עַנְתָר, פקיד מצרי של חברת המים הגלובלית החי-בניו יורק, מגלה יום אחד, בעתיד הקרוב מאוד, בדל כרטיס זיהוי על המסוף הביתי של מחשב הענק "אָוָה". בעזרת המחשב וזכרונותיו האישיים הוא יוצא להתחקות על עקבותיו של בעל הכרטיס. החיפוש הזה הוא המנוע לעלילה המשלבת מדע בדיוני, סיפור מתח, השערות על מדע אלטרנטיבי ועל היסטוריה, וגעגוע לגאולה, והיא נעה בזריזות ובחן בין כלכותה של היום, והודו של הראג', ניו-יורק של עוד מעט ומצרים שלפני חמישים שנה. במהלכה אנחנו לומדים להכיר את מורוגן, יליד כלכותה אקסצנטרי, שגם הוא עבד פעם בחברה, אבל פרש לפני שנים ונסע לעיר הולדתו לחשוף את האמת שמאחורי ההיסטוריה הרשמית של חקר המלריה, ומאחורי דמותו של רוֹנאלד רוֹס, חתן פרס נובל שגילה בסוף המאה ה-19 את תפקידו של יתוש האנופלס בהעברת המחלה. במסע הבילוש שלו הוא נתקל בדמויות צבעוניות ומפתיעות המקשרות בין הזמנים השונים שבהם נארגת העלילה: אוּרמילה, עיתונאית צעירה, וידידתה סוֹנאלי, כוכבת קולנוע לשעבר, סופר בֶּנגאלי זקן, קבלן עשיר, ארכיאולוגית הונגרייה, מדיוּם פינית, ועוד. כל אלה מובילים אותו בדרכים לא צפויות לאיש החידה שאולי עזר לרוס לגלות מה שגילה...
מן הביקורת:
"ספר שראוי לתשומת הלב שהוא תובע: לא רק משום שהוא מחושב עד אחרון פרטיו, בנוי בדקדקנות מופתית ומתוזמנת, מפלצתית כמעט, אלא משום שהוא מייצר אסתטיקה ייחודית שבה ממלא הגודש המחושב הזה תפקיד מורכב, פתלתל, משתנה וחמקמק..."
רוני פרצ'ק, "הארץ" (ספרים), 20.12.00
"'כרומוזום כלכותה הוא ספר מבריק. הוא מצליח לכנס אופני מחשבה שונים ומקוריים מתחומים שונים כמו אנתרופולוגיה, פיזיקה ופילוסופיה, בלי ששפע הרעיונות שביניהם הוא מדלג בווירטואוזיות יפגום בחוויית הקריאה."
שמעון אדף, מתוך ריאיון עם המחבר, "מעריב" (תרבות), 14.7.00
"הספר הופך ממותחן מרתק למשהו שדומה ליד הענקים המשחקת בגלקסיות כבגולות: נורא מצחיק, נורא חכם ובכלל לא מתחכם, ומוביל את הקורא ללונה-פארק של רעיונות, צבעים, ריחות, השערות קוסמיות ואתנחתות קומיות. הכל גדוש וצפוף, ועם זאת - לא מעייף לרגע. אמנות הטוויה של אמיטאב גוש כה משוכללת, עד שאי אפשר לאבד אפילו חוט אחד בעלילה, אפילו חרוז צבעוני אחד שנכרך עליה. ובתום הקריאה, גם כשמבינים שגוש ניצל עד תום את חיבת קוראיו לתיאוריות של קונספירציה, אי-אפשר שלא לסלוח לו."
אריאנה מלמד, Ynet, 11.8.02
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
פרק 1
אלמלא נתקעה המערכת לא היה עַנְתָר מנחש לעולם שבדל הנייר על הצג שלו הוא שריד של כרטיס זיהוי. הוא נראה כאילו ניצל משריפה: ציפוי הפלסטיק שלו התעקם ונמס בקצוות. את האותיות כמעט לא היה אפשר לקרוא, והתצלום נעלם תחת כתם פיח. אבל שרשרת מתכת באורך 10 סנטימטר נשארה מחוברת איכשהו: היא היתה תלויה בלולאה חלודה מחריר בקצה השמאלי העליון, כמו זנב שמוט. השרשרת היא שהכשילה את המערכת, לא הכרטיס.
