פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור ולחרגול הוצאה לאור

2014

1

אני יודעת שזאת גברת פּרייס ואני יודעת שזאת לא יכולה להיות גברת פרייס: זה מה שאני כל הזמן חושבת. העיניים מתעתעות בי, או האור, או הזיכרון. קודם כל, האישה הזאת נראית בת שלושים ומשהו, זאת אומרת בפירוש צעירה מדי... נוסף לכל. ואף על פי כן, אותו שיער בלונד גלי, אותן עצמות לחיים גבוהות. אפילו הקול היה יכול להיות הקול שלה.

"בוא נארגן אותך בכיסא, מר קְריב," היא אומרת, ומובילה את אבא שלי לכורסה. לפני רגע עשתה לו מקלחת ועכשיו עורו ורוד ורך, פניו מגולחים. אני מריחה את ה"אולד ספייס". הוא נשען עליה בכבדות כשהוא עובר בחדר הקטנטן, צעד איטי אחר צעד. היא חזקה יותר מכפי שהיא נראית. "עכשיו שאתה מקולח כבר תרגיש יותר טוב," היא אומרת ומעמידה אותו עם הגב לכורסה. "נקי ומצוחצח לקראת האורחות."

"אני הבת שלו," אני אומרת. "ג'סטין." כמו טיפשה אני מושיטה לה יד, אבל היא כמובן לא יכולה ללחוץ ידיים; היא עדיין מחזיקה את אבא שלי.

"אני יודעת מי את," היא אומרת ומחייכת אלי חיוך חטוף, וזוויות עיניה החומות והחמימות מתכווצות. זה החיוך שאני זוכרת. אלה העיניים.

בתי אֵמָה, בת שתים־עשרה, יושבת על המיטה ומתעסקת עם הלק, מקלפת מהציפורניים שאריות של ורוד־מסטיק. אבא מודד אותה במבט.

"תלית את התלבושת האחידה?" הוא שואל.

"כמו תמיד," אומרת אמה, וזה נכון: לה לא צריך להזכיר לשמור על הדברים שלה.

הוא מצביע עליה באצבע רועדת. "זאת בתי, ג'סטין," הוא אומר לאישה. "היא בטוח מבלפת. אם הייתי בודק אצלה בחדר בטח הייתי רואה את התלבושת זרוקה על הרצפה. תמיד צריך לנדנד לה."

אמה רק מחייכת. "אפיתי לך עוגיות ג'ינג'ר," היא אומרת. ומניחה את הקופסה על שידת המיטה. "כמו שאתה אוהב." כזה טוב לב יש בה — כנראה ירשה אותו מאבא שלה.

"עכשיו תקרב את הרגליים לכורסה, מר קריב," אומרת האישה. "תחזיק בשתי ידיים... ככה, בדיוק... ומתיישבים. מצוין."

אני מתיישבת על המיטה ליד אמה ומסתכלת, האשמה המוכרת חונקת את גרוני — אבל אני לא יכולה לטפל בו בעצמי. אני לא יכולה לסרק אותו וליטול לו ציפורניים ברגליים, להלביש אותו ולהפשיט אותו. אני לא יכולה לקלח אותו. ובעיקר, אולי, בימים הקשים אני לא יכולה להסביר שוב ושוב שהוא לא צריך לחזור לחנות, שאף אחד לא גנב ממנו שום דבר, שאמה איננה בתו ואני לא אשתו שקמה לתחייה. כולם מסכימים שהוא נמצא במקום הנכון.

"איזה גבר נאה," אומרת האישה, ותוחבת לו את קצות הצווארון של החולצה לתוך הסוודר — אם כי זה בכלל לא הסוודר שלו. במכבסה תמיד מחליפים בין הבגדים שלו לבגדים של דיירים אחרים. "אתה נראה מוכן לקרוע את העיר," היא אומרת. "להתפרע."

"מי יודע," הוא אומר. "אולי אתגנב החוצה אחרי שיחשיך."

היא צוחקת. "כזה שובב! אז אתה יוצא לקזינו? יוצא למועדונים, להרשים את כל הבנות? תיזהרי ממנו, ג'סטין."

