"שאלה: מה ההבדל בין שמורה אינדיאנית לעיר של חוטבי-עצים הומופובים, סקסיסטים וגזענים, לבנים סוג ד', שמאוכלסת כולה בילדים עם מוטציות עקב נישואי דודנים מדרגה שנייה? תשובה: לאינדיאנים יש צמות." "שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האינהרנטי של רצח-עם." שרמן אלקסי, אינדיאני בן שבט ספוקיין, מצפון-מערב ארצות-הברית, ואחד מגדולי אמני הסיפור הקצר באמריקה, לא מוכן לעשות הנחות, לא לגזענים לבנים ולא לאינדיאנים, והמתח של הזהות הכפולה מטעין באנרגיה רגשית עצומה את תשעה הסיפורים בעשרה אינדיאנים קטנים. כל הגיבורים הם בני-ספוקיין, וכל אחד מהם מפתיע את הקורא באור שהוא שופך, מהזווית האישית שלו, על מה זה להיות אמריקאי, אינדיאני, "בן מיעוטים", בן-אדם: סטודנטית צעירה לספרות מחפשת את ההבטחה הגדולה של השירה האינדיאנית, שחקן כדורסל מזדקן עושה מין קאמבק, בן נזכר בחיבה באמו הפמיניסטית שעשתה לו את המוות, זוג צעיר מוצא חתול שמשנה את חייו, ניצולה מפיגוע במסעדה בסיאטל מפקפקת בקלישאה שכל ההרוגים במרכז הסחר העולמי היו חפים מפשע, ותוהה "איזה מין אינדיאנים תולים עשרים ושניים דגלים בחלונות שלהם? הלבנים מסתכלים על הגרנד קניון, על מפלי הניאגרה, על ירח מלא, על תינוקות ועל אינדיאנים באותה סנטימנטליות מטופשת." לא אחרי שהם יקראו את הספר המבריק, המהפנט והנוקב הזה.
מן הביקורת:
"ספרו המצוין של שרמן אלקסי... מטלטל בעוצמה רבה את ה'פרשה' הנשכחת של בניית אמריקה החדשה על חורבות העם האינדיאני... כתיבה שנונה להפליא, חריפה ואירונית... תרגום מעולה."
חנה הרציג, הארץ, מוסף ספרים 18.5.05
"סיפוריו המעולים של שרמן אלקסי מתרחשים בסיאטל, בסמוך לשמורה האינדיאנית של שבט ספוקיין, שבה נולד... יש דבר מה נוצץ, שנון ומפתה בקובץ הסיפורים הזה... הקריאה המצטברת בהם מייצרת התרגשות - אך גם לב קמוץ ממועקה."
עמרי הרצוג, הארץ, תרבות וספרות 18.3.05
"כל הסיפורים כתובים היטב ומעבירים ביקורת חברתית על דורסנות התרבות האמריקאית. אלקסי מצטיין ביכולתו לשזור הומור נפלא במצבים מכמירי לב... תרגומה של ליה נירגד שקוף ובלתי מורגש, מה שמעיד על טיבו, כמו גם ההערות מאירות העיניים. תקראו."
רווה שגיא, צומת השרון, 31.3.05
"קובץ הסיפורים המקסים של שרמן אלקסי... כתוב בצורה עוקצנית ומצחיקה מאוד. החומרים משובחים... לשרמן אין טיפת התחסדות, אבל הכתיבה שלו כובשת ומלאה בהומור."
עומר אלוני, טיים אאוט, 31.3.05
"'עשרה אינדיאנים קטנים' המצוין מראה מה סיפורים קצרים אמורים להיות: לא אנקדוטה, לא השתלשלות עניינים שבסופה פאנץ'-ליין, וגם לא רומן שנגמר ממש-ממש מהר... הסיפורים, כמו גיבוריהם, ספוגים הומור ומודעות עצמית. הם משחקים במשחק הפוליטיקה של הזהות ומבקרים אותו, הם מתענגים על ההילה הרומנטית שמייחסת להם אמריקה הלבנה, בזים לה ולרוב גם לא מהססים לנצל אותה. סיפורים, קצרים או ארוכים, יכולים להיות מקור של עונג נפלא, כזה שאפשר להפיק מ'עשרה אינדיאנים קטנים': ספר של סיפורים קצרים מצוינים, מופת לבני מינם המבוזה."
אסף שור, כל העיר, 4.3.05
"אוסף מנצח של סיפורים היוצאים ישר מהלב... סיפוריו של אלקסי רועשים ושופעי חיים, מלאים הומור נושכני."
