פרק מן הספר

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור ולחרגול הוצאה לאור

במבט לאחור, בלי להיצמד במאה אחוז להשתלשלות האירועים, אני רואה אותנו כאן, צמודים זה לזו, באמצע התמונה. זרוע אחת שלי כרוכה סביב כתפו והוא אוחז בי איפשהו— יותר נמוך, כמובן. קווצת שיער ערמונית כהה תלויה מעל מצחי החיוור. הוא מחייך מאוזן לאוזן ומחזיק משהו באגרופו הקפוץ.

אוזניו בולטות מראשו הגדול, מכשירי השמיעה שלו, שנראים מיושנים למדי, מזכירים מַשדרים שקולטים גלי רדיו מהחלל החיצון. ועיניו הגדולות במידה לא סבירה מאחורי זגוגיות משקפיו מעניקות לו מראה מיוחד מאוד. האמת היא שעוברי האורח ברחוב מסתובבים ללטוש בנו את עיניהם. הם מתבוננים בהתחלה בו, אחר־כך בי, ואז שבים לבחון אותו בשעה שאנו חוצים את מגרש המשחקים, יד ביד, עד שאני סוגרת מאחוריו את השער. כשאני עוזרת לו לדלג לתוך המושב לילדים ונועלת את חגורת הבטיחות, אני שמה לב שמבטים נשלחים לעברנו ממכוניות אחרות.

בירכתי התמונה רואים את המכונית הישנה שלי, עם תיבת הילוכים ידנית. שלושת הדגים האדומים צפים בתא המטען — הוא עוד לא יודע את זה — מעל שק השינה הזוגי הכחול שנספג כולו. עוד מעט אקנה בחנות הקואופרטיבית שתי שמיכות פוך חדשות מפני שאין זה ראוי שאישה בת שלושים ושלוש תחלוק את שק השינה שלה עם ילדון שאין לה שום קשר משפחתי אליו— לא עושים דברים כאלה. קנייה כזו לא צריכה להיות בעיה שהרי תא הכפפות דחוס בשטרות טריים מהבנק. שום דבר נורא לא קרה, חוץ מלשכב עם שלושה גברים שונים על פני 003קילומטר לאורך כביש הטבעת, בקטע שברובו איננו סלול, לאורך החוף, שם הוא צר במיוחד בין הקרחון ושפת הים, ויש בו המוני גשרים בעלי נתיב אחד.

שום דבר אינו כמו שהוא אמור להיות באותו יום אחרון של נובמבר — יום מעונן ושנינו לובשים סוודרים. שלי כחול עם צווארון גולף ושלו חדש, בצבע ירוק מנטה, סרוג ביד, עם דוגמה קלועה וברדס. לדברי הרדיו הטמפרטורה דומה לזו שהייתה בליסבון אתמול וצפויים עוד גשמים והתחממות. זו הסיבה שאישה לבד לא צריכה להסתובב בדרכים, באזורים החשוכים והלא־מיושבים האלה, ועוד פחות ליד גשרים בעלי נתיב אחד, כי הכבישים מוצפים לעיתים קרובות.

אין לי יומרות למצוא מאהב חדש ליד כל גשר, אבל לא הייתי רוצה לפסול את האפשרות.

כשבוחנים את התמונה מקרוב רואים מאחורה, כמה צעדים ממני ומהקטן, נער כבן שבע־עשרה שפניו מטושטשים קצת. תווי פניו עדינים למדי מתחת לכובעו, ונדמה שפצעי הבגרות שלו מתחילים להגליד. הוא נשען על משאבת הדלק כאילו הוא מנמנם, עיניו עצומות למחצה.

אם בוחנים את התמונה עוד יותר מקרוב לא אופתע אם מבחינים בנוצות על הגלגלים, ואפילו בכתמי הדם על הצלחות, למרות שחלפו כבר שלושה שבועות מאז שבעלי עזב את המיטה הזוגית יחד עם המזרן הארגונומי, כל ציוד המחנאות ועשרה ארגזי ספרים — ככה זה קרה. אבל צריך לזכור שדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים, ובניגוד לתמונה אחת, המציאות דווקא משתנה כל הזמן.