הכרטיס הופיע באחת מרשימות המצאי השיגרתיות שהבליחו מסביב לכדור הארץ בסדירוּת של מֶטרוֹנוֹם, לא מאיזו סיבה שענתר היה יכול להבין, אלא משום שזה מה שהמערכת עשתה היטב. מרגע שהתחילה היתה ממשיכה להעלות אותם, שעה אחרי שעה, סידרה אינסופית של מסמכים וחפצים, ולא היתה עוצרת אלא כשנתקלה במשהו שלא הצליחה לתייק: דברים קלי ערך ביותר, בדרך-כלל.
פעם היתה זו משקולת לניירות עשויה זכוכית, מהסוג שממטיר פתותי שלג כשהופכים אותו; פעם אחרת בקבוק של נוזל מחיקה, ממשרדו של מפקח על ההשקיה בחוף הדרומי של ימת ארָאל. בשתי הפעמים המכונה נכנסה לטירוף מבוּקר, והתחילה לירות שאלות בזו אחר זו.
ענתר הכיר ילדים שהתנהגו כך: למה? מה? מתי? איפה? איך? אבל ילדים שאלו מתוך סקרנות; ואילו אצל מערכות ה-AVA/IIe זה היה משהו אחר – משהו שלא הצליח לחשוב עליו אלא כעל דחף מוּדְמֶה להשתכללות. מזה שנתיים השתמש באָוָה שלו ועדיין חש יראה בפני תאוותה לשפר את עצמה. כל מה שלא הכירה היתה מפרקת על הצג, מייצרת אנליזות מבניות מיקרוסקופיות, מסובבת את התמונות שוב ושוב, מגלגלת אותן, מניחה אותן על צידן, מוסיפה פירוט על גבי פירוט.
היא לא היתה מוכנה לחדול מזה עד שלא שמעה מענתר כל מה שידע על מה ששיחקה בו על הצג שלה. הוא ניסה להטות אותה לעבר האנציקלופדיות שלה עצמה, אבל זה לא הספיק. אי-שם במהלך התפתחותה תיכנתו אותה לחפש מידע בזמן אמיתי, ואת זה התעקשה לקבל. ברגע שסחטה ממנו את אחרון הפרטים הלא-משמעי, היתה מסובבת את החפץ על הצג עוד סיבוב אחד, סופי, בשביעות רצון עצמית אנושית להפליא, ומשגרת אותו לנְשייה חסרת-המיצרים של זכרונה.
במקרה של משקולת הניירות לקח לו דקה שלמה עד ששם לב מה קורה. הוא היה שקוע בקריאה: הוא קיבל בהשאלה מיתקן שהיה מסוגל להקרין עמודים מתוך ספר או מגזין על הקיר הרחוק של החדר. כל עוד לא הזיז את ראשו יותר מדי והקיש על המקש הנכון בקצב קבוע, אָוָה לא יכלה לדעת שהוא לא מקדיש לה את מלוא תשומת-ליבו. המכשיר היה כמובן לא חוקי, דווקא משום שנועד לאנשים כמוהו, שעבדו לבד בביתם.
אָוָה לא שמה לב בפעם הראשונה אבל זה קרה שוב עם נוזל המחיקה: הוא התבונן בקיר וקרא כשהיא השתתקה לגמרי. ואז התחילו פתאום להופיע אזהרות על הצג. מייד סילק את הספר, אבל היא ידעה כבר שמשהו לא בסדר. בסוף השבוע קיבל הודעה ממעסיקיו, מועצת המים הבינלאומית, ששכרו קוצץ מטעמי "ירידה בתפוקה", ושהוא מוזהר בזאת שירידה נוספת עלולה לגרור קיצוץ בהטבות הפרישה שלו.
