שוד אלים, מרדף ומצור שהתרחשו בבואנוס איירס ובמונטווידאו ב-1965 ושעליהם אולי שמע במקרה מבחורה שהיתה קשורה לשודדים, הוא הגרעין שסביבו בונה ריקרדו פיגליה שלושים שנה אחר כך "גירסה ארגנטינאית לטרגדיה יוונית". במשחק מרתק בין שיחזור העובדות לבין המצאה ספרותית פיגליה מתמרן בזריזות בין רבדים, בין הקולות המדוברים והקולות הכתובים (לפעמים אפילו בתוך אותו משפט), שיחות בין חברי הכנופיה לבין השוטרים שצרים עליהם, או בינם לבין עצמם, עדויות של צופים, דיווחים עיתונאיים, דברי המספר (שהוא אולי אחד העיתונאים), דו"חות המשטרה, תיקי בית-המשפט. בדרך זו הוא בונה לא רק עלילה מצמררת אלא גם עולם שמשמש לה הקשר משכנע: עולם שבו האלימות הלא מתפשרת של הפושעים מתחרה בברוטליות של המשטרה, בתאווה לדם ולנקמה של הקהל, ובלהיטות של העיתונות לספק אותו – אלימות שמאבדת בהדרגה כל תכלית.