פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות לחרגול הוצאה לאור בע"מ

כיצד התגלגלו הדברים לידי כך ששלושתנו עמדנו בלשכת מנהל בית-הספר ובאוזנינו ניחתות המילים העוינות "פרוטוקול", "שימוע", "שבועה"? בשל מה הפכנו, בפעם הראשונה בחיינו, מילדים רגילים לגמרי, תלמידים מן השורה, לנאשמים, כאילו היה זה עניין שבשיגרה? באיזו דרך פלא נכפתה עלינו הבגרות הזאת? למען האמת, אינני יודע זאת עד היום. אפשר שהדברים תוכננו מראש, אבל אנחנו לא ידענו על כך. הדבר היחיד שחשתי בו אז היה הכאב ברגלי השמאלית, כי פקדו עלינו לעמוד כל הזמן, והציגו לנו שאלות שחזרו על עצמן – הכל בחיוכים ערמומיים, באיומים מעורבים בבקשות שהושמעו במתק שפתיים, "רק להסביר הכל שוב, על-פי הסדר ובלי שום המצאות."

גבר במדים מחה זיעה ממצחו ונעץ בנו מבט קהה של חיה מותשת. בכל רגע איים באצבעו ומלמל מתחת לחוטמו קללות בלתי מובנות. המנהל, בעניבה רפויה, הקיש באצבעותיו על המשטח השחור של שולחן-הכתיבה, והמורה לטבע מ-סקי נכנס בכל עת לשאול על מהלך החקירה. ראינו כיצד קרני השמש הסתווית, המשתקפות מבעד לווילון, מאירות את השטיח המאובק בצבע בורדו, וליבנו נחמץ על הקיץ הגווע. העייפות לא הכריעה אותם. הם המשיכו לשאול שוב ושוב, מאה פעמים, ולא היו מסוגלים לתפוס את הדברים הכי פשוטים בעולם, ממש כאילו הם הילדים.

"זו הטעיה, ועל כך נקבע עונש בתקנון!" צעק ההוא-במדים, והמנהל הנהן בהסכמה ואחז בכל פעם בעניבה שלו כשאמר "מה שאתם מעוללים לי, ילדים, מה שאתם מעוללים לי!" והתיר עוד יותר את המשולש הגדול בקשר העניבה שלו.

רק מ-סקי שמר על שלווה, ובביטחון של יודע דבר היה לוחש באוזנו של ההוא-במדים מידע מסוים, שבעקבותיו השניים נעצו מבט רב עניין בשלישייה שלנו, אשר הקדים בדרך-כלל סידרת שאלות חדשה.

"כל אחד מכם אמר משהו אחר לגמרי," צעק המנהל, "ואף פעם לא חזר על אותה גירסה. מדוע אינכם יכולים להסכים ביניכם על גירסה משותפת?"

"זה עניין רציני מכדי להתלוצץ עליו," קטע את דבריו ההוא-במדים. "ההלצות הסתיימו אתמול. היום הגיעה שעת האמת. כל האמת במערומיה – על השולחן!"

לא ידענו כיצד נראית אמת במערומיה. הרי איש מאיתנו לא שיקר. כל שאמרנו הוא רק מה שרצו לשמוע מפינו, וכשמ-סקי שאל על חומר הנפץ שלא התפוצץ, הנהנו בהסכמה, שאכן מדובר בחומר נפץ כבוי. לעומת זאת, כשהגבר במדים הוסיף שמדובר במחסן של תחמושת חלודה, איש מאיתנו לא מחה. אישרנו שבמקום כלשהו בטח היה מחסן כזה, וייתכן שהוא עדיין קיים, אבל לא ידוע לנו היכן. התשובות האלה הציפו את פני השואל באודם עז וגרמו לו להדליק סיגריה נוספת. תשובותינו היו שיטת הגנה לא-מודעת, שבפניהן התנפצו שאלותיהם כבועות סבון. אילו, למשל, שאלו אותנו אם היינו עדים לפיצוצים שביצע וייזר, כל אחד מאיתנו היה משיב תשובה חיובית, אף שלא יכול היה לציין באילו שעות של היום, ואחד מאיתנו היה בוודאי מוסיף מייד, שווייזר עשה זאת לבדו, ומדי פעם היה מזמין רק את אֶלקה. ידענו היטב שלשאלות שהציגו לנו לא היו תשובות מדויקות, ואפילו אם היה מתברר אחרי זמן-מה, שבכל זאת יש תשובות מדויקות לשאלותיהם, הרי זה היינו-הך, כי ממילא מה שאירע באותו אחר צהריים בחודש אוגוסט, יישאר לגבי דידם סתום וחסר פשר, כמו משוואה עם שני נעלמים לגבי דידנו.