1

תודה לאל שזה לא היה ילד.

אני משחררת את חגורת הבטיחות ומזנקת מהמכונית לבחון את החיה. האווז פחות או יותר שלם, גם אם חסר הכרה. צווארו נטוי וחזהו מדמם. אני חושדת שמתחת לנוצות הטבולות בשמן מנוע יש לב שבור.

ניירות עפו מתוך התיקיות שלהם ברגע שעצרתי בפתאומיות, תרגומים משפות שונות התפזרו על ריצפת המכונית. ערימה אחת של מסמכים נשארה שלמה על המושב האחורי הצפוף.

מה שטוב בעבודה שלי — מעלה שאני מהססת להשמיע באוזני הלקוחות שלי — זה שאני עושה שליחויות. אני נוסעת במכונית ומביאה בעצמי את המאמרים הערוכים, את התרגומים וספרי הזיכרונות, כאילו היו אטריות תאילנדיות מוקפצות או ספרינגרולס. זה אולי מיושן אבל זה עובד, אנשים אוהבים לגעת בנייר ולחלוק רגע עם אדם לא מוכר, שבמקרים מסוימים זכה להציץ לעומק נשמתם. הכי טוב להגיע בדיוק לפני ארוחת הערב, כשהאטריות כבר מבושלות ואסור שיישארו אפילו עוד רגע אחד במים, או כשבעל הבית, שבדיוק מטגן בצל, בעוד הדג ממתין על מצע פירורי הלחם שלו, לא מרוכז מספיק ולא מכבה את האש לפני שהוא הולך לפתוח את הדלת. מהניסיון שלי זו הדרך המהירה ביותר לגמור עם זה. אנשים לא אוהבים לקבל אורחים בין ריחות הבישול, הם גם לא אוהבים לדבר עם מישהו שהם לא מכירים כשהם בגרביים, או אולי אפילו יחפים, בתוך מסדרון עמוס נעליים וילדים עצבניים. לדעתי אלה הם התנאים האידיאליים לסגור את החשבון על המקום בלי לפתוח דיון על המע"מ. ברגע שאני מסבירה לאנשים שאני לא מקבלת כרטיסי אשראי, הם נכנעים מייד, מזדרזים לכתוב צ'ק ולקחת את המשלוח.

כשהם מגיעים למשרד השכור הקטן שלי ליד הנמל, הם בדרך כלל לוקחים את הזמן שלהם ושוקלים את ההערות שלי ומנסים לשכנע אותי בכוונותיהם הטובות, בהיכרות שלהם עם החומר, בלהסביר לי למה ניסחו את הדברים כך ולא אחרת. זה לא תפקידי לכתוב מחדש— עושה רושם שבפיסקה אחת מחקתי תשע מילים— אלא רק לתקן שגיאות דפוס, כפי שאמר לי אחד מלקוחותי בשעה שיישר את משקפיו ואת עניבתו והדביק את התלתל למצחו מול המראה בכניסה. לדבריו המטרה היא לא לפשט באופן מוגזם מחשבה מורכבת, שהרי המאמר נועד לקוראים מומחים בנושא. למרות שלא השמעתי שום הערה על השימוש המפוקפק שלו ביחסות ב"דין וחשבון על פרויקט הסכר", שאלתי את עצמי אם אי אפשר לפעמים להחליף את המילה"משוער" שהופיעה ארבע־עשרה פעמים באותו עמוד, במילים אחרות כמו "אפשרי" או "סביר". מכל מקום לא הבעתי את דעתי בקול רם, ורק הסתפקתי במחשבה הזו ביני לביני כדי להשתעשע. אחרי שמגיעים לעמק השווה חלק מהאנשים אוהבים לדבר קצת על עצמם ולשאול אותי שאלות אישיות, אם אני נשואה, למשל. פעם או פעמיים הכנתי להם טוסטים. אבל אני מוכרחה להודות שלא אני ניסחתי את המודעה שלי. זו הייתה חברתי אֵיידוּר, שנסחפה בשגעון גדלות. הגזמה היא לא הסגנון שלי:

