פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

1

אחר-כך הוא ניסה לצמצם את זה למונחים מופשטים, תאונה בעולם של תאונות, התנגשות של כוחות מנוגדים – פגוש המכונית שלו והדמות השברירית הכפופה והמקרטעת של איש קטן וכהה עם מבט פראי בעיניים – אבל הוא לא כל-כך הצליח. זה לא היה נתון אקטוּארי בטבלה שנשכחה באיזושהי מגירה, זה לא היה אקראי ולא-אישי. זה קרה לו, לדילֵייני מוֹסבּאכֶר, מפּיניוֹן דרייב 32 בשכונת אָרוֹיוֹ בְּלָאנְקוֹ, הומאניסט ליברלי עם עבר של נהיגה ללא דופי ועם מכונית יפאנית שיש לה לוחיות זיהוי אישיות ושלא מכבר עשו לה ואקס, וזה זעזע אותו עד היסוד. בכל מקום הוא ראה את העיניים האלה המנוקדות בדם, את עווית הפה, את השיניים הרקובות ואת הקווצה המגוחכת של שיער אפור במברשת השחורה העבה של השפם – הן שרצו בחלומותיו, חדרו אל שעות עירותו כמו חלון אל מציאות אחרת. הוא ראה את הקורבן שלו על בולים בדואר, משתקף בלוחות הזכוכית החפים מאשמה של צמדי הדלתות הנסגרות בעדינות בבית-הספר היסודי של ג'וֹרדֶן, בוהה בו מתוך ה-omelette aux fines herbes שהזמין באֶמיליוֹ'ס בזנבו של הערב.

הכל קרה כל-כך מהר. רגע אחד הוא התפתל במעלה הקניון עם מושב אחורי מלא עיתונים, צנצנות מיונז ופחיות דיאט קולה למיחזור, לא חושב על כלום, ממש כלום, וברגע הבא המכונית עמדה עקום בשוליים בתוך מניפת אבק מתפוגגת. האיש בטח השתופף בשיחים כמו איזה חיית פרא, כמו כלב שוטה או חתול קוטל-ציפורים, וברגע האחרון זרק את עצמו לכביש בזינוק התאבדות מטורף. מבט מופתע, הבזק של שפם, הפה הקורס הנפער בצעקה אילמת, ואז הבלמים, החבטה, קרקוש המארימבּה של האבנים מתחת למכונית, ולבסוף האבק. המנוע כבה, מיזוג-האוויר נושב במלוא העוצמה, הרדיו מקשקש משהו על מיכסות ייבוא ומישרות לאמריקאים. האיש נעלם. דילייני פקח את עיניו והרפה את שיניו. התאונה כבר מאחוריו, רגע בהיסטוריה.

לבושתו של דילייני, מחשבתו הראשונה היתה על המכונית (היא נפגמה, נשרטה, נדפקה?), ואז על תעריפי הביטוח שלו. (מה זה יעשה להנחה שהוא מקבל כנהג זהיר?), ולבסוף, באיחור, על הקורבן. מי הוא? לאן הוא נעלם? האם הוא בסדר? פגוע? מדמם? גוסס? ידיו של דילייני רעדו על ההגה. אוטומטית הוא שלח יד למפתח והשתיק את הרדיו. ואז, חגור ושטוף אדרנלין, היכתה בו ממשותו של מה שקרה: הוא פצע, אולי הרג, בן-אדם. אלוהים יודע שזאת לא אשמתו – האיש ללא ספק מטורף, מופרע, מתאבד, שום חבר מושבעים לא ירשיע אותו – אבל זה קרה, איך שלא מסתכלים על זה. בלב הולם החליק מתחת לחגורת הבטיחות, פתח בזהירות את הדלת ויצא בהיסוס אל הרצועה הצרובה של אבן חשופה ואשפה שהיוותה את שולי הדרך.

בו ברגע, לפני שהספיק אפילו להסדיר את נשימתו, נדחף אחורה מההדף של שורת מכוניות שנעה מהר במעלה הקֶניון, פגוש צמוד לפגוש, כמו איזו רכבת זדונית מתנחשלת. הוא נצמד לדופן מכוניתו בעוד השמש לופתת את ראשו בנֶלסוֹן כפול והאוויר הלא ממוזג מתרומם מהאספלט כמו אגרוף בפרצוף, כמו נוֹק-אאוּט. עוד שתי מכוניות צלפו על פניו. הוא היה מטושטש. הוא הזיע. לא ממש הצליח לשלוט בידיו. "קרתה לי תאונה," אמר לעצמו, חוזר על זה שוב ושוב כמו מנטרה, "קרתה לי תאונה."

