ישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים – שנות העלייה הגדולה – שבה לתחייה בכל חושניותה, על יופייה וכיעורה, בנערה, הרומן החדש של אלונה פרנקל. היא שבה לתחייה בזכות מבטה החד של גיבורת הרומן – נערה צעירה, "עולה חדשה", שבשנות ילדותה, בפולין של מלחמת העולם השנייה, למדה שבעולם מתרחשים דברים שאי-אפשר בשום פנים ואופן להבין, ודווקא משום כך הם נחרטים בזיכרון בכל עוצמתם: על פרטיהם הכי קטנים, הכי מגוחכים, הכי מזעזעים, הכי נוגעים ללב, ולעיתים קרובות גם הכי מצחיקים. והנה גם כאן, במדינת היהודים, שאליה הגיעה ביום האחרון של שנת 1949 והיא נערה בת שתים-עשרה, מגלה גיבורת הרומן שהעולם סביבה ממשיך להיות בלתי מובן, מגוחך, מזעזע, נוגע ללב ומצחיק, ושאין לה ברירה אלא להמשיך להיות רואה ובלתי נראית – לצפות מן הצד, לראות הכל ולזכור הכל. לצד ההתמודדות עם הארץ החדשה, השפה החדשה והתרבות החדשה, עם מעמדה כ"אוד מוצל", "גלותית"' "סבונית" ו"פּוֹילישֶה דריפְּקֶה", עם הבדידות, עם הקושי ללמוד והתשוקה לצייר והכורח להתפרנס – מתגלה לה תחום חדש של התרחשויות ורגשות בלתי מובנים, מבלבלים ומתסכלים: העולם המסתורי, הבלתי מושג עדיין, של האהבה.