"כן," אני אומרת. "אני נזהרת."

היא מהנהנת, טופחת על כף ידי. "יש לו מזל שאת איתו."

אני לא יכולה להוריד ממנה את העיניים. בטוח שגם אבא רואה את זה. בטוח שבאיזשהו מקום הוא זוכר. סוניה, כך כתוב על התג המוצמד בסיכה לטוניקה הפרחונית המחויטת. מין מדים שאמורים להיראות כמו בגדים רגילים. קהילת הגמלאים מתהדרת בגישה אישית המבטיחה שהדיירים ירגישו ממש כמו בבית. מי שגרים בבתים צמודי הקרקע יכולים אפילו להביא איתם חתול או ציפור, אם כבר יש להם. אבל אחרי שחיית המחמד מתה אסור להביא חדשה — ואבא לא גר באחד הבתים, הוא גר בחדר דה־לוקס.

"טוב, אשאיר אתכם לבד," אומרת סוניה.

אני רוצה לדבר איתה, לשאול אותה אם הכירה את גברת פרייס — אבל מה אוכל לומר? איך אוכל להסביר את הסיפור הזה? אף על פי שהיו לי שלושים שנה לחשוב, שלושים שנה לחזור ולעבור על כל פרט ופרט. הוא נשאר סירה טרופה, גדולה ואפלה, נסחפת בתוכי בלי הרף.

"יש חידון טריוויה בטרקלין המרכזי בשלוש, אל תשכח," היא אומרת. "אתה צריך לשמור על התואר שלך."

"ועוד איך," אומר אבא שלי.

והיא הולכת.

"היא חדשה," אני אומרת.

"הן מתחלפות כל כמה חודשים," הוא אומר. "לא משלמים להן מספיק."

"היא לא מזכירה לך מישהי?"

"מי?"

"אתה באמת לא רואה?"

"מי?" שואלת אמה.

"אני לא יודע מה את מנסה לרמוז," הוא אומר ולוקח את העיתון, מעביר לי את מדור הנדל"ן. אני תמיד מחפשת דירות.

"אבן," הוא אומר, ומצביע על נכס שהקיף בעיגול. "מבנה יציב. לא יירקב."

אם כך, היום זה יום טוב, ואנחנו אמורים לנצל את הימים הטובים. אני צריכה להישאר ולהמשיך לדבר איתו בחדר הדה־לוקס שלו או לקחת אותו לטיול בגן, וזה באמת גן נהדר, עם ספסלים בצל עצי אלון ואדר וערוגות ורדים מדיפות ריח משכר. גננים מנומסים מברכים אותך במנוד ראש בזמן שהם גוזמים משהו, קושרים משהו, שומרים על הסדר הטוב.

אבל אני שוב בת שתים־עשרה.

1984
2

שכבתי על הבטן לפנות ערב, מעבירה אצבעות בדשא היבש כקש ומתירה את סבך העשבים השוטים שצמחו לאורך קו הגדר שלנו. עמוק למטה, במקום שהשמש לא מגיעה, היו הגבעולים לבנים כעצמות חשופות. כדרוריות נחפזו בשריון המפרקים שלהן ואילו מרבה־רגליים אחד שאיבד את העלה היבש ששימש לו מחסה חיפש מקום מסתור חדש. כיסיתי אותו בזהירות בעלה. מהמקום ששכבתי, במורד הגן, לא ראו את המפרץ אבל הריחו אותו. קאלות לבנות והורטנזיות צמחו בדבוקות גדולות ועץ התפוח השיר ברוח את פירותיו החמוצים הקטנים, ואף אחד לא שאל אותי איך אני מסתדרת. דחפתי שבלול ריק באצבע אחת, נשפתי עליו והוא התגלגל הלאה. למעלה, בבית הנקי ללא רבב, מאחורי וילונות סגורים, אבא שלי האזין לתקליטים העצובים שלו ושתה את המשקאות העצובים שלו. השמש, שעדיין קפחה, רגע אחרי סוף הקיץ, שרטה את כתפי ועורפי וידעתי שאני צריכה להיכנס ולהכין לאבא ארוחת ערב בזמן שהוא יֵשב בסלון המוחשך וימלמל "בֵּת', בֵּת', בֵּת'." אני צריכה להביא לו קורנביף עם חרדל כמו שהוא אוהב ותפוחי אדמה מבושלים בקליפה וגלידה עם אפרסקים משומרים בתוך שלולית של סירופ. אני צריכה לשמוע ממנו שאני החברה שלו ואיזה מזל יש לו ואחר כך אני צריכה לקרצף את כיור המטבח עד שיבריק ולצחצח את הברזים שמשקפים לי את הפרצוף שלי מעוות ומעוקם ולגהץ את המגבות עם תמונות הציפורים והמפות והארמונות ולקפל אותן לריבועים לפי גודל המדף — אבל עדיין לא. רק עוד כמה רגעים עם העשבים והאדמה, השבלולים הריקים והעלים היבשים ולחשושיהן התזזיתיים של הציקדות. העשב החרוך חסר משקל.