אבל איפה היה הקורבן? נזרק לגמרי הצידה, זה מה שקרה? דילייני הביט מסביב אין-אונים. מכוניות ירדו בקניון, מבהיקות באור; מכוניות עלו בו; מכוניות פנו אל מחסן העצים מאה מטרים למעלה מימין ואל הרחוב הצדדי שמאחוריו, חולפות ביבבה על פניו כאילו אינו קיים. בזה אחר זה צצו מולו פרצופיהם של הנהגים, מעורפלים ומטושטשים מאחורי שריון שמשות הרכב הכהות שלהם. שום ראש לא הופנה. איש לא עצר.

הוא הלך קודם כל מסביב לחזית המכונית, ובחן את השיחים האילמים האטומים שלאורך הכביש – שיחי קיאנוֹתוּס – בחיפוש אחרי סימן כלשהו למה שקרה. ואז פנה אל המכונית. כיסוי הפלסטיק שמעל לפנס הימני היה סדוק ותושבת פנס האיתות יצאה מהמקום, אבל חוץ מזה המכונית כנראה לא ניזוקה. הוא שלח מבט מודאג לעבר השיחים, ואז עשה את דרכו מימין למכונית אל אחוריה, מצפה לגרוע מכל, לבשר המדמם ולעצם המרוסקת, משוכנע שהאיש לכוד מתחת למכונית. הוא התכופף, כפות ידיים פשוקות, ברך אחת בעפר, והכריח את עצמו להסתכל. קרשצ'נדו ואז הפוגה: אין שם כלום חוץ מאבק ועוד אבק.

לוחית הרישוי – 'צליין' – שיקפה את אור השמש שעה שהזדקף ומחה את החול החצצי מכפות ידיו, והוא הסתכל שוב אל השיחים. "הלו!" קרא פתאום מעל לשאון המכוניות שהבזיקו על פניו בשני הכיוונים. "יש שם מישהו? אתה בסדר?"

הוא הסתובב לאט פעם, פעמיים, כאילו שכח משהו – צרור מפתחות, משקפיו, הארנק שלו – ואז הקיף שוב את המכונית. איך יכול להיות שאיש לא ראה מה קרה? איך יכול להיות שאיש לא עצר לעזור, להיות עד, ללטוש עיניים, לשרוק בוז – משהו? לפחות מאה איש עברו בחמש הדקות האחרונות, אבל גם אילו תעה במדבר הצבוּע הגדול לא היה חש עצמו בודד יותר. הוא הביט הצידה, במעלה הכביש, אל העיקול שליד מחסן העצים ואל המכולת שמאחוריו, וראה את דמותו המרוחקת של גבר שנכנס אל תוך מכונית חונה, האור האכזרי והחם מתפוצץ סביבו. ואז, בהחניקו את הדחף לברוח, לגרור את עצמו אל מושב הנהג ולקרוע את הכביש, להפקיר את האידיוט לגורלו ולהכחיש את הכל – את התאריך, את השעה, את המקום, את זהותו שלו ואת השמש בשמים – פנה דילייני שוב אל השיחים. "הלו?" קרא שוב.

שום דבר. המכוניות שעטו על פניו. השמש היכתה על כתפיו, צווארו, עורפו.

משמאל, מעבר לכביש, היתה חומת סלע; מימין, הקניון צנח אל רצפת אבן החול החלודה של נחל טוֹפַּנְגָה, עשרות מטרים מתחתיו. דילייני לא ראה דבר מלבד שיחים וצמרות עצים, אבל עכשיו ידע איפה נמצא האיש שלו – שם למטה, למטה בין שיחי האלון והמנזָניטה. התרכובת הסינתטית העשירה של פגוש האַקוּרָה העיפה את הגוש מעורר הרחמים הזה של עצם וסחוס אל מעבר לשפת הקניון כמו כדור פינג-פונג שנורה מתותח, ואיזה סיכוי יש אז להישאר בחיים? הוא הרגיש פתאום בחילה, מוחו דחוס בתמונות טלוויזיה – יריות, דקירות, תאונות דרכים, תצוגה אינסופית של קורבנות המוגשת חדשות לבקרים – ומשהו חם ומר עלה בגרונו. למה הוא? למה זה קרה דווקא לו?

