פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות 2005-2004 לחרגול הוצאה לאור בע"מ

פרק 1
בחר מספר

מקס מוֹנטפַלקוֹן שכב במיטה וניסה להיזכר כמה אנשים הרג. אם מבינים נכון את השאלה, דומה שזאת בעיקר שאלה של מספר.

לידו, מדיף חום ואדים, לחלוחית מוחשית כמעט, משב טחוב מאיזה חוג טרופי אנגלי מוזר, היה יכול לחוש בנוכחותו המיוזעת של אלברט, החוקר שלו. זה שלפני שנים רבות צעיר שמן אחד גנב ממך את בתך ונהפך לחתנך, זה רע למדי. אבל שחתנך נהפך לחוקר, זה כבר ממש מוזר. עיניו של מקס היו עצומות וזה מצא חן בעיניו. הוא שמע את שעון הכנסייה המרוחק מכה שבע, צלצוליו נישאים קילומטר ויותר באוויר הערב. בריטואלים קוליים כאלה ציין מקס את ימיו ואת לילותיו ב'נאות שלווה', מאז אותו יום בתחילת נובמבר 1990 שבו נכנס "פנימה". שעון הכנסייה צלול בשבע בערב. הקריאה "לכבות את האור" בתשע. המכונית החשמלית שמביאה את החלב עם שחר. בקיץ היו הנערים בבית-הספר היסודי שמעבר לרחוב צדים צרצרים. בחורף קולותיהם הצטרמו. מקפצים ומכרכרים כיבחושים הם חבטו בכדור הקשה הלוך וחזור על-פני מגרשי החמישיות. קרפיפי בטון חסרי גג שטופים אור חשמל אכזרי. כפפת עור מכה בשרנית בכדור; המאבק על ה'פֶּפֶּר'. "חמישיות" נוסח איטון בערב חורפי. תודה לאל על אנגליה!

כבר יצא לך להיחשף לטרחנים. אבל אלברט היה אלוף.

אפילו מיעוט החפצים בחדרו של מקס הכעיס את אלברט. כיסא כחול אחד ושולחן בגוון דומה, כחול-שמים כמעט. כחול צרפתי. קונטיננטלי. הרושם היה שרהיטי 'נאות שלווה' הגיעו מחנויות יד-שנייה ומלונות שפשטו את הרגל. זה היה מעשה ידיו של קְלֶדווין פוקס, החליט אלברט, ריקמה ולשית וזיופים צרפתיים, מתסכלים כל-כך בזרותם. ארונית רחבת-כתפיים מעץ אלון, מטר וחצי גובה, ציפוי ברונזה ומנעול כסף. המסגר בהַייגֵייט וילג' התקין אותה, אמר לו מקס בגאווה, "היא חסינה בפני כל פורץ, מלבד המקצועי ביותר." בתוכה מקס שמר את מצבור חפציו. "כמה מזכרות. טרום-מלחמה," אמר מקס. "האוצרות שלי."

עד לא מזמן, אלברט כלל לא שם לב לכך. כעת לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת מה מקס נעל בארונית. על המיטה, כיסוי עם מפת קורסיקה רקומה בזהב. מדוע קורסיקה, בשם אלוהים? ובכן, פשוט משום שזו היתה המפה היחידה בערכת הריקמה של מוֹדי גֶ'ראטי הזקנה, שניתנה לה על-ידי המטפלת-באמנות, נערה חיוורת בשם ג'ייסי אשר "נסחפה על-ידי הקמפארי," כפי שסיפרה מודי הזקנה לכולם ביחד ולכל אחד לחוד, כאילו איזה רוח זרה זדונית, פֶהְן או מיסטרל, או איזה מחלה אירופית צנועה אך קטלנית, גזלו ממנה את המטפלת-באמנות שלה. לפני שג'ייסי נסחפה היא לימדה את מודי סריגה צרפתית, וכובע הברט האדום והצמרירי התלוי על דלת חדרו של מקס היה גם הוא מתנה. נעליים מגובבות ולא תואמות ונעלי-בית מרופטות, חבולות מאוד, עקבים שחוקים עד כלות, נחו ליד המיטה. מקס היה מביט בנעליים לפעמים, ומתייפח. לא מפני שהרס אותן, הלך בהן עד לזרא, אלא, כפי שאמר לאלברט וליזי, מפני ש"קשה מאוד להיפטר מנעליים! זה תמיד שתיים לאחד." על השולחן שליד המיטה היתמרו כתבי-העת האהובים של מקס: מונרכיה, הוד מלכות,דם כחול,  וכמובן, בראש הערימה, כתב-העת החביב עליו ביותר, נאמני הכתר.

בקול שורקני וחלוד, בלי לפקוח את עיניו, מילמל מקס: "בחר מספר, כל מספר..."

בתגובה, אלברט קם על רגליו. "אני לא מעוניין לשחק איתך משחקים טיפשיים, מקס. אתה לא רוצה לדבר איתי? בסדר גמור! איך שאתה רוצה. אבל נראה לי שלמשפחה שלך מגיע קצת יותר. ליזי אוהבת אותך. והיא מוטרפת מדאגה. היא יושבת בבית ומחכה שהשמים יפלו. שלא לדבר על אינוֹסֶנטָה."

קולו של אלברט היה לחוץ. ועוד משהו? – אני יודע – מבועת!

