פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד ולהוצאת חרגול, 2007

פרק 2

בוקר השוד הפציע צלול ובהיר. בשעה 15:02, יום רביעי 27 בספטמבר 1965, נכנס הגזבר אלברטו מרטינס טוֹבּאר לקופה של סניף בנקו דה לה פרובינסיה דה בואנוס איירס בסן פרנאנדו. הוא היה איש גבוה, בעל פנים אדמדמות ועיניים בולטות, שלא מזמן מלאו לו ארבעים ונשארו לו רק שעתיים לחיות. הוא התבדח עם הבחורות מהנהלת החשבונות וירד למרתף, שם נמצאו הכספות והשולחן השחור העמוס שקים מלאים כסף. העובדים, במכנסיים וחולצה בלי הז'אקט, ספרו שטרות באור המלאכותי וברעש המאווררים. קבר מתחת לאדמה, כלא מפוצץ בכסף, חשב הגזבר. הוא חי בסן פרנאנדו כל חייו וגם אביו עבד בעירייה. הייתה לו בת שסבלה מבעיות עצבים והטיפולים שלה עלו לו הון. לא פעם חשב על כך שאפשר לשדוד את הכסף שהופקד בידיו מדי חודש. הוא אפילו אמר את זה לאישתו.

צריך לקחת תיק זהה ולמלא אותו בכסף מזויף, הוא חשב לפעמים. להחליף תיק אחד בתיק אחר ולצאת בשקט. משהו שאפשר לארגן עם הקופאי שהיה חבר ילדות. הם יתחלקו בכסף וימשיכו לחיות כרגיל. השלל ילך לילדים. הוא דימיין את הכסף שמור במגירה סודית בארון הבגדים, הכסף מופקד בבנק שווייצרי תחת שם בדוי, הכסף מוחבא במזרן, הוא דימיין את עצמו ישן עם השטרות מתחת למיטה, שומע אותם מרשרשים בזמן שהוא מתהפך בלילות בניסיון נואש להירדם. באותם לילות של נדודי שינה הוא היה מספר לאישתו איך הוא מתכוון לבצע את ההחלפה. הוא דיבר בחושך והיא הקשיבה לו מרותקת. הרעיון הזה עזר לו לחיות והוסיף איזה אווירה הרפתקנית ומעורבות אישית למשלוח הכסף שהוא עשה מדי חודש.

באותו ערב הוא הניח את התיק על השולחן, והפקיד עם המצחייה הירוקה בחן את שטר התשלום עם החתימות ועם הבולים והתחיל להפריד חבילות של עשרת-אלפים. ערימה של כסף, 7,203,960 פסו לתשלום המשכורות של העובדים וההוצאות על עבודות הניקוז בעיר. הם הכניסו את החבילות של השטרות החדשים לתיק עור שחור עם קיפולי אקורדיון וכיסים צדדיים, שהיה בלוי משימוש.

לפני שיצא מהבנק מילא מרטינס טובאר אחר כללי הבטיחות וחיבר את הילקוט לפרק כף-ידו השמאלית בשרשרת דקה שנסגרה במנעול. לאחר מכן אמר מישהו שאמצעי הזהירות המגוחך הזה עלה לו במחיר שעלה לו.

כשיצא לרחוב לא ראה כלום. אף אחד לא רואה כלום ברגעים שלפני שוד. משב רוח פתאומי, ועוד לפני שהוא מבין מה קרה, הבן-אדם זרוק על הרצפה, אחרי שחטף בומבה בראש. אם מישהו רואה תנועות חשודות, סימן שזה בן-אדם עם פחדים שכבר קרה לו פעם משהו והוא מדמיין שזה הולך לקרות לו שוב.

מרטינס טובאר הסתכל על מה שהוא תמיד הסתכל בלי לראות: האישה עם עגלת הקניות, הילד שהתרוצץ עם הכלב, בעל המכולת שפתח את החנות אחרי הסייסטה, אבל הוא לא ראה את צ'ואקו בסאן שעמד בתצפית בבר, מול הדלפק, עם כוס ג'ין ותקע מבט ברגליים של הבחורה בהיריון שיצאה מהחנות שליד. נשים בהיריון הדליקו אותו, את בסאן, והוא ניזכר בנשואה שהוא זיין בתקופת השירות הצבאי, באיזה בית ברחוב סַבֶדְרָה, בזמן שהבעל היה במשרד. הוא התחיל איתה במטרו אחרי שפינה לה את המושב, והיא התחילה לדבר איתו ולהודות לו. היא הייתה בגיל שלו, בת עשרים, בחודש שישי, העור המתוח שלה נראה שקוף, והיה צריך לחפש כל מיני תנוחות מוזרות בשביל לדפוק אותה, הוא העמיד אותה עם רגל אחת על המיטה והיא הפנתה אליו את ראשה וחייכה. עשה לו טוב לחשוב על האישה בהיריון מסבדרה, שקראו לה גרסיאלה או דוֹרה, אבל אחרי רגע הוא שוב נדרך, כי ראה את האיש יוצא מהבנק עם התיק והמזומנים. הוא הביט בשעון. מכוון ומדויק.