הוא עמד להרים ידיים ולרוץ למחסן העצים לקרוא לעזרה, למשטרה, לאמבולנס – הם יידעו מה לעשות – כשנצנוץ של אור לכד את מבטו מבעד לרעלת העלים. הוא כשל קדימה בעיוורון, בטיפשות, כמו דג אל הפיתיון – הוא רצה לעשות את הדבר הנכון, לעזור, הוא באמת רצה. אבל כמעט באותה מהירות עצר את עצמו. הנצנוץ לא היה מה שציפה למצוא – לא מטבע או צלב, לא אבזם חגורה, שרשרת מפתחות, מדליון או מגף עם חרטום פלדה שנתלש מרגלו של הקורבן – אלא סתם עגלת קניות מחוטטת חלודה מוסתרת בשיחים ליד שביל חתחתים שירד תלול בצד הגיבעה ונעלם מתעקל בזווית ישרה פחות משבעה מטרים משם.

דילייני קרא שוב. קירב את כף-ידו לפיו וצעק. ואז התיישר, דרוך פתאום, חתולי ועירני. מטר שבעים ושלושה ושבעים וחמישה קילוגרם, הוא היה מוצק, רחב כתפיים וכפוף גו מטבעו, ונראה משום כך כאילו הוא עומד בכל רגע ליפול על פניו, אבל הוא היה בכושר טוב ומוכן לכל. הוודאות הפתאומית שהכל היה מבוים היא שהקפיצה אותו – הוא קרא על דברים כאלה במוסף המקומי, כנופיות שביימו תאונות ואז התנפלו על הנהג התמים, שומר החוק, הצייתן והמבוטח ביטוח מלא... אבל אם כך איפה הכנופיה? במורד השביל? אורבת מאחורי העיקול ומחכה שיעשה את הצעד הגורלי הראשון משולי הכביש אל מחוץ לטווח הראייה של העוברים ושבים?

הוא יכול היה להמשיך ולהעלות השערות כל אחר הצהריים, והקורבן הנעלם היה הופך לפרק בסידרה 'תעלומות לא פתורות' או בערוץ סרטי החובבים, אלמלא שם לב למלמול קלוש שעלה מגוש צמחים ממש לימינו. אבל זה היה יותר ממלמול – זה היה חרחור עמוק ומיוסר שגרם לגרונו שלו להשתנק, ביטוי לחוויה הפרימיטיבית והבסיסית ביותר המוכרת לנו: כאב. מבטו של דילייני קפץ מעגלת הקניות אל השביל וממנו אל השיח שלימינו, ושם הוא היה, האיש עם העיניים הזרועות אדום והשפם המאפיר, ההרפתקן, המתאבד, הליצן על הקפיץ שנתקע בפגוש שלו והרס לו את אחר-הצהריים. האיש שכב על גבו, איבריו מידלדלים, פרקיו רפויים כמו בובה שהושלכה לפינה על-ידי ילדה רודנית. פס של דם עבה כאצבע דלף מזווית פיו, ודילייני לא זכר שראה מימיו משהו בהיר כל-כך. שתי עיניים, קהות מכאב, ננעלו עליו כמו זוג לסתות.

"אתה... אתה בסדר?" דילייני שמע את עצמו שואל.

האיש התכווץ בכאב, ניסה להזיז את ראשו. דילייני ראה עכשיו שהצד השמאלי של פני האיש – הצד הרחוק ממנו – מדמם, מכורסם ומרוט כמו חתיכת בשר שקרעו ממנה את העור. ואז הבחין בזרועו השמאלית של האיש, השרוול קרוע והעור שמתחתיו זרוע דם ולכלוך ורקב עלים, וביד החלקה מדם שמצמידה אל חזהו שקית נייר מרוקנת מאוויר. רסיסי זכוכית חתכו בנייר כמו טפרים, וגזוז תפוזים הספיג את חולצת החאקי של האיש; אריזת פלסטיק, שדרכה הצליח דילייני להבחין בערימת טורטיות (קוֹמוֹ אֶצ'אס אַ מאנוֹ), נדבקה למפשעתו של האיש כאילו הוצמדה אליה.