ליזי אהבה אותו? ובכן, אולי, פעם. אבל זה היה לפני שהם סגרו את העיסקה שלהם וליזי הפרה אותה. הנקישה על הדלת בחצות. שערי הברזל נסגרים מאחוריו. שהות לארוז מזוודה בודדת.

ואינוסנטה? נכדתו היקרה. כן, היא תסייע לו. היה לו רעיון שאינוסנטה תסייע לו ללכוד עכבר.

אלברט בטש ברחבי החדר, מתכונן להסתלקות. אבל מקס העדיף להקשיב לד"ר טוֹנקס הצעיר, הרופא הגריאטרי שקפץ לביקור ושוחח כעת עם "אחות-לילה" במורד המסדרון על דיירת שהסתלקה זה לא כבר.

"לפני שהצלחנו להשיג קצב טוב היא סבלה קשות, אלזי היקרה. הייתי צריך לתזמן את הזריקות כדי לתפוס את הכאב ברגע שהוא מתחיל. אני חושב שבדרך-כלל הגעתי לפני שזה השתלט עליה לגמרי. מתי את אומרת היא הסתלקה?"

"שלשום בלילה, ד"ר טונקס. בסביבות שלוש לפנות בוקר."

"מישהו ליווה אותה?"

"אני קפצתי אליה זמן קצר קודם. עם אימֶלדָה. אנחנו אוהבות להעיף מבט אם אנחנו יודעות שאורחים עומדים לעזוב. ג'ק היה הראשון לשים לב שהיא הסתלקה. הוא זריז כל-כך, ג'ק הצעיר. אין בי שום חשש לשלומם של העוזבים בשעות הקטנות של הלילה."

"ראוי להערצה. בעיות של הרגע האחרון?"

"היא היתה זהב טהור."

"זה נותן תקווה, אחות. בקרת כאב. מהרגע הראשון. ואז הסתלקות מהירה ושלווה. זאת התפילה שלי. וחיילות טובות רבות כמו אלזי גוּץ', עם מספיק שכל ישר לדעת שאין טעם להתמהמה."

באותו רגע יצא אלברט את החדר של מקס. הוא יצא כמו שאנשים יוצאים במחאה מבניין האומות המאוחדות. או מפסיקים דיונים על צפון-אירלנד. הוא קם על רגליו ויצא בזעם, ממלמל, "אני לא שם זין. איך שאתה רוצה, ממזר זקן וטיפש שכמותך. אם אתה חושב שזה רע, חכה שהשאלות האמיתיות יתחילו!" ואז בום, בום, בום, טריקה. זה היה אלברט, שיצא כמו שהערבים והישראלים מפסיקים ועידות שלום.

מקס דן בשיחות בין ערבים וישראלים עם מייג'ור בּוֹבְּנוֹ, שאמר: "איכשהו לא ציפיתי שתאהב ישראלים, מונטי." מייג'ור בובנו נהג לקרוא לו מונטי. או לפעמים בריגדיר. "הישראלים יודעים שנחמדוּת לא מקדמת אותך לשום מקום. שיחות שלום זה עניין של כוח. תראה את ורסאי."

"תראה את מינכן."

"אני רואה. מינכן. בחיי. בדיוק! אלף תשע מאות שלושים ושלוש. אז אל תהיה חלש – מסמר את הביצים של הממזרים אל הקיר. ואז שב ותדבר. זה מה שהישראלים עושים. אתה מעריך את הישראלים, מונטי?"

"אני מעריך את הישראלים, מייג'ור."

"כנ"ל." מייג'ור בובנו הרים גבות אפורות כברזל, שני מגיני-בוץ מעל עיניים צמיגות. "ביני, בינך ובין משקוף הדלת, מונטי, היהודים הם שעולים לי על העצבים."

"אולי היה עדיף אילו מיסמרנו את הביצים שלהם אל הקיר."

"הביצים של מי? של היהודים?"

"של הישראלים."

"סלח לי על הבורות, מונטי – אבל למה שנרצה למסמר את הביצים של הישראלים אל הקיר?"

"לא עכשיו. בארבעים ושבע," אמר מקס. "כשהיה לנו מנדט בפלשתינה וכנופיית שטרן פוצצה את בתי-המלון שלנו והרגה את הבחורים שלנו. אולי ככה היינו מצליחים לעצור את ההידרדרות הממושכת. הפקרנו את המזרח התיכון, מייג'ור. אחרי פלשתינה הגיע תורה של עדן..."

"והודו. אל תשכח את הודו, מונטי. ואז רודזיה."

לפתע ג'ק נכנס לחדר ושני הגברים הפסיקו לדבר. ג'ק העוזר האמריקאי. הנער עם השיער הבלונדיני העבות והחיוך הרחב. "על מה אתם מדברים שם? אפשר להצטרף?"

"אנחנו מדברים על התועלת שבמיסמור ביצים אל הקיר," אמר מייג'ור בובנו. הוא נופף במגרד-הגב שלו לעבר ג'ק. "עכשיו תסתלק, לפני שאני מסדר שיירו בך!"

"איי! אבל אני אוהב אתכם!" אמר הנער ג'ק והידס במורד המסדרון, טילטל את ראשו מצד לצד, נד בראשו ומילמל באושר, "על מה אתם מדברים? את הביצים של מי אתם הולכים למסמר אל הקיר!"