אחרי זה לא העז עוד להסתכן. הוא לקח איתו את המכשיר לשעת הטיול היומי שלו, לתחנת פֶּן. הוא הביא אותו לחנות הדונאטס – על-יד האשנבים של כרטיסי-רכבת ללונג איילנד – שבה היה לקוח קבוע, והחזירו לכספר הסודאני שממנו שאל אותו. היתה לענתר עוד שנה עד הפרישה, והוא ידע שאם שיעורי הפנסיה שלו יירדו עכשיו לא יוכל להעלות אותם שוב. שנים חלם לעזוב את ניו-יורק ולחזור למצרים: לצאת מהדירה המעופשת שלו, שלא נשקף ממנה אלא רחוב של חלונות חסומים בקרשים על חזיתות בתים ריקים כמעט כמו הבית שבו גר.
אחר-כך חדל מנסיונותיו להתחכם לאָוָה. הוא חזר לעבודתו, בוהה בסבלנות ברשימות המצאי האינסופיות האלה, תוהה לשם מה כל זה.
לפני שנים, כשענתר היה ילד, במצרים, הופיעה ארכיאולוגית בכפר הקטן שבו גרה משפחתו – ברצועה של אדמת מדבר שהוכשרה לחקלאות בגבול המערבי של הדלתא. הארכיאולוגית היתה מהגרת הונגרייה זקנה מאוד שעורה שביר וצפוף-ורידים כמו עלה אקליפטוס מיובש. איש לא הצליח לבטא את שמה, כך שילדי הכפר קראו לה אל-מגארי, ההונגרייה.
ההונגרייה ביקרה בכפר פעמים אחדות בתקופה של כמה חודשים. בפעמים הראשונות הביאה איתה צוות של עוזרים ופועלים. היא נהגה לשבת בכיסא עם משענת בד, מתחת לכובע ענקי, מנהלת את החפירות בעזרת מקל הליכה עם קצה מכסף. לעיתים שילמה לענתר ולבני-דודיו כדי שיעזרו לה, אחרי הבית-ספר, או כשאבותיהם שיחררו אותם מהעבודה בשדה. אחר-כך היו הילדים יושבים סביבה במעגל ומתבוננים בה שעה שסרקה את החול והאדמה בעזרת מברשות ומַלקֵט, ובחנה את הגרגרים בזכוכית מגדלת.
"מה היא עושה?" היו שואלים זה את זה. "בשביל מה זה טוב?" השאלות כוּונו בדרך-כלל לענתר, כי לו היו תמיד תשובות בבית-הספר. האמת היא שענתר לא ידע; הוא תהה לא פחות מהם. אבל היה לו שם שהוא היה חייב להצדיק, ויום אחד, איפוא, נשם עמוק והכריז: "אני יודע מה הם עושים: הם סופרים את האבק; הם מוני-אבק."
"מה?" אמרו האחרים בפליאה, ואז הוא הסביר שההונגרייה סופרת את גרגרי החול בדיוק כמו שזקנים סופרים את חרוזי התפילה. הם האמינו לו כי הוא היה הילד הכי מבריק בכפר.
הזיכרון התגנב והפתיע אותו יום אחד, מראה של חול זוהר בשמש וצריפי חומר וגלגלי מים חורקים. הוא נאבק לא להירדם כשרשימת מצאי ארוכה במיוחד הבליחה מול עיניו. היא באה מבניין מנהלה שהחרימה מועצת המים הבינלאומית – שלוחה קטנה ועלובה של משרד חקלאות בְּאוֹבאמְבּוֹלנד או בַּארוֹצֶלנד. החוקרים הריצו כל מה שיכלו על האָוָה, את כל הפסולת שהשאירה פקידוּת המאה העשרים – מהדקים, כריכות תיקים, דיסקטים. הם האמינו ככל הנראה שכל מה שמצאו במקומות כאלה, יש לו איזה נגיעה להידלדלות באספקת המים העולמית.
