היא, "ציפור" כפי שהוא מכנה אותה, חוקרת בעלי-חיים; הוא, כריסטיאן בק, מתרגם הוראות הפעלה למכשירי חשמל: זוג שהשתיקה היא הדבר העיקרי שמשותף להם. כשהיא גוססת מסרטן היא מודיעה לו שהחליטה להינשא למבקש מקלט צפון-אפריקאי, והוא מקבל את הדין בהכנעה, מפנה את המיטה הזוגית הקרה שלהם, אבל נשאר איתם בדירה, ישן בהול מתחת למתלה המעילים, וממשיך לטפל בה וקצת גם בבעלה החדש. כך נפתח הרומן המצמרר של ארנון גרונברג. ומכאן הוא ממשיך, מיטלטל בין הווה הולך ומתמעט לחייהם הקודמים, בין השאר באילת, שם עקבה היא בלילות אחרי התנהגות בעלי-חיים במדבר ופיתחה חיבה לטיפול בחלכאים ונדכאים, ואילו הוא, שהיה פעם סופר מבטיח, בילה בימים בבית-זונות, במאמץ לחיות על-פי השקפתו בדבר טבע האדם, מחשבה המעוקרת מכל שביב של תקווה, אשליה, או צביעות. בכל עמוד, בכל פיתול בעלילה המרתקת, מתגלים יכולת סיפורית נדירה, כישרון ניתוח של פתולוג, כתיבה נקייה מהתחנחנויות, אינטליגנציה חריפה, אירוניה דקה וחוש הומור מובהק. מהספרים המעטים כיום שמצדיקים את היומרה לכתוב רומן גדול.