הוא המשיך בדרכו ועצר מדי פעם כדי לנופף בידיו במעין ריקוד אמריקאי, לנענע את מותניו למוזיקה פנימית כלשהי ולהתפלל בקול רם בדרכו הפראית, הבלתי-מובנת, גניחות ושריקות, לאותם אלים אמריקאיים שלהם סגד. תפילת הודיה על שהביאו אותו, נער עני ממגורון בפלורידה, אל המקום הנדיב ורב-החסד, 'נאות שלווה'.

"אתה בטוח שהוא גדל במגורון?" שאל מייג'ור בובנו את מקס כשצפו בו בלכתו. "מר פוקס נשבע שהוא מבית טוב. בוגר אוניברסיטה."

"כמה פעמים היה מר פוקס באמריקה?" שאל מקס.

"פעם בשנה. בניו-יורק."

"ואתה יודע למה?"

"הוא לוקח את החבר ברוס למצעד המתרוממים הזה. בחורים בשמלות."

"בדיוק. אז מה הוא יודע על ג'ק? יום אחד אני אספר לך את הסיפור של ג'ק. אתה לא תאמין..."

"הוא סיפר לך את סיפור חייו, הנער ג'ק?" שאל המייג'ור.

מקס חייך. שיניים צהובות מעוצבות היטב מעל שפה בשרנית. "הנער אנאלפבית. הוא לא היה יכול לספר לי גם אם היה רוצה. לא הייתי מקשיב אם היה מנסה. אבל אני מכיר את הסיפור של ג'ק טוב יותר משהוא יכיר אי-פעם."

הזמן חלף. חדרו של מקס היה חשוך. מאחורי עפעפיו העצומים היה חשוך אף יותר. אות כיבוי האורות התנגן ברחבי 'נאות שלווה'. ביפ אלקטרוני מצטלצל, לא צורם מדי, כמובן שלא, מתוכנת לחקות את קריאת התור. כשקלדווין פוקס, המנהל והבעלים היחיד של 'נאות שלווה', התקין אותו לראשונה הוא הפיק צליל של אמבולנס רחוק. בימים הראשונים להפעלתו, לפני שמר פוקס השתיק אותו, השתיקה לנצח קריאתו הבהולה שניים מדיירי 'נאות שלווה'. הקשישים נוחים להתרגש מאזעקות שכאלה, ולמדו לא לשאול אף פעם למי קורא האמבולנס, שכן הם יודעים שלהם הוא קורא.

אות כיבוי האורות נשמע אומנם בתשע, אבל האורחים היו חופשיים לבחור לעצמם את שעת השינה שלהם. "זכרו, זה לא הבית שלי, זה הבית שלכם," אמר קלדווין פוקס לכל דייר חדש. אך מרבית הקשישים שמעו את הפקודה וצייתו לה. רוב חדרי השינה הואפלו זמן קצר לאחר השעה תשע. אך לא נדמו. צעקות ומונולוגים. התקפי שיעול פתאומיים ומייסרים – מבהילים כל-כך לאלה ששמעו אותם בפעם הראשונה, אך מרגיעים-משהו בגון קולם ובסדירותם לאוזן הוותיקה והמנוסה, כצלצולם המוכר של שעונים גדולים, נפוחי-חזה – בקעו מחדרי השינה החשוכים. אנשי משמרת הלילה, המטפלים העירנים תמיד, נהגו לחדול רגע מעיסוקיהם ולזהות את הקריאות, כציידים בעלטה האפריקאית המזהים את קריאות החיות הצדות ומתות בלילה. שעת שינה לפי קונצנזוס, תחושה של סוף, אמר קלדווין פוקס. עלון המידע שלו, בצבע אפור-יונה, מנה את שבחי המקום בפשטות: "מעון גיל הזהב הראשון-במעלה בצפון לונדון. ארבע מאות ושלושים ליש"ט בחודש, פלוס מע"מ. צוות מיומן ומסור. טלוויזיות צבעוניות בחדרים מסוימים." משטר מסביר-פנים.

משטר זה מילה נפלאה. מקס גילגל אותה על לשונו. באפלה החמימה של חדרו, היה לה טעם של שמן-סלט וברזל; נחרצת, ועם זאת לא בלתי-נעימה. 'נאות שלווה' סיפק את כל מה שאפשר לבקש: טיפול רפואי פרטי ופיזיותרפיה. לוֹיס צ'דוויק הקטנה והצולעת הופיעה פעם בשבוע לעשות תספורות, עם מייבשי השיער הניידים שלה והקופסה הקטנה שלה, המלאה "מסלסלים ומעגלים". והפדיקוריסט, אדגר, שענד נזם זהב זעיר בנחירו השמאלי, עם דעותיו המשולהבות באשר לעתידה של אירופה. הוא היה קופץ לביקור בימי שלישי, עם קופסת "המקלות והפיקות" הקטנה שלו. "שם זין על אירופה – וגאה בזה!" הכריזה הסיכה הוורודה שעל דש חולצתו.