שיקגו טריביון
"סיפורים חמים, חושפניים, נפתלים בצורה מלבבת. הדמויות הן מכל המינים והצורות והדבר המשותף היחיד שלהן הוא המבט המריר מן הצד על חיי האינדיאנים מחוץ לשמורות."
ניו יורק טיימס
"'עשרה אינדיאנים קטנים'היא יצירה גדולה חדשה של אמן השפה, שכותב יפה, בלי לעשות חשבון וישר אל הלב."
דה ניישן
"תשעה סיפורים מושלמים שנוצרו בבטן ויוצאים מהלב, ומתארים אינדיאנים לכודים בהצטלבויות תרבותיות בנות זמננו."
אֶל
פרק מן הספר
© כל הזכויות שמורות 2005-2000 לחרגול הוצאה לאור בע"מ
מישהו כאן יכול להעיד?
אחרי שאכלה צהריים לבדה במסעדת 'אוכל טוב', בית-פלאות פוסט-קולוניאלי שהגישו בו טריאקי יפני, כריכי נקניק פולני, פיצה איטלקית-אמריקאית ואורז עם שעועית בסגנון מקסיקני וקריאולי, היא לגמה את שארית הקפה וחיפשה את המלצר שלה. עברו יותר מחמש-עשרה דקות מאז שלקח את כרטיס האשראי שלה, והוא עוד לא חזר. אולי הוא דופק איזו מלצרית במזווה, חשבה. בואי לא נהיה הומופוביות, אולי הוא דופק את הפיקולו הנאה מגוואטמלה. אולי הוא משתמש בכרטיס שלי כדי לצרוך פורנו באינטרנט או לקנות ביוגרפיות של מפורסמים במכירות חיסול; אולי הוא עובד ממורמר ועצלן; ואולי הוא טוב-לב והגון, ועושה עבודה נוראית. אולי הבנק שלי הקפיא סוף-סוף את החשבונות שלי בגלל משיכות-היתר, ומס הכנסה בדרך לעצור אותי. היא תהתה אם ארצות-הברית תקים אי-פעם כלא לבעלי-חוב. אם כן, בוודאי יגזרו עליה מאסר-עולם בלי אפשרות לשיחרור על תנאי. אבל אולי הכלא לא נורא כל-כך, חשבה, ובבידוד יהיה שקט. היא הייתה אשתו של גבר מגודל ואמם של שני מתבגרים, והיא שנאה את הקקופוניה הזכרית שלהם. בתור ילדה בת שבע ביערות האורן האינסופיים של שמורת ספוקיין נהנתה מיותר פרטיות ודממה מהורהרת מאשר עכשיו, כאישה בת חמישים שנסחפה לעיר סחופת הגשם הזאת. היא הייתה נזירה בגיל החביון! היא הייתה קרובה יותר לאלוהים כשאוצר-המילים שלה היה קטן בשבעים וחמישה אחוז משהוא היום. היא הייתה נותנת את כל המילים בנות שלוש וארבע וחמש ההברות שברשותה אם אלוהים היה חוזר אליה. היא התגעגעה לאלוהים! והיא התגעגעה למלצר שלה. אבל אולי המלצר שלה לא קיים בכלל. אולי הוא רוח-רפאים. אולי אני סובלת מהזיות, חשבה, ואפילו לא מודעת לזה. האם משוגעים יודעים שהם משוגעים? תסתכלו עלי, חשבה, הסכיזופרנית-פרנואידית אוכלת צהריים. היא צחקה ותהתה כיצד הפכה לאדם בודד שאוכל לבדו וצוחק בקול בציבור. אני אישה מטורפת, חסרת בית, שבמקרה משלמת שכר דירה, חשבה. בקרוב אלבש שקיות ניילון במקום שמלות, מה דונה קארן תחשוב על זה? ואיפה לעזאזל המלצר? היא הסתכלה וחיפשה במסעדה הוכחה כלשהי לקיומו הגשמי: סינר מלוכלך, עט כדורי, ריח מי קולון ספוגי פֵרוֹמוֹן. אבל המלצר נעלם, נעדר, אבד, נשמד.
