"אנחנו הזקנים נוטים לחזור ולספר דברים שקרו כבר מזמן, אולם אף פעם לא באותה מידה של דיוק, מפני שכל זיכרון הוא העתק של זיכרון שקדם לו." אאולליו ד'אסומפסאו – נצר למשפחת אצולה ברזילאית שירדה מגדולתה ואיבדה את הונה - מבלה את ימיו האחרונים בהעלאת זכרונות. הוא לא לגמרי בטוח היכן הוא נמצא, נדמה לו שהוא מכתיב את זיכרונותיו לבתו, או אולי לאחות המשועממת בבית החולים. מחשבותיו לא רצופות וזיכרונותיו מדלגים בין מציאות לדמיון וחושפים בהדרגה את ההחמצות הגדולות. הוא יודע שזמנו קצר, ומתגעגע עד כאב לאשתו הצעירה שנעלמה מחייו לפני עשרות שנים, ולימים היפים בחברה הגבוהה של ריו דה ז'ניירו של העבר הרחוק. חלב שנשפך הוא דיוקן נוגה ופיוטי של שאיפותיו, אכזבותיו ואהבתו של אדם אחד, על רקע השינויים העצומים שהתחוללו בברזיל במאה ה-20.