"כשנצטרף לאירופה המאוחדת שהגו הבירוקרטים מבריסל, נעלה על רכבת מהירה ישר לתהום," דיקלם אדגר, קילף עטיפת פלסטר ובחן את סוליות רגליה הצהובות, המתקלפות, של מודי ג'ראטי הזקנה, שסבלה מהן סבל איום. על השידה שליד מיטתה של מודי עמד תצלום של נערה יפה במסגרת שנהב גדולה. זאת, ידע אדגר, היתה מודי הזקנה, פעם – מודי הזקנה צעירה. רקדנית קלילה, קוקטית, גמישה וגדולת-עיניים, שמאהביה השתנקו, התאמצו ואף מתו למענה. במיוחד זמר בריטון ברזילאי בשם ארנאלדו, שנודע בפרשנותו למוצרט ונספה במלחמה. איזה מלחמה? אדגר לא ידע לומר – מן הסתם מלחמת העולם הראשונה, שכן מודי הזקנה היתה בת יותר מתשעים – אבל אחרי גיל מסוים כבר לא חשוב איזה מלחמה.

זה היה אחד היתרונות הספורים של הזיקנה – שכחת את כל המלחמות שלך. וחבריך ומאהביך, שנראו מתים כל-כך אז, סבבו אותך כעת, חיים ובועטים, בעוד שהחיים דמו לרוחות רפאים מעולם אחר.

אדגר נאנח בשעה שמיקם את הפלסטר. מודי הזקנה ציחקקה והעיפה מבט סביב החדר. "זו דירה נהדרת. בדרך-כלל לא מקבלים אותן בגודל כזה, בפריז."

פריז! כאב חד פילח את גופו של אדגר. רק בריסל הכאיבה לו יותר. תפיחות, מורסות, ציפורניים חודרניות, שומות, יבלות – ספחות על פניה הנאות של האנושות – אלה היו השמות שאדגר העניק בסתר לצרפת, גרמניה, איטליה, הולנד. רק מר מונטפלקון הבין את תחושת האנגליות העזה של אדגר והזדהה איתה. רק מר מונטלפקון גינה את נפילתה של חומת ברלין. "עוד פעם הגרמנים," אמר כאשר אדגר טיפל בציפורן מודלקת וכואבת במיוחד. "מתנשאים. לא יודעים גבול. זה רק עניין של זמן עד שיגיעו הנה."

"המנהרה מתחת לתעלה," אמר אדגר ותיפעל את ספוגית החיטוי במסירות עדינה, "תהיה מלכודת מוות."

"שריפה?"

"כלבת! תזכור מה שאני אומר לך. לכלב או לחתול או לעטלף מוכה-הכלבת הראשון שיעבור תהיה על הלשון חותמת 'תוצרת גרמניה'."

ונחירו השמאלי של אדגר רטט ונזם הזהב הקטן ניצנץ כמו כוכב. כשזה קרה, חיוך קורן היה מפציע על פניה של מודי הזקנה, שכן ראייתה היתה עדיין חדה להדהים, אם גם תפקודי גופה האחרים כשלו בזה אחר זה. "תראו! כוכב הערב!" היתה מודי הזקנה מקרקרת למראה הנזם המנצנץ באפו של אדגר, ומוחאת כפיים, והיתה ממשיכה למחוא עד שהיתה מבלה את כפות ידיה אלמלא "אחות אחת" שניגשה והרגיעה אותה. "אחות אחת", גב' טראמפ, הידועה גם בשם "אחות-יום", היתה גברת טובת-לב.

"אחות-לילה", אחות רודזית-לשעבר, גברת ס', שכונתה בפי תאומי מנצ'סטר רוּדוֹלפה הֶס, אך בפי כל האחרים פשוט "אחות שתיים", היתה אחראית על שעות הערב והלילה – "או לפחות אותן שעות שנותרו לנו, כל אחד ואחד מאיתנו, כי לא נדע לא את היום ולא את השעה," אהבה "אחות שתיים" לומר, שכן היתה דתייה, מה שלעיתים גרם לאגנס לפרוץ בבכי תמרורים. אגנס הצעירה והמסכנה ("אני בצד הטוב של שישים ושבע"), שהשתייכה לקבוצה שנודעה בשם חמשת הדולפים – לא מתוך רשעות כי אם בחיוך הרך והמבין שלא פעם הוא המחמאה היחידה שהצעירים והבריאים חולקים לקשישים – משום שדלפו לעיתים משני הקצוות.

מקס הודה למזלו הטוב על כך שפרט למקרים יוצאי-דופן, דלף מקצה אחד בלבד. עכשיו, בשוכבו במיטה, הצמיד את ירכיו זו לזו וחיזק את שרירי האגן. אגב כך חש את כרית הדליפה שלו טמונה במהודק בתוך תחתוניו. זה החזיר אותך לדברים שעשית בתור ילד, בתור תינוק, ובלי ספק מוטב לשכוח. שגופך יעיר אותך בנוזלים שלו, שהזקן שאתה יודע שהוא לא אתה יסתלק וישאיר אצלך את כרטיס הביקור הקטן והרטוב שלו, זה היה נורא. כבר עדיף להשתמש בַּכרית, אם כי לפעמים לא היה נוח לישון איתה, ואם המצב יחמיר אז שיהיה קטטר. כן, הוא עוד יקבל קטטר. איך אומרים הערבים? בּוּקרה פיל מישמיש: "מחר, המשמשים!" אין משמשים למקס מונטפלקון – אבל מחר, אולי, הקטטר.