השמש זרחה סוף-סוף בסיאטל אחרי מאה ושלושה-עשר ימים רצופים של אפרוריות וגשם, והמקום היה עמוס מתמיד. בהעדר קרניים אולטרה-סגולות לבשו הלבנים חיוורון של מושבות עונשין, והשחורים והחומים דהו לצבע בז' של מחנות ריכוז. אבל היום כולם היו שמחים ורעבים. היא אכלה בוריטו עם עוף וכריך של עוף טריאקי. בעצם היא הזמינה רק את הבוריטו, אבל הכריך הגיע איתו בטעות. עוף כזה, עוף כזה, זימרה לעצמה כשאכלה בהנאה את שתי הארוחות, למרות שלפי הטעם הן הוכנו מאותו העוף. היא לא טיפוס שמתלונן על שירות גרוע. היא תרה במסעדה אחר המלצר הדמיוני שלה, הציצה בשעונה ושאלה את עצמה אם תפוטר על האיחור המי-יודע-כמה. היא עבדה כמזכירה משפטית ב'רוּפָאטוֹ, ראנֶט וקֵרת'', חברה בינונית בגודלה שהתמקדה בזכויות האזרח. היא ידעה שזאת עבודה טובה וחשובה, שאמורה לעורר את הצדדים היותר טובים באישיותה, אבל היא הייתה עובדת פזורת-נפש ולא יעילה, מזכירה שזקוקה לתזכורות. היא תמיד איחרה, ובשנה האחרונה ננזפה על כך רשמית כבר ארבע פעמים. עורכי-דין שמתמחים בזכויות האזרח יהססו אולי לפטר עובדים גרועים, אבל הם בהחלט יודעים איך להשפיל אותם. תיק העובדת שלה הגיע לעובי עשרה סנטימטר. הו, מה גבוהה, רחבה וארוכה הנחיתות שלה! היא הייתה תת-אישה, תת-אם ותת-חברה. שוב הציצה בשעונה. עשרים וחמש דקות איחור לפחות. שיא משרדי חדש!
היא חיפשה את המלצר ושאלה את עצמה אם לטרוח לחזור לעבודה או לקנות עיתון ולהתחיל לעבור על מודעות הדרושים. אלוהים, חשבה, אני ממוצעת כל-כך שזה מזעזע. מה קרה לה? פעם היא הייתה מיוחדת, לא? היא הייתה אמורה להיות מישהי חשובה, לא? היא לא הצליחה לזכור את הימים שבהם עוד היה לה פוטנציאל. היא הייתה אישה באמצע החיים (אם תחיה מאה שנה!) עם השכלה גבוהה, שהרוויחה עשרה דולר לשעה. איזה מין חיים בנתה לעצמה? היא עכברת מעבדה אבודה במבוך הקפיטליסטי. פרה עשוקה שמשלמת עשירית משכנתא על משחטה של ארבעה חדרים ושני חדרי אמבטיה. ואיפה לעזאזל המלצר שלה? היא קמה בתקווה למשוך את תשומת-ליבו של מישהו, זקפה צוואר וסרקה את החדר כמו כלב-הערבות הכי גבוה בעולם, והביטה אל הדלת הקדמית בדיוק כשאיזה גבר כהה ונמוך נכנס פנימה, צעק משהו בשפה זרה והפעיל את הפצצה שהייתה צמודה לו לחזה.
מחוץ למסעדה נהרגו בפיצוץ הראשוני שלושה אנשים, ועוד שניים מתו באמבולנסים בדרך לבית-החולים; שלושים ושבעה נפצעו. בתוך המסעדה נהרגו במקום עשרים ושלושה אנשים, ועוד ארבעה-עשר היו עתידים למות בעשרים וארבע השעות הקרובות. ארבעים ואחד איש שרדו את הפיצוץ, אבל שלושה-עשר מביניהם סבלו מפציעות חמורות שחייבו אישפוזים ממושכים ושיקום אינטנסיבי. פיגוע-התאבדות חסכוני ויעיל ביותר. הטרוריסט השקיע רק 436 דולר בייצור הפצצה שלו, כך שהעסק עלה לו קצת יותר מעשרה דולר לראש.