ענתר לא הבין אף פעם למה הם טורחים כל-כך, אבל באותו בוקר, כשחשב על הארכיאולוגית, תפס פתאום. הם ראו את עצמם כמחוללי היסטוריה בניסוייהם חובקי העולם בפיקוח על המים: הם רצו לרשום כל פרט זעיר של מה שעשו, של מה שיעשו. במקום שאיזה היסטוריון יסרוק את הפסולת שלהם בחיפוש אחרי משמעויות, הם רצו לעשות את זה בעצמם: הם רצו לטעון את הפסולת שלהם במשמעויות שלהם עצמם.
הוא הזדקף בבת-אחת ואמר, בערבית: "זה מה שאת, אָוָה, מונה אבק, עדאד אל-תוּראבּ."
הוא אמר את זה בלחישה, אבל אָוָה שמעה אותו בכל זאת. הוא היה מוכן להישבע שהיא ממש התחלחלה: ה"עין" שלה, מצלמת ניטור מונחית לייזר, פנתה אליו, והצג התכסה גראפיקת כוננות. אָוָה התחילה אז לפלוט תרגומים של הביטוי הערבי לכל שפות העולם לפי סדר יורד של מספר הדוברים בהן: מנדרינית, ספרדית, אנגלית, הינדית, ערבית, בֶּנגאלית... זה היה מצחיק בהתחלה, אבל כשהגיעו לדיאלקטים של אגן האמזונס העליון ענתר לא היה יכול לשאת את זה עוד. "תפסיקי להתרברב," צעק. "את לא צריכה להראות לי שאת יודעת כל מה שאפשר לדעת. אוּסְקוּטִי, תסתמי כבר."
אבל אָוָה היא שהשתיקה אותו, יורקת את המילים בפניו. ענתר הקשיב ביראה כשה"תסתמי כבר" הגיע ליובלים של האמזונס.
פרק 2
עַנְתָר עמד לחתום ולצאת כשהכרטיס והשרשרת הופיעו על הצג של אָוָה. עיניו שוטטו הלוך ושוב אל קו הזמן; הוא קיווה להסתלק קצת יותר מוקדם. שכנתו, אשה צעירה שנכנסה לדירה הסמוכה לפני כמה חודשים, הזמינה את עצמה אליו לאותו ערב. היא התכוונה להביא איתה ארוחת ערב. ענתר רצה קצת זמן לעצמו לפני שהיא מופיעה: הוא תיכנן להתקלח ולצאת לטיול הערב הרגיל שלו לתחנת פֶּן. היתה לו עוד חצי שעה לפני סיום המשמרת, בשש.
יש להניח שענתר, בעצבנותו, לא היה שם לב לכרטיס, ואילו היה הדבר תלוי בו היה מעיף אותו בלחיצת מקש לעומק ליבה האפל עד בלי די של אָוָה. הוא לא נתן בו מבט שני אלא מפני שאָוָה נכנסה לטראנס בגלל שרשרת המתכת, כפי שנהגה בכל פעם שלא זיהתה משהו.
השרשרת היתה עשויה מכדורי מתכת זעירים משולבים. היא היתה שחוקה וחלודה וציפוי הניקל שלה נעלם לגמרי, אבל ענתר ידע מה היא ברגע שראה אותה. לו עצמו היתה כזאת שרשרת במשך שנים, כשעבד בלייףווטש.