ההליכה לשירותים היתה אחד מהישגיו העיקריים של 'נאות שלווה'. האורחים הובלו לשירותים באופן סדיר. כריות וקטטרים ואסלות ניידות בחדרים לכל דורש, ותרגילים לחיזוק והקפדה על דיאטה. ובצדק רב. כי אם אגנס דלפה משני קצוות, היו אורחים שדלפו משלושה. הכל היה יוצא, מלמטה, מבפנים ומלמעלה. ביום רע היו חמשת הדולפים יכולים להרוס שטיח שלם. קלדווין פוקס התעקש שיהיה שטיח על הרצפה. ו'נאות שלווה' יעשה כמיטב יכולתו להתמודד.

"...ניקוי יבש, טלפון אישי בחדרי שינה מסוימים – לא בכל החדרים. ממש לא" – שכן, כפי שהסביר מר פוקס, ליידי דיוויינה השלווה-למראה התגלתה כבעלת פרקי ידיים חזקים להדהים ונטיות רצחניות, כשניסתה יום אחד לחנוק את אדגר הפדיקוריסט בשעה שהתכופף לטפל ביבלת חמורה במיוחד, והיה צורך בכוחותיהם המשולבים של "אחות אחת", ד"ר טונקס, מר פוקס ועוזרת-האחות הפיליפינית הקטנה, אימלדה, כדי לחלץ את שונא-אירופה הענוג מלפיתת החנק הטלפונית של ליידי דיוויינה. מר פוקס אמר לאחר מכן: "מעתה ואילך היא משתמשת רק בטלפון הציבורי." ואיך אפשר להאשים אותו? סימני החנק ניכרו על צווארו של אדגר במשך שבועות, כשהיה מגיע ל'נאות שלווה' במכוניתו הקטנה, עם המדבקה על השמשה האחורית שהכריזה בכעס, "Fl-EEC-ed!". 

עלון המידע על 'נאות שלווה', שנכתב בתחילת שנות השמונים ומעולם לא עודכן לאור ההמלצות הרגישות יותר של רשויות הבריאות המחוזיות, היה ישיר ועובדתי. "'נאות שלווה'. מעון גיל הזהב הראשון-במעלה בצפון לונדון מציע טיפול מלא לתקופות ארוכות וקצרות, בהתאם לקצב ההחלמה. פוסט-ניתוחי. גריאטרי. סופני. חגים..." פשוט אולי, אבל ללא "תסבוכות דו-משמעיות", הכריז קלדווין פוקס בסיפוק מסוים, "ותאמינו לוולשי," אהב לומר למשתכנים פוטנציאליים, "לא תמצאו הוגן יותר." האותיות הקטנות, לתשומת-ליבכם, היו שוות בחינה קפדנית. הן פירטו את תנאי הפיקוח על שתייה וטבק, ועיגנו את האחריות לחלוקתם בידיהם האמונות של המנהל וצוות העובדים. "ריבית," התרה העלון, "תיגבה במקרה של איחור בתשלום. דולפות יחויבו ישירות בנזקי דליפה." כיוון שהדבר נגע להחלפת שטיח באיכות משובחת – מר פוקס התעקש תמיד על השטיח הטוב ביותר, "פה לא תראו אריגה תעשייתית מחורבנת," – המחיר היה עלול להיות גבוה. ואז בא "סעיף ההתנהגות" שנוסח, שוב לדבריו של מר פוקס, "על-פי סעיפים דומים בבתי-ספר פרטיים"; דהיינו, זכותו של המנהל לזרוק כל עושת-צרות, תוך התחשבות, כמובן, בכל נכות רגשית לא-מודעת או התקפי טירוף בלתי-מזיקים יחסית, שבמהלכם האשה הנידונה לא שלטה בעצמה. "בערב" – מר פוקס נהג לדבר אך ורק על "ערב", מתוך ציפייה שהנמען ישלים בעצמו את המסקנה הברורה מאליה, "החיים" – "בערב," אמר מר פוקס, "אין מנוס ממעשי שיגעון, במיוחד כאלה שמקורם בסניליות ו-" – כאן עטו פניו הוולשיות הכהות, הנמרצות, הבעה שדונית, פייתית כמעט – "אולי גם במצוקת הזיקנה המופלגת, שאין ממנה מפלט. אכן כן!"

מר פוקס הגה את המילים כאילו נתן הופעה באֵייסטֶדפוֹד, מפגין הן השתתפות-בצער והן רוח של משמעת. חוקים חייבים להיות, ומכאן שורת המחץ של החוזה: "החוסָה לא תהווה בשום אופן מיטרד או הפרעה לצוות בית-ההבראה, או לשאר החוסות." לבסוף הוצעה עזרה בתיכנון הלוויה. ל'נאות שלווה' היתה תוכנית משלו, והאורחים היו רשאים לתרום לה או, אם רצו בכך, לעשות שימוש בתוכנית שהציע ארגון 'יד לקשיש' הארצי. "זהו דבר שמשפחות מעריכות באופן מיוחד," הסביר מר פוקס לקרובי האורחים הנכנסים. "אנשים יכולים להשאיר הוראות מדויקות באשר לפעולות שהם מבקשים שייעשו. בלי להרחיב בנושא, תמיד נשאר מספיק כסף לכיסוי הארון."

מי זו ששמעה את מקס סופר בקול רם באותו לילה, לאחר החקירה הנזעמת של אלברט? היתה זו "אחות שתיים", שנעה באיטיות במורד המסדרון ושמעה משהו שנמצא מחוץ לטווח סמכויותיה הליליות, גבר סופר באיטיות ובקפידה, בקול חרישי: "...מאה ושמונה, מאה ותשע..." ומופרע מפעם לפעם על-ידי מה שנשמע כמו השתנקות אבל היה, כך גילתה לאחר האזנה קפדנית, לא קולות חנק – תודה לאל! – אלא רק יפחות יבשות, דמויות נביחה.