עמדתי בין שימֶק לפיוטר, יחד עם רגלי הכואבת והנפוחה עקב חוסר תנועה ממושך. הם יכלו להציל את עצמם במבטים לשמאל ולימין, ואילו אני נותרתי לבד עם מבטו של המנהל הנעוץ בי, מעל ראשו תלויה תמונת נשר לבן במסגרת כהה. לרגעים היה נדמה לי שהנשר מניע אחת מכנפיו כאילו רצה לעוף החוצה אל החצר, וכבר ציפיתי שנשמע כולנו את קולות הזכוכית המתנפצת בעודו מתעופף מבעד לחלון, אבל זה לא קרה. במקום מעוף הנשר המיוחל נחת עלינו מטח תכוף יותר של שאלות, איומים ובקשות, ואנחנו המשכנו לעמוד חפים מפשע לגמרי ומבוהלים כדבעי כי לא ידענו כיצד כל זה עתיד להסתיים, שהרי לכל דבר יש סוף, כמו לקיץ, שצליליו האחרונים הגיעו לאוזנינו מבעד לחלון הפתוח למחצה בלשכת המנהל.

"אדם אינו הולך לאיבוד מבלי להשאיר עקבות כלשהם," צעק ההוא-במדים. "זה לא ייתכן. ואתה, קוֹרוֹלֶבסקי," אמר בפנותו לשימק, "עומד על כך שווייזר והחברה שלכם (ההוא-במדים לא יכול היה להיזכר בשמה של אלקה) יצאו יחד באותו יום מהבית לכיוון בּוּקוֹבָהוּרקָה ויותר לא ראית אותם, אלא שבאותו זמן ראו אתכם בשלישייה ליד מסילת הרכבת."

"מי ראה?" שאל שימק בלשון רפה בעודו מתנודד מרגל לרגל.

"אתה אל תציג לי כאן שאלות. התפקיד שלך זה להשיב עליהן!"

עיניו של הגבר במדים ניצתו בברק מאיים.

"מבחינתכם כל זה עתיד להסתיים ברע!"

שימק בלע את רוקו ואוזניו הבולטות האדימו.

"ראו אותנו. יומיים קודם."

המנהל הניף בעצבנות את גליונות הנייר שבהם נרשמו ההודאות שלנו.

"לא נכון! שוב אתה משקר בעזות מצח! הרי החברים שלך אמרו בפירוש שהלכתם בשלושה לאורך המסילה הישנה בכיוון בְּרֶנטוֹבוֹ. ואולי," הוא פנה עכשיו אלינו, "אלה לא המילים שלכם, מה?"

פיוטר נד בראשו בהסכמה.

"כן, אדוני המנהל, אבל אנחנו לא אמרנו כלל שזה היה באותו יום אחרון, וזה באמת היה יומיים קודם."

המנהל שוב התיר את עניבתו, שכבר לא הזכירה עניבה רגילה, אלא צעיף קטן, צר וצבעוני, כרוך מתחת לצווארון. ההוא-במדים הביט בהודאות שלנו בפרצוף עקום, אבל הפעם התאפק ולא צעק, כדי להציג בפתאומיות ובעורמה שאלות נוספות בנושא אחר לגמרי לכאורה. נראה שרצה לדעת מנין השיג וייזר חומר נפץ לפיצוצים שלו. הוא פתח בשאלות שוליות כמו, למשל, איזו שמלה לבשה אלקה, מתי ראינו אותה בפעם האחרונה, ואם וייזר איים, לפני היעלמו, "שיבצע משהו גדול, שהוא עוד יראה להם משהו." כל השאלות נסבו באורח בלתי נמנע על אודות השניים האלה, אבל ידענו היטב שלעולם לא יגיעו אל האמת, כי שיטת החקירה שלהם הייתה מוטעית מיסודה.

אני לא זוכר כמה זמן עבר מאז עד שמ-סקי הציע שיטה חדשה לניהול החקירה. אבל בפרק הזמן ההוא חשבתי שווייזר ואלקה, בשיטה הידועה רק להם, בטח שומעים עכשיו את ההודאות שמוציא מאיתנו האיש המפחיד במדים, בעודנו עומדים בלשכת המנהל, ובטח וייזר מצקצק בלשונו באהדה כשהוא שומע איך השלושה מתענים איתנו, ואלקה צוחקת בקול רם, חושפת שיני סנאי לבנות. גם פיוטר ושימק חשבו על זה. איש מאיתנו לא צייץ כשמ-סקי ציווה עלינו לצאת למזכירות ולחכות שם עד שניקרא ללשכה כל אחד בתורו. זה היה הרעיון החדש שלו, שאמור היה להנחיל להם הצלחה גדולה יותר: לשמוע כל אחד מאיתנו לחוד.

 

במזכירות הרשו לנו סוף-סוף לשבת, הרשאה בעלת חשיבות עליונה, שהעניקה לנו הפוגה ממבטיו של מ-סקי ומצעקותיו של ההוא-במדים. זה היה רגע של אושר בלתי צפוי שנתפס בעינינו כאות משמים, כאילו הרע ביותר כבר מאחורינו. שלושת הגברים שנשארו בלשכת המנהל הניחו לנו שהות קצרה כדי להרהר במצבנו הנואש ולהגיע למסקנות הראויות. אבל לא היינו חייבים אפילו להתייעץ בינינו כדי לתאם עמדות בדבר ההצהרות העתידיות. היה לנו ברור שכל אחד מאיתנו יאמר מה שיאמר על-פי תחושתו, ודווקא משום כך חשנו מחוזקים ביכולתנו להתנגד לדיכוי.