לייףווטש היה אירגון ללא כוונת רווח, קטן אבל מכובד, ששימש כמאגר נתונים אֶפּידמיולוגי ושירות ייעוץ גלובאלי בענייני בריאות הציבור. ענתר עבד שם חלק גדול מחייו, כמתכנת ומנתח מערכות. במובן מסוים עדיין עבד שם, אלא שלייףווטש נבלע כבר מזמן, יחד עם סוכנויות עצמאיות רבות אחרות כמותו, באגף הענקי לבריאות הציבור של מועצת המים הבינלאומית שנוסדה זה מקרוב. כמו רוב עמיתיו גם ענתר מונה לתפקיד חסר ערך שאותו מילא בביתו, רק על-מנת להבטיח לעצמו את תנאי הפרישה. הוא היה רשום עדיין במצבת כוח-האדם של המועצה, אבל כף-רגלו לא דרכה מעולם במשרדיה בניו-יורק. לא היתה לו שום סיבה לעשות כן: הם התקשרו איתו דרך אָוָה בכל פעם שרצו, וזה לא היה לעיתים קרובות.
ענתר זכר את הימים ששרשראות קטנות אלה היו עניין שבשיגרה בלייףווטש, יחד עם כרטיסי הזיהוי עם הבַּרקוֹד. היו כאלה שהעדיפו לשאת את הכרטיס שלהם עם מהדק; אבל בעיניו מצאו חן השרשראות. הוא אהב את מגע כדורי המתכת, כשהעביר את השרשרת בין אצבעותיו; הם היו כמו חרוזי תפילה זעירים.
הוא השתהה רגע עם השרשרת על הצג. הן לא נראו כבר שנים, והוא התקשה לזכור מתי התחילו להשתמש בהן: מתישהו בשנות השמונים קרוב לוודאי. הוא כבר עבד אז בלייףווטש הרבה יותר מעשר שנים. הוא הצטרף לאירגון מייד אחרי שגמר את הלימודים באוניברסיטת פטריס לוּמוּמְבָּה במוסקבה: זה היה בזמן שהרוסים עוד העניקו מילגות לימודים לסטודנטים מארצות עניות; כשמוסקבה היתה המקום הטוב ביותר בעולם ללמוד בו תיכנות ליניארי. לייףווטש פירסמו בכל העולם מודעות בחיפוש אחרי מתכנת ומנתח מערכות שיקוון את חשבונותיהם. זאת היתה עבודה כותשת-מִסְפָּרים, לא מה שלקראתו הכשירו אותו לימודיו. אבל זאת היתה עבודה בטוחה, מוגנת, במקום קבוע, והיא הבטיחה לו משכורת אמריקאית ואשרה. הוא ענה מייד, אם כי לא היו לו ציפיות ממשיות לקבל את העבודה: הוא ידע שהתחרות קשה. בסופו של דבר הגיע למקום השלישי ברשימה, אלא ששני הקודמים לו קיבלו הצעות אחרות.
בהתקפת נוסטלגיה, ענתר שיפשף את קצות אצבעותיו, נזכר בתחושה של השרשראות ההן וכרטיסי הזיהוי המצופים פלסטיק. הוא זכר שהיו שני גדלים לשרשראות: אפשר היה לענוד אותן לצוואר, או להשחיל אותן בלולאה בדש המעיל. הוא העדיף תמיד את הקצרות.
בלי להזדרז הקיש את התשובות לשאלות של אָוָה. אָוָה שיחקה בינתיים עם הכרטיס, הפכה אותו, הגדילה קטעים ממנו בסדר אקראי.
פתאום הבליח איזה סמל על הצג, חלף על פניו באלכסון, מסתובב ומתכווץ. הוא צד את עינו של ענתר ברגע שנעלם מקצה הצג. ענתר זינק על המקלדת והחזיר אותו לאיטו. כשהסמל הגיע למרכז הצג הוא הקפיא את התמונה.
שנים חלפו מאז שראה את הלוגו של לייףווטש, שהיה פעם מראה מוכר, ציור מסוגנן נאה של שני זרי דפנה שלובים. והנה הוא שוב לפניו, אחרי שנקטף מתחתיתו של כרטיס זיהוי אבוד. ענתר הפך את הכרטיס על הצג של אָוָה, סקרן למראה הסמל שנשכח כבר מזמן. הוא החזיר את הכרטיס אל הצג בגודלו הטבעי, והגדיל אותו בהדרגה. לא היה ספק בדבר: זה היה כרטיס זיהוי של לייףווטש.