"די, די, מר מונטפלקון," אמרה "אחות שתיים", שנכנסה בלאט לחדרו והתיישבה ליד מיטתו, "זה רק חלום רע."

"אחות שתיים" נעה חרישית כל-כך במסדרונות, סוליות הקרפ של נעליה הגסות דוממות לגמרי, אורות הלילה הכחולים מאירים ברכות את פלומת שפתה העליונה, עד שהיו אורחים שסברו כי ל"אחות שתיים" התכוונה ליידי דיוויינה בהכריזה השכם והערב על קירבתו של "מלאך המוות".

"מעולם לא ספרנו," מילמל מקס. "מעולם. רבים כל-כך הגיעו לשם ופשוט הסתלקו, בלי שמישהו סימן אותם."

"ולאן הם הסתלקו, האורחים שלך?"

"לא שלי!" מקס הזדקף במיטתו, נשען על מרפק גרום, חד כמחוגה. "לא היה לי שום קשר למספרים החסרים. קשה להבין את זה, אני יודע. אנשים שלא היו שם לא יוכלו להבין. לעולם."

"אתה צודק בהחלט, מר מונטפלקון. זה מה שאני אומרת על רודזיה. לא כל הלבנים היו מפלצות שאכלו תינוקות שחורים. אז אל תתרגש. אתה יכול לספר לי, אם זה יגרום לך להרגיש יותר טוב – אני אבין."

אבל מקס שקע חזרה אל בין הכריות ולא אמר דבר. "אחות שתיים" נתנה לו שתי גלולות שינה – ה"פצצות" הקטנות שלה – ומעט מים. כעבור כמה דקות הוא החל לנחור.

מר מונטפלקון היקר. הוא היה איש נחמד, ובכלל לא סנילי, כפי שאהב להעמיד פנים. מן הסתם עשה את זה רק כדי להוריד מעליו את המשפחה הנוראית שלו. היא לא ידעה מי גרוע יותר. חתנו הרועש, עם הפנים העגולות, הוורודות, והקול הרועם, או בתו הסנובית עם השיער הבלונדיני שלה, או הנכדה המבעיתה שבאה לפעמים בלילות בגלימה ועיניים צבועות. מה היא היתה, מכשפה, דרוּאידית או חסידה של אחד הגורואים המטופשים האלה שאוספים רולס-רויסים ומרמים את מס הכנסה? מר מונטפלקון המסכן. ביקורו של החתן ללא ספק הכעיס אותו. היה אפשר לשמוע את הצעקות עד אגף ה'.

מקס מונטפלקון היה אדם טוב ורגיש. "אחות שתיים" חשבה שהוא משכמו ומעלה, במיוחד בהשוואה לרוב היבול של 1990, אם כי, כפי שמר פוקס אמר, הזמנים קשים, קבצנים לא יכולים להיות בררנים ומה זה משנה, לכל הרוחות, כל עוד הצ'קים שלהם לא חוזרים. אבל באמת! הוא לא צריך לטפל בהם, נכון?

כל קשישי 'נאות שלווה' היו אמורים להקפיד לפחות על מראית עין של בריאות וצלילות. או שמקומם במחלקות גריאטריות אחרות. עם זאת, בשעת ביקור הרופאים היו ביניהם כאלה שעשו מאמץ ניכר להתעשת, להזדקף, להנהן ולא להזיל ריר. "אחות שתיים" העריצה את קלדווין פוקס, אבל הוא העלים עין מהתרמית. היו אורחים ב'נאות שלווה' שכוחם פשוט כבר לא עמד להם יותר. כמה מהם לא היו "שם" בכלל. והיא ידעה, איכשהו, שבקרב החלשים והקשישים ביותר שכן היו "שם", כמו מודי הזקנה או בֶּריל המזוקנת, היו כאלה שלא רצו להיות.

ועכשיו, איש בעל קול רועם ופנים ורודות ומבריקות חדר אל תוך ה'נאות' תחת הכינוי "חתן" והטיל את חיתתו על אחד האורחים היותר מוצלחים. זה באמת יותר מדי. "אחות שתיים" לא אהבה חברי פרלמנט. הם תמיד כל-כך בטוחים בעצמם. אולי מפני שהם צריכים להעמיד פנים שהם יודעים תמיד על מה הם מדברים ולהגיד את זה בחמש דקות בדיוק, לפני שהאיש עם הפאה ישתיק אותם. ביקורים של חברי פרלמנט היו בדרך-כלל סימן לצרות: תראו מה קרה כשקבוצות של חברי פרלמנט בריטים התחילו לבקר ברודזיה – זאת היתה תחילת הסוף.