 אני מספקת שירותי הגהה ועורכת עבודות לתואר ראשון ומאמרים לכתבי עת מקצועיים ופרסומים בכל נושא. אני גם 

                   עורכת נאומי בחירות, בלי קשר לדעות פוליטיות, ומתקנת שגיאות בתלונות אנונימיות ו/או מכתבי מעריצים  ומוחקת 

                   כל התייחסות פילוסופית או פואטית טיפשית או לא מדויקת מנאומי ברכה, ומעלה את רמתם של הספדים (לרמות

                   כמעט אלוהיות). אני שולטת בכל הציטוטים של משוררינו הלאומיים המנוחים.

                   אני מתרגמת מאחת־עשרה שפות ואליהן, לרבות רוסית, פולנית והונגרית. תרגומים מהירים ומדויקים. שירות משלוחים

                   הביתה. סודיות מובטחת.

אני מרימה את הציפור הפושרת שהרגע דרסתי ומגלה שמדובר בזכר. צחוק הגורל הוא שבדיוק קראתי ותיקנתי מאמר על חיי הרגש של האווזים ועל הנאמנות המוחלטת שלהם לבני זוגם במשך כל חייהם, ואני בוחנת בעינַי את להקת העופות כדי לגלות את בת הזוג ששׂרדה. האווזים האחרונים עוד חוצים את הכביש החלקלק והקפוא, מגעגעים לפני שהם מגיעים למדרכה בצד השני, פורשׂים את כפות רגליהם הכתומות על האספלט. ככל שאני רואה אף אחת לא יצאה מהשורה לחפש את בן זוגה, ואני לא מצליחה לזהות שידוך הולם לציפור שאני מחזיקה בזרועותי. בזמן האחרון דווקא פיתחתי כישרון להבחין בין כמה חתולים שחורים, ברחוב, בזכות תגובתם לליטופים או להתרגשות פתאומית. מה שהכי מפתיע אותי, בעודי נטועה באמצע הכביש כשהצוואר הציפורי השמנמן עדיין בידי, זה שאני לא מרגישה לא אשמה ולא בחילה. בלב ליבי אני חושבת שאני אדם טוב, אני מנסה להימנע מחיכוכים, קשה לי לדחות בקשות שנובעות מרגישות גברית, אני קונה את כל כרטיסי ההגרלה למפעלי הצדקה שאת כרוזיהם אני מוצאת בתיבת הדואר שלי. ובכל זאת, בסופרמרקט, במחלקת הבשר, עולה בי אותה התרגשות שאני חשה לפני חג המולד, אני הוגה בתבלינים ובתוספות, ושואלת את עצמי אם יראו את הפסים של צמיג הגוּדיִיר מתחת לרוטב הסמיך.

"נו, טוב, שנה טובה מוקדמת," אומַר לאורחים שלי בארוחת ההפתעה שאכין בליל נובמבר חשוך, בלי שום הסברים.

אני קורעת כמה דפים ממאמר מייגע במיוחד על מוליכים תרמיים כדי להניח אותם מתחת לציפור שאני מכניסה בזהירות לתא המטען. כנראה חלפו עידן ועידנים מאז שפתחתי אותו בפעם האחרונה כי אני מגלה שהוא מלא בגלילי נייר מגבת שקניתי כדי לתמוך באיזושהי פעילות ספורטיבית של ילדים נכים — מזל שלא הלכתי על הסרטנים.

גורלו של האווז לא יהיה כזה, מפני שאני מתכננת להכין הפתעה קולינרית נאה לבעלי, השף הגדול בכבודו ובעצמו. אבל קודם אני צריכה עוד לעבור בבית דירות ברובע מֶלאר כדי לעשות משהו שנשבעתי לא לעשות לעולם.