דקירה ברקה. התרוממתי, התיישבתי, התייצבתי. אני בסדר. בסדר גמור. זה בגלל השמש? ראשי גבוה וחלול וטעם סוכר שרוף בפי ולא, זאת לא השמש אלא הגוף שלי ששוב עומד לבגוד בי. הרי זה עבר לי עם הגיל, לא? הכדורים השפיעו, לא? הסתכלתי על כפות ידי והן היו ידיים זרות והגן גן זר, הקאלות מתגבהות מולי כמו ציפורים עם מקורים צהובים ודקים והשמיים עכורים, עטופים בניילון, ויכולתי לשמוע את קולה של אמא שלי אף על פי שידעתי שהוא לא אמיתי: "חזרתי הביתה". והנה בא ההתקף, מתגלגל כרעם באוויר הלוהט, מפיל אותי על האדמה.

כשפקחתי עיניים שכבתי עם הפנים לגב הספה המשובץ כפתורים שקועים. מצמצתי. לאט לאט הצטרפו חוטים כחולים בהירים וכחולים כהים ולבנים ויצרו את הדוגמה: אישה של פעם יושבת על נדנדה בשמלה נפוחה הדוקה במותן, כפות רגליה הזערוריות נתונות בנעלי ריקוד. סרטים מתבדרים ברוח. מלאכים. פרפרים.

נגעתי בחבורה שעל רקתי.

"אוי, חומד," אמר אבא שלי.

"הייתי בחוץ," אמרתי. "לא?"

"את בסדר, הכל בסדר," אמר.

"איך הגעתי פנימה?"

"עזרתי לך. קחי, שתי."

"אני לא זוכרת."

המים שוטפים את לשוני בטעם של דם.

פעם כשהייתי קטנה החזקתי בפה מטבע גנוב כדי שלא ייקחו לי אותו: זה הטעם שאני מרגישה עכשיו.

"חשבתי שהכדורים עבדו," אמרתי. "חשבתי שזה עבר לי עם הגיל."

"נחזור לדוקטור קותארי. אני מתאר לעצמי שזה עניין של ניסוי וטעייה."

"מה זאת אומרת?"

"טוב, אולי נצטרך לנסות שוב את הכדורים."

"לא. כשאני לוקחת אותם הפה שלי יבש ואני רועדת. אי אפשר לחכות קצת ולראות?"

"אולי הוא יוכל לתת לנו לנסות משהו אחר, עד שנצליח."

"אבל זה כבר הצליח. חשבתי שאני כבר לא צריכה את הכדורים."

"אני מצטער, חומד." הוא מזג לעצמו עוד משקה.

בקול נמוך אמרתי: "מה אם זה יקרה בבית הספר?"

"גברת פרייס תדאג לך."

"כולם יצחקו עלי."

"גברת פרייס לא תרשה להם."

שתקתי רגע. אחר כך שאלתי: "אפשר לחכות ולראות?"

הוא נאנח, הנהן. "אבל עוד התקף אחד וחוזרים לדוקטור קותארי. את עלולה להיפצע, חומד, וזה לא בא בחשבון. פשוט לא בא בחשבון."