הוא ניחש שהכרטיס מאמצע שנות השמונים או משנות התשעים המוקדמות – זמן שבו בילה כל-כך הרבה שעות על הגליונות האלקטרוניים, עד שהכיר כל שם שהופיע אי-פעם במצבת כוח-האדם של לייףווטש. הוא התבונן בכרטיס הישן והמזוהם התלוי מולו והתחיל לתהות למי היה שייך. הוא היה בטוח שיזכור את השם – לפחות את השם. אולי אפילו יזהה את הפרצוף בתמונה.
בלי לחשוב הקליד סידרת פקודות. הצג של אָוָה התרוקן לרגע בזמן שהיא התחילה לשחזר את הכרטיס, לבנות מחדש את המקור. זה היה תהליך שדורש זמן, ונשארו רק עשרים וחמש דקות לסיום המשמרת. הוא בעט בכיסא, מתעצבן על עצמו. הכיסא הסתובב, ואז שם לב למילה שהופיעה על הצג, תחת הכותרת "מקור המסמך". הוא רקע ברגלו על הריצפה ועצר את הכיסא.
בדרך-כלל לא טרח לבדוק את המקום שממנו באו רשימות המצאי: הן הגיעו בכמויות כאלה שזה נראה לו לא חשוב. אבל עכשיו הוא הסתקרן, בייחוד כשראה את המילה "לְהאסה" על הצג. הוא ניסה להיזכר בשנות השמונים והתשעים ואם ללייףווטש היה שם משרד באותו זמן. ואז שם לב שלמילה "להאסה" קדם סימן שציין כי הפריט רק הצטרף שם לזרם המידע. הוא נמצא במקום אחר.
הוא הסתכל לאחור וגילה שתוואי חיוור של משולש לבן ענקי מתחיל להתממש בסלון שלו, כמה מטרים ממנו. אָוָה התחילה ליצור היטל הולוגרפי של הכרטיס המשוחזר: המשולש המעורפל ייצג את הפינה העליונה משמאל, בהגדלה עצומה. הוא התחיל לתופף באצבעותיו על ידית כיסאו, ותהה אם יש לו די מרץ או עניין לשאול את אָוָה איפה נמצא הכרטיס. קשה היה לדעת כשמשהו הגיע דרך לְהאסה.
להאסה היתה מרכז הפיקוד היבשתי של מועצת המים הבינלאומית באסיה. קציני המועצה כינו אותה הבירה דה פקטו של אסיה, שכן מכל מרכזי הפיקוד בעולם זה היה המקום היחיד שפיקח לא רק על אזור הידראולי גדול אחד, כי אם על כמה אזורים: הגאנגֶס-בּראהמַפּוּטרָה, המֶקוֹנג, היאנגצֶה, והנהר הצהוב. נהרות המידע של המועצה מהחצי המזרחי של היבשת נותבו כולם דרך להאסה. פירושו של דבר שהכרטיס יכול היה להיכנס למערכת בכל מקום בין קראצ'י לוולאדיווֹסטוֹק.
הוא חזר והביט מעבר לכתפו. אָוָה היתה איטית משחשב: היא רק התחילה לעבוד על התצלום, בקצה הימני העליון של הכרטיס. הוא הסתכל בקו הזמן. לא נשאר לו הרבה אם הוא רוצה ללכת לתחנת פֶּן לפני שתבוא השכנה שלו, טארה.
מחוסר מעש, בזמן שחיכה לאָוָה שתגמור לשחזר את התצלום, הקליד ענתר עוד פקודה וביקש את המשך שרשרת המקומות שהכרטיס עבר בהם. לקח לאָוָה טיפה יותר מהרגיל אבל תוך שתי שניות היא העלתה את שם העיר שבה נמצא הכרטיס.
העיר היתה כלכותה.