"אפשר לעזור לך?" דילייני נשם, עושה תנועות מיותרות, תוהה אם לשלוח יד אל האיש או לא – האם צריך להזיז אותו? האם אפשר? "כלומר, אני מצטער, אני – למה התפרצת ככה? מה נכנס בך? לא ראית אותי?"

זבובים ריחפו באוויר. הקניון נפרש מולם, לוחות אבן מזדקרים ודרדרות סלע מתפורר, אור וצל נלחמים זה בזה. האיש ניסה להתעשת. הוא זרק את רגליו קדימה כמו חרק משופד על לוח, ואז נראה היה שעיניו מתחדדות, והוא גנח והתאמץ והצליח לשבת. הוא אמר משהו בשפה זרה, גרגור ורשרוש בגרון, ודילייני לא ידע מה לעשות.

זאת לא היתה צרפתית, זה בטוח. וגם לא נורבגית. לארצות-הברית אין גבול בן שלושת אלפי קילומטרים עם צרפת – וגם לא עם נורבגיה. האיש היה מקסיקני, היספני, זה מה שהוא היה, והוא דיבר ספרדית, שפת רעם תופים חם ומוטרף שארבע שנות צרפתית בתיכון לא הכשירו את דילייני להבין בה הרבה. "Docteur?" ניסה.

פניו של האיש היו אטומות. דם נזל בהתמדה מזווית פיו, מוסווה על-ידי השפם. הוא לא היה צעיר כמו שדילייני חשב בתחילה, וגם לא רזה – החולצה היתה מתוחה על כתפיו והתעבות ניכרה סביב מותניו, בדיוק מעל לחבילת הטורטיות. גם שערו היה אפור. האיש עיווה את פניו ושאף אוויר, מגלה שורה של שיניים עקומות כמו יתדות בגדר רקובה. "נוֹ קְייֶרוֹ אוּן מאטאסאנוֹס," נהם, מתכווץ מכאב שעה שכשל על רגליו בתוך טורנדו של זרדים, אבק וירוקת מעוכה, "נוֹ לוֹ נֶסֶסיטוֹ."

במשך רגע ארוך הם עמדו שם, בוחנים זה את זה, פושע שלא מדעת וקורבן שלא מדעת, ואז שמט האיש מידו את השקית המיותרת בצלצול של זכוכית שבורה. היא נחה לרגליו בעפר ושניהם בהו בה, קפואים בזמן, עד שהוא הושיט את ידו, בפיזור דעת, לאסוף את הטורטיות, שהיו עדיין מהודקות למפשעת מכנסיו. הוא ניער את עצמו כמו כלב היוצא מאמבטיה, וכשאחז בטורטיות בידו הלא פגועה התכופף קדימה סחרחר וירק ליחת דם אל החול.

דילייני הרגיש הקלה מציפה אותו – האיש לא עומד למות, לא עומד לתבוע אותו, הוא בסדר וזה נגמר. "יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?" שאל, נדיבות ממלאת את ליבו. "כלומר, להסיע אותך לאנשהו או משהו כזה?" דילייני הצביע אל המכונית. הוא הרים את ידיו אל פניו ועשה פנטומימה של נהיגה. "Dans la voiture?"

האיש ירק שוב. הצד השמאלי של פניו הבהיק באור השמש האכזרי, מכוער ורטוב מנוזלים, גרגרי חול, פיסות עור וצמחייה מעוכה. הוא הביט בדילייני כאילו היה מטורף שברח מבית-משוגעים. "לעשששות?" הדהד.

דילייני חיכך את כפות רגליו באדמה. החום התחיל להשפיע עליו. הוא דחף את משקפיו חזרה במעלה אפו. הוא עשה עוד ניסיון: "אתה יודע – עזרה – אני יכול לעזור לך?"

ואז האיש חייך, או ניסה לחייך. קרום של דם נדבק לשיניו המחודדות והוא הסיר אותו בלשונו. "כסף?" לחש, ומולל באצבעות ידו הפנויה.

"כסף," חזר דילייני, "אוקיי, כן, כסף," והוא שלח יד לארנקו בעוד השמש קודחת בקניון והמכוניות עוברות, ועיט, גבוה מעליהם, רוכב על האוויר החם שעלה מהאדמה.