או לפחות הייתי; אין עכשיו הרבה טעם להשתמש במונח – ואני מאמין בלחיות ולתת לחיות, אקולוגיה עמוקה. אין פשרות בהגנה על אמא-אדמה.

אנדריאה. הו כן, אנדריאה. היא שרפה אותי באותו כור היתוך, עם עיניה החורכות וקול האפר שלה, וגופה, גוף התרמילאית היפה והקשה שלה, רגליה המוצקות, אגנה הנשי וכל השאר. היא בדרכה לסוונסון לפגוש אותי. אולי כבר שם, כוס הסאקה כמו אצבעון בכפות ידיה הנקביות והגדולות, נשענת על הבר להראות מה השאירה, מדהימה את שיגֶטוֹשי סוונסון, הברמן, בן שישים וארבע-חמש, מקסימום. המחשבה על התסריט הזה מעוררת אותי, כמו שהיא עושה תמיד, וכעבור רגע אני בחדר השינה, מוציא סוודר ממגירת השידה (צווארון גולף שחור, להסתיר את קפלי התרנגול-הודו שיש לי מתחת לסנטר), חושב, אין זמן למקלחת וגם ככה אני מספיק רטוב. אני מוצא ג'ינס חצי-נקי תלוי על וו בארון, נכנס למגפי הבוקרים חיקוי-עור ופונה אל הדלת – אבל לא לפני הוספת הפרט המנצח להשלמת המכלול: הברט האדום שהיא שלחה לי בפעם השנייה שהלכתי לבית-סוהר. אני מושך אותו למטה עד לגבות, כמו כובע שומרים. לזכר הימים ההם.

סערה או לא סערה, יש המוני אנשים על הכביש, בדרכם מהעבודה הביתה, או לעשות קניות, צוותי תיקונים, בני-עשרה מוטרפים מעולם שנהפך לחרא, ואני צריך להיזהר מהרוח שמטלטלת את המכונית ומהזעזועים ומהקפיצות ומקטעי הכביש שנסחפו. זה היה שטח פתוח עד לפני עשרים וחמש שנה – מקום שאפשר היה לראות בו חתולי מדבר, איילים שחורי-זנב, ארנבונים, שׂלווים, שועלים, לפני שהכל ניצוד ונחמס ונכחד. אני זוכר שהיו כאן חוות הרבעה, שדות שהתפרשו לנצח, אחוזות גדולות, כמו זו של מאק, שישבו בעובי ההרים, אפילו חווה או שתיים לגידול אֶמוּ (פחות שמן מבקר, ורק חצי מכמות הקלוריות, נסו אמו-בורגר היום!). היום הכל שיכונים. נקיקים אפורים ורטובים של בתים משותפים. ומי גר בהם? פושעים. אוכלי-בשר. חולי סרטן-עור. אנשים שלא יודעים על חיות – או על הטבע, או על העולם שהיה – יותר ממה שצגי המחשב שלהם רוצים שיידעו.

בסדר, בסדר. אני אקצר. השנה היא 2025, אני בן שבעים וחמש, שמי טיירוֹן אוֹ'שוֹנֶסי טירווֹטֶר, ואני חצי אירי-קתולי וחצי יהודי. נולדתי במחוז העשיר ביותר בפרברים של העיר הגדולה בעולם, בזמן שלא היה מחסור, לפחות לא בארץ הזאת, ולא סערות (חוץ מהרגילות), ולא גשם חומצי, והיה שפע של אדמות-בר וג'ונגלים לנשום בהם מלוא הריאות. ברגע זה אני בדרכי לחלוק כמה סושי משפמנוני בריכות עם אשתי לשעבר אנדריאה, לשתות קצת, אולי אפילו להזדיין לזכר הימים ההם. או בשביל האהבה. האם לא זה מה שאמרה? בשביל האהבה? המגבים מכים בקצב ליבי הלא-סדיר, הרוחות מצליפות, האוֹלְפְ'פַּט 4x4 מתנדנד כמו סירה בלב ים – ובראשי, תקוע כמו מסטיק לסוליית נעלי, קטע של שיר כל-כך מזמן שאני לא זוכר מהו או איך הוא הגיע לשם. קרון הקרח במורד הרחוב... ארלין לקחה את ידי ושאלה, אתה רוצה להיות הגבר שלי?

זה הולך להיות מעניין.