ספרו החדש של תמיר להב-רדלמסר עוסק בחוויה מסקרנת: המפגש הטיפולי. ה"חדר" הוא הקליניקה שבה מתרחשים המפגשים, וה"שניים" הם המטפל (במקרה הזה פסיכולוגית) והמטופל (במקרה הזה משורר). בניגוד לז'אנר "תיאורי המקרה", הנכתבים בדרך-כלל על-ידי המטפלים, זהו ספר שנכתב מנקודת המבט של "המקרה" עצמו. מלאכת השיר של חדר לשניים אינה צועדת על קרקע מוצקה, אלא נודדת אל אזורי ספר המשתרעים מחוץ לעשייה הספרותית המקובלת. אמנם נדמה כי כל הכללים הסגנוניים כבר נפרצו מזמן, וכי כל המוסכמות כבר הופרו בזו אחר זו, ובכל זאת מצליח חדר לשניים להיות חדשני ונועז. הספר פורם במספריים שנונים, חצופים ומושחזים את הגבולות שבין שירה לפרוזה, בין ליריקה וידויית לעלילה אפית, בין טקסט קנוני להערת שוליים, בין פרולוג לאפילוג, בין מקור לציטוט ועוד. שום דף אינו דומה לקודמו, וכל דף הוא הפתעה: השירים אינם מנוקדים, אל הטקסט המרכזי מצטרפים סיפורי משנה, העלילות מדלגות מהווה לעבר, ומגוף שלישי לראשון. הטקסט הפואטי סופח אליו בדרך שירי משוררים מצוטטים בעברית ובאנגלית, המוצגים כחלק מרקמת הבשר החי של המשורר, מתכונים של סבתא, אירועים חדשותיים וכדומה, טקסטים "זרים" לכאורה, שמקומם לא יכירם בספר שירה. תשומת הלב המירבית לפרטים הקטנים ביותר, מהולה באהבה שהשנאה היא חלק בלתי נפרד ובו-זמני ממנה, יוצרים את הריגוש המתעצם ככל שמתקדמת הקריאה.