אין ספק שמקס מונטפלקון היה טיפוס מיוחד במינו. "לא ניתן לשליטה!" אמר קלדווין פוקס בגאווה. "נשמה חופשית" – כשהופיע באותו אחר-צהריים, תלוי על זרועו של סרג'נט פירס לאחר שנעדר במשך חמש שעות תמימות. גובהו ושלוותו הנישאה, הנוקשה, בין אם ישב בכיסא-הגלגלים החשמלי שלו או עשה את דרכו האיטית אך הנחושה להדהים במורד המסדרון, או אל מחוץ לדלת הקדמית, הפכו אותו לבלתי-נשכח. הבלייזר הכחול כהה שלו, עם כפתור השנהב הבודד, היה בן שלושים לפחות, אבל סגנון זה סגנון, גם אם הוא זר-משהו, גם אם יש בו מן הסגנון של קרינולינות וריפודים ומעילים מיושנים, מסוג הדברים שתלויים בפאר דהוי, עם קפלים וצווארונים זקורים ותפירות-צלב מתוחכמות, במוזיאונים ובחנויות לתלבושות תיאטרון. מקס אהב ללבוש לעיתים קרובות חולצת משי אפורה, בלויה עד שקיפות כמעט, ולענוב עניבה כהה אדומה כדם סביב העור הרפוי, המקומט, של צווארו הדק, עניבת וינדזור גדולה שהיתה מוטלת כעוגן צמרירי תחת גרוגרתו המפרכסת. כן, מקס מונטלפקון היה מה שקלדווין פוקס נהג פעם לכנות "ג'נטלמן", עם שיערו האפור הדקיק המסורק בקפידה מאחורי אוזניו, ועיניו הכחולות הבהירות הנוטות לדמוע אפילו עכשיו, עדיין מרשימות ויפות למדי. בגיל שמונים ואחת, גובהו ואורחותיו של מקס מונטפלקון הפכו אותו לאיש יפה-תואר, על מנהגיו הקטנים, העצובים-משהו – הקופסה האדומה של טבק לגלגול, שנחה בכיסו הפנימי ופתיתים מתוכה חדרו אל בין קפלי בגדיו ולעיתים קרובות אל בין הקפלים שבעור פניו, המנהג המצער שלו לגרור רגליים, סירובו לקשור את שרוכי נעליו כהלכה ולהפנות את כפות רגליו הצידה בשעה שהתנהל בכבדות, הולך על רגליו אך לא בנעליו. איש לא הבין כיצד הצליח להחזיק אותן על רגליו. אך הוא מעולם לא איבד נעל, מקס מונטפלקון, אפילו כשיצא לאחד מה"שיטוטים" הקטנים שלו, והיה צריך להחזיר אותו מהפארק או מהיער או מהשדה, שם נמצא כמו איזה כלב שוטה או נאסף ככדור אבוד.

באחת הפעמים החזירה אותו ל'נאות שלווה' גב' מרקוֹס, החייטת הקפריסאית שאל חנותה תעה יום אחד, ולתדהמתה הרבה החל לדון בשגיונות המקף האנגלי אגב גלגול סיגריה. הוא הכריז שבעניין המקף, ובעקבות פאולר הגדול, החליט הוא, מקס מונטפלקון, "להתבוסס בחוסר ודאות." הוא אמר "להתווֹסס" בנביחה חדה וקצרה. זו היתה אחת מאותן מילים שמעולם לא ביטא כראוי, בדיוק כשם שהתעקש תמיד על תה ו"עוּקיוֹת" ועיין בתוכניות הטלוויזיה במשהו שרק הוא כינה "לוֹח השידורין", חורז לוח עם כוח. סוֹטי מרקוֹס הקטנה, בת שמונה-עשר חודשים בלבד ומוגנת היטב בחיק סבתה, הביטה בעיניו הכחולות-חיוורות של מקס, ראתה את שיניו העליונות ננעצות בשפתו התחתונה בשעה שביטא את ה"התווסס" שלו ביתר עוז, וצרחה עד לב השמים.

מה שמקס המשיך ואמר לסוטי הקטנה, אם מישהו היה יכול לזכור את זה, אם מישהו היה מסוגל להבין את זה, והוא כמובן לא זכר את זה כעת, היה: "אני שונא את השימוש במקף במונח 'יהודים-גרמנים'. כפי שפאולר הראה, בדוגמה דומה למקף טרחני במונח 'הודים-דרום אפריקאים' – עלינו לומר בפשטות 'יהודים ילידי גרמניה'."

מדוע צצה דוגמה זו במוחו? אילו נשאל בזמנו, לא היה יודע לומר. זה באמת לא היה חשוב, בוודאי לא מבחינתן של גב' מרקוס ונכדתה הקטנה. באותו אחר-צהריים, כשמראה שיניו התותבות החזקות והצהובות של מקס הנוחתות על שפתו התחתונה גרם לסוטי מרקוס הקטנה לפרוץ בבכי מר, החזירה אותו גב' מרקוס ל'נאות שלווה', מסיעה אותו כמו זוג אופניים ישן שהאוויר יצא מצמיגיהם.

אבל רוב הפעמים סרג'נט פירס ממשטרת הייגייט הוא שהוביל אותו הביתה. שוטר הכפר יפה-התואר שעמד בפינת ארצ'וויי רוד וצפה ב"מהמרי- הענבר", הנהגים שעברו בצהוב.

במובנים מסוימים, סרג'נט פירס הזכיר למקס את פון פ. הצעיר. משהו בגובה, בעיניים הכחולות, במדים? לא, לא במדים. הוא הניח שפון פ. הצעיר לבש מדים, אבל רק לאחר ששב לגרמניה. זה הגיע לו, ועוד איך. כל מי ששב בתקופה ההיא לגרמניה מצא את עצמו בסופו של דבר במדים. מה חשב לעצמו פון פ. הצעיר? במבט מן הצד, שיערו הכהה של סרג'נט פירס התקרזל על עורפו באופן שלדעת סינתיה פַּרגֶטֶר אי-אפשר היה לעמוד בפניו! מה לעזאזל קרה לסינתיה? הוא לא ראה אותה מאז היום שבו פון פ. הצעיר (טיפש ארור!) הפליג הביתה.