בהמשך הוא יזוהה כסורי-אמריקאי שנולד בסיאטל, וגדל ברווחה אצל אב מוסלמי ואם קתולית מהמעמד הגבוה. הוא היה בוגר בית-הספר התיכון לֵייקסייד ואוניברסיטת סיאטל, ולמד לקראת תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת וושינגטון. הוא היה מאורס לדוקטורנטית, צרפתייה-אמריקאית שהייתה הסולנית של להקת פוֹלק מקומית. האף-בי-איי והמשטרה המקומית יחקרו את הטרוריסט במשך שנה, אבל לא ימצאו שום עדות לכך שהיה מעורב בפעילות טרור או החזיק באיזו משנה טרוריסטית. הם לא ימצאו מישהו ששמע את האיש מבטא אי-פעם איזשהו רגש אנטי-אמריקאי. הוא היה רשום בפנקס הבוחרים, מצביע עקבי שהעדיף את הדמוקרטים המתונים, אבל חברו הטוב ביותר עבד בגיוס כספים בשביל הרפובליקאים. בחמש השנים האחרונות תרם הטרוריסט באופן שווה לאירגונים פלסטיניים וישראליים. שווה בדיוק, עד האגורה האחרונה. החוקרים יסיקו שהטרוריסט היה או הטרוריסט הבלתי-נראה, הזהיר והתמהוני ביותר בכל הזמנים – או תעלומה בלתי-פתירה. לאף-בי-איי אין יכולת להתמודד עם המימד הקיומי, והציבור האמריקאי ידוע לשמצה בצמאונו לפיתרונות, כך שלבסוף אובחן הטרוריסט כמשוגע בודד נוסף בהיסטוריה האמריקאית הארוכה של רוצחים בודדים.
אבל כאשר הטרוריסט עשה את דרכו אל מסעדת 'אוכל טוב' הוא לא חשב שהוא מטורף או בודד. הוא שמע קולות, ופעל על-פי ההוראות. הוא היה מרוצה מהמחויבות שלו, הוא התגאה בה, ולכן חייך כשנכנס למסעדה. רגע לפני שהפעיל את הפצצה היא ראתה את החיוך שלו, ולרגע חשבה שהיא מכירה אותו. המלצר שלה נעלם, בעלה ובניה היו זרים לה, והיא שאלה את עצמה אם האיש כהה העור בא להציל אותה. רעיון מגוחך כמובן, אבל בדיוק כשהפעיל את הפצצה שהצמיד לחזהו, היא החזירה לו חיוך.
הפיצוץ גרם לה לאבד את ההכרה, והיא התעוררה מחוצה תחת כובד משקלם המזוויע של המתים. בדחיפה וזחילה פילסה לה דרך בין חלקי הגופות האלמוניים והריסות הבניין, וכך ניצלה. היא נחלצה מהחורבן מכוסה דם וחבורות, אבל לא פצועה קשה, למעשה לא פצועה כלל בהשוואה ליתר הניצולים. אנשים צרחו וגססו סביבה. הם נשאו את עיניהם אל גורדי-השחקים וציפו לקריסתם. הם ציפו שמטוסים ייפלו מהשמים ויבעירו את העיר. אבל האסון הזה לא היה האסון ההוא; הפיצוץ הזה היה קטן ואמיתי, לעומת הפיצוץ האחר, שהיה גדול יותר ומרוחק, והיה קיים רק בסרטים ובווידיאו ובזיכרון. כאן, בדקות שאחרי האירוע, ייללו סירנות אמיתיות. כבאיות אמיתיות וניידות משטרה אמיתיות הגיעו מכל הכיוונים. השמים היו מלאים מסוקים של רשתות החדשות. המחלצים משכו את גופות המתים והחיים מתוך סבך המלט והמתכת והעץ של הבניין, שהתפרק ליסודותיו הבסיסיים. היא הביטה בכל זה ורשמה לעצמה הערות בראשה כאילו הייתה עוברת-אורח תמימה, או עיתונאית אובייקטיבית. שישה חובשים ביצעו החייאה בשני גברים וארבע נשים. גבר שנכווה קשות ועורו התקלף מידיו וזרועותיו ברצועות ארוכות ושותתות דם, קרא לאשתו ביללות. ילדונת שחורה וילדון לבן התחבקו במושב האחורי של אמבולנס. חסר-בית שחור, חבוש קסדת קרב, דחף את עגלת הקניות שלו במעגלים ושר את ההימנון הלאומי. על הקרקע סביבה היו זרועים צלחות ומזלגות וכפות וקערות ומלחיות ופלפליות וכיסאות ושולחנות וסינרים ומפיות ותפוח-אדמה אפוי אחד, עטוף למחצה בנייר כסף. גבר לבן בחליפה אפורה קרועה התייפח מעל גופו המרוטש של גבר לבן אחר, שלבש חליפה אפורה קרועה אחרת. במרחק שמעה רדיו מנגן את ה'לאטין פלייבויז'. היא לא ידעה איזה שיר, אבל זיהתה את ההרמוניות. אישה לבנה רכנה אל הרחוב מחלון הקומה השישית וצילמה הכל במצלמת וידיאו.
