חודשים ספורים לפני שסופת ההוריקן קתרינה חשפה את הבטן המכוערת של "ארץ החופשים ובית האמיצים", אחרי שנים אחדות של מגורים בבוסטון, מסצ'וסטס, ולפני החזרה ארצה, מחליט יובל בן-עמי לצאת לעוד נסיעה אחת בארצות-הברית: לדרום הישן, זה שהפסיד במלחמת האזרחים אבל לא מוכן ממש להכיר בזה, אמריקה פחות מוכרת, רחוקה מ"החלום האמריקאי", אמריקה של העולם השלישי. הוא נוסע ברכבת, באוטובוס, במכוניות, בטרמפים, ואפילו הולך ברגל עם תרמיל ועם גיטרה, בדרך-כלל לבדו, לעיתים עם חברים, או עם אנשים שפגש במקום, מסתכל, מקשיב, ומדבר, מנסה להבין את מה שמכונה לפעמים "ליבה האמיתי" של ארצות-הברית: הארץ של הו סוזנה, בלו גראס, וג'ורג'יה און מיי מיינד, מחוזות נידחים ומפגרים של נצרות פונדמנטליסטית, גזענות בוטה ועוני מנוול, אבל גם ערים קסומות שנחבאות בהרים, נגני בלוז, קצב חיים נינוח יותר, יפהפיות דרומיות, אנשים ידידותיים ומאירי פנים, וצלעות בתיבול יבש. כשרון ההסתכלות של בן-עמי, האוזן המוזיקלית שלו, ובעיקר אותו משהו באופיו שמאפשר לו לתקשר עם זרים גמורים, מכל המינים והצבעים, ובהם מטורפים גמורים, לדובב אותם ולהקנות להם חיים במילים ספורות, ניכרים בכל קטע ביומן המסע המפתיע ורב-התובנות הזה. מאחורי הכתיבה הקלה, הנעימה, המרתקת, מתגלה לקורא זווית אחרת על ארצות-הברית, ומהזווית הזאת קל יותר להבין שהזוועה של ניו אורלינס היא פחות אסון טבע ויותר תוצאה של השיטה האמריקאית.