ספרו השלישי של אלי הירש נכתב כמעט כולו בפרץ יצירה אחד, אינטנסיבי וחריף, שהוליד קובץ שירים עשיר ומגוון מאוד. שתי פרידות עמדו ברקע לכתיבת הספר, מות סבתו של המשורר ומות ידידו דן צלקה – שניהם מהגרים שהעתיקו את ביתם התרבותי ממזרח אירופה לישראל. הפרידה מהם עוררה בהירש את הצורך להתמודד עם מורשתם הסבוכה ועם הקונפליקטים שמהם נבראה חברת המהגרים הישראלית. תפקידה של השירה העברית, לפי הירש, הוא לחיות את הקונפליקטים האלה ולכתוב אותם על כל מורכבותם, להשלים עם העובדה שהציונות אינה אלא שבר, תהפוכה וקרע, ולתת ביטוי לכאביה ולתקוותיה של התרבות החדשה, הצעירה והמבולבלת, שהולכת ובוקעת מתוך הקרע הזה.