"את בסדר?" שאל אותה מישהו.
היא הסתובבה להביט בו. גבר לבן, נמוך, בן ארבעים ומשהו, במעיל עור שחור. נאה, עם עיניים טובות ושפם מטופש, עם עודף משקל של איזה עשרה קילו, שתוך עשר שנים יהפכו בוודאי לחמישה-עשר קילו, ותוך עשרים שנה לעשרים, וכן הלאה וכן הלאה. עודף המשקל הבלתי-נמנע של הזכר האמריקאי! אבל לעת עתה הוא נראה כמו נגן הבס הסקסי של להקה ביתית גרועה. הבטן שלו אולי רכה, אבל המוזיקה שלו קשה כמו אבן! במקום או זמן אחר הייתה מחייכת אליו, מפלרטטת, אולי אפילו חושבת עליו בפעם הבאה שהייתה שוכבת עם בעלה הנורא. למה היא חושבת על סקס ברגע כזה? וגרוע מזה, למה היא חושבת על סקס מחוץ למסגרת הנישואים? קץ העולם – או לפחות חלקו הקטן – קרב ובא, והיא חושבת על גופו העירום של גבר אחר. איזו סטייה! ואולי זו תגובה טבעית ואינסטיקטיבית? מי יודע, עם כל המוות והכאב שסביבה, אולי יהיה טוב להפיל את הגבר הזה ארצה בין ההריסות ולעשות איתו אהבה, לא כן? אולי יהיה טוב לברוא חיים, ליצור חיים חדשים. הטרוריסטים האלה, הקדושים המעונים מטעם עצמם, הרי מאמינים שבגן-עדן יזכו בשבעים ושתיים בתולות, נכון? אם נניח רגע להעמדות הפנים הפוליטיות, הרי מדובר פה בכמה אלפי גברים טיפשים שמאמינים שהטרור הוא דרך נוספת להשיג זיון, לא? אז מה יקרה אם ארצות-הברית תציע שבעים ושלוש בתולות לכל טרוריסט, בתנאי שיימנע מאלימות? במקום לפרוס באפגניסטאן ובעיראק צבא של חיילים אמריקאים מבואסים, אנחנו יכולים לשגר לשם משלחת הומניטרית של בתולות פטריוטיות. אלוהים, מה קורה לי, חשבה, אני מאבדת את השפיות. היה לה ברור שהיא בהלם, אבל היא תהתה אם המוח שלה נפגע מהפיצוץ יותר משחשבה. אולי הגולגולת שלה נסדקה והמוח שלה חשוף לעיני כל. זאת הרי הצורה הקיצונית ביותר של עירום פומבי, לא כן? הבושה הגדולה ביותר, לא? המוח נוזל לי מהראש, חשבה, ואני אפילו לא יודעת את זה. היא נגעה בקודקודה וציפתה לחוש בריקמה הרכה של המוח, אבל חשה רק בגולגולת החזקה והגרמית שלה. היא משתגעת, והיא מברכת על זה. היא רוצה להשתגע.
"היית שם בפנים?" שאל אותה נגן הבס השמנמן והצביע על המסעדה ההרוסה. השלווה שלו משונה, חשבה. איזה מין גבר מסוגל להצביע בשלווה על בניין מפוצץ? אולי גם הוא השתגע. אולי כולם השתגעו.
"לא הייתי שם," אמרה. היא שיקרה, ונהנתה לשקר. "ראיתי את זה. רק ראיתי את זה."
"מה קרה?" שאל.
"איזה מחבל-מתאבד נכנס בריצה למסעדה," אמרה. "עם פצצה. הוא פתח את המעיל, והייתה שם פצצה, והוא צרח משהו. אני לא יודעת באיזו שפה. אחרי שצרח הפעיל את הפצצה."
"היית שם?" שאל שוב. כמובן, חשבה, כמובן שהייתי שם, אידיוט שכמותך! איך היא יכולה לדעת בדיוק מה קרה אלמלא הייתה שם בפנים, כעדה? הוא ידע שמשהו לא בסדר בסיפור שלה, אבל הוא היה מבולבל ומבוהל מכדי לברר מה.
"לא, לא הייתי שם," אמרה. "עמדתי ממש כאן כשזה קרה."
"את בסדר?" שאל. הוא עמד קרוב אליה. היא זיהתה סיגריות בריח הפה שלו. ואולי לכולם יש ריח של אש ועשן. אולי תמיד יהיה לכולם ריח של אש ועשן.