בטבילת האש הראשונה זכה שימק, שנעלם בצעד שפוף וחרישי בלוע לשכת המנהל. נשארתי לבדי עם פיוטר, אף כי לא לזמן רב. כעבור רגע נשלח השמש להשגיח עלינו, ומייד התכנסנו בשתיקה מוחלטת, שהופרה רק עם תקתוק שעון הקיר והצלצול המקוטע של הגונג בכל שעה עגולה.

איך, באמת, הכרנו את וייזר? ראינו אותו לא פעם קודם לכן. הוא למד איתנו באותו בית-ספר, רץ איתנו באותה חצר, וכמונו גם הוא קנה בחנות של צירסון בקבוקי אורנג'דה דביקים, שהמבוגרים קראו להם "קְרָחְלֶה", אך מעולם לא לקח חלק במשחקים שלנו, אלא עמד מן הצד, כמפגין אי-רצון להיות אחד מאיתנו. כששיחקנו כדורגל על המדשאה מול הקסרקטין הפרוסי, הוא הסתפק בהבעת אהדה אילמת שעה שהתבונן בנו, וכשפגשנו אותו בחוף יֶליטקוֹבוֹ אמר שאיננו יודע לשחות ומיהר להיעלם בהמון, כאילו התבייש בכך. הפגישות איתו היו קצרות וסתמיות כמו חזותו. הוא היה קטן קומה, כחוש ומגובנן מעט. עורו החיוור-חולני היווה ניגוד לעיניו הכהות, שהיו חריגות בגודלן ופעורות לרווחה. על כן נראה תמיד כאילו פחד ממשהו, כמו חיכה לבשורה רעה. הוא גר עם הסבא שלו במספר 11, ועל דלת דירתם היה שלט צהוב שעליו נכתב "א. וייזר. חייט". וזה היה כל מה שיכולנו לומר עליו עד הקיץ, שהתבשר באותה שנה בלהק של חיפושיות וברוח דרומית חמה. איך, באמת, הכרנו את וייזר?

אם לכל דבר יש התחלה, הרי זה היה ביום קורפוס כריסטי, שיצא השנה מאוחר במיוחד. בבוקר יוני חם ומאובק צעדנו בתהלוכה, כשבינינו לבין הכומר דוּדאק הפרידה קבוצה של המשרתים בקודש, ושרנו כמו כולם: "ברוך ישו בן מריה, אתה אלוהינו, אלוהי אמת..." והתבוננו ביראת כבוד בקטורת. הקטורת הייתה חשובה בעינינו יותר מכל. לא ייחסנו חשיבות מרובה כזאת ללחם הקודש ולדיוקנאות האם הקדושה והאל שהיה לאדם, ואף לא לדמויות המגולפות בעץ שנישאו בידי חברי חוג הרוזנקרוציאנים בכרכרות מיוחדות, ולא לדגלים ולסרטים שנישאו בידיים עוטות כפפות לבנות. כל מעיינינו היו נתונים לקטורת, שטולטלה בתוך פח זהב, תולה על שרשרת עבה באותו צבע, נעה לימין ולשמאל, למעלה ולמטה, ומפריחה ענני עשן אפור. ריחה העדין של הקטורת גירה את הנחיריים, אך גם סיחרר אותנו באורח מוזר, עד שחשנו בחילה קלה. שובל הריח עמד זמן רב באוויר, ואנחנו האצנו את צעדינו והתחככנו בעקבי הצועדים לפנינו בתהלוכה, כדי לתפוס את ענני העשן הללו לפני שייעלמו באין.

ובדיוק אז ראינו את וייזר בפעם הראשונה בתפקיד שהיה אופייני לו, תפקיד שבחר לעצמו ואחר-כך הטיל על כולנו, ושעל טיבו לא ידענו כמובן דבר. בדיוק לפני המזבח הארעי שנישא, כבכל שנה, על-יד הבית שלנו, הניף הכומר דודאק את כלי הקטורת שהפיץ את הענן המופלא, ושציפינו לו בהתרגשות ובמתח. וכשצנח ענן העשן האפור ראינו את וייזר עומד על גבעה קטנה משמאל למזבח, מביט בתהלוכה בגאווה מופגנת, כאילו היה גנרל הסוקר את גדוד חייליו. כן, וייזר עמד למעלה והתבונן בכל זה כאילו מצעד הקבוצות הדתיות, השירים, הדגלים, התמונות והסרטים הוכנו במיוחד למענו, כאילו לא הייתה לאנשים סיבה אחרת לצעוד בתהלוכה ברחובות הרובע שלנו, ופיהם מלא מזמורי תפילה יללניים. כיום אין לי צל של ספק שווייזר היה כזה.