שני המאבטחים עמדו על המדרכה ושוחחו, והעובד הנוסף של העירייה, אבּרהם ספֶּקטוֹר, איש גדול וכבד, התאמץ לשרוך את הנעליים, נשען על הכנף של הטנדר IKA. הכיכר הייתה שקטה, הכל רגוע.

"מה אתה עושה, שמן?" שאל הגזבר, ואחר-כך אמר שלום לאנשי הביטחון ועלה לרכב.

המושב האחורי נועד למאבטחים, טיפוסים עם פרצוף ישנוני, שמנים, הנשק מונח על הברכיים, שוטרים בגימלאות, בלשים לשעבר, קצינים זוטרים בדימוס, תמיד שומרים על הכסף של אחרים, על הנשים של אחרים, על המכוניות המיובאות, על הווילות, כלבים נאמנים, אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות, חמושים, תמיד מצוידים כדי לשמור על הסדר, לאחד קראו חואן חוֹסֶה בָּלאקוֹ, בן שישים, קצין לשעבר, והשני היה שוטר רגיל מתחנה מספר אחת של סן פרנאנדו, ענק בן שמונה-עשרה, פרנסיסקו אוֹטֶרוֹ, שכולם קראו לו רינגוֹ בּוֹנָבֵנטָה בגלל שהוא רצה להיות מתאגרף והתאמן כל לילה באולם ההתעמלות של מועדון אֶקסקוּרסיוֹניסטַס עם יפני אחד, שהבטיח לו לעשות אותו אלוף ארגנטינה.

הם היו צריכים לנסוע מאתיים מטר שהפרידו בין הבנק (בפינה אחת של הכיכר) לעירייה (שבפינה הבאה).

"אנחנו קצת באיחור," אמר ספקטור.

הגזבר התניע. הרכב הזדחל קדימה ברחוב טרֶס דֶה פֵבּרֶרוֹ, וכאשר הסתובב בפינה נשמעה חריקת צמיגים ורעש של מנוע מגביר תאוצה.

ממול להם באה מכונית, נגד כיוון התנועה, מתנדנדת, כאילו יצאה משליטה ובלמה על המקום.

"מה הוא עושה, הפסיכי הזה?" אמר, עדיין משועשע, מרטינס טובאר.

שני בחורים דילגו למדרכה, ואחד מהם שם גרב של אישה על הראש (כך אומרים העדים). היו לו מספריים, והוא מתח את הבד בקצות האצבעות ועשה שני חורים בגובה של העיניים אחרי שהגרב כבר הייתה מולבשת.

ספקטור היה ז'לוב, עם הבעה חסרת אונים וחולצת פסים, מוכתמת מזיעה. מבין הארבעה שנסעו בטנדר IKAהוא היחיד שניצל. הוא נשכב על הרצפה וחטף ירייה מלמעלה, אבל הכדור פגע במכסה המתכת של שעון הכיס שלו ושינה מסלול. נס (שהוא השתמש בשעון כיס של אבא שלו). הוא ישב על המדרכה של הבנק, משותק, והסתכל על האנשים שרצו והאמבולנסים החולפים. העיתונאים כבר התרוצצו בשטח והשוטרים גדרו את הרחוב בחבלים. אז נעצרה ניידת וממנה ירד קוֹמיסאריוֹ סילבָה. הוא פיקד על המרחב הצפוני של משטרת בואנוס איירס רבתי והיה אחראי על המבצע. הוא יצא מהמכונית בלבוש אזרחי, עם אקדח דרוך ביד שמאל ומכשיר קשר, שממנו בקעו קולות שחילקו פקודות והכתיבו מספרים, ביד ימין, וניגש אל ספקטור.

"בוא איתי," הוא אמר לו.

אחרי רגע של היסוס ספקטור קם, באיטיות, מפוחד, והלך אחריו.

בפני העד הוצגו תמונות שונות של חשודים אפשריים בביצוע הפשע על-פי מאפייניו – שודדים, מחסלים וגורמים אחרים בעולם התחתון. העד היה שרוי בבלבול גדול ולא הצליח לזהות אף אחד מהקלסתרים (נאמר בעיתונים).

כאשר המכונית חסמה אותם מלפנים ראה ספקטור שהשעון של העירייה מורה 15:11.

איש אחד גבוה, לבוש בחליפה, יצא מהמכונית ומתח בשתי ידיים גרב של אישה על הראש, כמו שמורידים תריס. אחר-כך הוא התכופף אל המושב של המכונית, וכשהזדקף היה לו תת-מקלע ביד. נראו מגומי, בלי צורה, הפנים שלו, משעווה, כמו חלת דבש דבוקה לעור שגרמה לו לנשום חזק, בכבדות, והקול יצא לו חתוך, מלאכותי. הוא נראה כמו בובת עץ, כמו שד.