"יש לי פה מישהו ששייך לכם, לדעתי," נהג סרג'נט פירס לומר כשהגיע ל'נאות שלווה', מנופף בדגל השינני שלו – חיוכו המעוקל, האיטי, שגרם לעקרות-בית מזדמנות להסמיק כתלמידות בית-ספר – לטובת האחות שנעצה בו עיניים. כל מי שהכיר את סרג'נט פירס החזיק בדעה שהוא נאה מכדי להיות שוטר. ואומנם, הוא לא היה שוטר מי-יודע-מה. הוא מעולם לא תפס מהמר-ענבר, או נתן דו"ח למכונית, אבל הוא לכד את מקס מונטפלקון בשיטוטיו יותר מפעם אחת.

אולי היה במקס משהו שפשוט הזמין מעצר. מי לא היה שם לב לטפיפתו האיטית, המתנודדת, של הזקן באפודה ובעניבה האדומה ובנעליים ההרוסות, המתקדם בקצב איטי להכאיב לאורך המדרכות העקומות של הייגייט? ילדים לפתו את ידי אמהותיהם, פוערים עיניים למראה התקדמותו המיוסרת. אוטובוסים מלאים סינים סקרנים, שתימרנו ברחובות התלולים בחיפוש אחר קברו של קרל מרקס, בהו באיש הגבוה והרזה להדהים שהתנודד בפינת הרחוב ונופף באגרופו כל פעם שהבחין בהם. "מלוכסנים, מלוכסנים!" היה מקס צועק, שואל את הגידוף מפיליפ, הדוכס מאדינבורו, אחד מגיבוריו הגדולים (אחרי הרוזן מאוּנטבּאטן – הרי לך אנגלי!). או שהיה לוטש מבטים נזעמים ברוסים החיוורים והנכלוליים למדי שהסתתרו בתוך משלחת הסחר שלהם בפאתי הייגייט וסט היל. ארשת פניהם המסוגרת, הזרה והמופשטת-משהו הזכירה לו יצורים מכוכב מרוחק מאוד ממערכת השמש שלנו.

כולם ראו את הזקן מפעם לפעם, מצליף באוויר כמתרחץ שנכנס לים סוער וקר וכמעט שאינו מתקדם. שכן הוא נע כלוליין על חבל שנאבק ברוח הסערה המכה בפניו. לפעמים נדרשו לו חמש דקות לחצות את הכביש; גוש בניינים יחיד היה יכול לקחת חצי שעה. המתבונן מקרוב היה יכול לראות שלמרות מראית העין של תזוזה, לעיתים קרובות רק עשה תנועות של הליכה, מרים את הרגל השמאלית ואז כאילו שוכח את מטרת התנועה, מקפיא אותה בעודה באיבה, בעוד ידיו, לבנות, ארוכות, משורגות ורידים דקים ועם זאת ברורים כל-כך עד שנראו כאילו צוירו בעט כחול, מחוות סיבובים קטנים ונואשים לצידי גופו, ציקלונים של מאמץ.

"יש לך בנות?" שאל מקס במפגיע את סרג'נט פירס.

"לא, אדוני."

"טוב מאוד. תמשיך ככה. בנות הן כפויות טובה. יקחו לך את הכסף – יזרקו אותך לכלבים. אני סגרתי עיסקה עם הבת שלי, ליזי. והנכדה, אינוסנטה. היא דיברה על 'דירות סבא' ועל 'נשמה חופשית'. אבל היא צעירה ומאמינה בבודהה או באוֹדין או משהו כזה. אני לא סבא. האגף שלי בבית של בתי לא היה 'דירה'. היה לנו הסכם. הכסף שלי בתמורה לחוף מבטחים. הייתי שם בקושי שתי דקות והם זרקו אותי החוצה עם הזבל."

"אני חושש שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום," אמר סרג'נט פירס ותימרן את מקס בעיגול עדין כדי להפנות אותו לכיוון שאליו התכוון ללכת.

"זה סיפור חיי. מעניין אותי מה דעתך על המקף, סרג'נט? אם נלך בעקבות פאולר, נוכל להיפטר מהמקף לחלוטין. פאולר מדגים את זה בבירור עם הביטוי 'הודים-דרום אפריקאים'. פאולר מציע שבמקום זה נשתמש ב'הודים ילידי דרום אפריקה'."

"באמת, אדוני?"

"נשתמש בתבנית הזאת ובמקום המיקוף המכוער ב'יהודים-גרמנים' נקבל: 'יהודים ילידי גרמניה'. מבין?"

"כן, אדוני. בלי מקפים."

"גם בלי יהודים," אמר מקס.

"אני מבין מה שאתה אומר," סרג'נט פירס נד בראשו בכבדות כשצידקת ההערה חילחלה לתוכו, "כשאתה אומר את זה ככה."

"כמו איך?" תבעה טחנת הרוח המהלכת לצידו, והשוטר ומשאו יצאו לדרכם האיטית הביתה, אל 'נאות שלווה'.