"לא," אמרה. כיוון שקיבלה הזדמנות לומר את האמת, המשיכה לשקר. "פשוט עברתי כאן."
"ראיתי אותך יוצאת משם," אמר. הוא חקר אותה. איך הוא מעז להטיל ספק בדבריה?
"חיפשתי אנשים," אמרה. "ניסיתי להציל אותם, אבל אין שם אף אחד. רק חתיכות של אנשים."
היא קלטה שהיא צועקת כדי שישמעו אותה בתוך ההמולה.
"נפצעת?" ענה לה בצעקה. איזו מין שיחה זאת? מה הטירוף הזה שהם שותפים לו? "נפצעת?" שאל. שוב ושוב הוא שואל את אותה השאלה. היא חייבת למנוע ממנו לשאול אותה שוב.
"לא, לא," אמרה. "רק תוציא אותי מכאן. אני לא רוצה להיות כאן. תעזור לי להסתלק מכאן."
הוא אחז בידה והרחיק אותה מזירת הפשע. לאורך עשרה בלוקים פילס להם דרך בתוך המוני המושיעים מטעם עצמם, קדושי תקשורת ועיטים עיתונאיים, עובדי חירום וסקרנים חולנים. בכל מקום ראתה מצלמות ומצלמות וידיאו. היא תהתה כמה אלפי תצלומים יצולמו, כמה סרטים. בכמה מהתצלומים והסרטים האלה תופיע אולי תמונתה? האם מישהו תפס את הרגע המדויק שבו יצאה, כמו ישו, מהקבר המפוצץ שלה? בסופו של דבר, חשבה, ישו עדיין כאן משום שישו היה כאן פעם, וחלקים של ישו עדיין מרחפים באוויר. הדנ"א של ישו הוא חלק מהדנ"א הקולקטיבי. כולנו חלק מישו; כולנו ישו באופן חלקי. אם תנשמי עמוק בשעת סערה תוכלי לפעמים לטעום את ישו בגשם העז והמיטיב. ואולי חלקים של ישו נצרבו לתוך העור והעצמות והמלט והעץ. אולי אפשר לראות את ישו בכל כתם דם. אולי אפשר לראות את ישו בפנים המדממים שלי, חשבה, אולי אני נראית כמו ישו. ואולי אני לא כמו ישו, אולי אני ישו בעצמו. אולי ישו, שקם לתחייה, קם לתחייה בי.
"איפה את גרה?" שאל. "את רוצה שאקח אותך הביתה?"
"לא," אמרה. "קח אותי לאיפה שאתה גר."
הוא היסס. לא הבין מה קורה. הוא רצה להיות הגיוני. להפוך את כל העסק להגיוני. הבית שלו היה בקצה הבלוק הבא. מקום קרוב ובטוח. לכן החליט שהגיוני לקחת את הזרה המוזרה הזאת לדירה שלו. הוא שאל את עצמו אם הם יזדיינו. הוא ידע שזה קורה לפעמים. הוא קרא על זרים שנפלו זה לזרועות זה בשעת מלחמה וברעידות אדמה ובסופות טורנדו והוריקן. דודו ארני, מוותיקי מלחמת וייטנאם, הציל ב-1967 וייטנאמית צעירה עם תינוק, התחתן איתה, אימץ את הילד והביא אותם איתו חזרה לסיאטל. הם היו נשואים עדיין, לא ממש באושר, אבל נשארו יחד. מי יכול להסביר את הדברים האלה? אולי אני אמור לקחת את האישה הזאת הביתה, חשב. אולי אנחנו אמורים להתאהב. כן, אולי זה לא הגיוני, אולי זה שטות. אבל מה כבר יכול להיות הגיוני בעולם שבו גבר נכנס למסעדה צפופה ומפעיל פצצה? הוא הביט באישה הזאת, בעלת השיער השחור הארוך והעור החום והעיניים החומות, ושאל את עצמו אם היא עיראקית או סעודית או אפגאנית. אולי היא טרוריסטית מוסלמית שפוצצה את המסעדה ועכשיו היא משתמשת בו כדי לברוח. אלוהים, חשב, ראיתי יותר מדי סרטי פעולה ויותר מדי 'חדשות פוֹקס', וחמור מזה, אני גזען שראה יותר מדי סרטים של סטאלונה ויותר מדי תוכניות של ביל אוריילי.
"אני לא יודע מה לעשות," אמר. הוא דיבר בכנות. ותהה אם הכנות שלו אמיתית.