"קדימה, ננה," אמר דורדה, מתנשף, כאילו הוא נחנק. ולזה שנהג הוא אמר: "אנחנו כבר חוזרים..."

ומרלס האיץ, והמנוע המשופצר, שברולט עם מנוע של מכונית מירוץ, שמונה פלאגים מצוחצחים וקרטר נמוך, שאג בדממה של הסייסטה, בכיכר העירייה בסן פרנאנדו.

ננה נגע במדליון הבתולה בשביל המזל וזינק החוצה לרחוב. הוא היה כל-כך רזה ושביר וכל-כך מסומם שהוא נראה חולה, שחפן כמו שקראו פעם לרוצחים ("רע כמו שחפן"), אבל הוא אחז את הברטה 45 בנחישות רבה בשתי ידיו, וכאשר אחד המאבטחים זז, הוא דפק לו כדור בפרצוף. הירייה נשמעה יבשה, לא אמיתית, כמו ענף שנשבר.

הגרב של האישה נדבקה לדורדה לפרצוף והוא נשם דרך הבד שנשאב לו לתוך הפה. הוא ראה מישהו יורד מהטנדר והתחיל לירות.

שני זקנים שתפסו שמש על הספסלים בכיכר ולקוח קבוע שקרא עיתון ליד שולחן, צמוד אל החלון בבר ממול, ראו שניים מבין שלושת הגברים שישבו בשברולט 400, לוחית זיהוי של מחוז בואנוס איירס, קופצים מהמכונית, נשק ביד.

הם היו בטירוף וכיוונו לכל עבר, גורפים את האוויר בתנועות סיבוביות, מתקדמים בהילוך איטי לטנדר. הגבוה (כך אומרים העדים) לבש גרב של אישה על הראש, אבל האחר הסתובב בפנים גלויות. אחד רזה עם פנים של מלאך, שכל העדים התחילו לקרוא לו "הילד". הוא יצא מהאוטו, חייך ומיד כיוון את התת-מקלע שלו לחלק האחורי של הטנדר ושיחרר צרור.

מהכיכר ראה אחד הפנסיונרים שישבו בשמש את גופיהם נחבטים אל המושבים וראה את הדם על הזגוגיות. "השמן היה בחיים כשהיריות נגמרו," הצהיר אחד הזקנים, "הוא ניסה לפתוח את הדלת ולברוח, ואז בדיוק הוא ראה את זה עם הגרב של האישה הולך לכיוון הטנדר באמצע הרחוב, מתקרב אליו, והשתטח על המדרכה." הוא היה חבילה ענקית, ספקטור השמן, זרוק מול המכונית, בשמש.

כמה פעמים הוא חשב שהם הולכים להרוג אותו. הוא זכר את הפרצוף של הלבן עם השיער השחור שהסתכל עליו קודם בזיק של לגלוג. ספקטור עצם את עיניו נכון למות, אבל אז הוא חש כמו בעיטה בחזה ושעון המתכת שהוריש לו אביו הציל אותו.

השניים שהוא הצליח לראות מבין השודדים היו גברים צעירים לבושים בחליפות כחולות. הייתה להם תספורת צבאית, קצרה מאוד. כשנפסקו היריות הוא רק הצליח לרוץ עד הבנק כדי לבקש עזרה.

עכשיו הוא היה עצבני כי הוא פחד שהמשטרה תחשוד בו שהוא המדליף.

"אתה ראית את השודדים מקרוב."

זאת לא הייתה שאלה, אבל ספקטור השיב.

"אחד היה לבן עם שיער שחור והשני בלונדיני, שניהם צעירים עם תספורת בסגנון צבאי."

"תאר אותו."

הוא תיאר אותו. זה היה צ'ואקו בסאן.

"הוא יצא מהבר וחתך דרך הכיכר עם אקדח ביד."

"כלומר הוא ניהל את העניינים, זה עם הגרב על הראש, הבלונדיני והיה עוד אחד."

ספקטור הנהן בראשו בצייתנות. אילו אמרו לו שהיו ארבעה הוא היה נשבע שהיו ארבעה.

זה עם הפנים המכוסות בגרב הסתובב בנחת באמצע הרחוב ונדמה היה שהוא מחייך, או שמסכת הבד הקשורה לו בקצה הראש בציצית עשתה לו פרצוף כזה. מרטינס טובאר היה זרוק על הרצפה, פצוע, מקופל, שעון על צד שמאל, עם התיק קשור לפרק כף היד, ולא ראה איך ננה שולף צבת חיתוך, גוזר את השרשרת ולוקח את התיק עם הכסף, ויורה בו בחזה תוך כדי תנועה לאחור. הוא גם לא ראה איך הגאוצ'ו עם הפנים מכוסות בגרב גומר על השוטר עם כדור בעורף.